הדיונים בסוגיית "היום שאחרי" מתייחסים בדרך-כלל לנושאי חוץ וביטחון. חסר דיון כלכלי. זה מוזר, כי למלחמה תהיינה השלכות כלכליות שליליות. גורלנו בידינו: כדי למנוע גלישה למשבר כלכלי נדרשת מדיניות כלכלית נמרצת, וזו טרם ננקטה.
האתגר הכלכלי
מלחמת "חרבות הברזל" נמשכת כבר קרוב לשנה. הוצאות הביטחון הישירות - 102 מיליארד שקלים בתקציב המקורי לשנת 2023 - זינקו ב-2024 ל-161 מיליארד שקלים. לכך יש להוסיף את הנזק הכלכלי שגורם גיוס המילואים הממושך, אובדן תוצר ותעסוקה לאור הפינוי בדרום ובצפון, הפגיעה הממוקדת בחלק מענפי המשק, והירידה הצפויה בהכנסות המדינה ממיסים בגין ההאטה הכלכלית. הגירעון התקציבי ינסוק השנה ככל הנראה לעבר 10 אחוזים (במונחי תוצר) ויביא לגידול מדאיג של יחס החוב לתוצר. האיתות השלילי לעבר שוקי ההון הבינלאומיים מתחזק לאור מדיניות תקציבית רופסת של הממשלה, שמעדיפה לממש התחייבויות פוליטיות על חשבון חוסנו של המשק. זה לא יסתיים ב-2024: השלכות המלחמה תימשכנה שנים גם אם תימנע הידרדרות למלחמה איזורית, שכן הוצאות הביטחון צפויות להיות חריגות גם בשנים הקרובות.
תזכורת: המשבר הכלכלי לאחר מלחמת יום הכיפורים
חשוב לשנן לעצמנו את לקחי המשבר הכלכלי אליו נקלע המשק לאחר מלחמת יום הכיפורים. המשבר ההוא נבע משני גורמים עיקריים: גורם חיצוני - משבר האנרגיה העולמי שפרץ ב-1974, וגורם פנימי - כישלון מתמשך של המדיניות הכלכלית להתמודד עם האתגר. המשבר היה בולט: קצב הצמיחה הואט (מכ-10% בממוצע בשנים 1970-1972 לכ-4% ב-1974), וקצב האינפלציה הואץ (מכ-10% לכ-40%, בהתאמה). הגירעון במאזן התשלומים קפץ פי שלושה ויתרות המט"ח של המשק התדלדלו במהירות. מצוקת מטבע-חוץ גרמה לממשלה לנקוט במיתון יזום לשם ריסון הביקושים המקומיים, ולהעלות את שיעורי המיסוי. למרות שהוקל הלחץ על מאזן התשלומים, הצעדים גבו מחיר יקר של מיתון ואבטלה, ולא פחות חמור - חלה האצה ניכרת של קצב האינפלציה.
תוכנית הייצוב הכלכלית (1985)
באמצע שנות ה-80' הגיע המשק הישראלי לעברי פי-פחת. השילוב של קיפאון כלכלי שנמשך עשור (תקופה שהכלכלנים כינו בדיעבד "העשור האבוד"), המצוקה הפרמננטית של יתרות מט"ח, חוב ציבורי שהולך ותופח ואינפלציה שהגיעה ל-445% - לא הותירו לממשלה ברירה אלא לנקוט ב-1985 בתוכנית חירום כלכלית: "תוכנית הייצוב הכלכלית". עיקרי התוכנית היו הקפאת מחירים, שכר ושער חליפין וצמצום דרסטי של הגירעון הממשלתי. תוכנית הייצוב היתה אמנם ניתוח כואב, אך היא הצליחה לא רק למנוע את הקריסה אלא גם להניח יסודות בריאים להתאוששות עתידית של המשק באמצעות רפורמות מבניות שונות. המשק הישראלי של העשורים האחרונים הוא משק מודרני, פורח ויציב בזכות המהלכים האמיצים של תוכנית הייצוב והרפורמות המבניות שהונהגו בעקבותיה, שונה מאד מהמשק הריכוזי והבלתי-מפותח שנלחם על חייו במחצית הראשונה של שנות ה-80'. התוכנית שיחררה כוחות רדומים במגזר העסקי והם גרמו לתנופת צמיחה שנמשכה שנים רבות. המשק עבר ממיתון כמעט-כרוני לצמיחה, האינפלציה נכבשה, שוק המט"ח עבר ליברליזציה, ושוקי הכספים וההון קמו לתחייה ואיפשרו ניתוב חופשי של החיסכון וההשקעה. הפיריון עלה וענפי יצוא בעלי ערך מוסף גבוה תפסו את מקומם של ענפים לא יעילים שחסו בעבר תחת הגנות ממשלתיות. המשק הישראלי עבר "נס כלכלי" פרי מדיניות כלכלית נכונה.
