החרב הארוכה של ישראל היא אילוזיה

 

מה בעצם קרה בשנה האחרונה?

באחרונה מלאה שנה למלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023, כשהחמאס פרץ במפתיע את הגבול הבינלאומי של ישראל והחל במסע רציחות, הרס וביזה בישובי הנגב המערבי. בתגובה תוקפנית במיוחד, מונעת כנראה גם על-ידי רגשי נקמה, כבש צה"ל את כל רצועת עזה והמיט חורבן נורא והרג המוני של תושביה. אלא שלא היה בכיבוש רצועת עזה כדי לאיין את ההצלחות של החמאס בהתקפה הקטלנית של ה-7 באוקטובר: עשרות ישובים ומחנות צבא בתוך ישראל נכבשו, קרוב ל-1,200 ישראלים נרצחו וכ-250 נחטפו, וחלק ניכר מהישובים ננטשו על-ידי תושביהם בעקבות ההתקפה וטרם שוקמו עד היום. תחושת הביטחון הבסיסית של אזרחי ישראל נסדקה. שנה מאוחר יותר ולמרות אבדות כבדות, החמאס שרד את ההתקפה של צה"ל, הוא עדיין מתפקד חלקית, והוא מחזיק ב-101 חטופים במנהרות שהכין. הוא הצליח להשיג את היעד האופרטיבי שקבע להתקפה, הצלחה שהפתיעה כנראה אפילו אותו. לא היתה מלחמה כזו לישראל ב-76 שנותיה, ובעיקר - לא היה תקדים לגודל הכישלון הצבאי של ה-7 באוקטובר בהגנה על ישראל. בינתיים, המלחמה התרחבה גם לשטחי יהודה ושומרון ולגבול הלבנון, וחבל ארץ שלם בצפון המדינה פונה מתושביו כדי להבטיח את שלומם. ישראל שקועה כיום במלחמת התשה שסופה אינו נראה, מותקפת בליסטית מלבנון, תימן, איראן ועירק, ונתמכת צבאית (וגם כלכלית) על-ידי ארה"ב לצורך הישרדותה. 

אז מי ניצח במלחמה הזו? התשובה אינה ברורה. למרות ההצלחה המיידית והתודעתית שהשיג, החמאס לא הצליח לאחד את הזירות ולגרור את ישראל למלחמה איזורית. בכך הוא כשל אסטרטגית והמיט אסון על עמו. הוא כפה על ישראל לכבוש מחדש את רצועת עזה והמיט חורבן היסטורי על הציבור הפלסטיני העזתי, שני רק ל"נכבה". בצפון הארץ, החלטתו של החיזבאללה לנהל מלחמה מוגבלת נגד ישראל כאיתות על תמיכתו במאבקו של החמאס, הביאה - בצירוף מקרים מוזר ומפתיע - להסלמה הדרגתית של הלחימה בצפון מדו-קרב בליסטי (ואווירי) מוגבל להתכתשות קרקעית אלימה בתוך שטח לבנון, התכתשות שנראה שכבר שללה מהחיזאללה חלק ניכר מכוחו הצבאי והמדיני. איראן, שבנתה בעמל רב-שנים ומשאבים "טבעת אש" סביב ישראל שתפקידה למנוע מישראל להתקיף את תשתיות הגרעין שלה - נקלעה לעימות בליסטי ואווירי ישיר עם ישראל כשלצידה של זו מצטרפת קואליציה צבאית מערבית. 

כתוצאה מכל אלו חל בשנה האחרונה שינוי אסטרטגי במאזן הכוחות במזרח התיכון. למרות שישראל ספגה מהלומה צבאית משפילה ב-7 באוקטובר, הותקפה בליסטית ממספר כיוונים, הסתבכה בהרפתקה קרקעית ארוכה ומסוכנת ברצועת עזה ובאחרונה גם בלבנון וסבלה מפגיעה קשה ביוקרתה בדעת הקהל המערבית - מאזן הכוחות האסטרטגי השתנה דווקא לטובתה. האיומים השונים לביטחונה נגרעו משמעותית בתוך שנה אחת: החמאס קרוב לאבד את שליטתו הצבאית ברצועת עזה; החיזבאללה איבד בסידרת מהלכים מהירה את כל צמרת הפיקוד שלו וחלק ניכר מיכולותיו הצבאיות והוא יתקשה לשוב ולאיים על ישראל ולמלא בכך את תפקידו הייעודי כמגינה של איראן; ואיראן - מעצמה איזורית עולה בעיני עצמה - נותרה חשופה ופגיעה להתקפה ישירה מצד ישראל ובני-בריתה. שינוי אסטרטגי מרחיק לכת זה מחייב להעריך מחדש את אפשרויותיה המדיניות-ביטחוניות של ישראל. הן השתנו לחלוטין בשנה האחרונה.

מהן החלופות העומדות בפני ישראל?

