יום ראשון, 11 באוגוסט 2024

האם יש דרך חזרה?

 

פחות משנתיים לאחר שממשלת נתניהו השישית הושבעה בכנסת, ישראל נמצאת בסכנת קריסה. בהשאלה, החברה הישראלית מורדמת ומונשמת לאחר התקפה מבפנים על המשטר הדמוקרטי והתקפה צבאית מבחוץ על-ידי החמאס, והצוות הרפואי והמשפחה ממתינים להיווכח אם החולה מסוגל להתאושש בכוחותיו-הוא מההתקפה הכפולה או שהמצב יתדרדר לכדי קריסת מערכות. זוהי שעת מבחן לחיוניותה של החברה הישראלית. אנחנו עוקבים יום-יום בחרדה אחרי הסימנים החיוניים של החברה הישראלית. איננו יודעים מה יקרה: חלקנו אופטימיים, חלקנו מיואשים, וחלקנו מהססים, אולי כבר בעיצומו של תהליך הגירה לחיקם החמים של הגויים.

כולנו משמשים ניצבים במחזה שהוא כולו סיפורו האישי של בנימין נתניהו. ככל חברה, גם זו הישראלית בנויה ממארג של קבוצות אוכלוסייה בעלות אינטרסים נבדלים. התהליך שאנו חווים איננו תוצאה הכרחית של שונות אנושית או עדות לכישלון של תהליך מיזוג הגלויות - זהו הסיפור של נתניהו, מחריב האומה: הברית הפוליטית שנוצרה לאחר הבחירות האחרונות, זו ששוקדת ללא ליאות לשנות מהיסוד את סדרי הדמוקרטיה בישראל, היא כולה תוצאה של החלטתו של נתניהו להיאבק פוליטית כדי לסכל את המשך משפטו הפלילי. כל השאר הרי היה שם כבר קודם - המפלגות החרדיות תמיד נאבקו כדי לסחוט ממפלגת השלטון הטבות כלכליות עבור הציבור שלהן, והימין המתנחלי תמיד נאבק כדי לקדם סיפוח מלא של שטחי יהודה ושומרון לישראל ולצרף "נחלת אבות" לשטח המדיני. הדבר היחיד שהשתנה הוא נתניהו: נתניהו הישן עסק 'רק' בהגשמת שאיפות נרקיסיסטיות "נורמליות" להאדרת עצמו ומורשתו ולכן ניווט בזהירות את הספינה המדינית והקפיד לדגמן ממלכתיות; מאז שהחל אירוע 'תיקי האלפים' זהו נתניהו אחר: המאבק שלו הוא הישרדותי-אישי, שלו-עצמו מול מערכת המשפט, והקואליציה הקיצונית שהקים נועדה להבטיח הישרדות זו. בתמורה ל"כיפת הברזל" שהם מספקים לו מול שלטון החוק, סחטו ממנו בני-בריתו הטבות שלא ניתן היה לקוות להן בעבר: ביזה קיצונית של אוצר המדינה, וצעדים לקראת סיפוח בפועל של שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל. כדי לאפשר את מילוי שאיפותיהם הבלתי-סבירות משפטית של חלקי הקואליציה הופעלה 'הרעשה ארטילרית' מקדימה - 'רפורמה משפטית'. עיקרה של זו הוא קעקוע השיטה הקיימת: ביטול מעשי של הפרדת הרשויות כדי למגר התנגדות אפשרית למדיניות הממשלה, החלשה של שומרי הסף, ופגיעה מתמשכת בזכויות האזרח. 'הרפורמה המשפטית' היא למעשה ניסיון להפיכה חוקתית שתאפשר לקואליציה הקיימת לבצע מהלכים שאינם אפשריים במשטר הדמוקרטי הנוכחי, אבל הם נחוצים כדי להבטיח את המשך כהונתו של נתניהו. לתוך הסערה האידיאולוגית הזו, המובלת (ללא אידיאולוגיה) על-ידי נאשם בפלילים הנאבק להימלט ממשפטו, נשאבו גורמים מוסתים, ששולהבו ושוסו לאורך שנים כשהדלק המזין אותם הוא תחושות של קיפוח. מונעים על-ידי עלבון, שנאה ותחושות של נאמנות שבטית, הצטרפותם מספקת לממשלה איצטלה של ייצוג דמוקרטי אותנטי, של הגשמת "רצון העם". צביעה זו מאפשרת לקואליציה להציג את מתנגדיה כאנרכיסטים, כציבור שאיננו נאמן למדינה, כציבור שאיננו מקבל את הכללים הדמוקרטיים.

המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 בעקבות התקפת הפתע הרצחנית של החמאס על ישובי הנגב הצפוני איננה תוצאה ישירה של הרפורמה החוקתית, אבל היא הוסיפה למשבר הפנימי את הרובד החיצוני והפכה את האירוע כולו למהומה מוחלטת. ישראל נמצאת כבר קרוב לשנה במלחמה רצופה שמדלדלת אותה צבאית, מורלית, כלכלית ומדינית. צבאית - כי למרות הצלחות צבאיות שהושגו במהלך המערכה ברצועת עזה לא הושגו מטרות המלחמה המוצהרות והחמאס מחזיק עדיין בלמעלה מ-100 חטופים, כשבמקביל החיזבאללה מנהל מלחמת התשה אפקטיבית בגבולה הצפוני של ישראל וגרם לחבל ארץ שלם להתרוקן מתושביו ולהיות נתון להתקפה מתמדת. מורלית - כי שירות מילואים חסר-תקדים באורכו שחק כנראה את יכולת העמידה של צבא המילואים וחשף בעייה עמוקה של סד"כ צבאי קטן מידי ובעייה מפלגת של אי-שוויון קיצוני בנשיאה בנטל השירות, כשבאותה עת כ-60 אלף מפונים מישובי גבול הצפון צופים ביאוש בהרס מתמשך של ישוביהם על-ידי החיזבאללה ומתייסרים בשאלה אם חייהם יחזרו אי-פעם לפסים נורמליים. כלכלית - כי למרות שהנזק עדיין איננו גלוי כולו לעין, מדובר באובדן תוצר, בירידת ההשקעות הזרות, בהרס ספציפי של חלק מענפי המשק, בצבירת חוב ציבורי אדיר שכבר פוגע במעמדה של ישראל בשוקי ההון הבינלאומיים, ובניהול מקרו-כלכלי חסר-אחריות שעלול לגרום למשק לשקוע למיתון כלכלי ואינפלציה בשנים הקרובות. מדינית - כי ישראל הולכת ומאבדת תמיכה במדינות המערב, אם בגלל הנזק הנורא והאסון ההומניטרי שהמערכה הצבאית המיטה על רצועת עזה ואוכלוסייתה ואם בגלל הרושם המתגבר של העולם שישראל אינה באמת שוחרת שלום כפי שניסתה לשווק את עצמה ושתוקפנותה איננה תשובה סבירה לצורך ביטחוני אלא נובעת מרצון לסכל פתרון בהסכמה לסכסוך הישראלי-פלסטיני בגלל צרכים פוליטיים פנימיים על רקע לחץ מצד קבוצות לאומניות בציבור הישראלי.

התמשכותה של המלחמה נובעת מצורך ישראלי פוליטי - לא צורך צבאי. אין "ניצחון מוחלט", ואין יותר יעדים צבאיים סבירים שניתן להשיג ברצועת עזה. לעומת זאת ישנם סיכונים הולכים ומתגברים הנוגעים לשלומם של החטופים, להתפתחות אסון הומניטרי ברצועת עזה ואולי אפילו להתפרקות הממשל העצמי ולאנרכיה - "סומליזציה" - של הרצועה. מעבר לכך, קיים סיכון שישראל צועדת לקראת התרחבות המלחמה לכדי מלחמה אזורית. כל אחת מההתפתחויות הללו היא "כישלון מוחלט" - היא התפתחות שאיננה מתיישבת עם טובתה של ישראל. ישראל היתה צריכה כבר להגיע להסכם עם החמאס לגבי הפסקת המלחמה, לשחרר את החטופים בעיסקה, להקדיש את מירצה לפתרון מדיני של הסכסוך בגבול הצפון שיאפשר את החזרת העקורים לבתיהם ושיקום הישובים, ולקדם את ההסדר הביטחוני-מדיני בין מדינות האזור המתונות בחסות המטרייה האמריקנית שבמסגרתו יעובד גם פתרון בינלאומי משותף לשיקום רצועת עזה. אלא שהגעה להסכם עם החמאס מתעכבת בגלל החשש שהיא תביא להתפרקות מיידית של הקואליציה הקיימת, ובעקבות כך להחלפתו של נתניהו כראש ממשלה. במקום הסכם - המלחמה נמשכת, ללא יעדים וללא תוחלת, אבל עם הרבה הסברים והנמקות. 