אז והיום
כיום אנו מצויים באתגר דומה לזה שעמד בפנינו לאחר מלחמת יום הכיפורים: גידול חד ומתמשך של הוצאות הביטחון שמחייב את הממשלה למהלכים אמיצים. אלא שהממשלה טרם "נכנסה לאירוע", ואנו חוששים שהלקח של "העשור האבוד" לא הופנם בממשלה ולא בקרב הציבור: במקום לעצב ולנהל מדיניות כלכלית נמרצת שתסייע למשק להימנע מהמשבר המתקרב - הממשלה מתכחשת לאזהרות ודוחה את תגובתה. למהירות התגובה יש משמעות - נזכיר שתוכנית החירום שהופעלה ב-1985 ננקטה מאוחר ובמחיר כואב: לו ננקטה כבר באמצע שנות ה-70' יכולנו לחסוך מעצמנו את רוב פגעי המשבר ונזקיו.
מי אתה המשק הישראלי?
למשק הישראלי יתרונות שיכולים לסייע לו להתמודד עם האתגרים שבפניו. זהו משק פתוח למסחר בינלאומי שהייצור בו נעשה ברובו במגזר הפרטי, והוא נהנה מקיום תעשיות עתירות-ידע, הון אנושי איכותי, ומוסדות אקדמיה ומו"פ מפותחים. מנגד, חולשותיו של המשק הן שיעור נמוך-יחסית של השתתפות בכוח העבודה, מערכת חינוך שאיננה נותנת מענה התואם את הצרכים העתידיים של שוק העבודה, ריכוזיות-יתר בשווקים, והזנחה היסטורית של פיתוח תשתיות ושל תיכנון ארוך-טווח. תוכנית כלכלית צריכה לאפשר למגזר הפרטי לנצל את ההזדמנויות המתגלות באופק: הפריצה הטכנולוגית הגלובלית שתואמת את מידותיה ויכולותיה של תעשיית ההיי-טק הישראלית, הגידול הצפוי בביקוש העולמי לטכנולוגיה חקלאית מתקדמת בגלל האיום של משבר מזון עולמי שמזמן יתרונות יחסיים של ישראל בתחום, תהליך התחמשות גלובלי על רקע התחדשות "מלחמה קרה" בינגושית שיוצר הזדמנות מסחרית לתעשיית הנשק הישראלית, והסיכוי להשגת הסכם אזורי חדש במזרח התיכון שישפר משמעותית את מצבה הגיאופוליטי של ישראל ויפתח דלתות שהיו סגורות בפניה בעבר. האיום העיקרי על יכולתו של המשק להתמודד עם האתגרים הכלכליים הוא התמשכות-יתר של המלחמה בעזה ובגבול הצפון והסיכון שהמלחמה תהפוך לעימות איזורי, ואז ייווצר מצב של חוסר יציבות פוליטי פנימי שישבש את היכולת לנקוט במדיניות מקרו-כלכלית אפקטיבית.
הציווי הפיסקלי
התוכנית הכלכלית חייבת לכפות משמעת פיסקלית ללא פשרות. בעיקר חשובה הבקרה על גודל תקציב הביטחון כך שיאפשר התמודדות עם צרכי הביטחון העתידיים מבלי לפגוע בצרכים האזרחיים ובלי "לטפס" לרמה בלתי סבירה של הגירעון והחוב הלאומי. תוכנית כזו תחזיר את האמון בכלכלת ישראל בקרב משקיעים, בנקים ושוקי ההון. לשם כך יידרש קיצוץ עמוק בסעיפי הוצאה שאינם תורמים להתאוששות המשק והעלאת מיסים לתקופת ביניים של שנתיים-שלוש, עד לחזרת המשק לשגרה.
ואזהרה
לסיכום, יש לשנן שוב ושוב את סיפור הקריסה של כלכלת ישראל באמצע שנות ה-80' ואת הלקח העיקרי שלו: הקריסה לא הייתה פועל יוצא של קשיים חיצוניים ולא של הנטל הביטחוני הכבד בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אלא של מדיניות כלכלית שגויה שננקטה לאורך כעשור. לאור התנהגותה של הממשלה הנוכחית וחוסר התגובה מצידה לאירועים - גובר החשש שתסריט כזה עלול לחזור על עצמו, עם תוצאות קשות.
*דוד בועז היה בעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר. דוב מישור היה בעבר מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה. רשימה זו התפרסמה בתחילת השבוע (בשינויי עריכה קלים) באתר של העיתון הכלכלי "דה-מרקר" (ראו כאן). רשימה זו היא תמצית של סידרת רשימות מפורטת ומעמיקה יותר בנושא שבכוונתנו להעלות בבלוג זה בקרוב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה