"טראמפ 2.0 - הערכת מצב מחודשת" - כמה הערות

הרשימה האחרונה של אבנר סידי (ראו: "טראמפ 2.0 - הערכת מצב מחודשת", כאן) הוקדשה לניסיון ללמוד על דפוסי פעולתו של הנשיא טראמפ בארבעת החודשים הראשונים לכהונתו השנייה כדי להעריך את מדיניותו הצפויה, בעיקר בנוגע להשלכות על ישראל והמזה"ת. סידי מייחס משקל חיובי להיותו של הנשיא טראמפ disruptor, שחשיבתו היא "מחוץ לקופסא" והתנהגותו היא בוטה, שכן בכך הוא יכול לשנות מציאות קבועה, לבתק קשרים גורדיים. השאלה שעולה היא עד כמה התנהגותו הכאוטית של טראמפ - הן מבחינת הדבקות בעקרונות ובמדיניות והן מבחינת הסגנון האישי - מאפשרת באמת לגבש תחזית בעלת תוקף לגבי מהלכיו הצפויים. יש לי ספק בכך. אני הייתי מעדיף להתמקד באתגרים ולהעריך את יכולתו לעמוד בהם.

להבנתי, הנשיא טראמפ מנהל במקביל מלחמה בשלוש חזיתות: אידיאולוגית-חוקתית, גיאופוליטית, וכלכלית. 

בחזית האידיאולוגית-חוקתית הוא חותר לאימוץ ערכים שמרניים בארה"ב. כך, הוא הכריז על מלחמה על תפיסת העולם הליברלית, על האידיאולוגיה של תנועת ה-WOKE, על המדיניות הלאומית להתמודדות עם משבר האקלים העולמי, ועל המאמץ הלאומי למעבר לשימוש באנרגיה "נקייה". 

בחזית הגיאופוליטית הוא הכריז על מדיניות של "אמריקה תחילה" שעיקרה חתירה להקטנת מעורבותה של ארה"ב בזירה הבינלאומית לטובת התמקדות בצרכי האומה האמריקנית (MAGA), כשהצעדים הנרמזים הם צמצום התמיכה בבריתות הבינלאומיות (נאט"ו) והעברת הנטל הביטחוני המערבי מארה"ב לשאר מדינות הברית וקריאה לסיום סכסוכים צבאיים בינלאומיים בפשרות מדיניות (אוקראינה, איראן, המזה"ת). 

בחזית הכלכלית הוא הכריז על מלחמת-סחר (כנגד כל העולם) שמטרתה להחזיר את התיעוש לאמריקה (ובדרך זו גם לצמצם את הגירעון העצום במאזן התשלומים), על קיצוץ מרחיק-לכת בגודלה של הממשלה הפדרלית באמצעות מסע התייעלות (ראו את הקמת DOGE), ועל קיצוץ במיסוי לטובת חיזוק הסקטור הפרטי.

מהם הסיכויים שמדיניותו של טראמפ תביא להשגת היעדים שעליהם הכריז?

בחזית האידיאולוגית-חוקתית, לוח הזמנים הוא קצר לאור בחירות האמצע לקונגרס (נובמבר 2026). בינתיים, אנו עדים לתופעה חסרת-תקדים בימי שלום, של דמוקרטיה חוקתית המתנהלת באמצעות צווים נשיאותיים וללא מעורבות של הקונגרס ומעט מאד התנגדות של הרשות השופטת. יש בכך חומר למחשבה: מסתבר שגם משטרים דמוקרטיים שבנויים (בניגוד למקרה בישראל) על חוקה קשיחה, בחירות איזוריות, הפרדה לשני בתים של הקונגרס ומערכת מפותחת של בתי משפט - יכולים להיסחף בתוך זמן קצר למצב של דמוקרטיה לא מתפקדת, שבה הרשות המבצעת נוטלת לעצמה זכויות שאינן מתיישבות עם הרעיון החוקתי הבסיסי. מסתבר שמבנה דמוקרטי איננו חסין בפני שינויים ברוח הדמוקרטית של החברה. 

לאן זה ילך? ייתכן שמעבר לקסם האידיאולוגי המשכר תתעורר במפלגה הרפובליקנית (ובקרב מצביעיה) מחשבה שנייה לגבי הכיוון והאופן הדורסני שבו ארה"ב דוהרת. ייתכן שהמערכת המשפטית תפעל להקהות את השינוי. ייתכן שכשלונות נקודתיים, תגובה ציבורית שלילית או תגובה בינלאומית יגרמו לטראמפ להאט את הדהירה.

בחזית הגיאופוליטית, היו לטראמפ מספר הישגים מפתיעים. מייד עם כניסתו לתפקיד הוא הצליח להביא להסכם-ביניים בין ישראל לחמאס שכלל הפסקת-אש ושחרור 33 חטופים. הלחץ הבוטה שטראמפ הפעיל על נשיא אוקראינה זלנסקי ריכך (מאונס) את העמדה האוקראינית ויצר תקווה לחתימה על הסכם שיעצור את המלחמה באוקראינה כשרוסיה אוחזת בשטחים שכבשה מאז 2022. ההכרזות הבוטות בנושא הפחתת הסיוע הצבאי לברית נאט"ו הביאו להחלטות (גרמניה, בריטניה) על הגדלה משמעותית של תקציבי הביטחון ושל סדרי הגודל של הצבאות האירופיים. במפתיע, השיח האמריקני עם איראן השתנה מאיומים בתקיפה צבאית לנכונות לחתימה על הסכם גרעין ולפתיחת שיחות מו"מ. ולבסוף, הגיע מסעו המוצלח של טראמפ למדינות המזרח התיכון והמפרץ הפרסי שבהן הוסכם על מהלכים לכריתת ברית כלכלית-ביטחונית של ארה"ב עם מדינות האיזור. 

ואז התעננו השמיים. המלחמה בעזה התחדשה, ואיתה ההרג והחורבן, וישראל שוקעת והולכת למצוקה במישור היחסים הבינלאומיים שלה ולהרעה דרמטית של יחס הציבור במדינות המערב כלפיה. המחמאות והוויתורים לנשיא פוטין לא הביאו להתרככות העמדה הרוסית ולהתמתנות הדרישות הקיצוניות כלפי אוקראינה, והמלחמה באוקראינה נמשכת ללא אופק ברור. ככל הנראה, איראן איננה מסכימה עדיין להפסקת תהליך ההעשרה הגרעיני בתמורה להסרת הסנקציות המערביות נגדה. ככל הנראה, "אפקט טראמפ" - שהתבסס על סגנון אישי בוטה וביטול כל גינונים מקובלים של דיפלומטיה - איבד מכוחו. וברגע שהתנופה הגיאופוליטית נעצרה, עולה השאלה אם התקוות שצצו בפתיחת כהונתו השנייה של טראמפ הן באמת בהישג-יד.

בחזית הכלכלית טראמפ נתקל בהתנגדות ערה כבר מהרגע הראשון. זה החל בהכרזתו ב-2.4.2025 - Liberation Day - על מדיניות הסחר החדשה שלו שתמציתה הטלת מכסים על היבוא לארה"ב מכל העולם (תוך הגדרת מפתח דיפרנציאלי לקביעת שיעור המכס על כל מדינה. ראו רשימה קודמת בבלוג זה: "מהלך המכסים האמריקני", כאן). כמעט מייד החל שטף של תגובות ביקורתיות בקרב קהילת הכלכלנים האקדמיים על כך שמדובר באי-הבנה מוחלט של המציאות הכלכלית (המבנה המיוחד של מאזן התשלומים של ארה"ב לאחר עשורים של תהליך גלובליזציה שהעביר נתחים ניכרים מהתעשייה האמריקנית למדינות אסיה - ראו רשימה קודמת בבלוג זה: "על בעיית מאזן התשלומים של ארה"ב", כאן), בהמצאת בעייה כלכלית שאינה באמת קיימת (גירעון מסחרי במאזן התשלומים) ובנקיטה בצעדי מדיניות שיפגעו בהכרח בכלכלת ארה"ב. כמעט מייד נרשמו ירידות בשוקי המניות בארה"ב, הדולר נחלש מול המטבעות האחרים והריבית על החוב הממשלתי הפדרלי החלה לטפס. התפתחויות אלו, והתגובות השליליות בקרב מדינות העולם - גרמו כנראה להקפאת/דחיית מהלך המכסים. מהלך זה של הקפאה/דחייה שווק אמנם לתומכי טראמפ כתכסיס במסגרת ניהול משא-ומתן עם מדינות העולם על מכסים הדדיים, כהוכחה על יכולת מתוחכמת של טראמפ לסחוט ויתורים משותפיו למו"מ, אבל עד שנדע לאן הדברים מתקדמים נוצר כבר נזק כשהמערכת הפיננסית הבינלאומית נזרקה באחת לסחרחורת של אי-ודאות. הערפל גרם אפילו לחוסר אמון של השווקים ביכולתו של טראמפ לממש את הצעדים עליהם הכריז: כך אפשר אולי להבין את העובדה שחל תיקון חלקי של הנזקים (שערי המניות, ערך הדולר, הריבית על החוב הממשלתי) שארעו בעקבות ההכרזה על המדיניות הכלכלית החדשה.

