בספטמבר 1894 יירטה סוכנת צרפתיה, שהועסקה כעובדת ניקיון בשגרירות הגרמנית בפריס, איגרת סודית שנשלחה אל השגריר על-ידי סוכן סמוי שפעל במטה הכללי של צבא צרפת. מאחר שהאיגרת לא נשאה סימני זיהוי, המודיעין הצרפתי החל לחקור כדי לחשוף את זהותו של הסוכן. החשד נפל על אלפרד דרייפוס, סרן בחיל התותחנים וחבר במטה הכללי הצרפתי. דרייפוס, בן 35, יליד מולהאוס שבחבל אלזס ובן למשפחה אמידה שעקרה בילדותו (בעקבות סיפוח אלזס-לוריין לגרמניה) לפריס, היה היהודי היחיד ששירת אז במטה הכללי הצרפתי. הוא נעצר בחשד לריגול ב-15 באוקטובר 1894.
משפטו של דרייפוס החל ב-19 בדצמבר 1894 והתקיים בדלתיים סגורות. כתב האישום כלל 40 סעיפים, ו-23 קצינים צרפתים העידו מטעם התביעה. ההרשעה הייתה לגבי סעיף יחיד - כתיבת האיגרת ("בורדרו"). העדות המכריעה הייתה כנראה חוות-דעת של שלושה גרפולוגים מומחים, שהעידו שכתב היד שבאיגרת שנתפסה זהה לכתב ידו של דרייפוס (על ספק שהועלה על-ידי אחד מהם הם התגברו בטענה שדרייפוס ניסה לעוות בכוונה את כתב ידו כדי למנוע זיהוי). מחשש שבית הדין לא יגיע להכרעה חיובית לגבי האישום, מסר שר המלחמה הצרפתי מסמכים סודיים שהוצגו ביומו האחרון של המשפט לשופטים בלבד (ולא לנאשם ולסניגורים) כדי לסייע להם בקבלת ההחלטה. ב-23 בדצמבר 1894 - ארבעה ימים לאחר שנפתח משפטו ושלושה חודשים לאחר שהאיגרת יורטה - דרייפוס הורשע, נמצא אשם בבגידה, ונידון לשלילת דרגותיו ולמאסר עולם. ערעורו של דרייפוס על גזר הדין נדחה שבוע לאחר מכן, ב-31 בדצמבר 1894. לאחר שנדחה הערעור הציע התובע לדרייפוס הקלה בעונש תמורת הודאה בחיבור האיגרת, והוא סירב. חמישה ימים לאחר מכן, ב-5 בינואר 1895, התקיים בבית הספר הצבאי בפריס (École-Militaire) טקס פומבי של קריעת סימני הדרגה של דרייפוס. בטקס עצמו השתתפו כנראה כ-5,000 איש, ועוד כ-20,000 צופים צפו בו מחוץ למתחם בית הספר. לאחר הטקס הועבר דרייפוס ל'אי השדים' לריצוי העונש. בטקס נכח גם תיאודור הרצל, עיתונאי בן גילו של דרייפוס, שבא לסקר את הפרשה עבור העיתון הווינאי 'נויה פרייה פרסה' (Neue Freie Presse).
