על הפקרה

 המוח האנושי מגלה העדפה מובנית

לפני שנים, בעת שירות מילואים בחורף ברמת הגולן, שמענו הרצאה של הרופא הצבאי בנושא כללי ההתנהגות הרצויים בתנאי קור קשים. השאלה היתה מדוע אנו סובלים מקור בעיקר בכפות הידיים והרגליים. הוסבר לנו שמדובר במנגנון הגנה שבנוי במוחנו: כשהמוח מרגיש שגופנו נחשף לקור - הוא מגיב; הוא מצמצם את זרימת הדם לכפות הידיים והרגליים. זה מוזר: הרי זרימת הדם אמורה לשמור על חום האברים; זוהי הסיבה שבגללה אנחנו מנסים להתגבר על הקור באמצעות חיכוך הידיים, או שותים משקאות חמים או אלכוהוליים - כדי להמריץ את מחזור הדם. והנה, המוח פועל בדיוק להיפך - הוא מצמצם את זרימת הדם. צריך להבין: כשהוא מקבל איתות על קור - המוח מקריב את האצבעות. אוטומטית.

מדוע הוא עושה זאת? אולי כי אין למוח מודיעין: הוא איננו יודע שהמשמרת שלנו תסתיים בעוד שעה ונחזור מהעמדה הקפואה לחלל מחומם - הוא פועל באפלה מודיעינית. בעיניו, המשך זרימת הדם לאצבעות ידינו ורגלינו כרוך באיבוד חום הגוף: אברים חשופים מקרינים את החום לאוויר. פרק הזמן שבו נשרוד בחיים בתנאי חשיפה לקור יתקצר ככל שנתאמץ לשמור על חום כפות הידיים. לכן, הוא מחליט להקריב את אצבעות הידיים והרגליים (ובהמשך את מלוא הגפיים) כדי להאריך ככל האפשר את משך ההישרדות שלנו בחיים. בעיניו, מדובר במטרות מתחרות. בהתאם לסדר העדיפות הצרוב בו - הגפיים פחות חשובות מהמערכות האחרות, המרכזיות, של הגוף. הוא מחליט לכן להקריב אותן.

אסטרטגיה

מצבים שבהם קיים סדר עדיפויות המכתיב לנו להקריב כלים מתוך ראיית השיקול הכולל - אינם נדירים. חישבו, לדוגמה, על משחק שח-מט, על הקרבת פיון כדי לשפר את מצבכם בלוח המשחק. צבא, לדוגמה, יכול להחליט על נסיגה משטח המוחזק על ידיו אם לדעתו זה יגדיל את סיכוייו להצלחה אופרטיבית (נסיגה לשטח שבו הוא יוכל ביתר הצלחה להכריע את האויב). זוהי הסיבה שתוכנית ההגנה של צה"ל לחצי-האי סיני למקרה של התקפה מצרית (תוכנית שלא הופעלה בדיעבד במלחמת יום הכיפורים) התבססה על הסגת כוחות צה"ל מקו התעלה כדי לנהל את הקרב העיקרי במרחבי התימרון שממזרח לו, שבהם להערכת צה"ל היה לו יתרון ברור. זוהי גם הסיבה שצה"ל החליט, לאור הצלחת הפלישה המצרית וכיתור חלק מהמעוזים, לאפשר לחיילי המעוזים להיכנע כדי להציל את עצמם ובכך לחסוך מעצמו קרב נואש להצלת המעוזים. זוהי גם הסיבה לכך שהצבא האדום פינה במלחמת העולם השנייה שטחים עצומים (ואפילו חלקים ממוסקווה) כדי לשרוד במלחמה מול הצבא הגרמני האימתני. מטרת ההקרבה הייתה הישרדות.

האופציות של "חרבות הברזל"

שעות ספורות לאחר התקפת החמאס על ישובי הנגב המערבי הכריזה ישראל על מלחמה. אני סבור שלישראל היו למעשה שלוש מטרות-מלחמה - לא שתיים: 1) שבירת שלטונו של החמאס בדגש על חיסול כוחו הצבאי; 2) שחרור החטופים; 3) נקמה בתושבי עזה על מעשי הזוועה שבוצעו בישובי הנגב המערבי. ביום הראשון של המלחמה הוכרזה רק המטרה הראשונה (בניסוח מטרות המלחמה הוגדר רק "מאמץ מירבי לפתרון סוגיית בני הערובה"). כמה ימים מאוחר יותר, עם הקמתה של ממשלת החירום הלאומית, צורפה (באי-רצון) גם המטרה השנייה. המטרה השלישית לא הוכרזה מעולם, אבל היא זו שעומדת כנראה ברקע ממדי ההרג וההרס הנוראים שצה"ל ביצע ברצועת עזה: הכפפות ההומניטריות הוסרו.

