בבחירות שתהיינה בשבוע הבא נגיע לצומת היסטורי שייתכן שבו יוכרע גורלה של ישראל. זה עד כדי כך דרמטי: בבחירות אלו לא מדובר בבחירת נתיב התקדמות אופטימלי ליעד לאומי שמוסכם על רוב הציבור - מדובר על הכרעה לגבי היעד עצמו. לא איך, אלא מה. לכן, מה שיתקיים ב-27.10.26 איננו רק בחירות לכנסת ה-26 אלא הרבה מעבר לכך: זה יהיה, למעשה, משאל עם על זהותה של מדינת ישראל. בהתאם, הכנסת ה-26 לא צריכה להיות רק רשות מחוקקת - תפקידה ההיסטורי הוא להיות אסיפה מכוננת. היא צריכה לכתוב חוקה לישראל. לא כי זה רצוי, אלא כי זה הכרחי.
אפשר להחמיץ את הרגע המכונן הזה. אפשר לחשוב בטעות שהאתגרים שיעמדו בפני הממשלה החדשה הם אופרטיביים: הקמת ועדת חקירה ממלכתית לנושא ה-7 באוקטובר, גיוס הצעירים החרדים לצה"ל, איחוי השסע החברתי הפנימי, ייצוב פיסקאלי נוכח הוצאות הביטחון המתנחשלות, טיפול בתופעת יוקר המחייה (או יוקר הדיור), לחימה בפשיעה במגזר הערבי, חיזוק מעמדה המדיני של ישראל בקרב אומות העולם, טיפול בצווארי הבקבוק השונים בתשתיות הלאומיות, ועוד. זוהי טעות, גם אם היא מובנת: כך זה נראה כשמקשיבים להבטחות הבחירות של הרשימות הפוליטיות. ניתן לכאורה לחשוב שבעיותיה של ישראל נובעות מניהול לקוי, ומה שנדרש הוא רק החלפת שדרת הניהול הקיימת בנבחרת פוליטית אחרת, מוכשרת יותר ומושחתת פחות. מכאן גם המיקוד התקשורתי המוגזם בדמויות הפוליטיות המובילות את המפלגות השונות, כאילו מדובר בבחירת מנכ"ל (או הנהלה) למדינה או כאילו מדובר בבחירות ישירות לראשות הממשלה. מספיק שתתבוננו בשלטי החוצות הנושאים קלסתרים אישיים - לא רעיונות. אבל לא אלו הן בעיות היסוד של החברה הישראלית - אלו הן רק בעיות שנובעות מבעיות היסוד, ולכן העיסוק בהן הוא טיפול בסימפטומים - לא במחלה. הוא לא יביא לריפוי. מה שדרוש הוא נכונות לרפורמה יסודית שתטפל בשורשי המחלה של מדינת ישראל.
בעיות היסוד של החברה הישראלית אינן בעיות של כשלי-תפקוד אלא בעיות של זהות. בתחום המדיני, מדינת ישראל נולדה בסערת מלחמה ובגרה תוך לחימה מתמדת, וטרם התפנתה להחליט על עתידה. כך, למרות שקיבלה בברכה את החלטת עצרת האו"מ מ-29.11.1947 ואת תוכנית החלוקה - היא טרם ניאותה להכיר בזכותם של תושביה הערביים של ארץ ישראל להקים מדינה משלהם. אפשר אולי לחוש אמפתיה לתחושת המצוקה של הציבור בישראל מול התוקפנות הבלתי-מתפשרת והרצחנית של האויב הערבי (עוד יותר אחרי הטבח של ה-7 באוקטובר), אבל התוצאה היא שישראל טרם הגדירה לעצמה חזון של שלום (למעט כמיהה ערטילאית) ולא הגדירה את גבולותיה המדיניים: היא מסתמכת במקום זאת על קווי הפסקת-אש בסבבי המלחמות השונים. אין לנו בדמיוננו תמונה ברורה של עתיד של חיים בשלום ובביטחון במדינה יהודית שלצידה מדינה פלסטינית. הדילמה הביטחונית המסובכת ואי-הנכונות לקבל הכרעה פנימית לגבי ויתור על השליטה בשטחים הכבושים גרמו לשיתוק של החשיבה המדינית ולאימוץ תפיסה דחיינית של "ניהול הסכסוך" שמשמעותו הנצחת מלחמת האזרחים הישראלית-פלסטינית על אש קטנה מבלי לחתור לפתרון.
בתחום הזהות הדתית, מדינת ישראל הוקמה בכפוף להבטחה מוצהרת להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. שאיפה זו מתבררת כבלתי ניתנת ליישום בגלל ניגוד פנימי בין היעדים: מדינה "יהודית" (מה זה בכלל? מדינה חילונית-ליברלית עם לוח שנה עברי והבטחה להיות עיר-מקלט לכלל העם היהודי, או מדינת הלכה?) איננה יכולה להיות דמוקרטית, בוודאי כשהיא שולטת בעם אחר שנשללות ממנו זכויות דמוקרטיות. כך, מתקיים לאורך חיי המדינה מאבק קבוע ומתיש בין המאמץ להחיל על ישראל סטנדרטים בינלאומיים דמוקרטיים-ליברליים לבין ציוויים שנובעים (לפחות לכאורה) מההלכה היהודית. מאבק זה - למרות הסכמה היסטורית על "סטטוס-קוו" בענייני דת ומדינה שקבע נורמות לנוכחות הדתית במרחב הציבורי - לא הסתיים מעולם, ואנו עדים להדתה מתגברת של החיים האזרחיים בישראל. היישום של סטטוס-קוו זה, שנראה בזמנו כפשרה נאורה, איננו יציב לאורך זמן: הממסד הדתי-אורתודוקסי הולך ומתחזק פוליטית, ונוכחותו בחייו האזרחיים של הציבור החילוני מתעצמת ומצמצמת במידה בלתי-סבירה את מרחב המחייה החילוני-ליברלי.