ביולי 1895 התמנה קולונל ז'ורז' פיקאר - דמות מפתח בפרשה - לראש המודיעין במשרד הביטחון הצרפתי. כמה חודשים לאחר מכן, במארס 1896, יירט המודיעין הצרפתי איגרת שנשלחה מהשגרירות הגרמנית אל רב-סרן פרדיננד אסטרהאזי. בעקבות כך עלו ספקות אצל פיקאר, והוא בחן מחדש את כל המסמכים הקשורים למשפט דרייפוס. הוא הופתע להיווכח שכתב היד שבאיגרת זהה לכתב ידו של אסטרהאזי, ושהמסמך הסודי שנמסר לעיון השופטים לא כלל עובדות מרשיעות. ב-1 בספטמבר 1896 הוא פנה לממונים עליו בטענה שאיננו מוצא הוכחה לאשמתו של דרייפוס, ושלהערכתו כתב היד שבאיגרת המפורסמת איננו של דרייפוס אלא של אסטרהאזי. הוא הציע לכן להעמיד לדין את אסטרהאזי. למרות שהממונים עליו היו שותפים לדעתו לגבי אשמתו של אסטרהאזי, הם חששו שהרשעתו תחייב אותם לבטל את גזר הדין של דרייפוס, ושתהיה בכך פגיעה חמורה במוניטין הצבא הצרפתי. הם הורו לו, לכן, להפריד בין שתי הפרשות. הייתה זו דילמה קשה עבורם, עימות בין שיקולים מצפוניים לבין מה שראו כטובת הצבא, והם החליטו שלא להעמיד את אסטרהאזי לדין כדי למנוע סיכון שיידרש משפט חוזר לדרייפוס שהיה מעמיד את הצבא באור מגוחך. בפגישה בין קולונל פיקאר לגנרל גונז, סגן הרמטכ"ל הצרפתי, סירב האחרון להתרשם מטיעוניו של פיקאר ואמר לו "מה איכפת לך אם היהודי הזה יישאר באי השדים?". בכך, מה שהיה מקודם כישלון שמקורו אולי בהחלטה מוטעית של בית הדין - הפך מעתה להחלטה מודעת של צמרת הצבא הצרפתי לחפות על הטעות, ולכן לנטילת האחריות המוסרית לפרשה. התוצאה הייתה קרב תקשורתי פומבי שבו הגנו ראשי הצבא על גזר הדין של דרייפוס. התעקשותו של קולונל פיקאר מול הממונים עליו שהימנעות מבירור העניין היא שגיאה מדינית, ושהיא תביא בסופו של דבר לסערה לכשתצא האמת לאור - עלתה לו במשרתו: הוא הודח כמעט מייד מתפקידו במטה הכללי ונשלח לתפקיד בטוניס.
נראה היה שבכך נסתם הגולל על המאמצים לחידוש משפטו של דרייפוס. אלא שקולונל פיקאר צדק בהערכותיו המוקדמות שהפרשה לא תרד מהפרק, ובשנת 1897 נמשכו מאמצים לחדש את המשפט. דעת הקהל התחלקה בין תומכי דרייפוס (ה"דרייפוסרים") לבין מוקיעיו, והעיתונות המשיכה לשאול שאלות. רעייתו של דרייפוס עתרה לבית הנבחרים בדרישה לבחון מחדש את התיק. עורך דינו של פיקאר, שלמד ממנו על פרטי המקרה, פנה לסגן נשיא הסנט והעלה בפניו את הנימוקים לצורך ההחלטה להגיש תביעה נגד אסטרהאזי. בעקבות לחץ פוליטי וציבורי התקיים אמנם משפט צבאי שבו נאשם אסטרהאזי בבגידה, אבל התעקשות ראשי הצבא גרמה לכך שבית הדין החליט בינואר 1898, לאחר יומיים של דיונים, לזכות את הנאשם.
שוב, להלכה, נסתם הגולל על המאמצים המשפטיים לקיים משפט מחודש, וגורלו של דרייפוס נחרץ. אבל אז, ב-13 בינואר 1898, יומיים לאחר זיכויו של אסטרהאזי, פורסם בעמודו הראשון של העיתון "ל'אורור" מכתב גלוי של הסופר המפורסם אמיל זולא לנשיא הרפובליקה: "אני מאשים…!". זולא האשים את בית הדין הראשון (משפט דרייפוס) בכך שבניגוד לחוק הוא חייב נאשם על סמך מסמך סודי שלא הוצג לנאשם ולסנגוריו, ואת בית הדין השני (משפט אסטרהאזי) בכך שחיפה על עבירה זו לפי הוראה מגבוה. בסיום המכתב זולא מאשים, אחד-לאחד, את מפקדי הצבא המעורבים בפרשה (כשהוא נוקב בשמותיהם), את בית הדין הצבאי, את העדים המומחים, ואת אגפי המטה הכללי שניהלו מסע תעמולה באמצעות התקשורת כדי לחפות על שגיאותיהם.
