עולם המשכנתאות

לאור הציפיות מצד מפלגות ומנהיגים במערכת הפוליטית בישראל לזכות בתמיכת הנשיא הבא שיבחר בארה"ב, וכמעט חצי שנה לפני הבחירות הכלליות הקרובות לנשיאות בארה"ב – עולות מספר תובנות בסיסיות כתוצאה מתהליכים "מפרכים" ומתישים שעברנו בפוליטיקה הפנימית הישראלית והאמריקאית כאחד, ולאור אלו הקרבים. בדומה לעייפות מארבע מערכות הבחירות האחרונות אשר התקיימו בישראל (שלוש מהן נערכו תוך שנתיים, עם הכנה מינימלית של מספר חודשים לפני כל מועד), הרי בארה"ב, מאור הדמוקרטיה, כל מערכת בחירות לנשיאות היא מאורע מתיש ומתגלגל אשר מתרחש פעם בארבע שנים ונמשך כמעט שנתיים. בנוסף, מערכת בחירות מקבילה של "בחירות-האמצע" לשני בתי המחוקקים מתחוללת כל שנתיים, כך שהרושם הוא של תהליך בחירות הנמשך קרוב לארבע שנים. תהליך אינטנסיבי כזה ראוי שיזכה לניתוח יסודי של המשמעויות שלו.

נדון תחילה בארבע תובנות אשר התחזקו לאחר הבחירות הכלליות האחרונות וכן לאחר בחירות-האמצע בארה"ב, כשכל אחת מהן מבליטה בעיה לקראת הבחירות הכלליות הבאות שם לנשיאות.

לאחר הבחירות הכלליות האחרונות וגם לאחר בחירות-האמצע, נשמר ולא הופר האיזון בין שלוש הזרועות של המשטר הדמוקרטי. יש לכך לפחות שלוש עדויות:

נשמר האיזון בין הזרוע המחוקקת (הבית התחתון = הקונגרס, שבו הרוב הוא רפובליקני) לזרוע המבצעת (כאשר הנשיא הנבחר הוא דמוקרט), וכאשר ההחלטות "החשובות" חייבות לעבור לא ברוב זעום (של קול אחד בסנאט) אלא ברוב מיוחס (הרוב המיוחס מכונה גם "פיליבסטר") של 60 צירים בבית העליון = הסנאט.
נשמר האיזון בין הרשות השופטת (בית-המשפט העליון שהוא כיום כבר לא "אקטיבי" בחקיקה עצמאית של חוקים) והרשות המחוקקת (הסנאט ששולט בו רוב דמוקרטי זעום של קול אחד בלבד). כתוצאה מכך הייתה ציפיה שהקונגרס והסנאט ישתפו פעולה בחקיקתם של חוקים נדרשים, ללא התערבות של הרשות השופטת (כמחוקק-על) או של הרשות המבצעת (בעזרת צווים נשיאותיים).
כתוצאה מאיזון הכוחות בין שלוש הזרועות, נוצרה מציאות בה היה קשה מאוד לבצע שינויים מסוגים שונים: שינויים מבניים בחוקה, הרחבת מספר שופטי ביהמ"ש העליון, הוספת מדינות מצביעות (כמו הפיכת פוארטו-ריקו, שהצטרפה ללא זכות הצבעה, או אזור DC, שנקבע מראש בחוקה כאזור ממשל לא-מדינתי שאינו בר-הצבעה) שיש בהם רוב ידוע וברור של בוחרים דמוקרטי, מינוי בכירים ושופטים, הטלת מיסים חדשים, ועוד. לאישור שינויים עקרוניים כאלה, היה מצופה לראות שיתוף פעולה בין הגישה הדמוקרטית לזו הרפובליקנית, ולא נסיונות של אכיפה דורסנית על-ידי צד אחד.

