השבוע אנחנו מציינים 83 שנים ל"מבצע ברברוסה" - התקפת הפתע של גרמניה הנאצית כנגד בריה"מ, שהיתה עד לאותו יום בת-בריתה. "מבצע ברברוסה", שהחל ב-22 ביוני 1941, היה המבצע הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה מבחינת היקף הכוחות שהיו מעורבים בו. המבצע היווה נקודת מפנה במלחמה: התחלה של מסע מלחמה גרמני אדיר לכיוון מזרח, שמטרתו חיסול המשטר הקומוניסטי וכיבוש שטחים נרחבים ממזרח אירופה כדי שישמשו "איזור מחייה" לרייך השלישי. למרות הצלחות צבאיות מזהירות בפתיחת המבצע מצד הצבא הגרמני - הוא הלך והסתבך ככל שנמשך והוביל בסופו של דבר (כעבור ארבע שנים) לתבוסתה של גרמניה הנאצית ולהשתלטות בריה"מ על מדינות מזרח אירופה.
גרמניה הנאצית השלימה את השתלטותה על רוב מערב אירופה עוד לפני המבצע. חלק ניכר מהמהלכים הגרמנים הושלמו בלא שהיה צורך במערכות צבאיות: ההשתלטות הגרמנית על חבל הריין (מרץ 1936) שסופח לצרפת ב-1923, סיפוח אוסטריה לרייך השלישי (מרץ 1938), והחתימה עם הבריטים, הצרפתים והאיטלקים על "הסכם מינכן" שסיפח לרייך חלקים ("חבל הסודטים") מצ'כוסלובקיה (ספטמבר 1938) וגרר את ההשתלטות הגרמנית על כל השטח של צ'כיה (מרץ 1939) והפיכתה לאזור חסות גרמני.
לקראת המהלך הבא, שכוון נגד פולין וכלל כבר מערכה צבאית, חתמו גרמניה ובריה"מ בסוף אוגוסט 1939 על הסכם אי-תוקפנות ("הסכם ריבנטרופ-מולוטוב"). הנספח הסודי של הסכם זה נגע להגדרת אזור ההשפעה הסובייטי במזרח אירופה (המדינות הבלטיות ופינלנד) ולתיאום הכיבוש הצבאי של פולין וחלוקתה בין שני הצדדים. שבוע לאחר החתימה על ההסכם, ביום 1.9.1939, פלש הצבא הגרמני לחלק המערבי של פולין. בגלל בריתות הגנה שחתמו הבריטים והצרפתים עם פולין שנים קודם לכן גרמה הפלישה הגרמנית להכרזת מלחמה על גרמניה מצד בריטניה וצרפת. לכן, התאריך 1.9.1939 נחשב המועד הרשמי של פתיחת מלחמת העולם השנייה למרות שבשלב זה המלחמה עוד לא היתה 'עולמית'.
למרות ההכרזה על מלחמה, המהלכים הצבאיים המשמעותיים בזירה האירופית החלו רק ב-1940: באפריל כבשה גרמניה את דנמרק ונורווגיה כדי לסכל את האפשרות של מצור ימי עליה, וחודש לאחר מכן היא כבשה את בלגיה, הולנד ולוקסמבורג ותקפה את צרפת דרך שטחיהן (כשבכך היא עוקפת את המכשול הקרקעי האדיר שבנו הצרפתים כדי להתגונן מהתקפה גרמנית - "קו מז'ינו"). המהלך הסתיים בתוך זמן קצר: צרפת נכנעה כעבור ששה שבועות, ביוני 1940, ושטחה חולק לשני חלקים: צרפת הכבושה בצפון ושטח עצמאי ("ווישי") בדרום. איטליה, שעד לתחילת ההתקפה הגרמנית לא בחרה עדיין צד במלחמה - הצטרפה לגרמניה תמורת הבטחות טריטוריאליות לאורך הים התיכון. תוכנית גרמנית לכיבוש האי הבריטי ("ארי הים") לאחר המילוט של חיל המשלוח הבריטי מדנקירק נזנחה בסופו של דבר מסיבות שונות, וגרמניה כוננה את משקפותיה לכיוון מזרח, אל האויב שהיה מלכתחילה האויב האידיאולוגי והאסטרטגי העיקרי שלה: בריה"מ. הפקודה לתכנון המיתקפה מזרחה הופצה לפיקוד הגרמני כבר בדצמבר 1940.
