יום ראשון, 27 בדצמבר 2020

רשימה שלי שהתפרסמה היום בעיתון 'גלובס'

 

העיתון 'גלובס' פירסם ראיון איתי בנושא שינוי הוראות בנק ישראל הנוגעות למיגבלת הלוואות משכנתא מבוססות 'פריים' (ראו את הראיון כאן). אני אסיר-תודה לאריק מירובסקי מ'גלובס' שיזם, ריאיין ופירסם את הכתבה. מבחינתי, הרצון לומר משהו נבע משלוש תגובות לצעדו של בנק ישראל בהן נתקלתי: מתן קרדיט לבנק ישראל על שהוזיל את המשכנתאות (הוא לא הוזיל), הוקרה על כך שבנק ישראל בא להקל על הלווים להגיע לרכישת דירה (זה איננו שיקול אפשרי של הבנק המרכזי), ואזהרה (לא פחות! ראו כמה פרשנויות מטרידות שהתפרסמו ב-'דה-מרקר') שמהלך זה עלול להביא להתחדשות הנהירה לרכישת דירות ולכן להתייקרות הדירות (שוב: זה איננו שיקול שצריך להשפיע על הבנק המרכזי; הוא איננו הרגולטור של שוק הדיור). לכן שמחתי להתראיין.

מי שהתנסה בראיון עיתונאי יודע שהחומר עובר עריכה מקצועית. כדי להדגיש כמה נקודות שלי שירדו בעריכה או שאני הייתי מעוניין להדגיש אותן בצורה שונה - אפרסם בימים הקרובים בבלוג זה רשימה נוספת שתעסוק באירוע האמור ובאופי ההתערבות של בנק ישראל בתחום המשכנתאות.

יום שישי, 18 בדצמבר 2020

רשימת אורח: ראש הממשלה - ניגוד אינטרסים מהלך - עזרא בריק

 

בעולם הנורמלי של החיים בכלל והמשפט בפרט, פעולה שנעשית במצב של ניגוד אינטרסים היא פעולה פסולה מכל-וכל. פעולות שבוצעו על-ידי מי שפעל באופן כזה מבוטלות בדרך כלל על-ידי בית המשפט, שנוזף קשות באותו מנוגד-אינטרסים. אם הוא נושא משרה (כונס נכסים, נאמן וכו') - הוא מודח בבושת-פנים מתפקידו. והנה, לנגד עינינו, מתנהלת מדינה שלמה - שנתונה מזה למעלה משנה בכאוס בריאותי, כלכלי, חברתי ופוליטי שלא היה כמותו מאז הקמתה - בניגוד אינטרסים חריף, מחפיר ומובנה, לא חד-פעמי ולא מקרי אלא צמוד ודבוק להתנהלות ולניהול היומיומי. במילים אחרות, מדינת ישראל מונהגת על-ידי ראש ממשלה שנגוע בניגוד אינטרסים מובנה המתנוסס מעל לראשו ומאיר כזרקור אדום או שחור על כל פעולותיו והחלטותיו. יתר-על-כן, מידי יום אזרחי ישראל נפגעים, סובלים ומתמוטטים בשל ניגוד אינטרסים זה, שלא לדבר על הפגיעה האנושה במוסדות השלטון. החלטות ממשלת ישראל שהתקבלו בניצוחו של ראש הממשלה היו מבוטלות רטרואקטיבית בכל מדינה מתוקנת. עקרונות בסיסיים של צדק, יושר והגיון טבעי הברורים לכל, חוץ מאשר לממשלה הרעה הזאת, היו כופים על ראש הממשלה לצאת לנבצרות מיידית. כל מי שעיניו בראשו מבין שאדם שהוגשו כנגדו כתבי אישום על שוחד, מירמה והפרת אמונים איננו מסוגל, איננו יכול ואיננו רשאי להמשיך לנהל מדינה זו.

