הבחירות לכנסת ה-24 שהתקיימו בחודש מרץ הסתיימו בהכרעה, לכאורה: הממשלה ה-36 הושבעה ב-13 ביוני. בכך הסתיימה תקופה סוערת של יותר משנתיים בהן התקיימו ארבע מערכות בחירות. אבל האמנם נפלה הכרעה ברורה? נראה שלא בדיוק: הרשימה שזכתה במספר הגדול ביותר של מנדטים בכנסת ה-24 היא הליכוד, אבל גוש חוסם הצליח למנוע ממנה הקמת ממשלה והקים במקום זאת ממשלת קואליציה המורכבת משמונה רשימות, לרבות (לראשונה) מפלגה ערבית. לאחר מאמצים ממושכים הממשלה הוקמה בראשותם של שני ראשי ממשלה חליפיים - יאיר לפיד ונפתלי בנט. האחרון דרש בתמורה להצטרפותו לקואליציה להיות ראש ממשלה ברוטציה (למרות שמפלגתו היא רק השלישית בגודלה בקואליציה) וגם להיות ראשון ברוטציה.
האם זוהי קואליציה סבירה? קשה להתלהב ממנה: היא כוללת בתוכה מיגוון דעות רחב מידי מכדי לתפקד ולכן היא נראית יותר כחבילה שחוברה בסרט הדבקה מאשר כגוש פוליטי אורגני. סרט ההדבקה הוא הרצון המשותף של מרכיביה להביא לסיום כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. מקור חולשתה של הקואליציה הוא מיעוט החפיפה בין האינטרסים של מרכיביה (ואף קיום ניגודים בהשקפות העולם של מרכיביה), שעלול להיות לרועץ ככל שהמציאות תזמן לישראל משברים המחייבים החלטות קשות. וישנו כמובן נתניהו שנותר בחיים הפוליטיים וקורא תיגר על הממשלה.
המחנה שנאסף סביב נתניהו איננו מחנה אידיאולוגי: הוא מחנה אישי. בעיני מחנה זה יש רק אדם אחד הראוי לעמוד בראש המדינה: נתניהו. "רק ביבי!". נהייה זו אחרי נתניהו איננה נובעת מהצלחתו בניהול ענייני המדינה, המשק או המערכה נגד הקורונה, וגם לא מכך שהוא מייצג דעות או ערכים מסויימים. זוהי בחירה אישית במנהיג - לא בדרך פוליטית. זה נתן לו חופש פעולה יוצא-דופן להנהיג את ישראל, אבל להוותנו הוא ניצל את כוחו זה רק לצבירת כוח פוליטי אישי ולהנצחת שלטונו. אילו הוויכוח בישראל היה באמת אידיאולוגי - הדילמה הפוליטית היתה נפתרת בקלות ובמהירות על-ידי הקמת קואליציה ימנית בראשות מנהיג פוליטי אחר מקרב הליכוד (כמה רשימות המשתתפות בקואליציה אף הצהירו על כך). במקרה כזה היתה קמה אז קואליציה "רגילה" בראשות המפלגה הגדולה - הליכוד - ולא קואליציה "מולקולרית" וחסרת מכנה משותף בראשות ראש ממשלה מזדמן ולא מנוסה שזכה בתפקיד רק בשל עדיפות ביכולתו לנהל מו"מ. לכן הצלחתה של הקואליציה הנוכחית להקים ממשלה אינה משקפת תמיכה מדינית או חברתית של רוב העם (נראה שרוב העם מחזיק בדעות ימניות) אלא את הקרע הפרסונלי סביב שאלת מנהיגותו של נתניהו. זה מעיב על הציפייה מבחירות דמוקרטיות לנפק מנצח שיעמוד בראש הממשלה.