בתחום המבנה הדמוקרטי, צרכים פוליטיים ואילוצים ביטחוניים גרמו לכך שהאסיפה המכוננת, שעל הכוונה להקמתה הוכרז ב-15.5.1948 במגילת העצמאות ומטרתה היתה לקבוע חוקה למדינה החדשה עד ליום 1.10.1948 - לא הוקמה מעולם, והכנסת הראשונה החליטה ב-1950 להטיל על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה שתהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם מהווה חוק יסודי בפני עצמו. המלאכה לא הושלמה, ובכך נשארה מדינת ישראל עם מבנה דמוקרטי פגום: ללא תשתית חוקתית נאותה, עם הפרדת רשויות לא אפקטיבית, ועם רשות שופטת מוחלשת. בשלב מסוים נראה היה ששיטת פרקי החוקה ("חוקי היסוד") שננקטה חיפתה על הפגמים והדמוקרטיה הישראלית היא יציבה. אבל אז הגיעה הכנסת ה-25 והכריזה מלחמה, מסיבותיה, על הדמוקרטיה הישראלית. הצורך הנוכחי ברפורמה איננו נובע מבחירה אלא מכורח: המבנה הדמוקרטי הישראלי נמצא בתהליך התרופפות וייתכן שאף בסכנת קריסה בגלל מיתקפה מכוונת מצד הדרג הפוליטי שמנסה לרכז בידיו עוצמה שלטונית לא-מידתית. ההפיכה המשטרית כבר נמצאת בעיצומה, ולכן עלינו לעצור אותה: להכיר בכך שהמבנה הדמוקרטי הנוכחי של ישראל הוא רופף ושיש לחזקו.
מה שנדרש כיום הוא טיפול בבעיות היסוד של המדינה בשלושת התחומים: המדיני, הדתי והמשטרי. ולא מדובר במלאכת הטלאה ובשינויי ניסוח מתחכמים - דרושה הכרעה במיגוון של שאלות. בתחום המדיני-ביטחוני, על ישראל להגדיר חזון ריאלי לעתיד של היפרדות מדינית מהאוכלוסייה הפלסטינית, לרבות הגדרת גבולות, ולשקוד על הכנת תוכנית פעולה מתאימה (אני יודע: זה לא יקרה בטווח הקצר, בעיקר לאור המבנה הקואליציוני המסתמן אם יוגשם המהפך הפוליטי). בתחום הזהות הדתית, על ישראל להפריד כליל את הדת מהמדינה ולבטל את השפעת מוסדות הדת על המרחב הציבורי. זה יחייב כנראה גם החלפה של חוק השבות בחוקי הגירה ליברליים שיקבעו מחדש מושגים כמו אזרחות, תושבות וזכויות תושבים זרים, וזה יכלול הנהגת נישואים אזרחיים בישראל והפעלת תחבורה ציבורית בשבתות וחגים. בתחום המשטרי, על ישראל לקבל חוקה שתבטיח את חוסנו של המבנה הדמוקרטי, ותגביל את מידת הכוח שבידי הרשות המבצעת על-ידי חידוד עיקרון הפרדת הרשויות וחיזוק מנגנוני פיקוח (הכנסת) וביקורת שיפוטית.
כאן המקום לסייג את הנאמר לעיל. למרות החשיבות לטפל בבעיות היסוד של ישראל יש משמעות קריטית לסדר הפעולות: המשימה הראשונה שעל סדר היום היא מהפך פוליטי - החלפת ממשלת נתניהו ובלימת ההפיכה המשטרית. זו צריכה להיות מטרת-העל של השתתפותנו בבחירות לכנסת. רק משיושג המהפך ותיכון קואליציה חדשה - ניתן יהיה לגשת למלאכת השיקום. ובינתיים, אסור לנו להתפתות להסחת הדעת שבדיון במטרות משניות ("שוויון בנטל", "יוקר המחייה", וכו') או להיסחף לשיח הפופוליסטי בתכונותיהם האישיות של העומדים בראשי הרשימות השונות: הבעייה האמיתית איננה במישור של איכות הניהול, והתעסקות מוגזמת בפרסונות הפוליטיות ובהתבטאויותיהן היא החמצה של העיקר.
ולבסוף: גם אם נצליח להביא למהפך פוליטי - השיקום לא הולך להיות מהיר ולא הולך להיות קל. ההצלחה (ההיסטורית…) של נתניהו ואנשיו לקרוע את החברה הישראלית לגזרים ולשסות אותם זה בזה לא תחלוף יום לאחר הבחירות. יותר מאשר בעבר, אנו עדים לביטוי יומיומי של שנאה, לתופעה עקשנית של התפקדות שבטית, להצבעה זהותנית (ולא רעיונית), ולהתמוטטות הסולידריות הישראלית. הנזק הזה כנראה יישאר איתנו למשך שנים, מה גם שהחברה הישראלית תידרש בשנים הקרובות להכרעות קשות ותמשיך להיות חשופה לשיסוי, לפלגנות ולקריאה לנאמנות שבטית. נצטרך להתמודד עם כל זה כי מדובר בקרב חיינו, הקרב על זהותה של מדינת ישראל. והתפוררות הלכידות של החברה בישראל תחייב אותנו לחשוב כיצד לכונן מדינה טובה יותר, סולידרית יותר, מכילה יותר, שוויונית יותר, שתהיה פחות פגיעה לשיסוי מצד חורשי-רע.
