בדרך להקמת קואליציה

 

לאחר שהנשיא הטיל על אייזנקוט להקים ממשלה החל המהלך להקמת קואליציה. מאחר שאף אחד מהצדדים לא הצליח להגיע בבחירות לרוב "ציוני" (מילה מכובסת שמשמעותה היא כמובן לרוב יהודי) - הקמת קואליציה תדרוש מהצדדים לחזור בהם מהבטחות מפורשות שנתנו לקראת הבחירות. עד כדי כך המצב מסובך שיש ב"גוש השינוי" כאלו שמציעים להיענות לקריאתו של "מבשר האחדות" נתניהו, ולהקים קואליציה (בראשותו כמובן). 

זה מזמין כמה תובנות:

1. בעולם תקין, קואליציה שנכשלה אמורה לאבד את השלטון לטובת האופוזיציה. זה לא קרה לנו, כי במשך ארבע שנים איומות לא הייתה בישראל אופוזיציה מתפקדת: רק סוג של "תזמורת בצורת", ועוד ללא מנצח. משכך, נוצר צורך להגדיר לקראת הבחירות מפלגה אחת, בעלת מסה פוליטית קריטית, שתקרא תגר על נתניהו ותיתפס בציבור כחלופה שלטונית אמיתית. זה לא קרה. בהעדר יכולת להתלכד, הטוען המשמעותי לכתר עומד בראש מפלגה חדשה שהוקמה על ידו אד-הוק, כשנה לפני מועד הבחירות. העדר אופוזיציה לוחמנית היא תעודת עניות לישראל וכדאי שנזכור זאת לחברי האופוזיציה הכושלת של השנים האחרונות, שהשאירו את ההתנגדות להתארגנות אזרחית מזדמנת בחוצות ישראל

2. למרות השפל ההיסטורי שאליו התדרדרה ישראל בארבע השנים האחרונות, לא נוצרה לקראת הבחירות הסכמה על חבירה פוליטית שתאפשר להציג אלטרנטיבה אפקטיבית לממשלת נתניהו. הציבור המתנגד לממשלת החורבן - מסוכסך עם עצמו כתמיד ושוקד בקטנוניות לחפש מגרעות בכל אחד מהמועמדים להנהגה - לא השכיל להתאחד ולשלב כוחות מאחורי מועמד מוביל. הוא העדיף לפצל את הצבעתו למספר מפלגות קטנות שההבדל ביניהן הוא בעיקר פרסונלי. בכך הוא ויתר על הקמת אלטרנטיבה ברורה ופיזר את תמיכתו בין מפלגות קטנות המתקשטות בלוגו היומרני "גוש השינוי". בכך, מבחירה חופשית, הציבור מנע מאייזנקוט להשיג ניצחון פוליטי ותודעתי חד-משמעי בבחירות והערים בפניו מכשולים מיותרים בדרך להקמת קואליציה. התוצאה היא שלמרות שבבחירות האחרונות נחסמה דרכו של נתניהו להקים קואליציה - לא נפתחה דרך ברורה לאייזנקוט לבצע זאת

3. בעוד שאייזנקוט מכריז על כוונתו לנצל את המומנטום שהושג בבחירות ולהקים מייד ממשלת מיעוט (48) בהסתמך על מפלגות "גוש השינוי" (ובתמיכה זו או אחרת של המפלגות הערביות) ולחתור להקמת קואליציה רחבה יותר בהמשך - שותפיו לגוש אינם נענים ליוזמה וחושפים חילוקי דעות מטרידים. קטונתי מלהעריך לאן באמת מועדות פניהם של בנט וליברמן, אבל אני חושש שמה שמניע אותם הם גם שיקולים אישיים הנוגעים לחלוקת השלל בממשלה שתקום (יש אפילו אפשרות יותר מפחידה!). כך, לא ברור לי אם התנגדותו של ליברמן להקמת ממשלת מיעוט ודרישתו (המפתיעה) להתפשר עם המפלגות החרדיות כדי להקים "ממשלה ציונית" (שוב, הזילות של המושג "ציוני") הנשענת על רוב בכנסת משקפת באמת הערכה שלו שניתן להגיע להסכמה כזו, מה גם שמנהיגי המפלגות החרדיות הציבו כתנאי להסכמה כזו מצידם חקיקה של חוק גיוס שיפטור את צעיריהם מגיוס לצה"ל. נראה לי שגם אם הגעה להסכם כזה היא אפשרית - היא איננה מיידית (נדרש מהלך חקיקה תחילה) והיא תביא לדחיית הקמת הממשלה למועד בלתי ידוע ואולי אפילו לסיכול המהלך של החלפת ממשלת נתניהו בממשלה של "גוש השינוי"