לכאורה, נראה שבפני ישראל עומדות כיום שלוש חלופות: 1) לנצל את ההצלחה הצבאית שהושגה, להמשיך במהלך ההתקפי ולנסות להכריע סופית את החמאס ואת החיזבאללה ולהשמיד את יכולותיה הגרעיניות של איראן;  2) לשמור על ההישג הצבאי ועל מאזן הכוחות הנוכחי שבו החמאס וחיזבאללה מנועים מיכולת לתקוף את ישראל;  3) לחתור להשגת הסכם צבאי-כלכלי איזורי בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות במסגרת הסכם הגנה בחסות ארה"ב ומדינות נאט"ו. 

בפועל, אני חושב שרק החלופה השלישית היא ברת-השגה. החמאס והחיזבאללה אינם ניתנים להכרעה סופית, והם ישרדו כאירגונים דתיים-פוליטיים משפיעים גם ככל שתימשך המלחמה. השמדת יכולותיה הגרעיניות של איראן (להבדיל מפגיעה חלקית שתעכב את פרויקט הגרעין הצבאי) נמצאת כנראה מעבר ליכולותיה של ישראל וקשה לי להאמין שארה"ב תשתתף בהתקפה כזו: היא איננה מתיישבת עם אינטרסים גיאופוליטיים שלה, שלפיהם מלחמה במזה"ת מנוגדת לסדר העדיפויות לאור התקרבות המלחמה הקרה עם סין ולאור הסתבכות הסכסוך הצבאי באוקראינה. החלופה השנייה - מלחמה מתמשכת ברצועת עזה ובלבנון שתכליתה למנוע את התאוששותם של החמאס והחיזבאללה - גם היא מעבר לכוחותיה של ישראל: היא תסבך אותה במלחמת התשה בהיקף שלא יאפשר חיים סדירים בישראל ולא שיקום כלכלי, כל זאת בלא שום אופק מדיני. החלופה שנותרה היא המתבקשת: ניצול ההצלחה הצבאית והיחלשותה של איראן ליצירת ברית הגנה איזורית בחסות ארה"ב ומדינות נאט"ו. חלופה זו תאפשר לישראל לסיים את מצב הלחימה הנוכחי תוך השגת בריתות מדיניות וכלכליות חשובות, ליצור תנאים ביטחוניים משופרים על-ידי חתימה על הסכמי פירוז מנשק של רצועת-עזה ודרום לבנון, ולהתמקד בשיקום כלכלי וחברתי שימנע שקיעה של המשק למשבר כלכלי.

הבעיה היא שהבחירה בחלופה השלישית - הליכה להסכם איזורי - איננה מהלך טבעי, כזה שיקרה מעצמו: הציבור בישראל איננו בשל פוליטית לקבל החלטה זו; השאיפה לנקמה והניצחונות הצבאיים האחרונים מסנוורים אותו - הוא נוטה להפעלת כח צבאי כדי להשיג הכרעה צבאית. הקואליציה הנוכחית תבחר כנראה בחלופה הראשונה - המשך הלחימה במלוא העוצמה - כדי לנסות להשיג הכרעה מוחלטת בכל הזירות. זה משרת את הזרם הפוליטי בישראל שמתנגד לפשרה טריטוריאלית בין ישראל לפלסטינים כדי למנוע את חלוקת הארץ, וזה משרת את נתניהו שמשחק מזה כמה חודשים את תפקיד המצביא הלוחם במחזה שהוא כותב כדי להרחיק ככל האפשר את האפשרות של סיום מביש של כהונתו. אלא שהכרעה צבאית כזו איננה ניתנת להשגה: ישראל כבר מתקרבת למיצוי כוחותיה מבחינת אספקת חימושים, ניצול-יתר של כוחות המילואים והתנהלותה המשקית. לכן, הבחירה בחלופה הראשונה תוביל לכישלון, להתפכחות ולהבנה שחרבה של ישראל איננה כה ארוכה כפי שהיא משננת לעצמה, ואז להתכנסות מחוסר ברירה לחלופה השנייה: מלחמת התשה ארוכה, חסרת-יעדים וחסרת-סיכוי. חוסר התוחלת נובע מכך שבניגוד ליריבותיה, המוכיחות יכולת עמידה מתמשכת תוך ויתור מוחלט על רווחה ואיכות חיים לתושבים - ישראל היא מדינה שעוצמתה בכך שהיא מבטיחה לתושביה לא רק ביטחון אלא גם שגשוג כלכלי, רווחה ואיכות חיים גבוהה. מלחמת התשה ארוכה תבטל את הסיכוי להמשך קיומה של ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה, כווילה בג'ונגל. היא תהפוך מבלי-משים לעוד וריאציה של מדינה מזרח תיכונית נחשלת.