למרות הציפיות לשיתוף פעולה, שיתוף פעולה כזה התחולל רק פעמיים, ורק כשהמערכת נקלעה למבוי-סתום לאחר בחירות-האמצע: בפעם הראשונה כדי לאפשר את המשך ההוצאות ואת הפעילות הכספית של הממשל, ובפעם השנייה כדי לממן עזרה דחופה ותמיכה בבעלות ברית כמו ישראל ואוקראינה. גם אירועים אלה קרו תוך ביקורת קשה של הקיצונים בשני המחנות הפוליטיים, שלא אהבו שיתוף פעולה כזה: הרפובליקנים הקיצוניים במקרה הראשון, אשר גרמו בביקורתם על מנהיג הרוב הרפובליקני בקונגרס (שהפך לדעתם בשיתוף הפעולה שלו למשת"פ עם הממשל הדמוקרטי) להחלפתו במנהיג רוב אחר בקונגרס, והדמוקרטים הקיצוניים (עם התנגדותם לתמיכה בישראל) והרפובליקנים הקיצוניים (עם התנגדותם למימון אוקראינה) במקרה השני.

שיתוף הפעולה בין הדמוקרטים לרפובליקנים נהיה נדיר ומכאיב, והבעיה שנוצרה היא שהמערכת איננה מצויה באיזון אלא בשיתוק. כנראה, אין זה מבשר יותר יציבות ואיזון בעתיד הנראה לעין. השיתוק הזה, שהגיע לשיאו אחרי כמעט שני עשורים של קוטביות פוליטית, יכול להביא לקריסת מערכות מבחינת היכולת לחוקק חוקים, לאזן בין הרשויות המבצעת והשופטת, לאשר את גרעונות הממשל ולהשליט חוק וסדר.

התובנה השנייה היא היחס המספרי בין מצביעי המפלגה הדמוקרטית למצביעי המפלגה הרפובליקנית אשר נשאר בעשור האחרון כמעט מאוזן - קרוב ל-1:1. בבחירות האחרונות לנשיאות היה היחס 49:51. ההפרש הסתכם ב-4 מיליון קולות בלבד - 2.6% ממספר המצביעים (150 מיליון), וזאת בניגוד להפרש של 10-15% שהיה צפוי לפי הסקרים. כל זאת למרות כל השינויים הדמוגרפיים בשני העשורים האחרונים (ראה רשימה קודמת שלי שנגעה בנושא ההגירה, כאן),[1] ולמרות החיבור כביכול של המפלגה הדמוקרטית עם המיעוטים ומעמד הפועלים, אשר בעטיים המפלגה הדמוקרטית ציפתה שהיתרון בהצבעה יגדל ליחס של 40:60 לטובתה. בהקשר לכך, נראה שהתרחשו לפחות שלושת התהליכים הלא-צפויים הבאים:

כמות מרשימה של 17 נשים (רובן בנות מהגרים ו"מיעוטים") נבחרו מטעם המועמדות הרפובליקניות לקונגרס,[2] בצורה שכבר לפני בחירות האמצע, צמצמה מאוד את היתרון הדמוקרטי בקונגרס, וגרמה בתום שנתיים לאיבודו לאחר בחירות-האמצע.
נסדק ונשבר הקשר בין האוכלוסייה ממוצא לטיני לבין כיוון ההצבעה הדמוקרטי [3]. זה הודגם בבירור בצורת ההצבעה בבחירות-האמצע בפלורידה, בבחירות למושל המדינה. הקשר של המפלגה הרפובליקנית עם מיעוטים נבנה והתחדש לאחר יותר מעשור בתקופת הנשיא אובמה (שלא הצליח לעזור ולחזק את המיעוטים). דווקא טראמפ הצליח להוריד את אחוז המובטלים בקרב אוכלוסיות המיעוטים, והם הצביעו לו בתמורה (אחוז המצביעים השחורים שהצביעו לו בבחירות ב-2020 הוכפל, והמצביעים הלטיניים זנחו במדינות הדרום את הדמוקרטים) בצורה שהעניקה למפלגה הרפובליקנית מאחזים לא צפויים במדינות הדרום (כולל צפון ודרום קרוליינה, פלורידה, טקסס). גם לפי הניו יורק-טיימס, המצביעים הלטיניים בעשור האחרון התאכזבו והם זונחים הדרגתית את השתייכותם או הצבעתם למפלגה הדמוקרטית בבחירות הכלליות מאז 2012. [4]
בקונפליקט בין אישיות לדרך, מאמיני "הדרך הרפובליקנית" הצביעו נגד סוגיית מדיניות ההגירה הדמוקרטית שנכשלה כישלון חרוץ, ולאו דווקא מתוך תמיכה בטראמפ. לעומת נטיה זו (ובהצלחה לא מבוטלת שמיתנה או ביטלה את ה"גל הרפובליקני בבחירות-האמצע), מאמיני "הדרך הדמוקרטית" הצביעו גם כנגד כל המועמדים שנתמכו ע"י טראמפ (ומנעו את בחירת רובם של מועמדים אלו בבחירות-האמצע), וגם כנגד מדיניות "איסור ההפלות" אשר מנוגדת לרוח שמירת חירות הפרט ולדרך הדמוקרטיה אשר שומרת על זכויות הפרט.