מכתבו של זולא עורר סערה וגרם לתגובות קיצוניות. ב-15 בינואר, יומיים לאחר פירסום המכתב, פורסמה בעיתונות עצומה הקוראת לחידוש משפטו של דרייפוס. מנגד, החליט הסנאט הצרפתי ברוב קולות להורות על הגשת תביעה נגד זולא ונגד עורך העיתון "ל'אורור", אלכסנדר פרנקס, בגין הוצאת דיבה. המשפט החל ב-7 בפברואר 1898. במהלך הימים שקדמו למשפט הגיעו המהומות האנטישמיות לשיאן. ההפגנות מול ביתו של זולא התפתחו לטקסים בהם נשרפו ספריו ומאמריו. ביום המשפט, התארגן בכניסה לאולם בית הדין המון זועם שקידם את פני מרכבתם של זולא והאחים קלמנסו (עורכי הדין של פרנקס) בקריאות בוז. המהומות גלשו מהכניסה לבית המשפט לכל רחבי העיר, והגיעו לכדי ניפוץ חלונות ראווה של חנויות בבעלות יהודית והשחתת רכוש יהודי. בהמשך פרצו מהומות וביזת חנויות יהודיות גם בשאר ערי צרפת ואף באלג'יריה. מחשש שבית המשפט ידחה את התביעה, הגישו הרמטכ"ל ושר ההגנה לבית המשפט מסמך סודי - איגרת מזוייפת, שהוכנה עוד ב-1896 על-ידי קצין אחר במודיעין ("מסמך אנרי"), ששלח כביכול נספח התרבות האיטלקי אל הנספח הצבאי הגרמני ושיורטה על-ידי המודיעין הצרפתי, המפלילה את דרייפוס. בנוסף, הרמטכ"ל הצרפתי פנה בסיום עדותו למושבעים ואיים במרומז שדחיית תביעת הדיבה תביא, מחוסר ברירה, להתפטרותו של המטה הכללי כולו. ב-23 בפברואר, 15 יום לאחר שהחל המשפט, מצא בית המשפט את זולא ופרנקס אשמים בהוצאת דיבה. זולא נידון לשנת מאסר ולקנס כספי. הוא מצא מקלט בלונדון. חגיגות והפגנות ספונטניות לכבוד ההרשעה התקיימו בכל רחבי צרפת. הקולונל פיקאר סולק מהצבא ללא קיצבה.
המאבקים הציבוריים והפוליטיים סביב פרשת דרייפוס נמשכו. ביוני 1899 הצהיר בית המשפט העליון כי פסק הדין של 1894 במשפט דרייפוס בטל ומבוטל וכי יתקיים משפט צבאי חוזר. המשפט נפתח ב-7 באוגוסט 1899. מפקדי הצבא העידו בדבר אשמתו של דרייפוס בריגול. ב-9 בספטמבר קבע בית הדין שקפיטן דרייפוס אשם בבגידה, אבל לאור נסיבות מקילות הוא מפחית את עונשו גוזר עליו רק 10 שנות מאסר. גזר הדין השני היווה הפתעה, שכן התחושה הרווחת הייתה שדרייפוס יזוכה. לחץ של התקשורת הבינלאומית הופעל על צרפת בעקבות גזר הדין, ולדרייפוס הוצעה חנינה מיידית כדי לסיים את הפרשה המבישה. הוא הסכים לחנינה ב-19 בספטמבר ושוחרר לביתו לאחר חמש שנות מאסר. החנינה הורחבה כעבור חודשיים גם לאמיל זולא ולקולונל פיקאר. מעניין שההסכמה של דרייפוס לקבל חנינה הוקעה על-ידי תומכיו ("הדרייפוסרים"), שראו בהסכמה זו שלו כניעה במלחמה על הצדק, והעדפת העניין הפרטי על האינטרס הציבורי.
