על התאמת השירות בצה"ל לצרכי הביטחון של ישראל - מחשבות פרטיות

 

המודל ההיסטורי של צה"ל איננו עונה עוד על הצרכים הביטחוניים של ישראל. המודל נולד כדי לענות על הצורך להתגונן מפני מתקפה של צבאות סדירים גדולים. כדי להעמיד ביום פקודה צבא גדול שמסוגל לענות על איום התקפי ומצד שני לא לפגוע בהתנהלות המשק הכלכלי - נולד המודל המוכר לנו: צבא העם, המבוסס על חלק גדול מהאוכלוסייה ומתגייס רק בעת מלחמה (צבא המילואים), וגרעין קטן, סדיר (משרתי חובה וקבע), שעוסק בפעילות ביטחונית שוטפת ובהכשרה מקצועית של הצבא כולו. זהו מבנה שאיננו קיים ברוב הדמוקרטיות המערביות, שם נהוג לרוב צבא-קבע מקצועי. מאחר שעיקר כוחו של צה"ל נשען על גיוס מילואים, ומאחר שגיוס מילואים מתמשך הוא בעל השפעה קשה על המשק – צה"ל אימץ לעצמו אסטרטגיה שעיקרה הכרעה מהירה של צבאות האויב בדרך של התקפה. לכן, למרות שהוא נקרא "צבא הגנה לישראל" - הוא איננו בנוי ואיננו מתכוונן למלחמת הגנה ארוכה אלא שואף להכריע עימותים צבאיים בדרך של הכרעה מהירה, התקפית.

מודל זה התמודד בהצלחה עם צרכי הביטחון של ישראל במלחמות השונות ובין המלחמות. הוא איננו מתאים עוד למלחמה שבה אנו מצויים כיום, של מערכה צבאית מתארכת, כזו המתנהלת מול צבאות לא סדירים שלא ניתן להכריעם בתמרון חד-פעמי. ואמנם, במערכה המוגבלת שבה אנו מצויים מאז אוקטובר האחרון (מוגבלת, כי מדובר בינתיים בלחימה מלאה רק מול החמאס וברצועת עזה) צה"ל כבר מיצה את כוחו והתיש את מערך המילואים שלו תוך שהמשק האזרחי סופג פגיעה משמעותית בשל גיוס נרחב של מועסקים. מערכה זו, אם תימשך עוד חודשים ואם תתרחב לגבול הצפון ולשטחי יהודה ושומרון, תתקשה להתבסס על צבא המילואים, בוודאי זה הקיים: הנטל עליהם כבד מידי. המערכה תדרוש הגדלה משמעותית של היקף כוח-האדם. זה אומר שנצטרך להגדיל במקביל גם את הצבא הסדיר (חובה וקבע) וגם את צבא המילואים.

הגדלת הצבא הסדיר (חובה) יכולה להתבסס על ניצול של ארבעה מקורות כוח-אדם: 1) התייעלות רוחבית מסיבית שתשחרר כוח-אדם עורפי לטובת עיבוי היחידות הלוחמות. המטרה צריכה להיות לשפר מבנית (כלומר: לא במהלך ארעי) את היחס שבין מספר הלוחמים בצבא לבין מספרם של הלא-לוחמים; 2) שילוב נרחב יותר של נשים בתפקידים המקצועיים השונים בצבא, לרבות תפקידי לחימה; 3) שילוב אמיתי (ולא בתפקידים שוליים או באספקת שירותי-דת) של בני המגזר החרדי בצה"ל על בסיס החלה מלאה של חוק שירות הביטחון על האוכלוסייה החרדית; 4) שילוב המגזר הערבי בזרועות השונות של מערכת הביטחון (ולא רק בצה"ל).

הגדלת הצבא הסדיר (קבע) צריכה להתבסס על הגדלה ניכרת של מספר המסגרות המתמרנות (אוגדות, חטיבות וכו') לאחר שנים ארוכות של הקטנתן, ועל הגדלה מתבקשת של מספר המשרתים בקבע. הארכת תקופת השירות בקבע (גיל הפרישה) יכולה לסייע בכך.

הגדלת צבא המילואים יכולה להיעשות על-ידי הארכת טווח הגילים לשירות המילואים. לא מדובר בהכרח בהארכת תקופת השירות של חיילי מילואים במסגרת היחידות הקרביות אלא ביצירת מסלול המשך ללוחמים ותיקים: הפרדה בין קבוצות-גיל של משרתי המילואים והקצאת לוחמים מבוגרים ליחידות שתפקידן להתמודד עם הצרכים של ניהול העורף בעת מלחמה. המניע לשינוי זה מקורו הן בהכרה בצרכי כוח-האדם והן בהבנה שבמצבי חירום אין סיבה לוותר על שירותם של אנשי מילואים מנוסים ביחידות עורפיות.

הצורך להתייעל יחייב אותנו לקצר את שירות החובה הנהוג כיום: יותר מידי כוח-אדם מתבזבז בשירות ארוך של שלוש שנים. שירות החובה דרוש בעיקר להכשרה מקצועית של צבא העם ולמילוי משימות הביטחון השוטף – פרט למקצועות ולמסלולי הכשרה מיוחדים אין צורך שהוא יימשך שלוש שנים. כדי לדחוף את צה"ל להתייעל צריך להחצין את בזבוז כוח-האדם: לבטל את השיטה הנוכחית של שירות חובה בשכר זעום ולהנהיג שכר (אחיד) בסדר גודל שיושפע מהשכר הממוצע במשק. השתת עלות כלכלית ריאלית של כוח אדם על צה"ל תחשוף את הממדים האמיתיים של הוצאות הביטחון ותביא את צה"ל לתכנן אחרת את הקצאת המשאבים ולהשקיע מאמצים אמיתיים להתייעלות ולחיסכון בכוח-אדם, מה שיאפשר קיצור משמעותי (לא מדובר בחודשים בודדים) של שירות החובה. מקצועות צבאיים ומסלולי פיקוד המחייבים הכשרה ארוכה ושקוראים אולי לשירות ארוך כדי לנצל את ההשקעה האנושית - ידרשו מצה"ל להעביר חלק מחיילי החובה כיום למסלולים של צבא-קבע.

ונקודה אחרונה: מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס שחלק ניכר מהאוכלוסייה איננו נושא נשק ואיננו מוכשר להתגונן מפני התקפת טרור. דוגמאות למצבים כאלו של חוסר-אונים נתגלו בעבר הרחוק (חיילי המודיעין במוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים, 'פרשת קו 300'), ומשום מה הן חזרו על עצמן במלחמה הנוכחית בבסיסי וביישובי הנגב המערבי, שם חיילים ואזרחים חסרי-ישע הותקפו בידי מחבלי החמאס ואזרחים מרצועת עזה. המטרה צריכה להיות לפתח כושר התגוננות בסיסי בקרב חיילי העורף, חיילי המפקדות, חיילים המשרתים בתפקידים לא קרביים וכלל האזרחים. אנו מדינה מוקפת אויבים, ולא רק על הגבולות המדיניים: רוב האוכלוסייה בישראל (ולא רק "כיתות הכוננות") צריך להיות חמוש ובעל יכולת להתגונן, בוודאי כשמדובר בהתקפת טרור על העורף. אילו זה היה המצב ביישובי הנגב המערבי ב-7/10 היינו מצויים כיום במצב לאומי שונה.