נתעלם לרגע מהדוגמאות הברורות המצביעות על כך שהחלטות נתניהו והתנהגותו נגועות בניגוד אינטרסים, כמו מופע האימים בתחילת משפטו, ההימנעות מאישור תקציב המדינה או ממינוי פרקליט מדינה, מפכ"ל וכו', ונתרכז רק בתופעה בנאלית ידועה לכל - "הטבע האנושי". נתניהו, על-אף כל הכתרים והכישרונות שמייחסים לו, הוא עדיין בן-אנוש (עובדה: הוא נזקק מידי פעם לבדיקות וטיפולים רפואיים) וככזה אין הוא מסוגל לבצע את תפקידו באופן אוביקטיבי ולהתמקד רק בטובתה של המדינה ואזרחיה בשעה שהמדינה אותה עליו לנהל מציגה באופן הפומבי ביותר את עמדתה כלפיו, היינו: מאשימה אותו באמצעות מוסדותיה הרשמיים בעבירות שהן פסגת אי-האמון בנושא משרת ראש הממשלה. כבן-אנוש זה טבעי, ברור ומובן שהוא יעשה ככל יכולתו ויקדיש את כל כישוריו להיאבק נגד עמדת המדינה. זכותו לעשות זאת, אבל רק כאדם פרטי. לכן מאבקו חייב להיות מנותק לחלוטין ממשרתו. המסקנה הכל-כך ברורה, הגיונית ונדרשת היא שעצם הסיטואציה בה מצוי נתניהו - ראש ממשלה מכהן שהמוסדות המוסמכים של המדינה אותה הוא מנהיג טוענים כלפיו שהוא איננו כשיר לנהלה כי הוא, לדבריה, לוקח שוחד, מרמה ומפר אמונים - היא סיטואציה בלתי מתקבלת על הדעת ואין לאפשר את קיומה. לכן, נבצרות היא הדרך היחידה, ההגיונית, הנכונה והמתבקשת לפתור ולהתיר את הסבך שבו מצוי ראש הממשלה. 

להנהגתה של המדינה בימים קשים אלה על-ידי נאשם במצב חסר-תקנה זה יש תוצאות קשות המשפיעות לרעה על החברה וערכיה: מאז הגשתם של כתבי האישום מתרחש תהליך של כרסום ביסודות האמת, הצדק, היושר והאמון במנהיגות. אין כל סיכוי הגיוני שיהיה אחרת - ניגוד אינטרסים הוא מצב של התנהגות ופעילות שאיננה כנה ואמיתית. היא גם לא יכולה להיות נכונה שכן היא נגועה מטיבה וטבעה בשקר ובראייה מסולפת ומוטה של המציאות. אדם בכל תפקיד שהוא, המצוי בניגוד אינטרסים, הוא אדם חצוי שכל מהותו היא להתלבט ולפסוח על שתי הסעיפים, קרי: הנאמנות לעצמו, או טובת המדינה שניצבת כיום נגדו.

תרבות השקר והציניות היא כבר נחלת רבים משרי הממשלה. דוגמה מייצגת ובולטת היא שרה בממשלה, שכאשר נשאלה על-ידי מנחה בתכנית טלוויזיה ב'פריים-טיים' "אבל אתם אינכם מקיימים את ההסכם הקואליציוני", ענתה: "לא חייבים להיצמד לטקסט של החוזה" - תשובה המדברת בעד עצמה. מכאן הדרך קצרה להפרות בוטות של הבטחות והתחייבויות ומכאן מגיעים במהירות לשקרים ומעילה באימון.

כל מי שמתיר, מאשר ואיננו נאבק כדי שמנהיג המצוי בהתנגשות מובנית בין האינטרסים האישיים וטובתו שלו לבין צרכי הכלל לא ימשיך בתפקידו - עלול למצוא את עצמו מתבוסס בתרבות השקר וניגוד האינטרסים. אין כאן מאבק בין "ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים" - יש כאן מאבק שצריך להיות נחלת כולנו כדי שהמחנה יישאר טהור. הסלידה משוחד, מרמה ושקר של כוהנים, מלכים ומנהיגים עוברת כחוט השני בתולדות עמנו וההשלמה והתמיכה במי שמואשם בעבירות שכאלה פשוט בלתי מובנות.