אבל מהו סוד קסמו של נתניהו, שגורם לכך שהליכוד מוכן לוותר על הנהגת ממשלה ובלבד שנתניהו יישאר מנהיגו? נראה שכוחו הפוליטי של נתניהו בתוך הליכוד נובע מהתחושה הרווחת שמקור כוחו האלקטורלי של הליכוד הוא נתניהו עצמו: שהתמיכה בליכוד איננה תמיכה רעיונית אלא תמיכה אישית בנתניהו. ומהו סוד משיכתו של נתניהו בקרב תומכיו? יותר אולי מאהבה לנתניהו מדובר בשנאה למחנה האחר, לישראל המבוססת, לשלטון ולסמליו, לשירות הציבורי, לאליטות. נראה שנתניהו הצליח למקם את עצמו בראש מחנה שדגלו הוא השנאה כנגד המחנה האחר. ככזה, הוא שקוע כולו בתחזוקת מנהיגותו: בסימון אויבים, בביקורת אישית ארסית, בליבוי שנאה. ככזה, הוא גם חסין אישומים: כל ביקורת עליו בתקשורת וכל אישום משפטי נגדו מחזקים את הצטיירותו כקורבן של האליטות ואת מעמדו כמנהיג בלתי מעורער של מחנה השנאה.
האם נתניהו ירד מבמת ההיסטוריה כתוצאה מהבחירות האחרונות? נראה לי שמוקדם לקבוע. הוא חי ובועט. הוא מבטיח/מאיים לשוב לשלטון. מחנה תומכיו איננו מתדלדל (ראו סקרים) ואיננו נרגע. נראה שהוא עצמו איננו נרגע אלא עובר תהליך הקצנה. הוא בוער. מסכות נוספות נקרעות: אין יותר ממלכתיות, אין דרך ארץ ולא הדר, אין קבלה של חשיבות התהליך הדמוקרטי ואין הכרה בתוצאות הבחירות האחרונות. לכן בנט הוא "בוגד", השלטון "נגנב" והממשלה הנוכחית איננה לגיטימית. הוא ממשיך לדרוש ממקורביו לפנות אליו בתואר "ראש הממשלה", ומהלכיה של הממשלה מסכנים לדבריו את גורל המדינה. אפשר רק לדמיין בחרדה מה אופי יהיה לתפקודו של נתניהו אם אמנם יחזור לשלטון, מלא זעם, תחושת רדיפה וחסר-מעצורים. את תפיסת המצב הנוכחי כלא-סופי ניתן לראות גם בדבר נוסף: אובדן השלטון לא גרם לליכוד לחשבון נפש ולשידוד מערכות - נתניהו הוא עדיין ראש הליכוד הבלתי מעורער (ולא הגורם לאובדן השלטון) וראשי ליכוד אחרים חוששים להביע דעות עצמאיות או להציע עצמם כאלטרנטיבה מחשש שייפגעו פוליטית בתוך הליכוד.
בינתיים, התנהלותה של הקואליציה היא מדאיגה. באין לה יכולת פוליטית להתמודד רעיונית ומעשית מול הצרכים והאתגרים של ישראל - היא משתדלת להיות פסיבית, כמעט שקופה, עוסקת רק בהכרחי ובנושאים שנמצאים בתוך הקונצנזוס. "משחקים על זמן", כמו נבחרת כדורגל מקומית שמובילה במפתיע בהפרש שער על נבחרת ברזיל עשר דקות לסיום המשחק. מחכים במתח לחודש נובמבר שבו תקציב המדינה אמור להיות מאושר על-ידי הכנסת, ובינתיים תולשים מהתקציב ומחוק ההסדרים חלקים כדי להימנע מוויכוחים בתוך הקואליציה. מחכים שהמשך מבצע החיסונים יעצור לבדו את גל הקורונה ונמנעים מהטלת הגבלות. מקווים שהאבטלה תפחת מעצמה עם הזמן. מקווים שהחמאס יסתפק באתנן כספי ויתמקד באימונים ולא במבצעים. מחכים שהפשע במגזר הערבי יחדל מעצמו. נזהרים באמירות של שרים, כי שלומה של הקואליציה מותנה לא רק באירועים חיצוניים אלא גם בכך שישררו יחסי אנוש טובים בתוכה ושאף אחד ממרכיביה לא יחליט לנצל את חולשתה לקידום אינטרס ספציפי שלו. אלא שממשלה אינה יכולה לתפקד כמאוזוליאום: יש בעיות בעולם ויש דילמות שצריך לפתור. דרושות הכרעות אמיתיות, ואלו מטבען כואבות למישהו והוא עלול לצעוק. דחיית מהלכים נראית אולי טוב בהשוואה לאלטרנטיבה של חזרתה של ממשלת נתניהו, אבל צריך להכיר בכך שאנחנו כמדינה יושבים כרגע בכיסא גלגלים: אנחנו (הממשלה) בשיקום - לא חזרנו עדיין לעבודה.