הדילמה המיידית שנוצרה בפתיחת "חרבות הברזל" היא שמדובר במטרות מתחרות: המאמץ לשחרר חטופים פוגע במאמץ הצבאי לחסל את החמאס, ולהיפך. זה היה ברור. גם החלוקה למחנות הייתה ברורה (גם אם היא מוכחשת תדיר): ישנו מחנה הרואה בחיסול החמאס את המטרה העיקרית של המלחמה (נוותר כאן על הסיסמאות המזהות את המחנה), ומולו מחנה שמטרתו העיקרית (ואולי אפילו היחידה) היא החזרת החטופים. חוסר היכולת להכריע על קדימות בין המטרות מלווה אותנו כבר קרוב לשנה: בחרנו "גם וגם". רובנו מאמינים עדיין שאנחנו פועלים במקביל להשגת שתי המטרות, ושזה אפשרי. יש לי ספק עד כמה זה היה אפשרי מלכתחילה.

החמאס השקיע מאמץ צבאי ולוגיסטי כביר ב-7 באוקטובר בהשגת 251 החטופים (הוא עסק אפילו בחטיפת גופות!) ובשמירתם מאז - הוא לא הסתפק בהרג. פרט לצבירת קלפי מיקוח לצורך שחרור מחבלים פלסטינים הנמצאים בבתי הכלא בישראל, היה בחטופים אולי ערך כמגן אנושי למנהיגי החמאס מפני תקיפה ישראלית, ובעיקר - הנחלת כישלון תדמיתי צורב לישראל. ואכן, למרות שב-7 לאוקטובר נרצחו ונהרגו קרוב ל-1,200 ישראלים - פרשת 251 החטופים הפכה לפצע המדמם העיקרי של החברה הישראלית. הוא מדמם עד היום.

אם אמנם האופציה של "גם וגם" אינה ניתנת להשגה - הבעייה העיקרית של ישראל בתחילת המלחמה הייתה לבחור בין המטרות. אילו המטרה שהיינו מציבים לעצמנו היתה שחרור החטופים - ייתכן שכל התמרון הקרקעי (שהחל רק כשבועיים לאחר ה-7 באוקטובר) היה מיותר, לפחות בשלב הראשון: אפשר היה לנהל משא-ומתן שממוקד כולו במאמץ לשחרור החטופים מבלי להיגרר למהלך קרקעי נרחב. זה היה כנראה כואב, זה היה משפיל, זה היה דורש מאיתנו להתגבר על תחושות הזעם והנקם, והיינו צריכים כנראה לשחרר אלפי מחבלים מכל הסוגים מהכלא הישראלי. אבל המטרה הייתה ברורה: להחזיר את כל מי שניתן, חי או מת. לשלם את המחיר הבלתי-נמנע. את המערכה להשמדת כוחו הצבאי של החמאס אפשר היה לדחות לעיתוי אחר, נוח יותר לישראל (צבאית ומדינית) מבלי לאיים על הסיכוי להשגת היעד - שחרור החטופים. מן-הסתם, גם הזירה הבינלאומית שבה פועלת ישראל הייתה מתפתחת אז לכיוון שונה, לפני ההרג וההרס שהתמרון הקרקעי הותיר ברצועה - הרבה פחות עויינת, אולי אפילו נרתמת אקטיבית למאמץ השחרור.