מעבר לדרמת המכסים, גלומים איומים נוספים במדיניות הכלכלית של טראמפ. המהלך הבומבסטי של הקמת משרד ממשלתי לייעול הממשל הפדרלי (DOGE) נקב ביעדים בלתי סבירים לקיצוץ ההוצאה הממשלתי, טען להישגים דרמטיים כמעט-מיידיים, ספג ביקורת קטלנית על פירסום מספרים ואומדנים מומצאים, וכל זאת תוך הסבת נזק אמיתי ובר-קיימא לשירות הממשלתי בגלל פיטורים נרחבים של עובדים מקצועיים. בימים אלו מוגש לאישור הקונגרס התקציב הפדרלי שיאפשר לטראמפ להפחית את שיעורי המס, אבל נראה שהוא מבשר דווקא על הגדלת הגירעון הפיסקלי והחוב הפדרלי. אבל האיום הגדול מכולם גלום בתרחיש שבעקבות הנזק שתגרום המדיניות הכלכלית לכלכלת ארה"ב תחול האטה בקצב הצמיחה ובתעסוקה והאצה של קצב האינפלציה, ושבעקבות סימנים אלו של חולשה ונקיטה במדיניות-סחר עוינת תתחיל בריחת הון מארה"ב. בריחה כזו עלולה לשנות את מעמדה האסטרטגי של ארה"ב בגלל שמדינות ומוסדות פיננסיים עלולים לשקול מחדש את החזקת הרזרבות שלהם בדולר בכלל ובאגרות חוב של ממשלת ארה"ב בפרט, ואז תיקלע ארה"ב למשבר פיסקאלי בסדר גודל אחר.

אז מה בעצם צפוי לנו בתקופת טראמפ 2.0 לאור מה שכבר ראינו בחודשים הראשונים לכהונתו? נסתכל באתגרים - לא בניתוח מאפייני האישיות: ההבטחות שנתן טראמפ לגבי הישגי ממשלו נעות ברובן בין חוסר תכלית לבין חוסר יכולת לבצע. זה אומר שהוא יצטרך לחשב מסלול מחדש. אינני יודע להעריך אם הוא יעשה זאת. אינני יודע אם הוא יצליח להשלים את הקדנציה השנייה שלו כנשיא. בדרך, הוא מאיים על המשטר הדמוקרטי בארה"ב, על היכולת של העולם להתקדם לפתרון בעיות גלובליות, על חוסנה של כלכלת ארה"ב, ועל יכולתה של ארה"ב להכיל את עלייתה של האימפריה הסינית שבשנים הקרובות תצבור לעצמה גם עוצמה צבאית מכרעת.

רשימת אורח: טראמפ 2.0 - הערכת מצב מחודשת - אבנר סידי*

 לאחר שחלפו כמעט 150 ימים מתחילת הקדנציה השנייה של הנשיא טראמפ, ולאור ריבוי הצהרות, שינויי-דרך וזעזועים –  מתבקשת הערכת מצב מחודשת. זו חשובה בעיקר להבנת דפוסי פעולה שיש להם השלכות אפשריות לגבי ישראל והאזור.

א.     כיוונים וצורות פעולה תחת הממשל הנוכחי של טראמפ

כדי לחזות את כיווני הפעולה העתידיים של ממשל טראמפ יש לזהות כיוונים, דפוסים וצורות פעולה קבועים בתוך בליל הפעולות וההצהרות הסותרות. לדעתי, אפשר להבחין בארבעה כיוונים כאלו:

1.  כוחניות מודגשת – הדומיננטיות המוחלטת של טראמפ, שכללה התבטאויות בוטות כלפי כל מה שנראה לו בשליטתו (או ששאף להשתלט עליו) היוותה לא רק אבן-דרך לבניית ממשלו אלא גם להתייחסותו לנושאים פנים-אמריקאיים כמו הפרדת הרשויות או חוק וסדר, ולעולם שמחוץ לארה"ב. כבר בראשית כהונתו ראה טראמפ את בעיות העולם דרך הפריזמה הצרה שלו – כולל זלזול וביטול הסכמי סחר והגנה – התייחסותו לקנדה, גרינלנד, נאט"ו, אוקראינה, עזה, וישראל. גם בנושא הגבולות וגירוש מהגרים לא-חוקיים מפגין טראמפ חוסר התייחסות וזלזול בפסיקות בית-המשפט (בטענה שהשופטים אינם נבחרי ציבור), או למידת הצדק שבגירוש (כולל טעויות בגירוש שהוא מסרב לתקן). יש הרואים בקצב ובעוצמת הכוחניות שהפגין טראמפ עדות לתחושת הדחיפות וקוצר הזמן שמקורם בניסיונו בממשלו הקודם, שהנחיל לו את ההבנה שיש לו רק שנתיים (עד לבחירות-האמצע לקונגרס ולסנאט) לקביעת עובדות בשטח.

2.  דבר והיפוכו: הקפדה על מימוש הבטחות בחירות, ונאמנות מוגבלת לרעיונות או לאנשים – טראמפ מקפיד מאוד על מימוש הבטחות, והעיקרון המנחה אותו בשיבוץ אישים בממשלו הוא נאמנות ומחויבות אישית - לא התאמה לתפקיד (ראה דוגמאות ברשימה קודמת, כאן). בה-בעת, הוא מפגין מוגבלות עד כדי זלזול במחויבות האישית שלו (לדוגמה: נתניהו, מאסק, אידלסון, מצביעים מוסלמיים במדינות מפתח) עם חוסר מחויבות רעיונית לגבי בעלות ברית או נתמכים (הגנת אירופה, אוקראינה, ישראל, פליטי עזה).

3.  נכונות לשינוי מסלול – טראמפ מראה לנו שוב ושוב את הצד הבלתי צפוי שלו, את היכולת להשתנות, לתקן מסלול, או להתאים את עצמו לצרכים או בעיות אליהם נחשף בעקבות החלטותיו הראשונות. הדוגמאות לכך הן רבות: החלפת תמיכתו במועמדים מטעמו (כמו לתפקידי לשר המשפטים, או פרקליט המדינה של DC בשל התנגדות בקונגרס או סנאט). עוד שינויי מסלול בולטים כבר חלו בשטחים רבים הנוגעים למדיניות חוץ (לגבי איראן, החות'ים, עזה, ישראל), וכן בתוכניות כלכליות (נסיגה ממכסים על יבוא עליהם הכריז). 

4.  חשיבה "מחוץ לקופסא" -- ראו את הצעותיו לגבי פינוי תושבים, בנייה מחדש או קיצור שלבי המו"מ בנוגע לרצועת עזה, כניסה למו"מ מחדש עם איראן בנושאי הגרעין, ושאיפה "לספח" את קנדה, גרינלנד, ותעלת פנמה. טראמפ הוא פוליטיקאי בלתי צפוי עם נטייה ברורה לפעול בתור Disruptor ("משבש", או "מזעזע"), ששיטות העבודה שלו "מתפרעות" בניסיונו "לנענע את העץ", לנתק באבחה אחת את "הקשר הגורדי", או אפילו "לזרוק רימון לחדר" כדי להשיג תוצאות בלתי צפויות באופן מיידי.