איזון זה בין המצביעים הפוטנציאליים של שתי המפלגות הגדולות הביא למצב שבו אפשרות "שבירת השוויון" עברה לידי המצביעים הבלתי "מחוייבים" (ובלתי רשומים למפלגות אלו), ומבטא אפשרות של עליית כוח יחסית של "הבלתי מזוהים" או "עצמאיים", לקראת הבחירות הבאות לנשיאות, עם ירידת ההשפעה, הדומיננטיות והשליטה המרכזית של המפלגות המסורתיות.

התובנה השלישית מתרכזת בשאלה אם הישגים כלשהם בסוגיות עקרוניות וחשובות בעולם המושגים האמריקאי, שקרו בזמן המשטר הקודם – נשארו, נוטרלו או אומצו על-ידי המשטר הנוכחי, בצורה שתוכל לקדם סוגיות חשובות לממשל זה או אחר. לפני שמתרכזים בשאלה זו, יש להבין שמדיניות טראמפ הביאה למאמינים בדרך השמרנית-רפובליקנית (ולאו דווקא בטראמפ עצמו) תחושת הצלחה בשלוש סוגיות חשובות לפחות:

בית-המשפט העליון הוא עתה זרוע משפטית שאינה מתערבת בחקיקה – לעשרות השנים הבאות (ראה רשימה קודמת שלי בנושא הפרדת רשויות וביהמ"ש העליון, כאן),[5] וזאת כמובן בתנאי שלא יורחב מספר השופטים בצורה מלאכותית (PACKING THE COURT) תוך שינוי המספר הנוכחי שנהוג מעל 150 שנים (מאז 1867) – כפי שהדמוקרטים כבר הציעו מספר פעמים. מצד שני, ברור היום - לאחר כמעט ארבע שנים בהרכב הנוכחי עם רוב שמרני של בית המשפט - שכל התערבות שלו בסוגיית ההפלות גוררת התנגדות ציבורית מקיפה מצד הדמוקרטים ו"הלא מזוהים" המזיקה קשות לאג'נדה השמרנית בפוליטיקה האמריקאית ולכן להקטנת סיכויי הבחירה של נציגי המפלגה הרפובליקנית לבית הנבחרים (כפי שקרה בבחירות-האמצע). כתוצאה מההבנה הזו בית המשפט העליון מצמצם את מעורבותו בנושא זה (וגם הפנה עקרונית את הבעיה הזו, המשולה ל"תפוח-אדמה לוהט", למדינות עצמן).
המזרח התיכון שנכנס למערבולת של טרור ומלחמות, עליית הציר השיעי על חשבון הסוני בעקבות מדיניותו של הממשל הדמוקרטי (לפני יותר מעשור, בהנהגת אובמה וביידן) – עבר בהנהגת טראמפ לקשר המבוסס על תועלתנות הדדית בין הציר הסוני לישראל עם הסכמי שלום שבודדו את איראן, ועם סיכוי טוב מבעבר להביא את הסעודים לשותפות בציר סוני-ישראלי. ביידן לא היה יכול להתעלם מהמצב החדש הזה, לוותר על הציר הסוני-ישראלי, או להחזיר את הגלגל לאחור, והיה צריך כבר בעלייתו לשלטון לבנות על המצב הקיים שהכין לו טראמפ (ראה רשימה אחת שלי בנושא האוניברסיטאות והמזרח התיכון –כאן, וכן רשימה שנייה על מורשת הממשל האמריקאי בנוגע לישראל והמזרח התיכון, כאן).