לחילופין, אילו מטרת המלחמה שהיינו מציבים לעצמנו ב-7 באוקטובר היתה לחסל את החמאס (צבאית ושלטונית) - היינו צריכים כנראה לפעול אחרת: לצאת לתמרון קרקעי נרחב, מקיף, לאורך כל רצועת עזה. יכולנו אז להנחית מכה צבאית קשה, מהירה, שמטרתה אחת: הכרעה. זה היה ניתן להשגה: לפי הערכתו של אהוד ברק בעדותו בפני ועדת החקירה האזרחית לאסון ה-7.10, ביחסי הכוחות שבהם היה מדובר ניתן היה להכריע את המערכה כנגד החמאס בתוך שבועות לכל היותר. מן-הסתם, סדר ההתקפה הצבאית היה צריך להיות שונה: במקביל ולא בשלבים, לא בתנועה מדורגת מצפון הרצועה לדרומה, ואולי תוך כיבוש ציר "פילדלפי" תחילה כדי להטיל על החמאס מצור לוגיסטי אפקטיבי. מערכה קצרה היתה חוסכת לנו את גיוס המילואים הארוך בהיסטוריה של ישראל, שבנזקיו העקיפים (חומריים ונפשיים) עוד לא נוכחנו. במקום זאת נגררנו למלחמה מורכבת, איטית, מהוססת, שמנסה לשווא לאזן בין מטרות מתחרות. נקלענו למלחמת התשה ארוכה, קשה לצה"ל ולעורף האזרחי, מבלי שהשגנו הכרעה צבאית ומבלי שהצלחנו לשחרר את החטופים, ובתוך כך ישראל איבדה תמיכה בינלאומית חשובה (עד כדי בידוד בינלאומי) ונקלעה לסיכון ממשי של התלקחות מלחמה איזורית שחייב את ארה"ב לשלוח כוחות צבאיים עצומים לאזור. ובדרך לניצחון שלא הושג עדיין בדרום, צפונה של ישראל נטוש ומופקר לתוקפנות מצד חיזבאללה, והחברה הישראלית נקרעת והולכת סביב הוויכוח הפנימי.

על הקרבה ועל הפקרה

הקרבת הפרט למען הכלל מוצדקת אולי (מוסרית) כשמדובר בהישרדותו של הכלל. אבל אם אין מדובר בהישרדותו של הכלל - ובמלחמת "חרבות הברזל" לא היה מדובר לרגע בסכנה קיומית למדינת ישראל - מהי ההצדקה להחלטה להקריב חיי פרט? שליטה בנכס קרקעי זה או אחר? השאלה האמיתית שעמדה בפני ישראל בבוקר ה-7 באוקטובר (מעבר לשלב ההכרחי של טיהור השטחים והישובים שנכבשו על-ידי החמאס בהתקפת הפתע על ישובי הנגב המערבי) היתה בחירת מטרת המלחמה: חיסול החמאס, או שחרור החטופים. זו איננה החלטה כלכלית, כזו שבה מדברים על "מחירים". בחברה לוחמת, כזו שהסולידריות ושותפות הגורל הן נשמת-אפה, כזו שבניה מחרפים את נפשם למענה, העיקרון צריך להיות שכל אדם חשוב, שהיוצא לקרב בשליחות המדינה יודע מראש שהמדינה גם תצא לקרב עבורו, שמדובר בהדדיות, ש"כל ישראל ערבים זה לזה". כי אם לא כך, והחברה הישראלית היא בעצם חברה אינדיבידואליסטית שבה גורלו של כל פרט תלוי רק בו ואין לו רשת הגנה חברתית שתגן עליו בנופלו - מהו המניע להתנדבות, לחירוף הנפש החד-סיטרי? מהי בכלל הסיבה להמשיך להשתייך לחברה כזו שאין בה "ביחד", שמציעה לפרטים פחות טובות הנאה חומריות ודמוקרטיות מחברות (מדינות) אחרות? האם שותפות הגורל שבינינו היא רק רטרואקטיבית? לכן, מרגע שהבנו שאין מדובר באיום קיומי על ישראל - מטרת המלחמה היתה צריכה להיות שחרור החטופים - לא כמטרת משנה, לא כ-"מאמץ מירבי" שאיננו מחייב דבר מעבר להשתדלות, אלא המטרה העיקרית. כי באין שאלה קיומית של ישראל - לא מדובר עוד על הקרבה של החטופים אלא פשוט על הפקרתם.