ב.     מימוש הבטחות

יש לצפות שטראמפ ימשיך לקיים הבטחות שנתן, כפי שמימש במהלך תקופת נשיאותו הראשונה. עקרון זה מבדיל אותו משאר הפוליטיקאים, וכאן המקום להזכיר מימוש מגוון בתקופת נשיאותו הראשונה: מינויים בביהמ"ש העליון, העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, צמצום ההגירה הלא-חוקית, הפחתת מיסוי, ומלחמת חורמה בטרור (כולל חיסולי מדינה איסלאמית, בגדדי וסולימאני). כיום כבר אפשר להבחין בשישה תחומים בהם נעשה ועוד ייעשה מאמץ לקיום הבטחות:

1.    שימוש במכסים כחלק מרפורמה כלכלית --  טראמפ הצהיר על כוונותיו להטיל מכס על יבוא עוד במהלך הבחירות, ואכן קיים את הבטחתו. הבעיות הצפויות בעקבות הטלת המכסים היו ידועות לכלכלנים האקדמיים (וכנראה גם לטראמפ עצמו), אבל הוא התעלם מאזהרות שהושמעו. כיום, עם נסיגתו המהירה מהטלת המכסים על יבוא, נראה שייתכן שפעולותיו היוו רק עמדת-פתיחה לקראת מיקוח מחודש. באחרונה נחתם הסכם סחר חדש עם בריטניה, שייתכן שהוא מהווה סנונית ראשונה בנושא, שכן ימים אחדים לאחר מכן החל גם מו"מ עם סין לגבי חישוב מחדש של מכסים הדדיים. לגבי הרפורמה בכללותה, כולל הצעדים להקטנת הממשל וקיצוץ תקציב ההוצאות הפדרלי – אני סבור שטראמפ יעשה בשנה הקרובה את כל שיוכל כדי להימנע ממשבר כלכלי עמוק שירחיק קהל בוחרים פוטנציאלי לקראת בחירות האמצע. 

2.   הגבולות וההגירה הבלתי חוקית – טראמפ הצהיר על כוונותיו לבצע גירוש המוני של מהגרים לא-חוקיים - סדר גודל של 5 מיליון מהגרים (מספר הלא-חוקיים בשנתיים האחרונות, לפי מפקד אוכלוסין ממשלתי, כאן). ספק אם הצהרה זו תגיע למימוש מלא, אבל טראמפ כבר החל בגירוש סיסטמטי של כנופיות פשע של המהגרים לארצות מוצאם (ובראש - לאל-סלבדור), אפילו אם נכללו בתוכן מקרים של גירוש לא-חוקי (בניגוד לפסיקת בית-משפט) של מהגרים שאינם פושעים. גם גירוש שלא לארצות המוצא (כמו גירוש לדרום סודן) נכלל בפעילות הבלתי-מתפשרת שלו כחלק מהטיפול במהגרים לא-חוקיים. אני סבור שטראמפ ימשיך לדחוף בכל הכוח כדי לצמצם את בעיית ההגירה הלא-חוקית שעימה התמודדה ארה"ב ללא הצלחה בארבע השנים האחרונות.

3.   מלחמה ושלום – טראמפ הצהיר בזמנו על כוונתו שכל המלחמות במזרח התיכון ובאירופה תסתיימנה עוד לפני תחילת כהונתו, ולהערכתו מלחמות מסוימות (כמו עזה) לא היו קורות בכלל במשמרת שלו. פעולתו בהשכנת שלום חובקת עולם – אוקראינה, איראן, חות'ים, עזה, הודו-פקיסטן. הימנעות ממלחמות בכלל, סיום מלחמות, החזרת חטופים ובעיקר סיום מלחמת עזה העקובה מדם – תואמים לא רק את שאיפתו האישית לקביעת מורשת (או לקבלת פרס נובל לשלום), אלא גם את כוונות הבדלנות הרפובליקנית (ראה רשימה קודמת כאן). אני סבור שטראמפ ינסה להימנע ממלחמות שלתפיסתו יעמיקו את בעיות הכלכלה של ארה"ב. הוא כבר מפעיל לחץ דו-צדדי על כל השותפים לקונפליקטים צבאיים: לדוגמא – באירופה, מצד אחד באיום מהדהד של זניחת זלנסקי, ומצד שני בתמיכה ממוקדת (שימוש מתוחכם בכטב"מים) בתקיפות אוקראיניות בעומק רוסיה. ועוד דוגמא במזרח התיכון: מצד אחד באיום ב"גיהנום" ואספקת נשק כבד לתקיפות והרס תשתיות בעזה, ומצד שני בזניחת נתניהו ללא תמיכה ארוכת טווח להמשך המלחמה בעזה, או בהתנגדות לפתיחת מלחמה חדשה בחזית האירנית. אני סבור שטראמפ לא רק ימנע מפעולה התקפית אמריקאית באיראן, אלא גם יחסום את נתניהו מלתקוף עצמאית שם. מבחינתו, הסכם גרעין לא מושלם עדיף על מלחמת "גוג ומגוג" שתפרוץ במזרח התיכון. גם בים סין הדרומי פניו למצוא דרך להתפשר עם סין ולא ללכת למלחמת עולם.    

 4.   צמצום הוצאת משאבים מחוץ לגבולות ארה"ב - זו איננה רק חלק מתסמונת ה"בדלנות" האמריקאית בסגנון רפובליקני, אלא גם ניסיון לשתף את המדינות הנוגעות בבעיות וסכסוכים שמעבר לים במימון הוצאות הביטחון. הדוגמאות נוגעות לדרישה להשתתפות מוגדלת של מדינות אירופה במימון נאט"ו, לביטול המימון האמריקני של הוצאות המלחמה באוקראינה (עם סיום המלחמה שם אפילו במחיר "ריצוי" פוטין), ולמזרח התיכון (אפילו במחיר "זניחת" ישראל ונתניהו). גם לתמיכתו הכספית בישראל יש גבול, כפי שרמז בעת ביקורו האחרון של נתניהו בבית הלבן.

5.   מלחמה בליברליזם הקיצוני בתוך ארה"ב – טראמפ מיהר לבצע פעולות-ראווה עם "דחיפת אצבע בעין" כמו שלילת הומואים משירות צבאי, שלילה "חוקית" (באמצעות צו מנהלי) של מיניות-שלישית, שלילת מימון פדרלי מאוניברסיטאות (קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (ווקיזם) שפשטה שם. כל זמן שהמערכת המשפטית והמערכת האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו.

6.   מלחמת חורמה בבזבזנות ממשלתית – טראמפ הביא איתו לשלטון את נקמת ה- Outsiders - הגורמים הנמצאים מחוץ לפוליטיקה של ה"ביצה" (Swamp) של הממשל בוושינגטון, בהכריזו בשם ה"יעילות" על הקמת משרד מיוחד (DOGE -  Department of Government Efficiency) בראשות מאסק וראמרסוואמי. בתחום טיפולו של משרד זה נכללים טיפול בשחיתות ובהשתלטות גורמים פוליטיים על מנגנוני הביטחון (FBI, CIA), וקיצוץ נרחב בכוח אדם ובתקציבים פדרליים (כחלק מהרפורמה הכלכלית). גם כאן הוא ינסה להמשיך בדרכו, ורק המערכת המשפטית תוכל לרסן אותו.

בחזית החוקתית טראמפ מנהל מדינה חוקתית עם צווים נשיאותיים וללא חקיקה של הרשות המחוקקת או הסכמה מלאה של הרשות השופטת. אבל יש לזכור: שליטתו בקונגרס וגם בסנאט מאד שברירית (רוב רפובליקני זעום ביותר בשני הבתים). הוא עלול במהרה לא רק לראות נציגים רפובליקניים שפונים נגד פעולותיו הכוחניות ומונעים בכך השגת רוב רפובליקני בכל אחד מבתי המחוקקים, אלא גם להסתכן באובדן הרוב השברירי בבחירות האמצע, כפי שקרה בכל אחת מארבע בחירות האמצע האחרונות.

ג.     התייחסות ספציפית למזרח התיכון

המיוחדות במדיניות של ממשל טראמפ הראשון לגבי המזרח התיכון כבר הובאה ברשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון [כאן]. בתקופת הממשל השני של טראמפ אפשר לצפות לפחות לארבעה כיוונים:

1.   כיוון שהאסטרטגיה הבסיסית של טראמפ בנויה על תועלתנות (ולא אידיאולוגיה), ופועלת לקרב בעלי אינטרסים דומים לארה"ב ללוחמה בטרור ולקידום הסכמי שלום שבבסיסם "תועלת" הדדית – יש לצפות שימשיך לקדם אותה. הסכם אי-לוחמה עם החות'ים, ההסכמים התגבשים עם איראן וכן עם סעודיה, תוך עקיפת ישראל והאינטרסים הביטחוניים שלה – הן דוגמאות מצוינות לקו פעולה זה.