[6] [7] הממשל הדמוקרטי היה גם חייב להמשיך בדרכו של טראמפ, לא רק בגלל שכוונותיו להתפייס עם איראן בנושא חזרה להסכמי הגרעין התבדו, אלא גם ובעיקר בגלל חשש מהתפרצות רב-זירתית בעקבות המלחמה בין החמאס והחיזבאללה בישראל, כאשר ביידן הפך מחויב לתמוך ולסייע בישראל ובמדינות הציר הסוני-ישראלי כנגד הציר השיעי בהנהגת איראן. הבעייה של הממשל הנוכחי היא שתמיכתו בישראל עוררה נגדו את הציבור האקדמי באוניברסיטאות (ראה רשימה קודמת שלי בנושא האוניברסיטאות, כאן)[6] ואת הפלג הליברלי-פרוגרסיבי במפלגתו בצורה המסכנת את סיכויי בחירתו מחדש של ביידן. מצד שני, התעוררות ההפגנות ה"שקטות" ו"האלימות" באוניברסיטאות התומכות בחמאס ופלסטינים עם גילויי אנטישמיות קשים (בלמעלה מ- 50 מוקדים בכל רחבי ארה"ב) עוררו זעזוע נרחב בקהילה היהודית, בקרב האגף המרכזי של המפלגה הדמוקרטית, ובכל חלקה טובה בציבוריות האמריקאית (מעל 70% הביעו תמיכה בעמדה הישראלית לפי סקרים אחרונים), בצורה שהבליטה את מידת הסטייה והקיצוניות של האגף הפרוגרסיבי-הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. כמובן, שסוגיית ישראל והמזרח התיכון הפכה מייד לכלי ניגוח פוליטי בידי הרפובליקנים.
מדיניות ההגירה של טראמפ (ראה רשימה קודמת שלי שנגעה בנושא ההגירה, כאן),[1] הצליחה בשנה האחרונה לכהונתו להשתלט על גל ההגירה הבלתי חוקית, בשורה של פעולות שכללו הפעלה של משטרת ההגירה, מימוש ההגבלות שאפשרו לו החוקים הקיימים, הסכמים עם מקסיקו לשליטה על הגבול, וגם בנייה מאסיבית ומזורזת של החומה בגבול מקסיקו. פעולות אלו גררו ביקורת קשה מצד כל פלגי המפלגה הדמוקרטית, מרכז וליברלים כאחד. לעומת זאת, הפעולות בהן נקט הנשיא ביידן להסרת ההגבלות שהפעיל הנשיא טראמפ על ההגירה - כולל הפסקת בניית החומה, התרת וביטול הגבלות המעבר בגבול אשר תואמו עם מקסיקו כדי להציג יחס יותר "הומני" לצעירים המסתננים "ללא ליווי ההורים" - הביאו ל"התפוצצות" מחודשת של הסתננות שיצאה משליטה והגיעה כבר בראשית 2021 להכפלה ושילוש יחסית ל-2019, עם קצב שעלה והתגבר ב-2023 לזרם שנתי של מעל ל-3 מיליון מהגרים לא-חוקיים בשנה, עם שבירת כל שיאי ההגירה הבלתי חוקית בכל הזמנים, והשלשת השיא הקודם בהגירה כזו (השייך לעשור הראשון של המאה הנוכחית).