לפי התוכנית, "מבצע ברברוסה" היה אמור לצאת לדרך באפריל 1941, אבל יציאתו לדרך נדחתה בגלל הצורך לתגבר את הכוחות האיטלקיים בצפון אפריקה שלחמו בבריטים ('קורפוס אפריקה' של הגנרל רומל נשלח לסייע) ובגלל הצורך לכבוש תחילה את יוון לאחר שהצבא האיטלקי התקשה לגבור על צבא יוון והצבא הבריטי ניצל את המצב ופלש לכרתים. המבצע החל לכן רק לקראת סוף יוני, ולאיחור הזה היו השלכות בגלל התקצרות לוח הזמנים לקראת הגעת הסתיו והחורף. כוחות הציר מנו כשלושה מיליון חיילים - גרמנים, אוסטרים, רומנים, הונגרים, בולגרים ופינים - מאורגנים בשלושה כוחות ראשיים ונפרדים שמנו בסביבות 180 דיביזיות (אוגדות). התוכנית היתה אמביציוזית: לרסק במהלומת-בזק את הצבא האדום, לחסל את המשטר הקומוניסטי של בריה"מ, ולכבוש שטחים נרחבים שהיו דרושים להתעצמותו העתידית של הרייך מבחינת אספקת מזון, מחצבים ודלק. הכוח הגרמני הצפוני יצא לכבוש את המדינות הבלטיות מתוך כוונה לכבוש את לנינגרד ולחבור לפינלנד. הכוח הגרמני המרכזי יצא לכבוש את בלארוס ולהגיע דרכה למוסקווה. הכוח הדרומי יצא לכבוש את אוקראינה כדי להפוך אותה לשטח חקלאי אינטגרלי של הרייך, ולהמשיך דרומה כדי להשתלט על שדות הנפט של הקווקז.
ההערכה הגרמנית היתה שהצבא האדום יקרוס בתוך שבועות: לאור הטיהורים הנרחבים שסטאלין ביצע בפיקוד הצבאי בשנים 1936/7 והחלפת רוב שדרת הפיקוד (כולל פיקוד השטח) המקצועית בקצינים הנאמנים למשטר, ההערכה היתה שהצבא האדום הוא צבא רקוב שלא ישרוד התקפה גרמנית מסיבית. ואמנם, בשבועות הראשונים של המבצע הגיעו הגייסות הגרמנים להישגים מרשימים מבחינת מהירות ההתקדמות ומבחינת כיתור והשמדה של ארמיות סובייטיות שלמות. תרמו לכך ההפתעה המוחלטת של הפיקוד הסובייטי, הרמה הנמוכה של הפיקוד הצבאי של הצבא האדום, והתחזוקה הירודה של הציוד. הניצחון הגרמני כבר נראה בהישג-יד, ובספטמבר כבר הגיעו כוחות החלוץ לפאתי מוסקווה והפיקוד הגרמני העריך שהושג ניצחון.
אבל למרות זאת, ככל שנמשכה המלחמה החלו להופיע ספקות בצד הגרמני. למרות ההיקף האדיר של אבדות בצד הסובייטי והתרסקות המסגרות, הסתבר שחיילי הצבא האדום ממשיכים להילחם ומהווים בעייה לצבא הגרמני המתקדם. קווי האספקה התארכו והלכו, הם לא הצליחו להישען על מסילות ברזל רוסיות, ובניגוד לכוונה המקורית של הישענות על תספוקת מקומית - הצבא הנסוג נקט במדיניות של "אדמה חרוכה" והחריף את בעיית הלוגיסטיקה של הגרמנים. בשלב מוקדם החליט היטלר, בניגוד לדעת מפקדי הצבא, להאט את התקדמות הכוח המרכזי כדי לתגבר את המאמצים האגפיים, לכיוון לנינגראד ולכיוון אוקראינה. החלטה זו החלישה את עוצמת הכוח המרכזי, שהיה מיועד להגיע למוסקווה, והאטה את התקדמותו. ככל שהצבא הגרמני התקדם - רוחב החזית גדל והגיע קרוב לכשלושת אלפים קילומטר. האבדות הגרמניות הכבדות - כרבע מיליון חיילים בשלב זה - הכבידו למרות שהיו רק עשירית מאבדות הצבא האדום. בינתיים, הפיקוד הצבאי הרוסי התעלם מאבדות והטיל לקרב עוד ועוד דיביזיות, גם אם הן לא היו מצויידות כראוי ובתקן מלא. והאיחור במועד היציאה החמיר את לחץ הזמן בגלל מזג האוויר המתקרר: בתחילת המבצע ההערכה היתה שהצבא הגרמני ישלים את המשימה תוך 8-10 שבועות, עוד לפני שיגיע הסתיו ואיתו עונת הגשמים, אבל הערכה זו התבדתה. בסופו של דבר הצבא הגרמני הגיע לפאתי מוסקווה רק באוקטובר 1941, כשהוא מותש מההתנגדות הצבאית שבה נתקל, מקשיי הדרך, מבעיות אספקה וממזג האוויר הקשה. התקפת-נגד מוצלחת שהטיל הצבא האדום בדצמבר 1941 ושעליה פיקד המרשל ז'וקוב - גדול המצביאים של הצבא האדום במלחמה - הסיגה את הצבא הגרמני לאחור. כך, שנת 1941 הסתיימה בלא שהושגה הכרעה גרמנית, ובריה"מ שרדה את המיתקפה האדירה עליה.
במהלך 1942 ניסה הצבא הגרמני לחדש את התקפתו להשלים את תוכניתו. אבל למרות כמה הישגים צבאיים - הוא כשל. כעבור שנה של קרבות הצליח הצבא האדום לכתר את הארמייה השישית הגרמנית בסטלינגראד ולהכניעה, והמצב השתנה: החל המסע הארוך לשחרור מזרח אירופה מהשלטון הנאצי ולמיגורה של גרמניה. זה ארך שנים (עד מאי 1945), ועלה בחייהם של מיליונים נוספים בשני הצדדים.
תודה
השבמחק