עצם הספק אם כאשר ראש הממשלה שוקל, מתלבט ומחליט, הוא אכן עושה זאת רק למען טובת המדינה ואזרחיה ולא מתוך רצון לקדם ולשפר, ולו במעט, את מצבו האישי כנאשם - כבר אמור ליצור אצל האזרח וההנהגה שמסביבו חשד לגבי נכונות ההחלטה. צר לי, אך אין אפשרות אנושית להימנע מחשד זה. ספק וסימני שאלה אלו הם-הם שעומדים ביסודו של הצורך וההכרח בהכרזת נבצרות בשל ניגוד אינטרסים. הסכם ניגוד האינטרסים שחיבר היוהמ"ש לממשלה ושגם עליו מסרב ראש הממשלה לחתום הינו חלק מתרמית עצמית ואשליה נאיבית של כל העוסקים בנושא זה בסוברם שיש בהסכם כזה כדי להבטיח את איונו של ניגוד האינטרסים המובנה. 

למצב הסתירה המתמיד והמובנה ולניגוד המרחף כל העת, גם אם הוא בכוח ולכאורה, שבין רצון ראש הממשלה לשמור ולהגן על הדרוש למדינה ואזרחיה לבין שאיפתו האישית המובנת להשתחרר ממצבו כנאשם - אין כל פתרון אלא ביציאתו לנבצרות. היוהמ"ש לממשלה חייב היה להגיש דרישה זו מזמן ובתקיפות ובוודאי שהיה עליו להגיב בחריפות על הפרת התחייבותו של ראש הממשלה לחתום על הסכם ניגוד העניינים כפי שציווה עליו בית המשפט העליון כתנאי לכשירותו להקים ממשלה. יש לזכור כי בג"ץ, בהסכמת נציגיו של ראש הממשלה, התנה את אישורו לנתניהו להרכיב את הממשלה בחתימה על הסכם ניגוד עניינים. זה לא מאוחר עדיין וכאמור הכרחי, על אף שכל האמור לעיל נועד להבהיר שאין כל משמעות אמיתית לחתימה על הסכם כזה. גם הטיעון הכוזב שמדובר בכתב אישום שטרם הוכח איננו יכול להפחית בכהוא-זה את ניגוד האינטרסים שתואר לעיל.

המשוואה הלוגית שצריכה להדיר שינה מאיתנו היא:

כאשר מתקיים: "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" -
כי אז לא יכול להתקיים: "בנימין נתניהו בעד מדינת ישראל".
והכי גרוע: עלול להתקיים, ולדאבוננו מתחיל להתקיים, "בנימין נתניהו נגד מדינת ישראל"


יום שלישי, 15 בדצמבר 2020

הקורונה הכלכלית - גרף אחד

 

החבטה הכלכלית שגרמה מגפת הקורונה למשק הישראלי היא ברורה: רק צריך להסתכל סביב. אבל אנחנו רואים רק את האפקט המיידי. יש עוד נזקים: פגיעה בקצב הצמיחה של המשק למשך השנים הקרובות, פגיעה בתעסוקה, אובדן תוצר. זה לא חייב להיגמר רע: יש גם לקחים חיוביים שניתן להסיק ממשבר הקורונה, יש הזדמנויות לנצל, ושום דבר לא כתוב בכוכבים - זה תלוי במידה רבה בהתנהלותה של ישראל, הן של הסקטור הפרטי והן של איכות הניהול המקרו-כלכלי.

יש גרף אחד שחשבתי שמייצג את השלכות מגפת הקורונה במבט-על. בגרף להלן מוצגים נתונים של קרן המטבע הבינלאומית לגבי שני משתנים פיסקליים של  המשק הישראלי בשנים 2001 עד 2025 (כלומר: הגרף כולל תחזית לחמש השנים הבאות, ואני מתאר לעצמי שהיא מתיישבת עם הערכות בנק ישראל):  גודל הגירעון הממשלתי, וגודל החוב הציבורי, שניהם במונחי תוצר.

