יום שישי, 10 במאי 2013

לתמוך בתקציב המוצע

אשליה ראשונה: יש ארוחה חינם
גם אם נחזור ונשמע שוב ושוב את המנטרה המבאסת של הכלכלים - "אין ארוחות חינם!" - איננו באמת מפנימים אותה. אנחנו מהנהנים בהבנה (אנחנו אינטליגנטים!), אבל בתוך-תוכנו אנחנו עדיין מאמינים שיש ארוחות חינם. שניתן לדרוש מהממשלה לשפר את השירותים הציבוריים מבלי לפגוע בביטחוננו ומבלי לפגוע בהכנסותינו ע"י מיסוי. הצורה הספציפית שאנחנו משכנעים את עצמנו בכך שלא נדרש ויתור היא ע"י הצבעה נקודתית על נקודות של חוסר יעילות בסקטור הציבורי: ביזבוז כספים, פרויקטים מיותרים, אבטלה סמויה, משכורות גבוהות לפקידים, כשלים בגביית מיסים, שחיתות, ועוד. השירות הצבאי מאפשר לנו גם לראות מקרוב נקודות של חוסר יעילות בצה"ל. לכן אנחנו בטוחים בכך שניתן להגדיל את הצריכה הציבורית מבלי לקצץ בביטחון או בצריכה הפרטית.

אנחנו טועים. תמיד הייתה מידה מסוימת של חוסר יעילות בסקטור הציבורי, ומן הסתם תמיד גם תהיה. ביזבוז כספים, אבטלה סמויה, התחמקות מתשלומי מס, שחיתות - אלו תמיד יהיו איתנו. צריך להילחם בהם, לנסות למזער אותם, אבל אסור להתבלבל: לא ניתן לשפר את מערכות חינוך, הבריאות, הרווחה, התחבורה וכו' ע"י שום "טריק". גם לא אם נתנפל על הישיבות החרדיות. המשאבים הלאומיים נתונים - זו הכל שאלה של עדיפויות כיצד להקצות אותם: מערכות חינוך חינם? יותר מערכות "כיפות ברזל"? רכבות מודרניות לקצווי הארץ? הוזלת שירותי רפואה? דיור ציבורי? הגדלת התמיכה באוכלוסיות חלשות? רק אנחנו נבחר מה, ועל חשבון מה.

איך נבחר? באמצעות מעורבות בתהליך הדמוקרטי; באמצעות השמעת קולנו באוזני הנבחרים. אבל לשם כך צריך לרדת קודם-כל מההשקפה הילדותית שיש משאבים ששכחנו, ושיש משיחים שימציאו לנו אותם.

מהי הבעיה?
נסתכל סביבנו. המשק נקלע כמעט במפתיע לגירעון ממשלתי חריג. ניסיונות מוקדמים (בעיקר במהלך 2012) להתריע על המצב ולנסות למתן את גודלה של הבעיה - לא צלחו. מקור הבעיה אינו התפתחות חיצונית למשק, כמו אירוע אקלימי, משבר אנרגיה או משבר ביטחוני במזה"ת: הוא אירע כתוצאה מניהול לקוי של המערכת הכלכלית. נשאיר את התחקיר והטלת האשמה למועד מאוחר יותר ונציין: גידול הגירעון הוא תוצאה של ירידה בתקבולי מיסים שמקורה בהאטה כלכלית, ושל חריגה בהוצאות הממשלה. עכשיו נותר רק לפעול כדי להכיל את הבעיה כדי שלא תתפתח למשבר. כיצד עושים זאת?

יש תכניות מגירה?
ההנהגה הכלכלית הקודמת (לרבות הדרג המקצועי שכשל בהתרעה) הביאה אותנו למצב שמחייב שינוי דחוף של המדיניות הכלכלית. ראש הממשלה החליט אפילו לא לנסות: הוא הודיע על הקדמת הבחירות לאור הצורך בשינויים משמעותיים בתקציב. ניתן היה לצפות שראש הממשלה ידאג להכשיר את הקרקע לקראת השינויים הכלכליים הדרושים: להכין תוכניות, להביא את העניין לידיעת הציבור, לגבש הצעות (מין "תקציב צללים") שיביא לידיעת הציבור במסגרת מסע הבחירות ויביא לאישור הממשלה לאחר שתיכון הממשלה החדשה. זה לא קרה, ככל הידוע: הבחירות התנהלו בכלל סביב הנושא האירני, עם עיסוק צדדי (מפלגת העבודה) בטיפוח השנאה לעשירון (או מאיון) העליון. אז אנחנו לא במצב שהחלפנו סוס באמצע העליה - אנחנו במצב שהחלפנו סוס בגלל העלייה: הסוסים הקודמים ברחו. ולא נותרו תכניות מגירה.

גודל הבעיה
לאחר הבחירות ותוצאותיהן המפתיעות יש היערכות פוליטית חדשה. למשרד האוצר נכנס פוליטיקאי חדש. בהעדר תכניות מוכנות, עליו להכין תקציב לשנת 2013(!!) בלוח זמנים בלתי-אפשרי, תקציב שרובו כבר אינו בשליטתו לאור העיתוי. עוד הוא מנסה להבין את ההחלטות העומדות בפניו הולכת ומתגלה לו מציאות מבהילה: הבעיה התקציבית גדולה בהרבה ממה שידע הוא וממה שידע הציבור; הטייסים הצניחו אותו בלילה במקום שאינו מופיע בתכניות ובמפות שבידיו; הוא אינו צריך רק למצוא פתרון - הוא צריך בכלל להעריך את גודל הבעיה. ולבעיה הזו יש תכונה מאוסה: היא הולכת וגדלה בכל יום שעובר. אז עכשיו כבר לא זמן לכיוונון עדין של תקציבים משרדיים - נכנסנו לאיזור סכנה. צריך לפעול קצת יותר בברוטליות ממה ששר האוצר החדש היה אולי רוצה.

תמיכה עממית?
אפשר היה לצפות שמנהיג פוליטי חדש יזכה לתקופת חסד. שמישהו יזכור שהוא נבחר ע"י ההמונים - לא מונה בשל תככים תוך-מפלגתיים. שהוא נציגן האמיתי של תנועות המחאה החברתית (הוא, ולא מפלגת העבודה). שהתיק שקיבל החל להתפוצץ עוד לפני שנגע בו. אז אפשר.

ההתנגדות כמעט מקיר לקיר לשר החדש מעוררת מחשבות. מסתבר שקו האשראי שאיתו יצא לדרך היה צמוק, לא בגלל סיבות אובייקטיביות אלא בגלל משהו בעייתי בהלך הרוח של הציבור הישראלי. ההמון הרומאי שמקיף אותו דורש בחמת-זעם שיגשים מייד את כל ההבטחות: אלו שהוא הבטיח, ואלו שהבטיחו שאר הפוליטיקאים. ולמרות שכולנו מתפכחים בימים אלו מדימוי השווא שנמכר לנו, אודות ההצלחה הכלכלית המדהימה של כלכלת ישראל - עדיין זו בעיה שלו: אנחנו דורשים לקבל כל מה שהובטח לנו לפני שנתחוור גודל המשבר התקציבי.

אולי יש כאן שני לקחים: האחד - קוצר-רוח אגוצנטרי של הציבור. יאיר לפיד ילמד כבר בתחילת דרכו איזה "חבל" יש לו מהציבור. השני - העובדה שכל הכעס מופנה רק כלפי יאיר לפיד, ולא אל קודמיו בתפקיד ואל ההנהגה המקצועית של המשק, מרמזת אולי על כך שלציבור יש עדיין ציפיות חיוביות ממנו, בניגוד למצב עם קודמיו בתפקיד. ומעניין שרבים מהמתראיינים שבאים בטענות מציינים שהם לא הצביעו למפלגתו - יאיר לפיד כנראה נחשב להזדמנות האחרונה גם בעיני ציבור שלא הצביע עבורו בבחירות האחרונות. ואולי יש בכך משהו חיובי מבחינתו.