לכן החלופה השלישית היא מציאות בלתי-נמנעת, אבל הבחירה בה לא תהיה כנראה תוצאה של הסכמה פוליטית פנימית אלא של התרחשותו של אסון, של קריסה פנימית. מה יקרוס? במצב העניינים הנוכחי - הכול אפשרי: זו יכולה להיות תוצאה של לחץ מדיני בינלאומי, של נפילת הממשלה, של ירידה בלתי-נמנעת בנכונות של חיילי צה"ל להמשיך להתייצב לשירות מילואים נוכח התמשכות-יתר של המלחמה, או של קריסה משקית (גם היא בלתי-נמנעת) שמבשריה יהיו בריחת הון, קריסת שער החליפין של השקל והאצה של קצב האינפלציה.

מהן האלטרנטיבות העומדות בפני הציבור?

נראה, לכן, שישראל תגיע - מרצונה או שלא מרצונה - להסכם איזורי שיקיף את מדינות האיזור המתונות ושיכלול הסכם הגנה בחסות ארה"ב ומדינות נאט"ו. הסכם כזה יחייב את ישראל להתקדם להסכמה עם הפלסטינים על סיום הסכסוך - פשרה טריטוריאלית והסכמי ביטחון. השאלה היא אם זה יקרה מרצון, כלומר בהחלטה דמוקרטית שתתקבל בישראל בתקופה הקרובה, או שלא מרצון, כלומר שההחלטה הדמוקרטית תהיה דווקא להמשיך במלחמה כדי להכריע צבאית את חזית ההתנגדות שבנתה איראן והנסיגה לחלופה של הסכם איזורי תתרחש בלית-ברירה, לאחר שישראל תותש ותתפכח מהחלום הכוחני. אם ניתן לאפשרות השנייה להתרחש - לא רק שנדונו כחברה לעבור מדורי גהינום של מלחמה מיותרת ומתמשכת, משבר כלכלי עמוק והחרפה של הקרע החברתי הפנימי, אלא שהסכנה היא שעומק הבור שלתוכו תיפול ישראל הוא גדול עד כדי לסכן את עתידה של המדינה. מדינות קורסות, גם אם לא טקסית.

מי שאוחז בדעה שהחלופה האסטרטגית היחידה לישראל היא חבירה להסכם איזורי, ושהסכם כזה איננו ויתור על חלום מדיני אלא מימוש הזדמנות אסטרטגית לביצור שגשוגה של ישראל - צריך לשקול מה הוא מוכן לעשות כדי שישראל אמנם תצא לדרך זו. לא רק שיש לנטוש את השגיונות על ניצחון מוחלט על החמאס וחיזבאללה ועל הכרעה צבאית של איראן, על שליטה ישראלית ברצועת עזה ועל השלמת סיפוח השטחים הכבושים לישראל - יש גם להתכונן לגיבושו של הסדר היסטורי ישראלי-פלסטיני. בהסדר כזה, יותר משחשובים המפה הסופית והסכמי הביטחון הספציפיים - חשובים הדינמיקה של התהליך ובניית האמון ההדדי בין הצדדים, לאורכו. הסכם כזה ישנה לא רק את המפה הגיאוגרפית של המזרח התיכון אלא גם את התחושות ההדדיות בין העמים. ובעולם שבו נצליח לצמצם את האיבה ההדדית - ממילא התעקשויות על פרטים ביטחוניים הן מיותרות, ואפילו מהוות מכשלה.

קשה לי לראות את הקואליציה הנוכחית מתקדמת להסכם איזורי ומוותרת על שאיפותיה בנושאים טריטוריאליים. לכן עלינו לפעול ככל יכולתנו להקדים את סיום כהונתה. זה לא יקרה "בטוב": הברית הלא-קדושה שחישל נתניהו עם המימסד החרדי והציבור הלאומני תתאמץ לשרוד את ימיה, כשבדרך היא חותרת תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית כדי להגביר את כוחה ולסכל כל מאמץ דמוקרטי להחלפת שלטון. זה אומר שהמאמץ להחלפת שלטון יחייב את המחנה להקרבה: לא רק לצעדים של מחאה ציבורית והפגנות, אלא גם להפעלת צעדים נמרצים של מרי אזרחי שיש בהם כדי לגייס חלקים גדולים של הציבור וליצור לחץ אמיתי על הקואליציה - לא רק דיבורים וסיסמאות. המאבק יהיה קשה יותר ככל שיימשך, שכן בידי הקואליציה יכולת מסויימת לשנות את חוקי המשחק לטובתה עוד במהלך המשחק, והיא משתמשת בה. אנחנו כבר רואים זאת בהפיכת משטרת ישראל למיליציה פוליטית, בניסיון הבלתי-נלאה להחליש את שלטון החוק ובניסיון ההשתלטות על הדרג הניהולי של המגזר הציבורי כדי להבטיח נאמנות פוליטית מצידו. זה אומר שאת ההיסטוריה יקבעו אלו שנחושים יותר לשנותה. וזהו הזמן לשנות את ההיסטוריה של ישראל.