בעולם הנורמלי של החיים בכלל והמשפט בפרט, פעולה שנעשית במצב של ניגוד אינטרסים היא פעולה פסולה מכל-וכל. פעולות שבוצעו על-ידי מי שפעל באופן כזה מבוטלות בדרך כלל על-ידי בית המשפט, שנוזף קשות באותו מנוגד-אינטרסים. אם הוא נושא משרה (כונס נכסים, נאמן וכו') - הוא מודח בבושת-פנים מתפקידו. והנה, לנגד עינינו, מתנהלת מדינה שלמה - שנתונה מזה למעלה משנה בכאוס בריאותי, כלכלי, חברתי ופוליטי שלא היה כמותו מאז הקמתה - בניגוד אינטרסים חריף, מחפיר ומובנה, לא חד-פעמי ולא מקרי אלא צמוד ודבוק להתנהלות ולניהול היומיומי. במילים אחרות, מדינת ישראל מונהגת על-ידי ראש ממשלה שנגוע בניגוד אינטרסים מובנה המתנוסס מעל לראשו ומאיר כזרקור אדום או שחור על כל פעולותיו והחלטותיו. יתר-על-כן, מידי יום אזרחי ישראל נפגעים, סובלים ומתמוטטים בשל ניגוד אינטרסים זה, שלא לדבר על הפגיעה האנושה במוסדות השלטון. החלטות ממשלת ישראל שהתקבלו בניצוחו של ראש הממשלה היו מבוטלות רטרואקטיבית בכל מדינה מתוקנת. עקרונות בסיסיים של צדק, יושר והגיון טבעי הברורים לכל, חוץ מאשר לממשלה הרעה הזאת, היו כופים על ראש הממשלה לצאת לנבצרות מיידית. כל מי שעיניו בראשו מבין שאדם שהוגשו כנגדו כתבי אישום על שוחד, מירמה והפרת אמונים איננו מסוגל, איננו יכול ואיננו רשאי להמשיך לנהל מדינה זו.
נתעלם לרגע מהדוגמאות הברורות המצביעות על כך שהחלטות נתניהו והתנהגותו נגועות בניגוד אינטרסים, כמו מופע האימים בתחילת משפטו, ההימנעות מאישור תקציב המדינה או ממינוי פרקליט מדינה, מפכ"ל וכו', ונתרכז רק בתופעה בנאלית ידועה לכל - "הטבע האנושי". נתניהו, על-אף כל הכתרים והכישרונות שמייחסים לו, הוא עדיין בן-אנוש (עובדה: הוא נזקק מידי פעם לבדיקות וטיפולים רפואיים) וככזה אין הוא מסוגל לבצע את תפקידו באופן אוביקטיבי ולהתמקד רק בטובתה של המדינה ואזרחיה בשעה שהמדינה אותה עליו לנהל מציגה באופן הפומבי ביותר את עמדתה כלפיו, היינו: מאשימה אותו באמצעות מוסדותיה הרשמיים בעבירות שהן פסגת אי-האמון בנושא משרת ראש הממשלה. כבן-אנוש זה טבעי, ברור ומובן שהוא יעשה ככל יכולתו ויקדיש את כל כישוריו להיאבק נגד עמדת המדינה. זכותו לעשות זאת, אבל רק כאדם פרטי. לכן מאבקו חייב להיות מנותק לחלוטין ממשרתו. המסקנה הכל-כך ברורה, הגיונית ונדרשת היא שעצם הסיטואציה בה מצוי נתניהו - ראש ממשלה מכהן שהמוסדות המוסמכים של המדינה אותה הוא מנהיג טוענים כלפיו שהוא איננו כשיר לנהלה כי הוא, לדבריה, לוקח שוחד, מרמה ומפר אמונים - היא סיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת ואין לאפשר את קיומה. לכן, נבצרות היא הדרך היחידה, ההגיונית, הנכונה והמתבקשת לפתור ולהתיר את הסבך שבו מצוי ראש הממשלה.