הגירעון הממשלתי מיוצג על-ידי הקו האדום, ונמדד על הציר השמאלי, במהופך, כמרחק מהקו השחור המודגש שמעליו. ניתן לראות כיצד למרות כל השאיפות והיומרות להתכנס למצב קבוע של "אפס גירעון" - הממשלות השונות לא הצליחו בכך, וזאת למרות שמדובר בתקופה ארוכה של צמיחה כלכלית שיצרה סביבה נוחה להגיע להישג כזה. משבר הקורונה יביא כנראה לגירעון של 13% ב-2020; ירידת הגירעון הצפויה בשנים הקרובות היא הדרגתית: רק ב-2025 צפוי הגירעון לראשונה לרדת ל-4%.

החוב הציבורי מיוצג בגרף על-ידי העמודות הכחולות, והוא נמדד על הציר הימני. ניתן לראות את ההישג העצום של המשק הישראלי, שהצליח לצמצם בהתמדה את גודל החוב (במונחי תוצר) מכ-90% בחמש השנים הראשונות של התקופה (2005-2001) לכ-60% בשנים 2019-2017. אלו הם הישגים מתמשכים בזכות "התוכנית הכלכלית לייצוב המשק" שננקטה ב-1985 וגרמה לסוג של 'נס כלכלי' למשק הישראלי, שהפך בתוך דור ממשק בעייתי, סגור וצנטרליסטי למשק פורח, פתוח וחופשי. מגפת הקורונה 'הפכה את השולחן': החוב צפוי לקפוץ השנה ל-77% מהתוצר, והגירעון הגבוה-יחסית שצפוי בשנים הקרובות יגרום לכך שהוא ימשיך כנראה לעלות ויגיע ב-2025 לכ-83% מהתוצר.

שני דברים כדאי לקחת בחשבון: האחד - המכה הכלכלית גדולה אמנם יותר ממה שנראה לעין ולא מדובר בסיוט שיחלוף בן-לילה ברגע שחיסוני הקורונה יופצו, אבל מדובר במכה שישראל מסוגלת להתמודד איתה אם הסקטור הפרטי יפעל כמיטב יכולתו (ואין סיבה שלא) ואם ההנהגה הפוליטית תיטיב לנווט (וכאן אני פחות בטוח); השני - מדובר כאן רק בתחזית כלכלית, סוג של סיעור-מוחות מבוסס-מודלים - לא בנבואה. שום דבר לא מובטח, ותחזיות כלכליות אינן מפחיתות את אי-הוודאות שבעולמנו.

יום שלישי, 8 בדצמבר 2020

פריסת הלוואות המשכנתא - מהלך שגוי ומיותר

 

בנק ישראל מודיע על 'המתווה הנוסף' להקלה על לווי המשכנתא

בשבוע שעבר פירסם בנק ישראל הודעה לעיתונות בדבר הארכת ההסדר לדחיית תשלומי המשכנתאות (ראו את ההודעה כאן):

מתוך הבנה כי השלכות משבר הקורונה צפויות להשפיע על הקשיים התזרימיים של חלק מהלקוחות גם במהלך שנת 2021, גיבש הפיקוח על הבנקים מתווה נוסף, שאומץ ע"י המערכת הבנקאית, המאפשר ללקוחות שדחו את הלוואותיהם בהתאם למתווים קודמים, להמשיך ולדחות את תשלומי המשכנתאות וההלוואות הצרכניות (להלן – המתווה הנוסף).