התרחישים האפשריים לגבי ההמשך נעים בין מלחמת התשה מתמשכת וחסרת-תוחלת בזירה הצפונית לבין התלקחותה של מלחמה אזורית שתוביל את האזור כולו לתוהו ובוהו. בינתיים, נמצאים נימוקים נקודתיים ש"מצדיקים" את ביצועם של מבצעי חיסול ראוותניים ואפילו התקפה של ארמדה מוטסת ישראלית על נמל חודיידה בתימן בתגובה לפגיעה באזרח ישראלי בתל אביב. וכך המלחמה נמשכת. אבל אין שום אינטרס ישראלי שיצא נשכר ממלחמה כזו, ולעומת זאת מדובר בסיכון חמור צבאי, מדיני וכלכלי: בניגוד למיתאר של הסכם אזורי שניתן אולי לדמיין אותו - האלטרנטיבה להסכם אזורי אינה ברורה כלל: לא ברור כיצד נראה עולם של מלחמה אזורית, לא ברור לאן תתדרדר מלחמה קרקעית בלבנון שתביא כנראה לכיבוש חלקים מלבנון על-ידי צה"ל, ובוודאי שלא ברור מה יגרור ניסיון לספח חלקים מיהודה ושומרון לישראל. אלא שמה שמניע את ישראל לכיוונה של התהום המפחידה הזו איננו אסטרטגיה ביטחונית ברורה או תמונת עתיד שיש לנו עניין להשיגה (איפה הזמנים של החלום הישראלי על יצירת מדינה נוצרית מצפון לישראל…) - הכל הוא תוצאה של אינרציה פוליטית פנימית שכפופה למאבק להמשך כהונתו של נתניהו.

בינתיים, החברה הישראלית נבקעת. הסכסוך עם הפלסטינים איננו עוד האירוע העיקרי שמעצב את חיינו הנוכחיים. האירוע העיקרי הוא הגלישה ההדרגתית למלחמת אזרחים בתוך ישראל. שיסוי מתמשך של שנים מבשיל את פריו: המחנות המוטרפים מכעס ומשנאה הדדית קמים זה על זה בצמתים, במחנות צה"ל ובבתי הדין - זה לא רק מופע שמוגבל לאולפני התקשורת. זה עלול בהחלט להחמיר כי שנאה איננה זקוקה לחומר בעירה חיצוני כדי להתלהט: היא-היא חומר הבעירה של עצמה. ההתקפה האזרחית על מחנות המעצר של מחבלי הנוח'בה היא איתות לעוצמת השנאה הנוכחית בין המחנות ולנכונותם להתעמת זה עם זה. השאלה המפלגת איננה דאגה לשלומם של מחבלי הנוח'בה ולא שמירה חוקית על זכויותיהם כאסירים: הם מראש בני מוות - לא שבויי מלחמה שחלים לגביהם חוקים בינלאומיים. מרגע שחוקרי המודיעין מיצו את חקירותיהם - עדיף היה לרכז אותם במנהרות החמאס שנכבשו ברצועת עזה כבני ערובה עד שיושג הסכם לגבי החטופים ולא להרהר באפשרות של ניהול משפטים פליליים ממושכים בבתי דין צבאיים בישראל. המניע להתקפה האזרחית על מחנות המעצר איננו ויכוח על זכויות העצורים: זוהי התייצבות אוטומטית לקריאה לדגל, מונעת על-ידי תחושת הזהות וההשתייכות למחנות הפנימיים הניצים בחברה הישראלית, ממש כפי שהיה לפני שנים באירוע של אלאור אזריה.

אם מדובר במלחמת אזרחים - יש להיערך לקראתה. למרות שהסקרים מראים שרוב הציבור מאס בהמשך כהונתו של נתניהו ומתנגד להמשך המלחמה - קשה עדיין לראות תרחיש דמוקרטי שיביא להקדמת בחירות ולהחלפת הקואליציה הנוכחית: הקואליציה מודעת לחולשתה המסתמנת בקרב הציבור ולכן מעוניינת להותיר את המצב כמות-שהוא ולמנוע את הקדמת הבחירות. בינתיים, נמשך המסע הפוליטי לקעקוע שלטון החוק והרשות המשפטית, משפטו הפלילי של נתניהו נסחב באיטיות מכוונת וללא אופק ברור, משטרת ישראל מאבדת מרצונה את ממלכתיותה ומתייצבת לימינה של הממשלה המכהנת ונגד מחאה אזרחית, וישראל הולכת ומתקרבת לתרחישים מדיניים וצבאיים מסוכנים. המחאה עדיין פעילה בחוצות ישראל, אבל התנגדות אזרחית מנומסת לא תביא כנראה לשינוי: הקואליציה התרגלה לתפקד בחופשיות גם מול ההפגנות והמחאות - היא איננה מורתעת מהן והיא עושה כמיטב יכולתה לסכל אותן. הסכנה הפנימית היא כפולה: שהחברה הישראלית תתבקע סופית, ושהדמוקרטיה הישראלית תקרוס לדיקטטורה. ולדיקטטורה אין כהונה קצובה: היא תקפיד לנעול את השערים לדרך חזרה. לכן מה שעומד בפנינו איננו מאבק פוליטי רגיל על דרך, על מדיניות, על אידיאולוגיה - זהו מאבק על הבית. אם נפסיד במאבק - ניאלץ להתפנות מביתנו, מטפורית ואולי אף פיזית. זה אומר שלא די בהפגנות, חולצות, דגלים ובהתקהלות במרחבים המצטמצמים והולכים שהמשטרה שנחטפה מתירה לנו. צריך לעלות שלב. זו איננה קריאה להתנגדות לא-חוקית אלא אמירה שקוראת להתפכחות: רוחב החזית גדול מכפי שרובנו חושבים. הפתרון לא יהיה בהשגת הסכם עם החמאס, לא בהשגת הסכם עם החיזבאללה ואפילו לא בהמלכת פוליטיקאי שאיננו נתניהו - זה צריך להיות מאבק על התנעה מחדש של מדינת ישראל. כי מדינת ישראל שהוקמה ב-1948 הגיעה לסוף דרכה. היא כבר איננה קיימת. צריך להקימה מחדש.