2.   אבן הפינה השנייה במדיניות טראמפ היא הבדלנות מהסוג הרפובליקני (כמתואר במאמר קודם שלי עם תחילת כהונתו, כאן), שהמייצג הטוב ביותר שלה הוא סגן הנשיא J D Vance. זוהי בדלנות שונה לחלוטין מזו שהפגין הממשל הדמוקרטי של אובמה-ביידן (ראו רשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון, כאן), והיא בדלנות השואפת למנהיגות לאו דווקא "נאורה" אלא "מתנשאת", כשהיא שולטת על גרורותיה ודורשת מהם לסיים סכסוכים בכוחות עצמן, על חשבונן, תחת מרות או שליטה אמריקאית, ובמינימום השקעת משאבים או דם אמריקאי (כאן). מדיניות זו תומכת בבעלות ברית בתנאי שלא יצריכו התערבות אמריקאית פיזית. עם זאת, בדלנות זו מכוונת ל"שליטה מרחוק" על כל בעלות הברית החל באוקראינה וכלה בישראל, ומהווה אפילו מעין "השתלטות" כלכלית-ארגונית (לא צבאית). זה מסביר גם את חוסר הסובלנות של טראמפ כלפי גרירת הרגלים של נתניהו, וגם את אמירת ה"לא" הבוטה שלו לנתניהו בנושא התקיפה הישראלית באיראן בעת שהוא נושא ונותן עם איראן בניסיון להגיע להסכם גרעין חדש.

3.   העדפת ישראל עם הציר הסוני –  בעבר חוזקה התמיכה בישראל באמצעות בניית הסכמי שלום סביב ישראל. בנוגע לציר הסוני, נעשתה בעבר בניית חיבור בין העולם הסוני לישראל כנגד הציר השיעי תומך הטרור, כל זה על בסיס תועלתנות ולא ממניעים דתיים או ליברליים. מצד שני, אם ישראל אינה ממהרת להצטרף לציר הסוני – טראמפ ישאיר אותה מחוץ לתמונה. יש לזכור: העדפת הציר הסוני וישראל משולבת בחידוש מלחמת חורמה וחוסר סובלנות לטרור, בין שמקורו בציר השיעי (חמאס, חיזבאללה, החות'ים) ובין שמקורו בציר הסוני (דעא"ש). נצפה לניסיון לחזור על הצלחות עבר וקטיעת ראשי הטרור. מצד שני, יש לצפות שמי מהם שיבטיח להימנע מטרור (כמו החות'ים או המשטר הסורי החדש) – יזכה בכרטיס "צא מהכלא" מטראמפ. 

4.    סיום סכסוכים בשיטת ה"גזר" או "קח ותן" -- עם מחויבות לסיום סכסוכים חיצוניים המהווים גורם "מטריד" מבחינת צרכי-פנים של ארה"ב. אולם, אם שיטת הגזר נכשלת, תמיד תהיה פנייה לשימוש ב"שוט", ב"מקל גדול" או בענישה -- איום ב"שוטים ועקרבים" או מדיניות ה"מקל גדול" שהנהיג הנשיא תיאודור רוזוולט במאה הקודמת כלפי מי שאינו משתף פעולה, כולל התערבות פוליטית "פנימית" במדינות שאינן נכנעות לתכתיב האמריקאי – אומצו לפחות מילולית ע"י הנשיא טראמפ שאיים בנושא המזרח התיכון ב"גיהנום" שיכול להיות מופנה גם לנתניהו והצד הישראלי במקרה שלא ישתף פעולה.

 לסיום, בהתייחסות לישראל ושכנותיה, אי אפשר שלא להדגיש שוב – כאשר ריסון, סילוק או "ענישת" החמאס הופכת לבלתי-אפשרית – גובר הסיכוי שיופנה זעם ולחץ של הנשיא האמריקאי לשותף הישראלי כדי שזה "יתיישר" לפי הצרכים האמריקאיים. כמו כן, היחס לישראל יתבסס על "קח ותן" ותועלתיות, ולא על בסיס אהדה למפעל הציוני. מצד שני, אסור לנו לשכוח: שיקום עזה "ביום שאחרי ללא חמאס" או אפילו פינוי פליטי-עזה יהיה מושפע בעיקר מרצון המדינות המשקמות ונותנות המימון להיפטר מהחמאס כגורם מרכזי בעזה ולפתור את בעיית הפליטים, ופחות משאיפות הגורמים הישראלים או אפילו תמיכת ולחץ הנשיא האמריקאי.

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב

על בעיית מאזן התשלומים של ארה"ב

 קצת רקע

בעקבות הרשימה על מהלך המכסים האמריקני שפירסמתי בחודש שעבר (ראו כאן) נשאלתי על-ידי קוראים לגבי יכולתה של ארה"ב להמשיך לקיים גירעון שוטף גדול במאזן התשלומים שלה ותוואי עולה של החוב החיצוני מבלי שהדבר יסכן את מעמדה כמעצמה כלכלית מובילה ומבלי שהדבר יפגע במעמדו של הדולר כמטבע המשמש את רוב העולם לניהול רזרבות ולביצוע עיסקאות בינלאומיות. במילים אחרות, נשאלתי אם יש גבול עליון לחוב החיצוני של ארה"ב, ואם כן - מהו המנגנון שיכול להביא לפיצוץ הבועה.

לפני שאנסה להתמודד עם שאלות אלו אציין שאני עצמי חניך של תפיסות כלכליות שמרניות, כאלו שרווחו באקדמיה בשנות ה-70' וה-80'. מודל ההתייחסות של תפיסות אלו לשאלת הגירעון במאזן התשלומים היה תקציב משק הבית, ולכן גירעון בחשבון השוטף נתפס כמצב שלילי, זמני במהותו, כמו החריגה של ההוצאות השוטפות של משק בית מההכנסה. בהתאם, גירעון מתמשך במאזן התשלומים היה עדות למדיניות מקרו-כלכלית כושלת, כזו שעלולה להוביל לפיצוץ. במיוחד רווחה תפיסה זו אצל כלכלנים ישראלים, שחיו תחת האילוץ החמור של מיגבלת מאזן התשלומים של מדינה צעירה וענייה במחצבים, אילוץ שחייב התנהלות מקרו-כלכלית קפדנית וקיצוב השימוש במט"ח. התנהלות זו הנהיגה סולם ערכים משלה: יצוא היה "טוב" ויבוא היה "רע", ובהתאם זכה היצוא לסיוע ממשלתי ועל היבוא הוטלו מכסים גבוהים, כשבמקביל הופעל פיקוח הדוק על תנועות מט"ח.

המציאות הכלכלית הבינלאומית השתנתה בעשורים האחרונים. שיתוף הפעולה הבינלאומי גבר, והיקף הסחר הבינלאומי גדל במהירות (הרבה מעבר לגידול התפוקה). חומות המכס בעולם צומצמו והלכו כשהתחרות הופכת במהירות לגלובלית, שערי החליפין בין מטבעות הפכו לניידים (ובחלק מהמקרים מדינות עברו למטבע אחיד, גושי), והחלו תנועות הון פרטיות נמרצות בין המדינות. הגלובליזציה של שוקי ההון גרמה לכך שההון הפרטי העולמי זורם למדינות שבהן הזדמנויות ההשקעה הן האטרקטיביות ביותר. רכיבי החשבון השוטף של מאזן התשלומים (סחר הסחורות, סחר השירותים) איבדו את הבכורה בשוקי הכספים לטובת תנועות הון בינלאומיות אוטונומיות, פרטיות, כאלו המונעות על-ידי שיקולי השקעות. 