התוצאה הנוכחית של ההתגוששות בשלוש הסוגיות החשובות האלו היא שלכל אחד מהממשלים יש כיום לפחות סוגיה (ISSUE) אחת מובילה, שיכולה לסייע ולתמוך בחזרה לשלטון ובקידום או מימוש האג'נדה של אותו ממשל. לדמוקרטים חשוב מאוד להבליט את סוגיית ההפלות ולהצניע או לצמצם את סוגיית המזרח התיכון; לעומת זאת, הרפובליקנים מבליטים את סוגיית השליטה בבית המשפט העליון, את התמיכה הבלתי מסויגת בישראל, ואת כישלון מדיניות ההגירה של הממשל הנוכחי.

התובנה האחרונה היא לגבי ביצוע סקרים מקדימים לפני הבחירות ומעלה שאלות קשות: האם תעשיית הסקרים, במצב בו יש פילוג עמוק וכמעט-שוויון סטטיסטי בין שתי המפלגות הגדולות, נמצאת גם כיום (כמו לאחר הבחירות ב-2016 וב-2022) בפשיטת רגל מוחלטת? אין ספק, לסקרים יש השפעה (לעיתים בצורה הגובלת ב- "MALPRACTICE") על עיצוב דעת הקהל והתקשורת, אבל לעיתים תכופות מידי לא הצליחו הסוקרים לחזות את תוצאות האמת. לכן עלו הצעות לאחר כישלונות מהדהדים במיוחד שאולי סוקרים שנכשלו יחפשו מקצוע אחר. התובנה הנוכחית מעלה לפחות שלוש נקודות לדיון:

אין ספק שלסקרים יש השפעה על דעת הקהל ולא רק יכולת לשקף את הלך הדעות בציבור. לכן העוסקים במקצוע זה צריכים לנהוג משנה זהירות כדי למנוע התערבות בתהליך הבחירות (שיכול להיות גם מנוצל ע"י גורמים חיצוניים כמו רוסיה).
יש דוגמאות לטעויות שאפשר לצפות אשר מתקבלות על הדעת, המבוססות על "טעות דגימה" במדינות "המתנדנדות" שהיו לפי הסקרים ב"טווח הטעות הסטטיסטית" של 2-3% לטובת ביידן (פלורידה, צפון קרוליינה) ובסופו של דבר התהפכו באותו אחוז לרעתו, כלומר סטיה של כ- 4-6% מהמצופה, תוך היפוך התוצאה. סטיות כגון אלו כנראה אינן מבטאות כישלון מקצועי של סוקרים.
דוגמאות יותר חריפות של טעויות לא-צפויות, מכוונות או לא-מכוונות, שהן מעבר לתחום הטעות הסטטיסטית, נתנו יתרון של 8-15% לטובת ביידן לפני הבחירות, והתבררו בסופו של דבר כהפרשים אפסיים בסדר גודל של כמה עשרות אלפי קולות - פחות מ-1-2% (מישיגן, מינסוטה, ויסקונסין, פנסילבניה). סוקרים אלה מוטב שיחפשו מקצוע אחר. יש לציין שהאתר הסטטיסטי הידוע של הסקרים "538" משתמש בעת הצגת הסקרים באתר בתהליך הטמעת אלגוריתם המפחית את חשיבות ממצאי הסוקרים שנכשלו בעבר.[8]

יתכן שכל הבעייתיות הזו מבטאת חוסר יכולת בסיסית ל"פלח" או להעריך/לנבא ניצחון כאשר הבחירות "צמודות". אבל גם ברור שיש מוגבלות מובנית בשיטת הסקרים כאשר התוצאות הן כה צמודות, בלתי-צפויות ובלתי-נצפות כפי שמערכת הבחירות בארה"ב האחרונה, ובמיוחד הקרובה, מציבות לפנינו.