4. "גוש השינוי" לכוד (בינתיים) בהבטחות שניתנו במהלך מסע הבחירות כדי למשוך מצביעים מהמחנה הנגדי. הבטחות אלו, שכנראה לא העבירו מצביעים מגוש נתניהו לגוש השינוי, מהוות כיום חסם להקמת קואליציה. ה"פקק" הזה איננו סביר: לכל מפלגה יש כמובן זכות להגדיר עקרונות ולהרים "דגלים" אידיאולוגיים, אבל במשטר הנהוג בישראל ממשלה היא תמיד תלכיד קואליציוני - לא ניצחון מוחלט של מחנה יחיד. הקמת קואליציה מחייבת לנסח הסכם שיהווה פשרה בין שאיפות שונות, היא מציאת שקול וקטורי. הכתבת אילוצים קשיחים על-יד הצדדים יוצרת לפעמים מצב של העדר פיתרון (ראו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני). היא הייתה מגוחכת מראש בהינתן הסקרים הפוליטיים בחודשים שלפני הבחירות, שהצביעו על כך שלא מסתמנת אפשרות לשום ממשלת רוב ללא המפלגות הערביות. אבל חישבו מעבר לכך: אילו כל השותפים ל"גוש השינוי" היו פועלים בסגנון זה של הפרחת הבטחות קשיחות יכולנו להימצא במצב שבו "הדמוקרטים" יתנו את תמיכתם בקואליציה בכך שקווי היסוד של הממשלה יכללו התחייבות להפעלת תחבורה ציבורית בשבתות וחגים, להנהגת נישואים אזרחיים או להקמת מדינה פלסטינית - האם זה היה מקל על הקמת קואליציה? היא הייתה בכלל אפשרית?

5. הדרישה של חלק משותפי "גוש השינוי" שהממשלה תתבסס רק על מפלגות "ציוניות" היא הכרזה על הדרה פורמלית של ערביי ישראל מהשלטון (לפחות מהרשות המבצעת). זוהי בושה לעם היהודי לדורותיו, לא פחות. הזוהי "מדינת היהודים"? לאחר אלפיים שנות גלות שבהן היינו מיעוט בארצותיהם של הגויים והודרנו מזכויות אזרח בסיסיות - כך נראית המדינה שאנחנו בנינו? לפחות מחצית מיהודי העולם חיים כיום מחוץ לישראל, והם היו צריכים לקום ולזעוק כנגד מי שכולל הצהרה גזענית מחפירה כזו בתעודת הזהות הפוליטית שלו. גם 810 אלף אזרחי ישראל שבחרו (לפי הלמ"ס) לעזוב את ישראל ולחיות בחו"ל היו צריכים לזעוק. ובכלל לא משנה אם ערביי ישראל שפכו את דמם בהגנה על המדינה או לא, ואם הם מחזיקים את מערכת הרפואה בישראל או שכולם בכלל רוכלים ומלווים בריבית - מי אנחנו שנדיר אותם מהנהגת המדינה, ובשם איזה עקרון מוסרי?

כמה דברים אופטימיים על רקע הבחירות שהיו

 אכזבה בשתי פעימות

תומכי גוש השינוי ספגו בשבוע האחרון שתי מהלומות מכאיבות (נתייחס להלן לסקרים של "חדשות 12", שהיו דומים לאלו של ערוצי הטלוויזיה העיקריים האחרים):

• המהלומה הראשונה הונחתה כשפורסמו מדגמי הטלוויזיה המאכזבים בתום יום הבחירות. לאחר תקופה ארוכה שבה הערכות הסוקרים היו שגוש השינוי יזכה לתמיכה של 55-57 מנדטים (מזה 23 ל"ישר!") לעומת 48-50 מנדטים לגוש הקואליציה (מזה עד 20 לליכוד) - ניצחון ברור לגוש השינוי ולמפלגת "ישר!" - ציירו מדגמי הטלוויזיה תמונה שונה: ניצחון קטן יותר לגוש השינוי על גוש הקואליציה (52 מול 50), אבל ניצחון לליכוד על "ישר!" (25 מול 22). שני הצדדים הכריזו אמנם על ניצחון, אבל הדמעות שיקפו תחושות הפוכות זה מזה.