בשונה מהצעדים הקודמים, שהחלו בחודש מאי 2020 ואיפשרו ללווים המעוניינים בכך להקפיא את תשלומי המשכנתאות עד לסוף 2020, המתווה הנוסף אינו מסתפק בהארכת תוקפו של המהלך הקודם אלא כולל גם סעיף מחמיר: לא עוד הקפאת תשלומים אלא רק הקלה בתשלומים (דחייה של חלק מהתשלום), ולא עוד הצעה אוניברסלית אלא כזו המופנית רק לחלק מהלווים - אלו שנפגעו משמעותית מהשלכות המשבר ושעומדים במספר תנאים מצטברים. ההצטרפות להסדר תתאפשר עד לסוף הרביע הראשון של 2021, וההסדר יאפשר הקלה (ולא דחייה!) בתשלומי המשכנתא לתקופה של עד 24 חודשים. המשמעות היא שרוב הלווים יצטרכו לשאת בתשלומים חודשיים קבועים, גם אם מופחתים יחסית ללוח התשלומים המקורי. את התוספת לחוב שתיגרם על-ידי הדחייה יוכלו הלווים לפרוע על-ידי הגדלת גובה התשלומים השוטפים במהלך יתרת תקופת ההלוואה, או לחילופין לבקש מהבנקים לפרוס את לוח התשלומים שלהם לתקופה ארוכה יותר.

מה יכול בנק ישראל לתרום להקלה על הלווים?

ישנן כמה מיגרעות במהלך שבו נקט המפקח על הבנקים, והן הוצגו כבר ברשימות קודמות שפירסמתי בבלוג זה (ראו כאן, כאן, כאן וכאן). תמציתן היא שהסיוע למשקי בית שנקלעו לקשיים בגין מגפת הקורונה צריך להיות תפקידה של הממשלה - לא של הבנק המרכזי: ארגז הכלים שעומד לרשות הבנק המרכזי איננו מתאים לטיפול בבעייה. אילו נחלצה הממשלה לסייע בדרך שהצענו - העמדת קו אשראי ממשלתי אד-הוק שיאפשר ללווים להמשיך לשלם את תשלומי המשכנתא כסידרם - ניתן היה לצמצם את הנזק הכלכלי שייגרם למשקי הבית עקב הפריסה ולהקל במקביל גם על הבנקים, ולעשות זאת בעלות אפסית למשלם המיסים ומבלי שיהיה צורך להתפשר על עקרונות של ניהול בנקאי תקין (ספציפית: הסכמה להעלמת-עין מהתגברותו של סיכון האשראי במערכת הבנקאית). אבל אנו חיים בתקופה מוזרה, כזו שהכותרת הראויה שלה היא "באין רועה", ולכן הבנק המרכזי 'התנדב' להוביל את העדר. אלא שתרומתו לפתרון בעייתם של הלווים מוגבלת, וברובה - אפילו מיותרת: ניתן היה להגיע להסדרים פרטניים באינטראקציה ישירה בין הבנקים ללווים.

האם חשוב בכלל לפרוע הלוואות משכנתא?

האם (ולמי) חשוב בכלל לפרוע את חוב המשכנתא? זוהי לכאורה שאלה מגוחכת, אבל היא איננה כזו. רוב הלוואות המשכנתא (בישראל כמו בשאר העולם) נשענות על לוח תשלומים חודשיים קבועים (לוח תשלומים המכונה בישראל "שפיצר"; ראו כאן את הרשימה  "מיהו, לעזאזל, שפיצר?" שהתפרסמה בבלוג זה לפני כשלוש שנים) המתפרסים על-פני תקופה ארוכה (לרוב: 30 שנים). מטרתו העיקרית של מבנה תשלומים זה הוא לאפשר למשקי בית לפרוע את מלוא החוב בתשלומים חודשיים קטנים המתבצעים במהלך כל תקופת ההלוואה, כך שהם לא יידרשו לעמוד בתשלום גדול בתום התקופה (ראו, להבדיל, את ההלוואות המוצעות על-ידי יבואני הרכב לרכישת רכב פרטי). 