לאור כל התובנות שפורטו לעיל, אפשר להבין מהן וכיצד נולדות שתי תובנות חדשות המצביעות על מיוחדות ומוזרות של הבחירות הכלליות המתקרבות בארה"ב, שהופכות אותן ואשר גורמות להן להיות בלתי צפויות לחלוטין:

האחת - מערכת הבחירות המתקרבת היא ללא תקדים, עם לפחות שלוש תופעות מיוחדות ומוזרות שלא היו לפניה:

האחת - זוהי מערכת מיוחדת שנשברים בה שיאים היסטוריים:

א) שני המועמדים נקבעו הפעם ללא מתחרים כבר במועד מאד מוקדם ובשלב מוקדם יחסית של התמודדות הפנים-מפלגתית; גם ההתמודדות הפומבית ביניהם כנראה תתרחש מוקדם - כבר ביוני לפני הכנסים המפלגתיים המכריזים על בחירתם הרישמית למועמדות מטעם המפלגה.

ב) שני המועמדים הם בגיל הכי "מבוגר/ זקן" (סביב 80 שנה) שהיה למועמדים אי-פעם בהיסטוריה האמריקאית;

ג) לראשונה בהיסטוריה האמריקאית שני נשיאים לשעבר מתמודדים על תפקיד הנשיא הבא. אחד מהם - טראמפ - עלול להיות הנשיא השני בהיסטוריה אשר יכהן בשתי קדנציות לא רצופות (היחידי עד כה – גרובר קליבלנד בשנים 1889-1885 ו- 1897-1893).

השנייה - לכל אחד מהמועמדים בעיות חוקיות-משפטיות לפניו:

לפני טראמפ נערמו 4 משפטים פליליים הגוזלים מזמנו ומרצו לפני הבחירות [9] והם:

א) תשלום דמי שתיקה מכספי בחירות (עליו כבר נקנס בסכום אסטרונומי - חצי ביליון $);

ב) הוצאת מסמכים רשמיים מסווגים ואי החזרתם;

ג) ניסיון בוטה לשינוי תוצאות הבחירות בג'ורג'יה;

ד) ניסיון להמרדה באמצעות ההסתה שהפעיל על ההמון לתקיפת הסנאט ב- 6 בינואר 21.

טראמפ מנסה (בהצלחה חלקית) למזער את הנזק הכספי מהקנס הגדול שכבר הושת עליו במשפט הראשון. בכל אחד מהמשפטים הוא מנהל קרב הגנה מפרך כדי לדחות את הדיונים וההכרעה לאחר תקופת הבחירות. בחלק מהם הוא טוען (בהצלחה חלקית, לפחות לפי רשמים מהדיונים בבית המשפט העליון) שהוא מוגן מתביעות על רקע היותו נשיא מכהן בעת האירועים. לפחות באחת מהמדינות (ג'ורג'יה) הוא איננו יכול לחון את עצמו אם יבחר לנשיא. אין ספק שאפילו אם יצלח בידו להתחמק מלתת את הדין לפני הבחירות, ולמרות שברור שחלקם או רובם של המשפטים הם בפרוש "רדיפה פוליטית" (כפי שמומחי-משפט ולא רק הוא ותומכיו האדוקים טוענים) – הרי התוצאה הסופית היא שזה יכול להבריח ולהרחיק ממנו את המצביעים "המתנדנדים" או "הבלתי-תלויים".

גם לפני ביידן יש מספר בעיות חוקיות-משפטיות אשר הרפובליקנים בקונגרס מנסים להוביל ולנהל נגדו עוד לפני הבחירות – IMPEACHMENT (הדחת נשיא מכהן מתפקידו) על רקע שתי סוגיות:

א) הדחה שלו ושל הממונה על הגבולות בשל כישלון מדיניות ההגירה שלו,[10] שגרמה להצפה של מדינות הדרום ע"י מיליוני מהגרים בלתי-חוקיים והעברתם הבלתי מבוקרת של הבלתי-חוקיים למספר מדינות באזור צפון-מזרח ארה"ב ללא יכולת לטפל בבעיות החברתיות-סוציאליות ובעיות חוק-וסדר הנובעות מכך.