מה כבר נעשה?
בתוך כל זעקות השבר על התקציב המוצע, כדאי להבין שהבעיה העיקרית היא בעיית הזמן: מרחב ההחלטות לגבי שנת 2013 כבר כמעט ואינו קיים. גם אין זמן להחליף אנשים בדרג המקצועי, למצות דיונים על עקרונות, לבנות כמה חלופות תקציביות, לבחון את ההיתכנות שלהן, ולהגיע להסכמה פוליטית על תקציב. מן הסתם, התוכנית המוצעת היא תולדה של לחץ זמן זה: ניסיון להשיג מה שניתן בשנת 2013 מבלי לפתוח חזיתות מיותרות. אז ברור שלכל אחד מאיתנו יש תפריט שונה של תקציב אידיאלי, אבל זה כנראה מה שניתן עכשיו לעשות. לכן יש כאן ניסיון צנוע להגביל את הגירעון, ויישום רק של חלק קטן מהרפורמות המחלידות על מדפי משרד האוצר. זה מספיק? לא ברור. אבל כדאי לתת צ'אנס בשלב זה. ייתכן, אמנם, שהמקטרגים צודקים, והתקציב המוצע יחמיר את מצב המשק, והוא מעיד על חוסר עוצמה של השר החדש; אבל ייתכן גם ההיפך: שמדובר בתקציב שמשקף את האפשרי בלו"ז הקיים, שמשקף את ההכרחי אם רוצים להימנע מעימותים מיידיים עם ההסתדרות, שמשקף את מה שניתן להשיג מבלי לפתוח חזית מול ראש הממשלה. ואפילו בנק ישראל כבר הזדרז לפרסם את תמיכתו בתקציב המוצע. אז אולי דווקא יש כאן עוצמה.

ומה הלאה?
לאחר שוך ההמולה, כדאי היה להתכונן לשלב הבא: השלב שבו תושק תכנית כלכלית אמיתית, לשנת 2014 ואילך. תכנית כזו צריכה להתמודד עם מבנה הוצאות הממשלה לטווח של מספר שנים, לחזור לתוואי של גירעון פוחת, ולטפל בעיוותים במערכת המיסוי. את השלב הבא צריך לנהל בלי לחץ הזמן שהוכתב במהלך הנוכחי, ובהתבסס על מועצה כלכלית שצריך להקים לשם כך במשרד האוצר. התוצאה צריכה להיות תכניות מגירה שיפחיתו את הצורך לבנות תקציב בלחץ זמן כ"כ אבסורדי.

6 תגובות:

  1. דורון אני מסכים איתך. הבעייה של לפיד היא לא "הגזירות" כשלעצמן אלא הציפיות שהוא יצר לפני הבחירות. בגללן אתה שומע תביעות/ הצעות מכל הכיוונים של אלה שמבקשים לתקן את כל עיוותי הכלכלה, שנוצרו בהרבה שנים, היום או מחר או מכסימום בעוד שבוע.

    השבמחק
  2. יגאל מבקש להאיר:

    1.מסכים לכל מלה (כמעט - יש ארוחות חינם אם אתה בריון..)
    2. אני מסב את משומת הלב וממליץ לראות את 53 דקות התכנית שהופקה על יד ARTE בשם PYRAMIDES OF WASTE AKA THE LIGHT BULB
    CONSPIRACY
    (כרגע ביוטיוב יש רק עם כיתוביות בהולנדית(?), ורק רוב הדיבורים באנגלית - עדיין שווה! כי הם מצביעים עם הוכחות שאנו מייצרים בכוונה מוצרים שלא לצורך, שממילא זה הופך את הכדור שלנו לפח זבל שידרוש שינוי רדיקאלי בקוב מאד, ושמוקד הבעייה הוא כמובן בפסיכולוגיה של האנושות (מציגים שם את הדילמה של שוק חופשי מול שליטה מרכזית)- גם אצלך יש התייחסות לאספקטים של הלכי רוח, ואני רשמתי לפני שהפסיכולוגיה של ההמון היא הכוח המניע הראשי. לא שיש לי פתרונות, ואיני בטוח אם אנו לא נידונים ל"מחזורי מלטוס" בהגדרה, רק יודע להגיד שאם תימצא הדרך לשכנע את הפרט ליזום בהתלהבות ליצור/להמציא/לעזור/לתרום גם כשהתמורה לא מיידית, תהיה קפיצת מדרגה. המוזר הוא שכאשר יש איום קיומי מיידי (מלחמה), לא כולם בורחים, וחלק לא מבוטל מייצר ממציא מסכן את חייו ללא תמורה באופן לגמרי "לא רציונלי".
    שורה תחתונה שלי: המומחים שיפתרו את הבעייה (אם בכלל, ולא בדור הזה) יהיו לא המהנדסים ולא הכלכלנים אלא הפסיכולוגים.