לוח תשלומים זה הונהג מתוך ראיית טובתם של משקי הבית. מקורו ההיסטורי הוא בהתערבות הקונגרס האמריקני בשנות ה-30' של המאה הקודמת כחלק ממהלך שנועד למנוע את קריסתה של המערכת האפותיקאית על רקע גל של חדלות-פירעון. לבנקים אין בו תועלת רבה, וקיים בו אפילו פרדוקס מסויים. הבנקים מנהלים את נכסיהם (תיק ההלוואות שלהם) כשמטרתם להשיא את הכנסותיהם. מבחינתם, הלוואת משכנתא היא נכס מניב. אין מבחינתם היגיון עסקי להנהגת לוח תשלומים המקטין בהתמדה את היקף חובם של הלווים (ולכן את היקף נכסיהם של הבנקים): זהו מנגנון מובנה שמקטין בהתמדה את נכסיהם ומאלץ אותם לעסוק ללא הרף בחיפוש השקעות חדשות לכספם. עדיף היה מבחינתם אילו תיק ההלוואות שלהם היה יציב, ומניב הכנסה קבועה לאורך זמן. לכן, הלוואות שלוח התשלומים שלהן כולל רק תשלומי ריבית - היו יותר מתאימות לצרכיהם. 

זה אומר שצריך להתייחס להשלכות משבר הקורונה על שוק המשכנתאות אחרת משאנו חושבים: העובדה שחלק מהלווים מבקש לדחות את תשלומי המשכנתא איננה איום מבחינת הבנקים - זוהי הזדמנות עסקית; מבחינתם, לקוחות ותיקים ומוכרים פונים אליהם בבקשה לקבל הגדלה של מסגרות אשראי.  הדילמה היחידה של הבנקים היא כיצד להימנע מאכילת "פטריות מורעלות": כיצד לשמור על עצמם מירידת איכותו של תיק האשראי במהלך כזה על רקע המיתון הכלכלי והסיכון שחלק מהלווים לא יצליחו לחזור ולעלות על המסילה הכלכלית. התשובה הסבירה שלהם: הערכת סיכונים פרטנית (כל הלוואה בנפרד) והחלטות סלקטיביות - לא צעדים גורפים.

ללא התערבות מצד בנק ישראל: איך היתה נראית יוזמה פרטית?

לולא התערבותו של עובר האורח (בנק ישראל) שהשים עצמו רועה, יכולנו לצפות לתרחיש הבא: הבנקים, מודעים להזדמנות העסקית שנקרתה להם, היו מציעים ללווים מיוזמתם הקלות זמניות בתשלומי המשכנתא השוטפים. ההצעה היתה מוגשת מן-הסתם תוך הבחנה בין לקוחות: לקוחות שפרופיל הסיכון שלהם (בעיני הבנק) נמוך וששיעור המימון העכשווי שלהם (היחס בין יתרת החוב לבין הערך המעודכן של הנכס) נמוך - היו מקבלים הצעה שמאפשרת להם הקפאה מלאה של התשלומים לתקופה מוגדרת, גם אם בשיעור ריבית גבוה יותר מזה הקיים בהלוואה המקורית (בעולם מעט יותר תחרותי: אולי אפילו היו מקבלים הצעה להגדלה של החוב); כנראה שלווים ששיעור המימון העכשווי שלהם גבוה היו מקבלים הצעה פחות נדיבה, כמו הקפאה רק של תשלומי הקרן. כל זה היה קורה גם ללא התערבות מצד הבנק המרכזי: זהו מהלך Win-Win והוא נהיר לבנקים.

מהי, אם-כן, תרומתו של בנק ישראל למהלך, פרט להיותו שושבין? אולי זו הדרישה להחלה כוללת (ולא סלקטיבית) של ההצעה, ואולי זו הגדרת שיעור הריבית המקסימלי שמותר לבנקים לגבות בהסדר ('ריבית הסכמית'). אין לזלזל בכך, אבל הבעייה היא שבנק ישראל איננו יכול למלא את הריק שיצרה הממשלה ולהעמיד אשראי זול ללווים שנקלעו לקשיים עקב המגפה. הוא יכול אולי לאלחש - לא לרפא. ואם כבר פעל, ואם הוא סבור שבעת הזו אין למעשה ממשלה בישראל - עדיף היה שיתמקד באיזור הבעייתי: ישאיר לבנקים לגבש ולהפעיל תוכנית עצמאית להקפאת החזרי הקרן בהלוואות משכנתא (אין צורך בהתערבותו), ולקבוע לעצמם קריטריונים להסכמה מצידם לאפשר ללווים (על בסיס אינדיבידואלי) להקפיא גם את תשלומי הריבית. לאור שיעורי המימון הנמוכים הנהוגים בישראל, לא צריכה להיות לבנקים בעייה עם הגדלה זמנית של החוב לרוב הלווים: ברוב המקרים מדובר בלקוחות עם היסטוריית אשראי טובה ועודף גדול של ביטחונות. בכך תצטמצם הבעייה לאותם מקרים שבהם המערכת הפרטית מתקשה להגיע לפתרון בגלל שיקולים של סיכון אשראי. רק לגבי קבוצת אוכלוסייה זו קיים אולי צורך לגבש תוכנית סיוע ממשלתית. 