בעולם המתפתח נוצרו אפשרויות חדשות לצמיחה ושגשוג. שיקולים של התייעלות עולמית הכתיבו את הצורך להעביר קווי ייצור תעשייתיים ממדינות מפותחות, שבהן שכר העבודה גבוה, למדינות תת-מפותחות, שבהן שכר העבודה נמוך. מגמה זו הייתה הפוכה לאינסטינקט הקודם, הלאומי, של הגנה על הייצור המקומי בעזרת חומות הגנה כלכליות (מכסים) ואחרות (תקינה, מיגבלות על יבוא). הגירה בינלאומית זו של קווי ייצור סיפקה תעסוקה לכוח העבודה העצום של המדינות הלא-מפותחות ואיפשרה להן לצמוח במהירות תוך שיפור מתמיד של רמת ההכנסה, ובמקביל הוזילה את מחירי המוצרים התעשייתיים במדינות המפותחות. הרווחה הכלכלית העולמית שנוצרה בזכות הגלובליזציה בעשורים אלו היא הגשמה של החזון של הוגים כלכליים שהעלו עוד לפני כ-200 שנה על נס את היתרון העולמי הטמון בעיקרון של התמחות וחליפין (בניגוד לכלכלה אוטרקית). זה לא היה מסע קל: היצרנים המקומיים תמיד התנגדו, בתואנות שונות, לתחרות מחו"ל ויצרו לחץ כבד על הפוליטיקה המקומית להבטיח הגנה מפניה.

בעולם החדש קנו המדינות המפותחות מוצרי תעשייה ממדינות מתפתחות, ובכך נוצר עודף יבוא בחשבון הסחורות שלהן. הן מימנו עודף יבוא זה של סחורות  על-ידי יצוא שירותים (ביטוח, שירותים פיננסיים, תיירות והכנסות מהשקעות), ובהמשך - על-ידי עודפים בחשבון ההון שמקורם בכניסה של השקעות בינלאומיות למדינות המפותחות. החשיבות של הקפדה על איזון של  חשבון השוטף, ועוד יותר של החשבון המסחרי - יבוא ויצוא סחורות - פחתה עם הזמן, וזה מובן. בעולם יציב, פורח וליברלי נראה היה ששוקי ההון והמטבע יכולים להתנהל עצמאית ואין עוד צורך בהכוונה ובהתערבות של ממשלות במאזן התשלומים, למעט במקרים של משברים גלובליים ושל מדינות כושלות.

המהלך של הנשיא טראמפ מבשר אולי את סופה של תקופה. להפתעת רוב המימסד הכלכלי, הוא הציע פרשנות חדשה לגירעון המתמשך במאזן התשלומים של ארה"ב: לדבריו, ארה"ב "נשדדת" על-ידי שותפות הסחר שלה, שדיללו את קווי הייצור התעשייתיים שלה על-ידי יבוא זול. זהו, לדבריו, ניצול מכוון לרעה של מדיניותה הליברלית של ארה"ב. העדות הניצחת ל"שוד" היא הגירעון בחשבון השוטף (ועוד יותר: בגירעון המסחרי) של ארה"ב, שמבטא לדבריו "הפסד" שמקורו בהחלטה עוינת של שותפות הסחר להימנע מקניות של תוצרת אמריקנית. עוצמת ה"שוד", לדבריו, נמדדת על-ידי הגודל היחסי של הגירעון (היחס בין הגירעון ליצוא). התיקון, לדבריו, יבוא על-ידי הטלת מכסים על היבוא משותפות הסחר, וכל שותפת-סחר "תיענש" בשיעור מכס נפרד שיהיה פונקציה של הגודל היחסי של הגירעון מולה. עוד לפני שנשאל את עצמנו מה צפוי לקרות לכלכלת ארה"ב ולכלכלת העולם כתוצאה מהחבטה שגורם מהלך המכסים, ברור שמטרת הצעד הזה היא לשנות את פני הסחר העולמי: לצמצם את הגירעון במאזן התשלומים של ארה"ב, ובפרט - להשיב את קווי הייצור התעשייתי ש"נגנבו" לארה"ב. לפי חזון זה, הייצור התעשייתי בארה"ב יתאושש בזכות המכסים, ואיתו תגדל התעסוקה בארה"ב.

האם זה יקרה? רוב הכלכלנים מאמינים שלא, ושיש סיכוי שמדובר בעיקר במהלך שמטרתו תודעתית-הפגנתית ושטראמפ לא באמת ינסה לממש אותו. ושהשינויים התכופים שעליהם כבר הכריז הנשיא הם לכאורה עדות לכך שלא מדובר בתוכנית סדורה. הם גם מאמינים שאם בכל זאת טראמפ ינסה לממש את מדיניות המכסים שעליה הכריז - לא רק שהמהלך ההיסטורי של מעבר קווי הייצור התעשייתיים מארה"ב לאסיה איננו רוורסיבילי, אלא שהטלת המכסים תגרום לפגיעה בסחר העולמי, לפגיעה בייצור התעשייתי העולמי, ולהאצת האינפלציה, והנפגעת העיקרית תהיה ארה"ב. אבל הבעיה חמורה אף יותר: המהלך עלול לא רק להביא להאטה כלכלית חד-פעמית בארה"ב, אלא הוא מאיים על עתידה של ארה"ב כמרכז הפיננסי הבינלאומי. ואז זה כבר עלול להוביל למפולת ולאסון כלכלי עבור ארה"ב.

מהו מקור הגירעון במאזן התשלומים של ארה"ב?

מהו מקורה של התפיסה השמרנית של מאזן התשלומים, זו שמתייחסת לגירעון בחשבון השוטף כאל תופעה בעייתית? זהו שריד מתקופה אחרת, שבה המערכות המוניטריות הלאומיות נשענו על בסיס הזהב, ושבה מדינה שנקלעה לגירעון במאזן התשלומים נאלצה לממן אותו על-ידי מסירת מטילי זהב למדינות האחרות. בעולם כזה, מדינות שמרו על סחר בינלאומי מאוזן כדי לשמור על יתרות הזהב ולמנוע בכך התפתחות של משבר מוניטרי שהיה מוביל לשפל כלכלי. העולם המודרני שונה: הוא איננו מתנהל עוד על "בסיס הזהב", הוא אימץ משטר של שערי חליפין ניידים כדי לווסת (אוטומטית!) מצבים של אי-שיווי-משקל, והליברליזציה איפשרה את התפתחותם של שוקי הון בינלאומיים. אז נכון אמנם שעדיין קיימות מדינות תת-מפותחות שמיגבלת מאזן התשלומים אצלן היא אפקטיבית (ואולי אפילו קריטית), שנאבקות לממן יבוא של חמרי-גלם ומכונות על-ידי תמרוץ עמוק של היצוא (לרוב - של היצוא התעשייתי) כיון שהן אינן יכולות להישען על מימון משוקי ההון הבינלאומיים. זה היה גם הסיפור של המשק הישראלי לאורך חמשת העשורים הראשונים לקיומו, עד שהופעלה התוכנית לייצוב המשק (1985). אבל זה איננו הסיפור של משקים מפותחים כיום ובוודאי שלא הסיפור של המשק האמריקני. במשקים מפותחים ייתכן מצב שבו עודף/גירעון מתמשך בחשבון השוטף ממומן באמצעות תנועות הון. זה נכון במקרה של ארה"ב שבו זרם השקעות מחו"ל מממן גירעון מתמשך בחשבון השוטף, וזה נכון במקרה של סין שבו השקעות סיניות בחו"ל ממומנות על-ידי עודף מתמשך בחשבון השוטף.

נסתכל על הדוגמה הבאה. גרף מס' 1 מציג את עודף היצוא האמריקני (מבוטא במונחי תוצר) בשמונה העשורים האחרונים. אנו רואים בשנים הראשונות את התרומה האמריקנית לשיקום אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהמשק האמריקני סיפק את צרכי אירופה באמצעות עודף יצוא. לאחר תקופה ארוכה של איזון (שנמשכה עד לתחילת שנות ה-80') עבר המשק האמריקני למצב של גירעון כרוני שגודלו נע בין 2.5 ל-5 אחוזי תוצר (כדי לסבר את האוזן: הגירעון בחשבון השוטף הסתכם בשנת 2024 ב-1.1 טריליון דולר).

גרף מס' 1: עודף היצוא של ארה"ב, 1945 עד 2023

מקור: קרן המטבע הבינלאומית

ראשית, יש להבין שגירעון במאזן התשלומים הוא מצב שבו ארה"ב קונה מהעולם יותר סחורות ושירותים משהיא מוכרת לו, ובתמורה - היא מוכרת לעולם יותר נכסים משהיא קונה ממנו. המחשה טובה למה שנאמר כאן עולה מהגרף הבא, שמקורו בבלוג המצוין של הכלכלן פול קרוגמן, זוכה פרס נובל לכלכלה. בחלוקה של רכיבי מאזן התשלומים (2024) לשניים - מוצרים (סחורות ושירותים) מול נכסים - נראה בבירור שארה"ב קונה מהעולם יותר מוצרים משהיא מוכרת לו, והעולם קונה מארה"ב יותר נכסים משהוא מוכר לה.