פרשת דרייפוס לא הסתיימה בחנינה זו. הכוחות הפוליטיים סירבו לוותר על המאבק העקרוני לביטול גזר הדין במשפטו הראשון של דרייפוס בטענה שכל המשפט היה מבוים ותוצאה של קנוניה. ועדת חקירה חדשה שהוקמה קבעה שהאיגרת נכתבה ללא ספק על-ידי אסטרהאזי, ושהזיהוי הגרפולוגי שהובא בפני בית המשפט הראשון היה שגוי. ב-9 במארס הסתיימה עבודת הוועדה והיועץ המשפטי לממשלה הגיש לראש הממשלה קומב דוח רשמי. ב-12 ביולי 1906 ביטל בית המשפט העליון את האשמתו של דרייפוס מ-1894 וקבע כי אין כל ראיות המצדיקות את ההאשמה. ההאשמה מהמשפט החוזר (1899) בוטלה מאליה. יום לאחר גזר הדין הוחזרו דרייפוס ופיקאר לשירות צבאי.
ה"דרייפוסרים" זכו בניצחון סופי. העוול של 1894 בוטל ב-1906, לאחר 12 שנים רצופות של מאבק. לא רק שדרייפוס זוכה והוחזר לשירות צבאי, אלא שהמלחמה על חשיפת האמת הוכרעה לטובתם. דרייפוס עצמו המשיך לשרת בצבא הצרפתי עד לפרישתו מסיבות בריאות. הוא אף חזר לשרת בהתנדבות במלחמת העולם הראשונה, והשתתף בקרבות וורדן ובשחרור חבל מולדתו אלזס. גם בנו היה קצין ארטילריה באותה מלחמה. דרייפוס נפטר ב-1935. ועוד נקודה סמלית: נכדתו של דרייפוס נרצחה על-ידי הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ.
***
סיפורה של פרשת דרייפוס הוא סיפור מרתק, אנושי ופוליטי, בעל נפח גדול משיכולנו לעכל כשלמדנו אותו בבית הספר. להלן כמה תובנות לסיום הרשימה:
על רדיפת האמת - הסיפור הכללי, האוניברסלי של פרשת דרייפוס הוא הסיפור של רדיפת האמת. זהו עיקרון טריוויאלי, יבשושי, שמקבל נפח מוסרי ודרמטי רק כאשר לרדיפת האמת יש מחיר, כשקיימת דילמה. והדילמה בסיפור הזה ברורה: הניסיון לתקן טעות אחת, שכולם אולי מכירים בה, עלול להיות כרוך בנזק משמעותי למערכת הכללית. במקרה הזה: ביטול גזר הדין הבעייתי של דרייפוס נתפס כסיכון של פגיעה אפשרית במוניטין של צבא צרפת, דווקא בתקופה של אי-שקט פוליטי ושל מאבקים בין תנועות פוליטיות על הכרעות חברתיות ומדיניות. במצב כזה, הרצון להגן על שלום המערכת יכול בהחלט להיות נחלתם של שוחרי-טוב, שמכירים בטעות אבל סבורים שהניסיון לתקן אותה הוא טעות גדולה יותר, שטובת המערכת חשובה יותר מהקפדה על עקרונות מופשטים, ושטובת הכלל חשובה מטובת הפרט. אנחנו בישראל לא זרים לדילמות כאלו והסיפור הוא אקטואלי לגמרי: ראו לדוגמה את המאבק סביב הדרישה לחקירת האמת במקרה של "העסק הביש", כשנגד בן גוריון התאחדו כוחות שחשבו שהמשך הנבירה בנבכי הפרשה וההתעקשות לברר "מי נתן את ההוראה" יסכנו את ביטחונה של ישראל (או את כוחה הפוליטי של מפא"י); ראו את המאבקים סביב פרשת "קו 300", כשמערכת הביטחון חששה שהחתירה לחשיפת האמת לגבי שני המחבלים שנתפסו וחוסלו על-ידי אנשי השב"כ תחליש את כוחו של השב"כ (ואת יכולתה של המדינה) להתמודד מול הטרור הפלסטיני; ראו את השנאה היוקדת המובעת כלפי אירגונים כמו "שוברים