להנהגתה של המדינה בימים קשים אלה על-ידי נאשם במצב חסר-תקנה זה יש תוצאות קשות המשפיעות לרעה על החברה וערכיה: מאז הגשתם של כתבי האישום מתרחש תהליך של כרסום ביסודות האמת, הצדק, היושר והאמון במנהיגות. אין כל סיכוי הגיוני שיהיה אחרת - ניגוד אינטרסים הוא מצב של התנהגות ופעילות שאיננה כנה ואמיתית. היא גם לא יכולה להיות נכונה שכן היא נגועה מטיבה וטבעה בשקר ובראייה מסולפת ומוטה של המציאות. אדם בכל תפקיד שהוא, המצוי בניגוד אינטרסים, הוא אדם חצוי שכל מהותו היא להתלבט ולפסוח על שתי הסעיפים, קרי: הנאמנות לעצמו, או טובת המדינה שניצבת כיום נגדו.
תרבות השקר והציניות היא כבר נחלת רבים משרי הממשלה. דוגמה מייצגת ובולטת היא שרה בממשלה, שכאשר נשאלה על-ידי מנחה בתכנית טלוויזיה ב'פריים-טיים' "אבל אתם אינכם מקיימים את ההסכם הקואליציוני", ענתה: "לא חייבים להיצמד לטקסט של החוזה" - תשובה המדברת בעד עצמה. מכאן הדרך קצרה להפרות בוטות של הבטחות והתחייבויות ומכאן מגיעים במהירות לשקרים ומעילה באימון.
כל מי שמתיר, מאשר ואיננו נאבק כדי שמנהיג המצוי בהתנגשות מובנית בין האינטרסים האישיים וטובתו שלו לבין צרכי הכלל לא ימשיך בתפקידו - עלול למצוא את עצמו מתבוסס בתרבות השקר וניגוד האינטרסים. אין כאן מאבק בין "ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים" - יש כאן מאבק שצריך להיות נחלת כולנו כדי שהמחנה יישאר טהור. הסלידה משוחד, מרמה ושקר של כוהנים, מלכים ומנהיגים עוברת כחוט השני בתולדות עמנו וההשלמה והתמיכה במי שמואשם בעבירות שכאלה פשוט בלתי מובנות.
עצם הספק אם כאשר ראש הממשלה שוקל, מתלבט ומחליט, הוא אכן עושה זאת רק למען טובת המדינה ואזרחיה ולא מתוך רצון לקדם ולשפר, ולו במעט, את מצבו האישי כנאשם - כבר אמור ליצור אצל האזרח וההנהגה שמסביבו חשד לגבי נכונות ההחלטה. צר לי, אך אין אפשרות אנושית להימנע מחשד זה. ספק וסימני שאלה אלו הם-הם שעומדים ביסודו של הצורך וההכרח בהכרזת נבצרות בשל ניגוד אינטרסים. הסכם ניגוד האינטרסים שחיבר היוהמ"ש לממשלה ושגם עליו מסרב ראש הממשלה לחתום הינו חלק מתרמית עצמית ואשליה נאיבית של כל העוסקים בנושא זה בסוברם שיש בהסכם כזה כדי להבטיח את איונו של ניגוד האינטרסים המובנה.
למצב הסתירה המתמיד והמובנה ולניגוד המרחף כל העת, גם אם הוא בכוח ולכאורה, שבין רצון ראש הממשלה לשמור ולהגן על הדרוש למדינה ואזרחיה לבין שאיפתו האישית המובנת להשתחרר ממצבו כנאשם - אין כל פתרון אלא ביציאתו לנבצרות. היוהמ"ש לממשלה חייב היה להגיש דרישה זו מזמן ובתקיפות ובוודאי שהיה עליו להגיב בחריפות על הפרת התחייבותו של ראש הממשלה לחתום על הסכם ניגוד העניינים כפי שציווה עליו בית המשפט העליון כתנאי לכשירותו להקים ממשלה. יש לזכור כי בג"ץ, בהסכמת נציגיו של ראש הממשלה, התנה את אישורו לנתניהו להרכיב את הממשלה בחתימה על הסכם ניגוד עניינים. זה לא מאוחר עדיין וכאמור הכרחי, על אף שכל האמור לעיל נועד להבהיר שאין כל משמעות אמיתית לחתימה על הסכם כזה. גם הטיעון הכוזב שמדובר בכתב אישום שטרם הוכח איננו יכול להפחית בכהוא-זה את ניגוד האינטרסים שתואר לעיל.
המשוואה הלוגית שצריכה להדיר שינה מאיתנו היא:
כאשר מתקיים: "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" -
כי אז לא יכול להתקיים: "בנימין נתניהו בעד מדינת ישראל".
והכי גרוע: עלול להתקיים, ולדאבוננו מתחיל להתקיים, "בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל"