גרף מס' 2: מאזן התשלומים של ארה"ב, 2024

מקור: הבלוג של פול קרוגמן

אבל כיצד יכול המשק האמריקני לקיים גירעון כרוני במאזן התשלומים? איזה נכסים היא מוכרת לו? 

יש לכך שתי תשובות: הראשונה - שהגיאות המתמשכת של הכלכלה האמריקנית בשילוב עם עוצמתה המדינית והצבאית של ארה"ב משכו הון בינלאומי להשקעות בארה"ב; זרם ההשקעות התבסס על יציבותה הכלכלית של ארה"ב, על שלטון חוק ומערכות אכיפה אפקטיביות, על ריכוז של הון אנושי וידע טכנולוגי, על מיסוי נמוך ועל סביבת השקעות אוהדת בארה"ב. השנייה - שבעקבות הפריחה הכלכלית של ארה"ב הפך הדולר האמריקני למטבע המבוקש בעולם לאחזקת רזרבות: העולם מוכר לארה"ב סחורות כדי לצבור דולרים. ההעדפה של מדינות שונות להחזיק את היתרות הבינלאומיות שלהן בדולר גרמה לכך ששער הדולר נשמר גבוה משהיה לולא ביקוש זה לנזילות. מעבר לכך, העובדה שמדינות משקיעות את רזרבות הדולרים שלהן באיגרות החוב של הממשלה הפדרלית גרמה לכך שהריבית שמשלמת הממשלה הפדרלית על החוב שלה נותרה נמוכה. להערכת הכלכלן קנת רוגוף, מי שהיה הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, הביקוש העולמי להחזקת נזילות באגרות חוב פדרליות הביא להוזלה היסטורית של הריבית על החוב הממשלתי ב-0.5-1%. הוזלה זו מתגלגלת לריבית הממוצעת שמשלמים חברות הסקטור הפרטי ואפילו לווי המשכנתאות בארה"ב. 

לזרימת ההון הבינלאומי לארה"ב, ששמרה את שער החליפין של הדולר גבוה, הייתה השפעה בעייתית: היא העיקה על כושר התחרות הבינלאומי של היצרנים האמריקניים. היא האיצה, לכן, את המגמה של התכווצות קווי הייצור התעשייתי המקומיים מול התחרות מאסיה. קיימת אמנם האשמה, שזכתה לפופולריות במחנה הרפובליקני, שכל הפגיעה בתעשייה האמריקנית והירידה המתמשכת של היקף התעסוקה בסקטור התעשייתי מקורן בתחרות המחריפה עם מדינות אסיה. אבל יש לזכור שירידת משקלה של התעשייה בסך התעסוקה היא תופעה ארוכת-טווח ובלתי נמנעת שמונעת על-ידי התפתחות טכנולוגית והכנסת תהליכי מיכון ואוטומציה, ממש כפי שקרה לחקלאות האמריקנית חצי מאה קודם לכן - לא כולה תוצאה של תחרות בלתי הוגנת מצד מדינות זרות כפי שטוענים הרפובליקנים. בכל מקרה, כיוון התהליך הוא הפוך לזה האינטואיטיבי: לא חולשת היצרנים האמריקנים והגירעון בחשבון השוטף של מאזן התשלומים יצרו חוב ענק למשק האמריקני, אלא העודף בחשבון ההון שמקורו בזרימת השקעות זרות אוטונומיות למשק האמריקני הוא שדחף לייסוף הדולר, לפגיעה בייצור המקומי ולמצב כרוני של גירעון במאזן התשלומים.

אז היכן נעוצה הבעייה?

המשק האמריקני נמצא כיום בנקודה חיובית בראייה היסטורית: צמיחה נאותה, תעסוקה גבוהה, ואינפלציה שמתיישבת עם היעד המוניטרי שנקבע. זהו הישג מרשים אם זוכרים את מגפת הקורונה שגרמה לירידת הרכבת הכלכלית מהפסים, לצמצום דרמטי של הסחר העולמי, לפגיעה בתעסוקה, לצבירת חובות לאומיים גדולים, ולהתפרצות אינפלציונית. אז בניגוד למה שמספר לנו הממשל החדש בארה"ב - מצבו של המשק האמריקני סביר: הוא איננו נמצא במצוקה כלכלית, הגירעון במאזן התשלומים איננו "הפסד" שחייבים לטפל בו מיידית, אין באמת מדינות "רעות" ש"גונבות" את התעסוקה מהמשק האמריקני, אין באמת סיבה למלחמת דון קישוט שמטרתה להחזיר את קווי הייצור התעשייתיים לארה"ב, ומלחמת המכסים שיזם הנשיא טראמפ איננה אלא קוריוז הזוי, משהו כמו "הניצחון המוחלט" או "ציר פילדלפי" אצלנו. ובכל זאת עולה השאלה: האם המצב שבו נמצא המשק האמריקני, של גירעון כרוני עצום במאזן התשלומים, הוא סביר? האם הוא יציב (sustainable) בטווח הארוך? האם אין מקום לדאגה ולהתערבות פדרלית ואפשר לסמוך על השווקים שידאגו לעתידנו?

התשובה איננה נמצאת בגוף השאלה - היא תלויה בשאלה מה יקרה למשק האמריקני בעתיד: מאחר שמצב של גירעון כרוני במאזן התשלומים מתאפשר על-ידי עודף כרוני בחשבון ההון של ארה"ב מול העולם, המשך המצב הקיים תלוי בשאלה אם העודף העצום בחשבון ההון במאזן התשלומים של ארה"ב הוא יציב ויימשך גם בעתיד. כדי להבטיח זאת ארה"ב חייבת לשמור על זרימת ההון הבינלאומית לצרכי השקעה בארה"ב ולשמור על מעמדו של הבינלאומי של הדולר האמריקני כמטבע המשמש את העולם לאחזקת רזרבות בינלאומיות. האם צפוי שזה יקרה? זה תלוי במידה רבה בהתנהלותה הכלכלית של ארה"ב ובאמון הבינלאומי במדיניות הכלכלית של ארה"ב.

בעייה ראשונה בהקשר זה היא התנהלותה הפיסקלית של הממשלה הפדרלית. בגרף מס' 3 שלהלן מוצג הגירעון השוטף בתקציב הממשלה הפדרלית מאז 1929 כשהוא מבוטא באחוזי תוצר. היסטורית, הממשלה הפדרלית הרשתה לעצמה לממן את הוצאותיה על-ידי גירעון משמעותי רק במצבים מיוחדים שנראו מוצדקים כלכלית: מדיניות ה-New Deal של הנשיא רוזוולט לחילוץ המשק מהשפל הכלכלי של שנות ה-30', הסיוע לשיקום כלכלת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה ("תוכנית מרשל"), המיתון הכלכלי לאחר משברי האנרגיה של 1973 ו-1979, המשבר הפיננסי של 2009, ומגפת הקורונה (2020). אבל מהגרף ניתן גם לראות שמעבר לאירועים הכלכליים הבדידים שבהם ניתן אולי להצדיק את התפרצות הגירעון, קיימת תופעה גורפת: למעט הפוגה קצרה בשנים 1997-2001, ארה"ב נמצאת במצב כרוני של גירעון פדרלי משמעותי. לדוגמא, בשנת 2024 הגיע הגירעון הפדרלי ל6.3% במונחי תוצר. אם כך, גירעון פיסקלי אינו תופעה שצצה כשמתרחשים אירועים משבריים, אלא זוהי מציאות קבועה, תוצאה של בחירה מודעת: הממשלה הפדרלית איננה מממנת את הוצאותיה התופחות בדרך רציונלית, כלומר באמצעות גביית מיסים, אלא באמצעות צבירת חוב פנימי - מכירת אג"ח. 