סיוע כזה מחייב התערבות ממשלתית - אין אלטרנטיבה. נכונותו של בנק ישראל להירתם למהלך ואף להוביל "מיתווה" היא לכל היותר איתות על היותו "מבוגר אחראי" אבל איננה פותרת הבעייה העיקרית: ריבוי משקי בית שנקלעו לקושי לעמוד בתשלומי המשכנתא שלהם בגלל ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה, והצורך למנוע החרפה של הבעייה על-ידי "הכרזת מלחמה" מצד הבנקים על משקי הבית החבוטים בלאו-הכי. ללא תוכנית ממשלתית כזו אנו צפויים לראות תופעה מתגברת של לווים שכשלו ובנקים שתופסים דירות מגורים ומממשים אותן.

יום חמישי, 3 בדצמבר 2020

סיבוב בחירות נוסף

 

הכנסת אישרה אתמול (2.12) בקריאה טרומית הצעת חוק לפיזורה. החלטה זו יכולה להתהפך בשבועות הקרובים, אבל ייתכן בהחלט שהיא התחלת המסע לסיבוב בחירות נוסף. קשת הדעות לגבי סיבוב בחירות נוסף נמתחת בין יאוש מהתמשכות המשבר הפוליטי לבין שמחה שהממשלה הקיימת והלא-מתפקדת הזו סיימה את תפקידה. הדעה מוכתבת כמובן על-ידי העמדה הפוליטית של המתבונן. ובכל זאת נדמה שכל הצדדים מגזימים בהתייחסותם לאירוע.

השאלה העומדת לפתחו של ציבור המצביעים איננה אידיאולוגית: היא אינה נסובה על דילמות חברתיות, אזרחיות או מדיניות. אין בכלל מצעים למפלגות המתמודדות על דעת הקהל שידגישו הבדלים אידיאולוגיים ביניהן. השאלה גם איננה פוליטית: היא אינה נסובה על זהויות, על "כוורות" פוליטיות מוצעות או על פופולריות של מנהיגים פוליטיים. השאלה היחידה שנותרה להכרעת הציבור היא "כן ביבי" או "לא ביבי". וזה מתחזק מסיבוב בחירות אחד למשנהו: המאבק של נתניהו להיחלץ ממשפט איננו הנושא העיקרי על סדר היום הפוליטי של ישראל - זהו כרגע הנושא היחיד. זה אומר שכל מה שאנחנו חווים הוא הצגת-שווא של סיסמאות והכרזות שתפקידן להסיח את הדעת מהמאבק האמיתי: הישרדותו של אדם אחד.

הבעייה של נתניהו היא שהישרדות זו איננה יכולה להיות מושגת אלא בניצחון פוליטי מוחץ בבחירות, כזה שיאפשר למערכת הפוליטית לחסום את מהלכיה הצפויים של הרשות השופטת. ניצחון מוחץ יאפשר חקיקה של "החוק הצרפתי", או כל מהלך חקיקתי אחר שיביא לסיכול האיום המשפטי על נתניהו. באין ניצחון פוליטי מוחץ נתניהו נאלץ בינתיים לנהל מלחמת נסיגה לא-מכובדת במרחב המשפטי, וקיים ספק - גם אם המערכה המשפטית תימשך שנים - לגבי התוצאה הצפויה שלה. לכן מרחב התימרון הנבחר של נתניהו, בו הוא חש שיש לו סיכוי טוב יותר לסכל את המהלך המשפטי, הוא המישור הפוליטי. ועל זה אנחנו הולכים לסיבוב בחירות נוסף: זהו ניסיון חוזר של נתניהו להשיג רוב מוחלט לגוש שלו. וייתכן גם שנבין שאין לתהליך זה סוף כל עוד לא תתקבל הכרעה פוליטית חד-משמעית: תיקו פוליטי, כמו שנוצר בסיבוב הבחירות האחרון - אינו קביל מבחינתו.