ב) סוגיית השחיתות המקשרת מעורבות אישית שלו כסגן-נשיא עם בני משפחתו בשוחד של עשרות מיליונים [11] מצד חברות כלכליות הקשורות לממשלה זרה ויריבה (סין) ולממשל מושחת (של אוקראינה).[12]

גם אם ניסיונות ההדחה נידונו מראש לכישלון בסנאט הנשלט ע"י רוב דמוקרטי, הרי אין ספק שזה לא יעזור לו להיבחר, בעיקר בקרב "המהססים/המתנדנדים/הבלתי תלויים".

השלישית - לכל אחד מהמועמדים יש בעיות אישיות אשר משפיעות על התמיכה בו בקרב קהל הבוחרים בכלל, ובקרב קהל בוחריו הפוטנציאלי. כל אחד משני המועמדים שנוא גם במסגרת מצביעי מפלגתו: לפי אתר הסקרים 538, ביידן (בשל גילו המתקדם וירידת יכולתו הקוגניטיבית, המוצגת ללעג בהזדמנויות רבות) הוא הנשיא עם הפופולריות הנמוכה ביותר (מתחת ל-40% כיום) באותה נקודת זמן בנשיאות, בקרב בוחרים פוטנציאליים בכלל (ראה דף פופולריות באתר הסקרים ) [13] מאז החלו סקרים לגבי 14 הנשיאים האחרונים ב-100 השנים האחרונות (מאז טרומן, וכולל טראמפ עצמו, בוש האב, ג'ונסון, וקארטר – שלא נבחרו). מדיניותו בשטח ההגירה נחשבת כבעייתית ביותר בעיני קרוב ל 50% מהציבור, וגם כבעייה העיקרית מכלל הבעיות הלא-כלכליות המטרידות מעל 65% מכלל התושבים (כולל תומכיו הרשומים דמוקרטיים). [14],[15] הפרוגרסיבים-דמוקרטים הקיצוניים קוראים לו בשם גנאי ג'ו "רוצח-העם" (הפלסטיני). לאחרונה מופיעים קולות במדיה הדיגיטלית הקוראים להחלפתו ממש לפני הוועידה הדמוקרטית לקביעת המועמד מטעם המפלגה ביולי. מהצד השני, טראמפ (בגלל אישיותו שהיא מאוד בעייתית, בלשון המעטה) דוחה 30% מהמצביעים הרפובליקנים הרשומים, זאת לפי הסקרים האחרונים במספר מדינות בעת הבחירות המקדימות לנשיאות שנערכו בחודשים האחרונים.

מערכת הבחירות המתקרבת היא UNPREDICTED - בלתי צפויה ובלתי-נצפות בגלל כל הסיבות הבאות:

א) האיזון הקיים בין המצביעים הפוטנציאליים של שתי המפלגות הגדולות עלול להביא למצב שבו "שבירת השוויון" תתרחש בצורה לא צפויה.