• המהלומה השנייה הונחתה כשהסתבר, עם פרסום תוצאות האמת, שתחזיות הסוקרים כשלו, לא רק בתחזיות הנקודתיות אלא גם בזיהוי ההכרעה. התוצאות הסופיות הצביעו על ניצחון ברור לגוש הקואליציוני (53 מול 48) והעצימו את הניצחון של הליכוד על "ישר!" (27 מול 21). 

כתוצאה, מה שנראה בתחילת השבוע כקרב פוליטי שצפוי להסתיים ב"נוק-אאוט" לטובת גוש השינוי - נראה בסופו כתיקו פוליטי מוזר, שבו לא ברור אם קיים מוצא. הבוחר אמר אמנם את דברו, אבל הוא אמר דבר מעורפל - לא חד-משמעי. אז למרות שהכנסת ה-26 תושבע ביום ג' הקרוב - לא ברור אם היא תצליח לתת אמון בממשלה כלשהי. בינתיים, גוש השינוי מביע אכזבה עמוקה מהתפתחויות השבוע האחרון ואולי אפילו יאוש מסוים לגבי העתיד. אז אולי זה הזמן לומר כמה דברים אופטימיים על מה שראינו השבוע.

שיעורי ההצבעה הכוללים

בבחירות לכנסת ה-26 הצביעו 77.9% מבעלי זכות הבחירה. זהו לא רק שיעור גבוה בהשוואה היסטורית ובינלאומית - יש בו אפילו מימד מרגש. לפי דיווח הלמ"ס לקראת הבחירות, רק 89% מבעלי זכות הבחירה מתגוררים בקביעות בישראל: כ-810 אלף בעלי זכות הצבעה מתגוררים מחוץ לישראל, ו"הרכבת האווירית" של מצביעים שבאו להצביע אינה משנה את התמונה הזו. מכאן, שקרוב ל-90% מבעלי זכות הבחירה המתגוררים בישראל מימשו את חובתם האזרחית! זוהי דמוקרטיה לדוגמא, שבה כמעט כל האזרחים משתתפים באופן פעיל במהלך קבלת ההחלטות הלאומי. אשרינו.

ההצבעה במגזר הערבי ומשמעותה

לפי הלמ"ס, המגזר הערבי מהווה קרוב ל-22% מהאוכלוסיה בישראל ובגלל התפלגות גילאית שונה - כ-18% מבעלי זכות הבחירה. שיעור ההצבעה לכנסת במגזר הערבי זינק בבחירות האחרונות, והביא להישג חסר-תקדים: המפלגות הערביות השיגו 19 מנדטים בכנסת ה-26. המניע לשיעור ההצבעה הגבוה היה אולי רגשי - מחאה חריפה על יחסה העוין והמפלה של הממשלה היוצאת לאוכלוסייה הערבית - אבל אני מציע לחשוב על כך בהקשר אחר: ראשית, זוהי תעודת כבוד למדינת ישראל, המדינה היחידה במזה"ת שמציעה לאוכלוסייה הערבית חיים תחת משטר דמוקרטי; שנית, זוהי בעיקר תעודת כבוד לאזרחי ישראל הערבים שבחרו להילחם על זכויותיהם במישור הפוליטי, הדמוקרטי. לא הימנעות מהצבעה, לא התבדלות, לא אלימות, אלא אדרבה: נהירה לקלפיות, תביעה פומבית לקבלת זכויות אזרחיות מלאות וגישה צודקת למשאבים, ובעיקר הכרזה מתריסה על השתייכות גאה למדינת ישראל. המזימה הגזענית, שביטויה המכוער ביותר הוא דה-לגיטימציה לבוחר הערבי כבסיס אפשרי לקואליציה - הופרה: ערביי ישראל הכריזו על השתייכותם לחברה הישראלית, ובכך גם יצרו מצב שבו ייתכן שהם יהוו לשון-מאזניים, שהמפתח להקמת ממשלה יציבה הוא בידיהם. 