שתיקה" ו"בצלם", בטענה שבשל הקפדה על עקרונות מופשטים של צדק ושמירה על זכויות-אדם הם מסייעים לשונאי ישראל ועלולים להבאיש את ריחה של ישראל בעולם ולפגוע באינטרס הלאומי; ואולי אחרון - ראו את "פרשת הצוללות", שבה הניסיון לברר את החשדות למעשים פליליים נתקל בטיעונים שגילויים כאלו יאפשרו לממשלה הגרמנית לבטל חד-צדדית את עיסקת הצוללות ולפגוע בכך בביטחונה של ישראל. לכן הלקח של פרשת דרייפוס הוא שהיא אקטואלית: לא מדובר בעולם ילדותי של טובים ורעים, ויש לגביה תובנות. הדילמה סביב רדיפת האמת קיימת איתנו, ובכל אירוע ספציפי שבו דילמה זו עולה ושבה אנו נוקטים עמדה - עלינו לשאול את עצמנו באיזה מחנה זה שם אותנו בפרשת דרייפוס. מעניין שבפרשה ההיא "הדרייפוסרים" היו יותר קיצוניים מדרייפוס עצמו, שדעתו חלשה מרגע שקיבל חנינה אישית. וישנה גם נקודה נוספת שכדאי לזכור לגבי "השיקול הביטחוני" הנוכח תמיד: זה תמיד יהיה הנימוק האפקטיבי להסתתרות פשע, להסתרת האמת, בין אם מדובר בעבירה ביטחונית, בניהול כושל, בעבירה כלכלית או בפגיעה מינית.
על אנטישמיות - הסיפור השני שעולה מהפרשה נוגע לאנטישמיות. בניגוד לנוהג המגונה שפשה בישראל לייחס מניע אנטישמי לכל מי שאיננו תומך במדיניותה של ישראל (לרבות בשאלות כמו שליטה במיליוני פלסטינים, סיפוח שטחים ביו"ש או הפעלת כוח צבאי מוגזם בעזה) - יש בעולם אנטישמיות אמיתית, לא סתם שם-החיבה שאנחנו מעניקים לחולקים על דעתנו. היא קיימת ברמה האישית, אבל היא קיימת גם כשהיא רדומה ברמה הציבורית, זו המסוכנת, הנותנת גושפנקא לפוגרומים. אנטישמיות הייתה קיימת גם בסביבת דרייפוס, כפי שהיא קיימת בכל מקום: הוא היה מכונה בפי הקצינים במטה הכללי "היהודי", וגם קולונל פיקאר עצמו נחשב למי שהיה בעל נטיות אנטישמיות בחייו הפרטיים. אבל הסיכון לביטחונה של הקהילה היהודית נובע לא מנטיות פרטיות של אנשים אלא מהתלקחות: ממצבים בהם אירוע נקודתי, לרוב לא קשור, גורם ל"חיה" להתעורר ולצאת לשחר לטרף. המקרה של דרייפוס הוא כזה: הוא נתן גושפנקא למהומות נגד יהודים, לפעולות נגד חנויות יהודיות, בכל רחבי צרפת לרבות באלג'יריה. זהו אולי מופע מוקדם של "ליל הבדולח" של 1938, שבו צעיר יהודי שהתנקש בנספח בשגרירות גרמניה בצרפת גרם לפוגרומים בכל רחבי גרמניה.
על ימין-שמאל פוליטיים - גל השנאה בצרפת לא התמקד רק בדרייפוס אלא גם בתומכיו, סנגוריו, כלי התקשורת ומפלגות השמאל בצרפת - כולם הוגדרו כ"יפי נפש", כולם סומנו כבלתי נאמנים לצרפת. מזכיר במשהו את ישראל 2020? לא לחינם. המאבק בין שמאל לימין גולש מהר מידי לפילוג טעון-רגש, לשנאה לא-מידתית, להאשמה בחוסר נאמנות למדינה. זה קורה בכל העולם, זה גורם לקרע באוכלוסייה, זה גורר תמיד לאלימות פיזית. ויש תמיד גורמים שניזונים מקרע זה, ולכן מלבים את האש. כל מי שחרד לקיומה של חברה חופשית, פלורליסטית, סולידרית, צריך להישמר מהשתתפות במלחמת אזרחים זו.