ייתכן שאנחנו נמצאים בתקופת ביניים של שקט שלאחר הסערה. ייתכן ששקט זה יחלוף כשהמציאות תחייב אותנו לקבל הכרעות ויסתבר שהקואליציה הנוכחית איננה מסוגלת לקבל הכרעות - היא מתפקדת רק כמכונת "אקמו" במחלקת טיפול נמרץ. ייתכן גם שהקואליציה תתפורר מעצמה. המהפך השלטוני שהושג בבחירות האחרונות איננו בהכרח סופי: הוא רעוע. ואז תעלה מחדש השאלה מה בעצם רוצה "העם" - האם יש לו רצון מוגדר שיבוטא בבהירות בקלפי ויכתיב לשלטון עקרונות ומשימות לשנים הבאות, או שכל מה שיש לו זה קרע ושנאה הדדית בין קבוצות אוכלוסייה על בסיס זהות ומדובר במלחמת כנופיות. כפי שזה נראה, הקרע שולט: הוא לא מאחורינו, והוא משבש את יכולתנו לקבל הכרעות לגבי עתידנו. מירי רגב, המסתובבת עם קופסת הגפרורים שלה ומחפשת הזדמנויות להצית דליקות, איננה הסיבה לקרע - היא רק עוד אחד מאלו המנסים לנצל את אנרגיית האיבה להשגת הישגים אישיים (במקרה שלה - במאבק הפנימי בליכוד, אבל שימו לב כמה אנשי תקשורת מטפחים ומעסים את הקרעים בריטואל קבוע כדי להתפרנס). כל קרע כזה שאנו מבליטים ומדגישים הוא הסחה: הוא מסיט אנרגיות מפתרון בעיות המשותפות לכולנו לעבר עימות פנימי בין קבוצות על חלוקת המשאבים. זה כמו ניסיון של נהגים "לפתור" (מבחינתם) את בעיית ה"פקקים" בכבישים על-ידי נסיעה בשולי הדרך או בנת"צים או על-ידי ביצוע עקיפות מסוכנות: זה איננו מיטיב עם הכלל, ובמקרה הטוב זהו "משחק-סכום-אפס". אבל "משחק-סכום-אפס" הוא בדיוק סוג המשחק שמשחק נתניהו.
ישאל הקורא, ובצדק: פסימיות היא אסטרטגיה? כמובן שלא, אבל גם אופטימיות איננה אסטרטגיה. היתרון של פסימיות הוא שהיא מאפשרת לנו לדמיין התפתחויות שליליות ולחשוב מה עלינו לעשות כדי להתכונן לקראתן ומה ניתן לעשות בטווח הארוך כדי למנוע אותן. לכן בטווח הקצר-בינוני עלינו לתמוך בהמשך קיומה של הקואליציה הנוכחית על-אף מגבלותיה הברורות ולא להרשות למרכיביה לפרק אותה בגלל ויכוחים על אינטרסים מפלגתיים: אנחנו חייבים לחזק את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל לפני הכל, לאחר שנים בהן עברו התקפה אלימה. בטווח הארוך עלינו לפעול: לטפל בקרעים החוצים את החברה הישראלית ומונעים ממנה יכולת לעסוק באינטרסים האמיתיים והחשובים של החברה בישראל. זה לא יהיה קל, עם כל הפירומנים שמסתובבים בינינו.