לא הגענו בכך עדיין לסוף הדרך, להגשמת ההכרזה של מגילת העצמאות. עלינו לחתור למצב שבו האזרחים הערביים יחושו שווים, שאין להם יותר צורך במפלגה ערבית נפרדת כדי לממש את זכויותיהם והם יכולים להשתלב במערך הפוליטי הכללי ולהתפלג בין המפלגות השונות לפי דעותיהם הפוליטיות. שלא תהיה להם סיבה לקיים מפלגות ערביות נפרדות כשם שאין צורך במפלגות נפרדות לדרוזים, לעולי התפוצות השונות, למגדרים השונים ולשכבות הגיל השונות. שנצליח לשכנע אותם שהם חלק מהחברה הישראלית ולא גייס חמישי או חשודים תמידיים בתמיכה בטרור. 

ההצבעה השבטית - מה צריכה להיות המסקנה הציונית?

האכזבה סביב אי-הצלחתו של גוש השינוי להגשים הכרעה ב"נוק-אאוט" (הכרעה שהצטיירה בסקרים) צריכה לגרום לנו למקד את מבטנו בתופעת ההצבעה השבטית. ההצבעה השבטית איננה נענית לאופנה הפוליטית המודרנית של הבלטת מנהיגים כריזמטיים, אטרקטיביים ויפי-תואר על חשבון נבחרות מפלגתיות. היא גם איננה משקפת העדפה של אידיאולוגיה מדינית-חברתית של המפלגות. היא נקבעת לפי "השתייכות". לכן, למרות ששלטי החוצות מדגישים רק את ראשי הרשימות ואלו טורחים ללבוש אפודי קרב (או מעילי יוניקלו שחורים או טי-שירט שחור) ולהצטלם במצבים מחמיאים, ולמרות שמומחי-השפעה גרמו לגריסת רעיונות מדיניים-חברתיים מורכבים עד כדי יצירת פאנץ'-ליין קליט וקצרצר (ובד"כ מגוחך) - חלק מהציבור מחליט בכלל לפי תחושות השתייכות. אבל בתחושת ההשתייכות והנאמנות הזו לשבט הוא מכריז למעשה הכרזה מדאיגה יותר, על אי-השתייכותו לכלל החברה. ההצבעה השבטית פירושה שאין "אנחנו" לאומי - יש רק "אנחנו" ו"אתם" בין שבטים. וכאן, המסר צריך להיקלט בבהירות על ידנו.

יש ציבור בישראל שחש חוסר-השתייכות לחלום הישראלי. הוא חש שהופקר, שהושאר מאחור, אולי גם שהופלה לרעה, שקולו אינו נשמע, ושהוא אינו זוכה להשתתף בחגיגה הכללית של ישראל הפורחת. האם הוא צודק? ההפרדה הרציונלית בין עובדות אובייקטיביות ("הוא צודק!") לבין טענות לא מבוססות ("הוא סתם מתלונן!") איננה חשובה: מה שחשוב הוא שההתנהלות הפוליטית של ציבור זה מונעת על-ידי תחושה של הפקרה. התסכול הופך אותו לשותף נרגן בדמוקרטיה הישראלית: הוא ינסה לבוא חשבון, למצוא מענה לתחושות התסכול על-ידי הצבעה סקטוריאלית. ההצבעה שלו היא נגד - לא למען, ואינה משקפת תמיכה ברעיונות מדיניים-חברתיים. ובעיקר - הוא חשוף לדמגוגיה מסיתה. וכך הגענו למצב שהמהלך הנשגב והחגיגי של בחירות דמוקרטיות הפך למופע מדאיג של פילוג ושנאה הדדית. ולא יעזור כאן ניצחון דמוקרטי, שכן מהות הדמוקרטיה הפרלמנטרית איננה הכרעה בידי צד אחד אלא חבירה קואליציונית תוך פשרה בין רצונות, פשרה שרק היא תאפשר לנו להתמודד עם האתגרים האדירים של החברה הישראלית. ניצחון של מחנה זה או אחר עלול להוביל אותנו לסידרה של "סבבים", להפנמת המושג של "ניהול הסכסוך" לתוך הפוליטיקה הישראלית, להפיכת יריבים פוליטיים לאויבים מושבעים.