הסקרים מורים על טווח טעות אפשרי וברור בהערכת היתרון המזערי (3-5%) של כל מועמד במדינות "המתנדנדות".[16] בשל שיטת הבחירות בארה"ב המבוססת על בחירת אלקטורים בכל אחת מהמדינות, האלקטורים מחויבים כולם להעביר את הצבעתם למועמד המוביל באותה מדינה. כלומר יתרון קטן בקולות הבוחרים מתרגם מיד לזכיית המועמד בכל קולות האלקטורים באותה מדינה. יש דוגמאות לטעויות שאפשר לצפות ואשר קרו בעבר, המבוססות על "טעות דגימה" של אחוזים בודדים ב-7 מדינות "המתנדנדות" (שהן כיום מישיגן, פנסילבניה, ויסקונסין, צפון-קרוליינה, ג'ורג'יה, אריזונה, נבדה).[17] זה גם מסביר מדוע ביידן כה רגיש לביקורת כלפיו מצד מצביעים פוטנציאליים במדינת מישיגן, ומוכן לשנות ולהתאים את מדיניות החוץ שלו בגלל לחצי-פנים במדינות בודדות בארה"ב כמו מישיגן (שלה 15 אלקטורים שיכולים להטות את כל ספירת ההצבעה לצד זה או אחר). במאמר מוסגר יש להזכיר כאן כי ביידן כבר שינה בעבר את התייחסותו החיובית לישראל, וללא שום היסוס תמך בלחצים ואפילו איים בהפסקת סיוע בשבתו כסנאטור ב- 1982 בראשות הוועדה ליחסי חוץ בסנאט על ישראל, כדי שזו תתישר עם מדיניות החוץ האמריקאית.[18]
עליית כוחם של ה"בלתי תלויים" – כאמור לעיל, האיזון בין המצביעים הפוטנציאליים של שתי המפלגות הגדולות – מביא למצב שבו "שבירת השוויון" תהיה בידי המצביעים הבלתי מחוייבים (ובלתי רשומים למפלגות אלו), ומבטא עליית כוחם של "הבלתי מזוהים" או "עצמאיים", לקראת הבחירות הבאות לנשיאות. עליית כוחם של מועמדים פוטנציאליים שיכולים לייצר מועמד "שלישי" (שלא קשור לשתי המפלגות הגדולות) – יכולה לגרום ל"גזילת קולות" מהמפלגה הדמוקרטית (כמו שגרפו וגורפים הכוכב הדמוקרטי העולה בן למשפחת קנדי RFK-הצעיר, סנטור אד מנצ'ן מווירג'יניה, או הסנטור ג'ו ליברמן שנפטר בימים אלה) שאיימו או נוטים להפוך להיות מועמדים "עצמאיים", ובכך להשפיע בצורה לא צפויה לחלוטין על תבנית ההצבעה למפלגות המסורתיות בכלל, וכן למפלגה הדמוקרטית בפרט.[19]

ב) ההצלחה של הבלטת הסוגיות הבוערות הרצויה לצד זה או אחר לקראת הבחירות, אינה צפויה כלל. תיאורטית, אמנם לכל אחד מהממשלים יש כיום לפחות סוגייה אחת מובילה, שיכולה לסייע ולתמוך בחזרה לשלטון ובקידום האג'נדה של אותו ממשל. מעשית, לא ברור מי יצליח להביא את בוחריו ביתר התלהבות להצביע ביום הבחירה, בשל סוגייה מנצחת כלשהי.

לדמוקרטים חשוב מאוד להבליט את סוגיית ההפלות. הם הצליחו להבליט אותה בשני סבבי הבחירות האחרונות ב-2020 ו-2022.
לעומת זאת הרפובליקנים מבליטים את סוגיית השליטה בבית המשפט העליון, את סוגיית התמיכה בישראל, ובעיקר את כישלון מדיניות ההגירה של הממשל הנוכחי.[14],[15]. קשה לצפות כיצד תשפיע סוגיית התמיכה בישראל בעד או נגד בחירת נשיא דמוקרטי, אבל אין ספק שזו הפכה לכלי ניגוח פוליטי בידי הרפובליקנים מצד אחד, ולאמצעי לחץ וסחיטה של האגף הפרוגרסיבי-דמוקרטי שעלול להכשיל או למנוע את בחירתו של נשיא דמוקרטי כתוצאה מהפסד ו"איבוד" חלק מאותן המדינות אשר "מתנדנדות".
השאלה מהי הפילוסופיה הנכונה בנושא הסוגייה הכלכלית, אשר מפרידה בצורה תהומית בין הדמוקרטים והרפובליקנים ( (ראה רשימה קודמת שלי בנושא כלכלת ביידן, כאן),[20] אינה מביאה ליתרון ברור לשום צד. אמנם הממשל הדמוקרטי הצליח לרסן את האינפלציה שהתקרבה לגודל דו-ספרתית לרמה של מתחת ל-5% עם העלאת הריבית בצורה חריפה ללא תקדים [21]. אבל זו הרימה שוב ראש בחודשים האחרונים, ואכן הנושא הכלכלי והמצב הכלכלי הנוכחי שוב מטריד כיום מאוד מעל 65% מכל תושבי ארה"ב.[22]