גרף מס' 3: העודף/הגירעון בתקציב הפדרלי בשנים 1929-2024 (אחוזי תוצר)

לגיטימי שממשלות תממנה חלק מהוצאותיהן באמצעות הגדלת החוב. אחרי הכול, האינפלציה שוחקת את החוב הקיים, והצמיחה הכלכלית מקטינה את היחס שבין החוב לתוצר. לכן ההסתכלות השמרנית איננה על החוב במונחי דולרים אלא אם יתרת החוב גדלה לאורך זמן במונחי תוצר. מסתבר שלארה"ב יש בעייה ארוכת-טווח שאותה ניתן לראות היטב בגרף מס' 4 להלן: החוב הפנימי של ממשלת ארה"ב (במונחי תוצר) עלה מרמה של כ-30% בסוף שנות ה-70' לרמה של כ-60% בשנות ה-90' (ועד למשבר הפיננסי), והוא מטפס מאז בהתמדה. ב-2024 הוא הגיע לרמה של 120%. 

גרף מס' 4: יחס חוב/תוצר, 1974-2024

זהו איתות בעייתי, שמטיל צל על עתידו של המשק האמריקני. זה אומר שהממשלה הפדרלית, כשיטה, בוחרת שלא לממן את הוצאותיה באמצעות גביית מיסים אלא באמצעות יצירת חוב, מן הסתם בגלל חולשה פוליטית מול הסקטור הפרטי. ובהביננו שמדינות העולם מחזיקות רזרבות עצומות בדולרים בגלל חוסנו של המשק האמריקני וחלק מרזרבות אלו מושקעות באג"ח של ממשלת ארה"ב - אנחנו יכולים כעת לחבר בין הדברים: ממשלת ארה"ב מממנת חלק משמעותי מהוצאותיה על-ידי צבירת חובות בינלאומיים. ויש לשים לב שלא מדובר בתופעה שקשורה לנשיא טראמפ או לממשל מסוים אחר: מדובר בתופעה קבועה, כזו שמתקיימת כבר כארבעה עשורים, ולכן משותפת כמעט לכל המימשלים. הממשלה האמריקנית העדיפה לאורך זמן לנצל את זרימת ההון הבינלאומי לארה"ב ואת היתרונות הנובעים מהיות הדולר האמריקני המטבע המועדף לאחזקת רזרבות בינלאומיות לא רק למימון השקעות, אלא במידה רבה גם למימון הוצאותיה השוטפות.

האם זהו מצב יציב? קשה לדעת. ייתכן שיש בגירעון הפיסקלי הכרוני איום בטווח הארוך על יציבותו של התהליך נשוא רשימה זו, של זרימת הון בינלאומי לארה"ב לצורך מימון השקעות ושל שמירה על מעמדו הבינלאומי של הדולר כמטבע הנבחר לאחזקת יתרות. מאחר שמדובר בשאלה אסטרטגית כבדת-משקל מבחינת ארה"ב, סביר היה שניהול סיכונים נכון יותר היה מחייב לאמץ מדיניות כלכלית שמרנית, כזו שתחתור לצמצם דרסטית את הגירעון הפיסקלי ולשאוף לעלות על תוואי יורד של יחס החוב לתוצר. וכאן מתעוררת הבעייה השנייה: מדיניותו הכלכלית המוצהרת של הנשיא טראמפ. לפי הבטחותיו לבוחר, הוא אמור לקצץ משמעותית את שיעורי המס ובכך להגדיל משמעותית את הגירעון הפדרלי ואת החוב הפנימי. במקביל, מדיניות המכסים שלו עלולה לגרום לזעזועים שיביאו לפגוע בצמיחת המשק בשנים הקרובות ולהאצת קצב האינפלציה, התפתחות שעלולה לפגוע גם בזרימת ההשקעות הבינלאומיות לארה"ב. אם נוסיף את ההתנפלות של הממשל החדש על תקציבי המחקר האקדמי - נקבל אולי תחזית פסימית לגבי היכולת של העודף בחשבון ההון להימשך ללא הפרעה, מה שיביא אולי להיחלשות המטבע האמריקני בשוקי המטבע. מרגע שזה יקרה, ובהתחשב בתגובות אפשריות של מדינות העולם למלחמת הסחר ובאפשרות שמדינות ישקלו מחדש אם להמשיך ולהחזיק ביתרות הדולריות שלהן - ייתכן שאנחנו מתקרבים לסכנה של בריחת הון. בריחת הון שכזו לא רק שתפגע בכלכלת ארה"ב, אלא שהיא בעלת פוטנציאל להשפיע לטווח ארוך על המודל הייחודי של מאזן התשלומים של ארה"ב, שנע עד כה מהצלחה להצלחה. זה היה סוג של גלגל תנופה ענק, שאיפשר פריחה מתמשכת למשק האמריקני, וייתכן שפעולתו תיפסק. ייתכן אז מצב של קטסטרופה.

וכאן מתחייבת מילה של הסתייגות. מסע העסקים של הנשיא טראמפ במזרח התיכון הניב כנראה חתימה על עיסקאות בהיקף העולה על שני טריליון דולר. יש בעיסקאות אלו פוטנציאל כלכלי משמעותי: הן ממוקדות בטכנולוגיה אזרחית וצבאית, והן עשויות להזרים השקעות-עתק לתחומי הבינה המלאכותית וההיי-טק. בכך, זהו צעד הפוך ליוזמת המכסים, שמטרתה המוכרזת הייתה החזרת קווי ייצור של תעשיות מסורתיות לארה"ב. קשה לי ליישב את הניגודים בין ההכרזות הקודמות של טראמפ (חזרה לקידוחי נפט, החזרת קווי ייצור של תעשיות רכב, גירוש עובדים זרים וכו') עם האפשרויות שנפתחות לאור ההסכמים הכלכליים החדשים עם מדינות המפרץ.

מלחמת המכסים - זיכרון היסטורי

 

ב-2.4.2025 הכריז הנשיא טראמפ על Liberation Day: שינוי מרחיק-לכת של המדיניות המסחרית של ארה"ב שעיקרו העלאת שיעורי המכס (Tariffs) על היבוא המסחרי לארה"ב (ראו את ההכרזה כאן). השימוש במכס אינו פרק אחד מתוך מדיניות מסחרית מורכבת - הוא ליבת המדיניות החדשה. כפי שטען הנשיא טראמפ במסע הבחירות שלו: "I always say 'tariffs' is the most beautiful word to me in the dictionary". מדובר באירוע בעל חשיבות היסטורית: הפעם הקודמת בה חוקק הקונגרס האמריקני חוקי מכס היתה לפני 95 שנים, כשאושרה הצעת החוק של Smoot-Hawley ב-1930. אותו אירוע הפך במהלך השנים לדוגמא לכישלון היסטורי: הוא מפורסם בכישלונו להשיג את מטרתו, שהיתה לחלץ את החקלאות האמריקנית משפל כלכלי. הלקח שנלמד הוא מרחיק-לכת: בעקבות האירוע, הסמכות לקבוע הסכמי-סחר בין-מדינתיים הועברה במידה רבה מהקונגרס לנשיא, וגם במצבים של מיתון כלכלי שארעו עשרות שנים לאחר מכן נמנעו נשיאים אמריקניים מהטלת מכסי-מגן בגלל לקחי אותו אירוע. השימוש במכסים הלך ונמוג, עד לכניסתו לתפקיד של הנשיא טראמפ. מסתבר שהלקחים של הכישלון של 1930 נשכחו.

כלכלנים לא אוהבים את השימוש במכסים להשגת מטרות כלכליות: הם רואים בהם כלי-מדיניות מגושם שעלול לגרום להשפעות-לוואי שליליות (ולרוב בלתי-צפויות) על הקצאת המקורות במשק ועל יעילותו. היסטורית, תפקידם של מכסים היה בעיקר פיסקאלי - אמצעי לגיוס מקורות למימון פעילות הממשלה - בהעדר מערכות אפקטיביות לגביית מיסים ישירים (מיסי ההכנסה הונהגו בארה"ב רק לאחר מלחמת האזרחים). במחצית השנייה של המאה ה-19, לאחר שהונהגו מיסים ישירים, הצטמצם תפקידם של המכסים להגנה על ייצור מקומי מפני תחרות מחו"ל. שינוי תפיסתי נוסף התרחש במחצית השנייה של המאה ה-20, לאחר השפל הכלכלי העולמי ובעיקר לאור המאמץ לשיקום הכלכלות לאחר ההרס של מלחמת העולם השנייה: השאיפה  של מדינות המערב הייתה לתמוך בשיקום המשקי באמצעות עידוד הסחר העולמי ושיתוף פעולה בינלאומי. השימוש במכסים - כלי-מדיניות ששייך לתקופת הלאומיות ולהעדפת הייצור המקומי, חלק מהתפיסה של Beggar Thy Neighbor - הלך והצטמצם. תפקיד המכסים הפך להיות תמיכה במסגרות לשיתופי פעולה בין-מדינתיים כמו האיחוד האירופי (EU), אזור הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA) ואירגון הסחר העולמי (WTO).