כדי להיחלץ מהצרה יש לייבש את הביצה השבטית שבה שקענו. ייבוש הביצה הוא אתגר שלנו - של המשתייכים בליבם לחזון הציוני - לא משימה לזולת. עלינו לקיים חברה מכילה, אמפתית, כזו שתוכל לתת לכולם תחושה אמיתית של שייכות, של שותפות, של אחריות הדדית, של שוויון זכויות. עלינו להעלות את כל חלקי החברה על עגלת הניצחון הישראלי. זה לא טריוויאלי כי ההתפתחויות הכלכליות של הדור האחרון גרמו לפריחה כלכלית מואצת ודיפרנציאלית, כזו שיצרה מרוויחים ומפסידים והרחיבה פערים כלכליים בחברה, ונצטרך למצוא דרך לשתף את כל חלקי החברה בפירות ההצלחה בצורה ששומרת על צדק חברתי ומספקת רשת ביטחון למוחלשים. בעיקר, עלינו להילחם על מתן הזדמנות שווה לבני הדור הבא. זה יחייב אותנו להקשיב לכל חלקי החברה הישראלית, ולהתייחס גם לתחושות. ולבסוף, זה יחייב אותנו להוקיע ולרדוף דמגוגים לפני שיצליחו לפלג את החברה הישראלית ולגרור אותה למאבקים פנימיים מיותרים.

כיצד יסתיים המאבק הפוליטי הנוכחי?

לכאורה, ישראל נמצאת במבוי פוליטי סתום. שוב לא הצלחנו להגיע לניצחון המוחלט. שני הצדדים מצהירים על ניצחון ואין צד שמודה בכישלון. תומכי גוש השינוי נעים לסירוגין בין תקווה לייאוש. התקשורת נוברת בפרטים כדי להציג אשמים בכישלון, ומרבה להעריך תרחישים אפשריים. אני חושב שהדיונים הללו עקרים ומיותרים, ומציע מחשבה שונה.

קיימות שתי אפשרויות לגבי זהות מי שיעמוד בראשות הממשלה הבאה: נתניהו או אייזנקוט. לכל אחת מהאפשרויות הללו יש מספר תרחישים מוקדמים שיגרמו לה לקרות. בהיותי תומך גוש השינוי ברור לי שרק ממשלה בראשות אייזנקוט יכולה להביא לסיום ממשי של התקופה של ממשלת החורבן הנוכחית, ולכן אני עוסק רק בסיכוי שתקום ממשלה זו. 

ברור לי שהדרך לממשלת אייזנקוט חסומה לכאורה, בעיקר בגלל היותו של הגוש שבוי בהכרזות נמהרות שפירסם בתקופת הבחירות. במקום להעריך תרחישים ומיני-תרחישים ללא שום מידע-פנים פוליטי - אני מרים את מבטי וממקד אותו באיש, בגדי אייזנקוט.

אייזנקוט נמצא במצב של תיקו, ואולי אפילו בנחיתות מספרית. מה שקרה לו בשבוע האחרון הוא המקבילה הפוליטית של ה-7 באוקטובר. בניגוד להערכות, הבוחר הישראלי לא העניק לו את השרביט - אייזנקוט יצטרך להשתלט עליו במערכה פוליטית טהורה. האם הוא מסוגל? קודמיו למאבק מול נתניהו כשלו, אפילו עם קלפים טובים יותר. זהו המבחן שלו כמצביא פוליטי: אם יצליח - נקבל הוכחה שיש לנו מנהיג חדש שיכול לשנות את ההיסטוריה של מדינת ישראל ולהצעיד אותה לשיאים חדשים ומרתקים ולכתוב לעצמו דף אישי מפואר בדברי ימי ישראל; אם ייכשל - הוא יעיד על עצמו שאין לו את שיעור הקומה הנדרש, ואנחנו נצטרך להתמודד עם הסיוט של תקופה נוספת תחת ממשלת החורבן ולחלום על משיח אחר שיגיע ליקום כדי להציל את ישראל. אני מקווה מאוד שאייזנקוט יצליח להקים ממשלה, אבל לי אין מה לתרום לכך. נמתין לראות אם דרך כוכב ביעקב ומדינת ישראל נושעה.