    השבמחק
  3. כמה הערות בשולי דבריך:
    א. משום מה, המצב מזכיר קצת את מינויו של עמיר פרץ להיות שר הביטחון. בשני המקרים מונה לתפקיד מי שאיננו "מומחה" בתחום. בשני המקרים לדעתי (ודומני שגם לדעתך) העדר המומחיות איננה פוסלת את האיש על הסף. אולם יש הבדל תהומי בין שתי הדוגמאות: עמיר פרץ לא הכריז על עצמו כמי שישנה את תפיסת הביטחון. הוא ראה את עצמו כמי שמתקן את הכלכלה והחברה. לעומת זאת, במוקד האמירה של לפיד היתה ההכרזה "איפה הכסף".
    כמו שכבר הגבתי לבלוג קודם שלך, מבחינת הקרדיט ההתחלתי, נתתי לו את כל הקרדיט. יותר מזה, כאשר שמעתי את האמירה שהוא עשה טעות בכך שהסכים לקחת את האוצר, אמרתי - להיפך! יפה עשה! אבל לדעתי ולצערי במבחן הראשון שלו הוא התרסק. אם היה מנהיג אמיתי, יכול היה להכריז על הארכת שנת התקציב ב3 חודשים, מיסוי הרווחים הכלואים, פירוק מיידי של הפירמידות, העלאה פרוגרסיבית של מס ההכנסה, פגיעה ממשית במשכורות בנמל אשדוד (וביתר הנמלים, וכן, גם בחברת חשמל וביתר המונופולים) כפילות פנסיות של מי שהיו אלופים ואח"כ חברי כנסת ואח"כ שרים, העלאת גיל הפרישה מהצבא והמשטרה.
    זאת איננה שאלה של כמה כסף. זאת שאלה של נורמה הגיונית וצודקת. אם זה היה נעשה, גם ירידה ברמת החיים היתה מתקבלת בלי שום טענה.
    בינתיים מתממ החשש שיש לנו תאצ'ר חדש.
    חיים

    השבמחק
  4. אני מודע לכך שלכל אחד יש רשימה של דרישות, ושהוא שופט את המדיניות לפי הקריטריון עד כמה דרישות אלו זכו למענה. זה לגיטימי. אני, אגב, הייתי מציג רשימה שונה: ביטול הטבות המס לקרנות ההשתלמות, ביטול הפטור ממע"מ על ירקות ופירות ועל קניות באילת, הטלת מס על ירושות, ביטול הפטור ממס שבח על דירות, השוואת גיל הפרישה לפנסיה של גברים ונשים, ועוד. אבל זה רק מדגים הבדלים בינינו בדגשים. העניין אינו שאני סבור שהתקציב המוצע עונה על דרישותי, אלא שאני חושש שהוא כלל לא היה יכול - בלו"ז הקיים - לעשות זאת. ייתכן שהוא פוליטיקאי יותר מחושב ממה שנראה: מתמקד במה שאפשר. נותר לנו רק ללחוץ שהאג'נדה שאנו דורשים לא נמחקה, אלא נדחתה. שזו רק בעיה של תכנון וקבלת החלטות וניתן לעשות "מועד ב'" לקראת התקציב ל-2014. אולי אני טועה, אבל העובדה שיאיר לפיד מגיב ללחץ הציבורי מדברת לטובתו: הוא מבין שהציבור דורש ממנו משהו ובינתיים הוא עוד לא התנשא על הציבור

    השבמחק
  5. דורון שלום
    1. די מוכח בעולם שקיצוצים לא פותרים בעיות כאלו, כי צנע מוריד צריכה וממילא מוריד מיסים. תחפש באינטרנט ותמצא הוכחות לכך
    2. חברת החשמל לדוגמא תרוויח כ10 מליארד מהמעבר לגז מדוע לא לקחת ממנה
    3. הרווחים הכלואים של חברות ענק שאחוז המס שהן משלמות הינו מצחיק - זהו מקום לגבות ממנו
    4. אפשר למנוע את ייצוא הגז וכך למנוע הפסד עתידי של מליארדי שקלים שהרי נגיע לשלב בו נצטרך לייבא כי לא יהיה לנו ואז זה יהיה יותר יקר.
    5. שינוי השיטה המוניטרית, והמעבר לייצור כסף של המדינה ללא חוב, בוודאי תוציא אותנו מן המשבר

    השבמחק
  6. דורון,

    נהניתי לקרוא ואני בהחלט מסכים עם מרבית הדברים. אני חושב שאחד הדברים המטרידים ביותר ב"תוכנית" הוא היעדר מתווה והשקעה ברורים בצמיחה עתידית. שמירה על מסגרת תקציבית נאותה הינה דבר מבורך ומחייבת גם קיצוצים אולם על מנת שהעתיד יהיה שונה ובר קיימא יש צורך בהשקעה בתשתיות מחוללות צמיחה.

    ליאור

    השבמחק