האירוע הנוכחי הוא חסר-תקדים. הוא איננו תוצאה מתגוננת של זעזוע חיצוני או משבר כלכלי - מצבו של המשק האמריקני הוא טוב - אלא הוא מהלך יזום שנובע מתפיסה אידיאולוגית ושעלול כנראה לגרום להתפתחותו של משבר כלכלי בינלאומי. הוא ייחודי בעוד מובן: ההחלטות לא התקבלו בקונגרס באמצעות חקיקה רגילה, ואינן תוצאה של עבודת-מטה מעמיקה ותהליך פוליטי ארוך של הסכמות ופשרות - זוהי גחמה של יחיד, והאמצעי להפעלתו הוא צווים נשיאותיים. בתוך שבועיים מההכרזה, אנו עדים לסידרת שינויים בשיעורי המכס ולהסברים משתנים, לעיתים אפילו מנוגדים, של מטרתם. תגובות שליליות מצד שותפות הסחר של ארה"ב מעלות אפשרות שהעולם עומד בפני מלחמת-סחר שתפגע בהתפתחות הכלכלה העולמית. הפיכת המהלך למלחמה כלכלית של ארה"ב בכל העולם איננה נראית כדרך שתביא לחיזוק הכלכלה האמריקנית. ומאחר שרוב היבוא מסין לארה"ב איננו מוצרים מוגמרים אלא תשומות-ייצור - שהרי שרשראות הייצור הפכו בעשורים האחרונים לבינלאומיות - יש למהלך פוטנציאל הרס מדאיג.

אז מה קרה ב-1930?

במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914-1918), כשאירופה הייתה שקועה במלחמה שפגעה קשות בכלכלתה, מילאה ארה"ב (שהצטרפה למלחמה רק ב-1917) תפקיד קריטי באספקת מזון ל"מדינות ההסכמה". כתוצאה, החקלאות האמריקנית חוותה פריחה כלכלית מהירה, שגרמה מצידה להשקעות גדולות בציוד חקלאי. אלא שפריחה זו לא האריכה ימים: בעוד שסיום המלחמה הביא לצמיחה מהירה ומתמשכת של ענפי התעשייה והיצוא התעשייתי האמריקני - התאוששות החקלאות האירופית לאחר המלחמה הביאה לירידה מתמשכת של הביקוש לתוצרת החקלאית האמריקנית. כך, בעוד שאמריקה כולה חוותה גיאות כלכלית ארוכה (שנות ה-20' הידועות) - את החקלאות פקד שפל מתמשך, ירידת מחירי התוצרת החקלאית והגירה של חקלאים אל הערים בחיפוש אחר מקורות הכנסה חלופיים. ההתפתחויות הכלכליות הביאו ללחץ על הממשל לנקוט בצעדים לתמיכה ממשלתית בחקלאים: אחרי הכל, החקלאות באמריקה לא נתפסה רק כמשלח-יד אלא כמסורת אמריקנית, כדרך חיים, כחלק מהזהות. כשליש מכוח העבודה האמריקני היה מועסק אז בחקלאות. 

אבל כיצד תומכים בחקלאים? פתרון אפשרי אחד היה תמיכות ישירות ממשלתיות בחקלאים: סובסידיה שתגדיל את התמורה שמקבלים החקלאים עבור היצוא, או מחיקת חובות לבנקים של החקלאים שנקלעו לקשיים. פתרון זה לא היה אפשרי לאור ההתנגדות הנרחבת לרעיון של הגדלת הוצאות הממשלה באמצעות יצירת גירעון ממשלתי, ובגלל וטו שהטיל הנשיא קלווין קולידג' על הניסיונות למתן סובסידיות. פתרון אלטרנטיבי היה להגן על החקלאים מפני יבוא מתחרה באמצעות הטלת מכסים. לכאורה, היה לרעיון המכס הנמקה מסוימת: בעוד שהייצור החקלאי לא נהנה ממכסי-מגן - הייצור התעשייתי זכה להגנה מיבוא מתחרה, מה שגרם לנזק לחקלאים שנאלצו לשלם מכס על תשומות ולא נהנו מהגנה של מכס מקביל על יבוא חקלאי מתחרה. לכן אחד הנימוקים שהועלו על-ידי תומכי היוזמה היה יצירת מכס אחיד על מוצרי חקלאות ותעשייה. ואמנם, זהו כיוון הפתרון שאומץ: הרחבת המכס על יבוא תעשייתי כך שיחול גם על יבוא חקלאי. הבטחות ברוח זו ניתנו לחקלאים האמריקניים במהלך מסעות הבחירות של המועמדים לקראת הבחירות של סוף 1928. זה הביא ליוזמה בקונגרס האמריקני לחקיקת חוקי מכס חסרי-תקדים שקיבלה את השם Smoot-Hawley על שמם של יוזמי החוק. הצעת החוק הוגשה לקונגרס בינואר 1929.

 מנקודה זו - הכל איבד כיוון. כדי לגייס תמיכה בחקיקה נדרשו יוזמי החוק לצרף נציגים של מדינות שלא היה להם עניין רב בהגנה על חקלאות אבל היה להם עניין במתן הטבה לבוחריהם בתחומים אחרים. כך, נציגי מדינות שונות היתנו את תמיכתם ביוזמת החקיקה בכך שלהצעת החוק יתווספו סעיפים המבטיחים הגבהה של חומת המכס על ייצור תעשייתי, ובפרט ייצור תעשייתי במדינות שהם מייצגים. משלב לשלב נוספו דרישות להטלת מכס על מוצר נוסף. זו הייתה קואליציה של תומכי מכס, ורשימת סעיפי המכס התארכה והלכה. הדיונים בוועדות הקונגרס התארכו והפכו לדיונים פרטניים בכל סעיף מכס בנפרד. כך, החקיקה הושלמה רק כעבור כשנה וחצי, ביוני 1930. בינתיים, הבורסה לניירות ערך קרסה (אוקטובר 1929) ובעקבות הקריסה התחולל משבר פיננסי שהטיל את המשק האמריקני (ואת העולם כולו) לשפל היסטורי עמוק. 

היסטורית, היוזמה של Smoot-Hawley הפכה לפיאסקו ולקחיה שימשו את קובעי המדיניות בארה"ב כמעט מאה שנים. מהלך שמטרתו המוצהרת הייתה לסייע לסקטור החקלאי - לא סייע לו. רוב התוצרת החקלאית (חיטה, תירס, פולי סויה) ממילא לא הייתה חשופה ליבוא מתחרה, והתגובה הבינלאומית העויינת ליוזמת המכס הביאה לפגיעה ביצוא האמריקני. הניסיון לעצור את הירידה ההיסטורית של שיעור התעסוקה בחקלאות היה חסר-תוחלת: התיעוש החקלאי המהיר של המאה האחרונה גרם לכך שמספר המועסקים בחקלאות האמריקנית ירד ברציפות והוא מתקרב ל-1%. ובכל זאת, ולמרות פטיציה שהגישו כ-1,000 כלכלנים לנשיא הרברט הובר להטיל וטו על החוק עוד בשלב החקיקה - הוא עבר.

המורשת של החוק הייתה חשובה - בעיקר האודיסיאה של החקיקה וכישלונו בהשגת מטרותיו המוצהרות. שני יוזמי החוק איבדו את מושביהם בקונגרס. הנשיא רוזוולט שנכנס לתפקידו ב-1933 דאג לבטל את רוב ההשפעות השליליות שלו. התפיסה של חקיקה כלכלית על-ידי הקונגרס כשמדובר במו"מ מול מדינות שותפות-סחר השתנתה והיוזמה עברה מאז לידי הנשיא. הרעיון של סחר בינלאומי חופשי כמנוע לייצוב ושיפור הכלכלה העולמית תפס את מקומו, והעיסוק במכס הפך להיות חלק ממערך הכלים ליצירת שיתופי-פעולה בינלאומיים - לא לניהול קרבות-רחוב. הרעיון של פרוטקציוניזם כאמצעי לחיזוק המשק איבד מחשיבותו.

ואז הגיע הנשיא טראמפ.