בימים הראשונים של המלחמה גם אני הייתי מוצף רגשות זעם ונקמה ככל שנחשפו פרטי הטבח בישובי הנגב המערבי. חשבתי אז שהמטרה העיקרית של צה"ל צריכה להיות חיסול אחת-ולתמיד של החמאס, ושנוצרה הזדמנות היסטורית להסיר את האיום הצבאי מדרום ובכך אולי גם לפתוח דרך לקראת פתרון מדיני באזור. למרות שכאבתי את כאבם של החטופים ובני משפחותיהם - עברה בי מחשבה שזהו מחירו הנורא של הכישלון הצבאי של ה-7 באוקטובר, ושההסכמה להיכנס למשא-ומתן מול החמאס על גורל החטופים תהווה כניעה לסחיטה מצד החמאס והדרך הבטוחה לכישלון צבאי ומדיני מוחלט של ישראל. שהדרך לחיסול החמאס מחייבת אותנו לצאת לקרב בשיניים חשוקות, להתגבר על הכאב ולא לתת לחמאס להשתמש בחטופים כאמצעי לסיכול המאמץ הצבאי של ישראל. כי זו הרי מראש היתה מטרת החטיפה: להכתיב לנו את מהלך המלחמה, להגביל את יכולתנו לפעול ולוודא שלא נצליח בה.

חזרתי בי. טעיתי. וזה לא קשור להתבקעות הפוליטית של החברה הישראלית סביב המלחמה או להבנה שבעיני הקואליציה הפוליטית הנוכחית שאלת החטופים איננה אלא "רעש" מטריד. זו תובנה אחרת: אין לנו תקומה כחברה אם נפקיר את אנשינו. גם אם נהרוג, נשמיד, נאבד, "ננצח" את החמאס - הדמות שתשתקף מולנו במראה לא תהיה עוד מדינת ישראל. והחוזה שבין הפרט והחברה על מסירות וערבות הדדית - לא יהיה קיים עוד. ואז תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי מנהיגים שאינם ראויים לכך, שאינם נוטלים על עצמם אחריות אמיתית לגורל בניה, שבעיניהם יש לבניה תג-מחיר סופי.

ומה הלאה?

במלאת 11 חודשים למלחמה אנחנו כבר לא נמצאים באותו מקום תודעתי שבו היינו ב-6 באוקטובר. אנחנו בוגרי כישלון צבאי מחפיר ב-7 באוקטובר וכישלון מתמשך בניהול המלחמה מאז. אנחנו לכודים במלחמה שאין לה סוף ידוע ולא תוחלת. רובנו כבר הפנים שאין לנו כיום אופציה "לנצח", וגם אין לנו אופציה צבאית לשחרר את החטופים - אין דרך לסיים את פרשת החטופים אלא בהסכם עם החמאס. אנחנו רואים שבעוד שהדחף הנמשך להגיע להכרעה צבאית של החמאס אינו נושא פירות - הוא מקרב אותנו קירבה מסוכנת להתרחבות העימות הצבאי לחזיתות נוספות, בלבנון וביו"ש. אנחנו ערים לכך שהמפלצת של מלחמה אזורית כבר הרימה את ראשה, ושבמלחמה כזו ישראל לא תוכל לפעול עצמאית אלא תיאלץ להסתמך על בנות-ברית מערביות. אנו מבינים גם שבהתעקשות על "ניצחון מוחלט" ברצועת עזה אנו מרחיקים את הסיכוי להתגשמות התוכנית האמריקנית האסטרטגית של יצירת ברית הגנה אזורית במשותף עם מדינות מוסלמיות מתונות ובחסות מדינות המערב. ומעבר לכל אלו, התחלנו להפנים שהמשא ומתן לשחרור החטופים אינו מתנהל בין ישראל לחמאס אלא בעצם בתוך ישראל, כשממשלת נתניהו היא הבלם לכל סיכוי להשגת הסכם.

נראה שאין כמעט סיכוי שיושג הסכם בין ישראל לחמאס שיאפשר את הפסקת הלחימה ושחרור החטופים: שני הצדדים - ממשלת ישראל והנהגת החמאס - אינם מביעים עניין בכך. אם בכל זאת נרצה להגיע להסכם כזה - אנחנו נידרש להכריח את הממשלה: להביא להכרעה ציבורית בתוך ישראל. זה יחייב אותנו לפעול - ליצור התנגדות אזרחית המונית למדיניות הממשלתית בנושא המשא ומתן. זה יהיה קשה, מן-הסתם: אנחנו נואשם בתמיכה בחמאס ובחוסר-נאמנות למדינה. זה לא צריך להרתיע אותנו: אי-אפשר להשיב את החטופים אלא בהסכם עם החמאס, והשעון של הסכם זה קובע כמה מהם ייוותרו בחיים. 

הסכם להשבת החטופים איננו אחת מהאופציות שבפני ישראל - זהו מהלך הכרחי. בלעדיו לא תהיה לנו תקומה כחברה סולידרית.