מה יהיו פני המדינה, "ישראל 2.0"?  הפעם - נצטרך להקים מדינה עם זהות מוגדרת ולא מעורפלת, ולצייד אותה במערכות הגנה חוקתיות אפקטיביות. זהות מוגדרת - כזו שאיננה ניתנת לשינוי על-ידי קואליציה מזדמנת אלא ברוב על-קואליציוני. ישראל צריכה להיות דמוקרטיה ליברלית, שבה יובטח חופש האזרח, שבה תיכתב חוקה, שבה תהיה הפרדת רשויות אמיתית, כזו שאיננה מאפשר לרוב פוליטי מזדמן לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים בתואנת "משילות". זו תהיה מדינה שבה יש זכויות דתיות לפרט אבל מוסדות הדת יופרדו מהמדינה. כך, לא תהיה עוד הדתה של החיים האזרחיים - כל אזרח ייוולד, יינשא, יתגרש וייקבר לפי חוקי המדינה האזרחיים. וגם יוכל להתנייד בתחבורה ציבורית בסופי השבוע ובחגי ישראל. לא תהיה עוד הדתה  של מערכת החינוך - זה היה אמנם רעיון תיאורטי חיובי שסיפק דבק פטריוטי לחברה הצעירה המתגבשת בתהליך מייסר של כור היתוך וזקוקה למוטיבים מלכדים, אבל הרעיון הזה נכשל קשות בביצוע והפך למנוף לטיפוח גזענות ולריקון מערכת החינוך ממסרים אוניברסליים וליברלים ולכן החינוך הממלכתי יהיה אחיד ומחייב מבחינת תחולה ותכני לימוד. המדינה תשים לה ליעד מיידי לסיים את מצב הסכסוך ההיסטורי הישראלי-פלסטיני: היא תכיר בזכויות של הפלסטינים להגדרה עצמית ותפעל לאפשר קיום מדיני של שני עמים במרחב ארץ ישראל. חוק השבות, המשעין את זכות האזרחות בישראל על הגדרה אורתודוקסית של השתייכות לעם היהודי - יבוטל, ובמקומו תיקבע מדיניות הגירה שאיננה מבחינה בין פרטים על בסיס השתייכות דתית אלא משקפת הסכמה אזרחית, כשבמקביל תישמר זכות ליהודי העולם להיכנס לישראל ולקבל בה מעמד של פליט. חוק שירות הביטחון ינוסח כך שהוא יקבע חובת גיוס צבאי לכלל האזרחים, ומגוייסי החובה יהיו זכאים לשכר כלכלי לכל אורך השירות הצבאי. 

"ישראל 2.0" איננה חזרה ל-6.10.2023 ולא חזרה ל-4.6.1967 - היא חזרה ל-14.5.1948. זה יהיה תהליך ארוך, אבל הוא הכרחי: מדינת ישראל שהייתה הגיעה לסוף דרכה. אבל יש דבר אחד שעלינו לעשות מייד - תנאי הכרחי ולא מספיק: עלינו לעשות כל מה שלאל ידנו כדי להביא לסיום כהונתו של נתניהו כראש ממשלה, מוקדם ככל האפשר. הוא הסיבה העיקרית לתסבוכת הנוראה אליה נקלעה ישראל, ושום תהליך ריפוי לא יוכל להתחיל לפני שכהונתו כראש ממשלה תסתיים.