צריך לכן לקבל את סיבוב הבחירות הקרב כמהלך מתבקש: העם נקרא (כבר שלוש פעמים) לומר את דברו, והוא טרם הכריע. המערכת הפוליטית הקימה ופירקה והרכיבה מפלגות וחלקי מפלגות בסיבובי הבחירות השונים, אבל העם לא הכריע. לכן אנחנו נקלעים למשהו דמוי "תרגול נוסף" בצבא: אתם תמשיכו עד שתצליחו לבצע נכון. אני גם סבור שהתיאורים הדרמטיים לגבי העלות הכלכלית של סיבוב בחירות נוסף אינם נכונים: הנזק הכלכלי מסיבוב בחירות נוסף אינו כה גדול כפי שמנסים להציג תוך הסתמכות מופרכת על נתונים חשבונאיים; לעומת זאת, הנזק מהמשך ההתנהלות הכושלת של הממשלה האימפוטנטית הקיימת (ומדובר בכל התחומים) הוא אמיתי וגדול, והוא ישפיע עלינו גם בטווח הארוך. ועוד לא דיברנו על הנזק מכך שהמהלכים בהם נוקטת הכנסת הנוכחית כדי להגן על נתניהו ממשפט מאיימים על חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית ועל שילטון החוק. אז אולי בכל זאת נחזור לשולחן השרטוט הפוליטי, וביתר נחישות. ואין טעם להוציא את התסכול המצטבר על-ידי האשמת ראשי המפלגות באי-אמירת אמת, בבגידה בהבטחות וכדומה: את התיקו הזה אנחנו יצרנו, ואנחנו צריכים לשנות.

יש כבר נזקים "בצינור" מהמצב הפוליטי שנוצר בשנה האחרונה. ההתמודדות הכושלת עם מגפת הקורונה גורמת ותגרום לנזק גדול מהמתחייב; הניהול הכלכלי הרופס ומניעת ההחלטה על תקציב הממשלה יחלישו את המשק הישראלי וידחפו אותו למיתון עמוק יותר ומתמשך יותר מהנדרש; הנזק החברתי שמתבטא בפגיעה לא-שוויונית בשכבות האוכלוסייה עוד ישפיע על תחושת הסולידריות ושותפות הגורל; הדמוקרטיה והתרבות הפוליטית נפגעו קשות; ולבסוף - הניסיון של נתניהו לשמר את כוחו הפוליטי בדרך של שיסוי פלגי החברה הישראלית מאיים על הלכידות של החברה הישראלית ומחליש אותה.

ניתן אולי להתנחם בכמה זוטות. המאבק הפוליטי העז הוכיח לכולנו את חולשתה של הדמוקרטיה הישראלית ואת הצורך לחזקה בשנים הקרובות. הוא אולי גם יעזור לרפא אותנו מתסביך החיפוש אחר 'גנרלים' שיושיעו אותנו. הוא יגרום לנו אולי להבין שהכרעה פוליטית צריכה להיות על דרך - לא על בחירה של מנהיגים (ובטוח שלא מנהיג יחיד). ובעיקר - הוא חשף בפנינו את פגיעותה של החברה הישראלית בגלל קיום שברים טקטוניים בין מרכיבי החברה הישראלית שנוצלו הפעם לרעה לביצור שלטון פוליטי ומחייבים איחוי אמיתי לטובת קיומה של חברה סולידרית.