על הציונות - הרצל, בעצמו יהודי מתבולל שראה עצמו כמשתייך לאינטליגנציה האירופית, חווה את פרשת דרייפוס מקרוב ונקלע למחשבות מעיקות. מסקנתו: אין פתרון ל"בעייה היהודית" אלא להגר מאירופה ולייסד לעם היהודי בית לאומי משלו. זה לא כי היהודים הם "עם בחירה", הילד המועדף של האל, אלא להיפך: בגלל שהשנאה האנטישמית שנמצאת מתחת לפני השטח לא תחלוף מן העולם והיא מאיימת על הישרדותו (השוו לסיפור יוסף ואחיו). 126 שנים לאחר אותו אירוע שטילטל את הרצל קיימת מדינה יהודית משגשגת במזרח התיכון (הפעם היא דוברת עברית, אבל עדיין מחזיקה בדעה הקרתנית שאנשיה הם העם הנבחר). קשה לחיות במדינה הזו: המלחמה הטריטוריאלית עם יושבי הארץ הערביים נמשכת כבר מאה שנים; המימסד הדתי השתלט על המדינה באמצעים דמוקרטיים ואנו חיים כיום בצל כפייה דתית; אוכלוסייה חרדית הצומחת במהירות מתעקשת שלא להשתתף בכוח העבודה ובמשימות הביטחון ולהמשיך בחיים בסגנון "החלוקה" על-חשבון שאר התושבים; מדיניות כלכלית-ליברלית (מוצלחת) שננקטה לאורך כמה עשורים הביאה שלא בטובתנו לאי-שיוויון כלכלי מוגזם, לדלדול כוחם של הגופים החברתיים, לצמצום השירותים הציבוריים ולסיכון של הסולידריות ותחושת שותפות הגורל בין התושבים; ולבסוף - מפלגות ימין המחזיקות בשלטון בעזרת קואליציה היסטורית עם מפלגות דתיות מנסות לכפות את דרכן המדינית על-ידי החלשת הדמוקרטיה בשם "רצון העם" ועל-ידי האשמת המחנה הפוליטי האחר באי-לגיטימיות ובחוסר נאמנות למדינה. זה מטריד מאד, ומעורר פיתוי להגר מכאן למדינה אחרת, שבה אולי 'תתגשמנה כל התקוות'. אולי, אם אנחנו צעירים ואטרקטיביים בעיני העולם המערבי, נהגר? אולי 'תכלה מדינה וקללותיה, תחל מדינה וברכתה'? גם בנקודה זו פרשת דרייפוס היא תזכורת: been there, done that - כבר היינו שם, הבנו מה נדרש מאיתנו לעשות כדי להתקבל בין הגויים, ואולי בכל זאת כדאי לאמץ את התובנה של הרצל ולהעדיף יישות מדינית עצמאית שבה נוכל לשלוט בגורלנו? אולי החלום הציוני עדיין אינו אבוד? ייתכן, אבל כדי להשיג זאת עלינו לקום ולומר לאחינו במולדת: אנו רוצים מדינה שלנו ואיננו רוצים לשלוט בעם אחר, איננו מוכנים עוד להסכים למצב בו הדת שולטת במוסדות המדינה, איננו מוכנים להמשיך ולפרנס פרזיטים, אנו רוצים מדיניות כלכלית-חברתית שיוויונית יותר הדואגת לחלשים, אנו רוצים שהדמוקרטיה הישראלית תחוזק ולא נוותר על דמוקרטיה מתפקדת בשם טיעונים על 'רצון העם', וחסל סדר הנוהג להאשים את בן הפלוגתא שלך בחוסר נאמנות למדינה או בבוגדנות.
