לאחר שחלפו כמעט 150 ימים מתחילת הקדנציה השנייה של הנשיא טראמפ, ולאור ריבוי הצהרות, שינויי-דרך וזעזועים – מתבקשת הערכת מצב מחודשת. זו חשובה בעיקר להבנת דפוסי פעולה שיש להם השלכות אפשריות לגבי ישראל והאזור.
א. כיוונים וצורות פעולה תחת הממשל הנוכחי של טראמפ
כדי לחזות את כיווני הפעולה העתידיים של ממשל טראמפ יש לזהות כיוונים, דפוסים וצורות פעולה קבועים בתוך בליל הפעולות וההצהרות הסותרות. לדעתי, אפשר להבחין בארבעה כיוונים כאלו:
1. כוחניות מודגשת – הדומיננטיות המוחלטת של טראמפ, שכללה התבטאויות בוטות כלפי כל מה שנראה לו בשליטתו (או ששאף להשתלט עליו) היוותה לא רק אבן-דרך לבניית ממשלו אלא גם להתייחסותו לנושאים פנים-אמריקאיים כמו הפרדת הרשויות או חוק וסדר, ולעולם שמחוץ לארה"ב. כבר בראשית כהונתו ראה טראמפ את בעיות העולם דרך הפריזמה הצרה שלו – כולל זלזול וביטול הסכמי סחר והגנה – התייחסותו לקנדה, גרינלנד, נאט"ו, אוקראינה, עזה, וישראל. גם בנושא הגבולות וגירוש מהגרים לא-חוקיים מפגין טראמפ חוסר התייחסות וזלזול בפסיקות בית-המשפט (בטענה שהשופטים אינם נבחרי ציבור), או למידת הצדק שבגירוש (כולל טעויות בגירוש שהוא מסרב לתקן). יש הרואים בקצב ובעוצמת הכוחניות שהפגין טראמפ עדות לתחושת הדחיפות וקוצר הזמן שמקורם בניסיונו בממשלו הקודם, שהנחיל לו את ההבנה שיש לו רק שנתיים (עד לבחירות-האמצע לקונגרס ולסנאט) לקביעת עובדות בשטח.
2. דבר והיפוכו: הקפדה על מימוש הבטחות בחירות, ונאמנות מוגבלת לרעיונות או לאנשים – טראמפ מקפיד מאוד על מימוש הבטחות, והעיקרון המנחה אותו בשיבוץ אישים בממשלו הוא נאמנות ומחויבות אישית - לא התאמה לתפקיד (ראה דוגמאות ברשימה קודמת, כאן). בה-בעת, הוא מפגין מוגבלות עד כדי זלזול במחויבות האישית שלו (לדוגמה: נתניהו, מאסק, אידלסון, מצביעים מוסלמיים במדינות מפתח) עם חוסר מחויבות רעיונית לגבי בעלות ברית או נתמכים (הגנת אירופה, אוקראינה, ישראל, פליטי עזה).
3. נכונות לשינוי מסלול – טראמפ מראה לנו שוב ושוב את הצד הבלתי צפוי שלו, את היכולת להשתנות, לתקן מסלול, או להתאים את עצמו לצרכים או בעיות אליהם נחשף בעקבות החלטותיו הראשונות. הדוגמאות לכך הן רבות: החלפת תמיכתו במועמדים מטעמו (כמו לתפקידי לשר המשפטים, או פרקליט המדינה של DC בשל התנגדות בקונגרס או סנאט). עוד שינויי מסלול בולטים כבר חלו בשטחים רבים הנוגעים למדיניות חוץ (לגבי איראן, החות'ים, עזה, ישראל), וכן בתוכניות כלכליות (נסיגה ממכסים על יבוא עליהם הכריז).
4. חשיבה "מחוץ לקופסא" -- ראו את הצעותיו לגבי פינוי תושבים, בנייה מחדש או קיצור שלבי המו"מ בנוגע לרצועת עזה, כניסה למו"מ מחדש עם איראן בנושאי הגרעין, ושאיפה "לספח" את קנדה, גרינלנד, ותעלת פנמה. טראמפ הוא פוליטיקאי בלתי צפוי עם נטייה ברורה לפעול בתור Disruptor ("משבש", או "מזעזע"), ששיטות העבודה שלו "מתפרעות" בניסיונו "לנענע את העץ", לנתק באבחה אחת את "הקשר הגורדי", או אפילו "לזרוק רימון לחדר" כדי להשיג תוצאות בלתי צפויות באופן מיידי.
ב. מימוש הבטחות
יש לצפות שטראמפ ימשיך לקיים הבטחות שנתן, כפי שמימש במהלך תקופת נשיאותו הראשונה. עקרון זה מבדיל אותו משאר הפוליטיקאים, וכאן המקום להזכיר מימוש מגוון בתקופת נשיאותו הראשונה: מינויים בביהמ"ש העליון, העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, צמצום ההגירה הלא-חוקית, הפחתת מיסוי, ומלחמת חורמה בטרור (כולל חיסולי מדינה איסלאמית, בגדדי וסולימאני). כיום כבר אפשר להבחין בשישה תחומים בהם נעשה ועוד ייעשה מאמץ לקיום הבטחות:
1. שימוש במכסים כחלק מרפורמה כלכלית -- טראמפ הצהיר על כוונותיו להטיל מכס על יבוא עוד במהלך הבחירות, ואכן קיים את הבטחתו. הבעיות הצפויות בעקבות הטלת המכסים היו ידועות לכלכלנים האקדמיים (וכנראה גם לטראמפ עצמו), אבל הוא התעלם מאזהרות שהושמעו. כיום, עם נסיגתו המהירה מהטלת המכסים על יבוא, נראה שייתכן שפעולותיו היוו רק עמדת-פתיחה לקראת מיקוח מחודש. באחרונה נחתם הסכם סחר חדש עם בריטניה, שייתכן שהוא מהווה סנונית ראשונה בנושא, שכן ימים אחדים לאחר מכן החל גם מו"מ עם סין לגבי חישוב מחדש של מכסים הדדיים. לגבי הרפורמה בכללותה, כולל הצעדים להקטנת הממשל וקיצוץ תקציב ההוצאות הפדרלי – אני סבור שטראמפ יעשה בשנה הקרובה את כל שיוכל כדי להימנע ממשבר כלכלי עמוק שירחיק קהל בוחרים פוטנציאלי לקראת בחירות האמצע.
2. הגבולות וההגירה הבלתי חוקית – טראמפ הצהיר על כוונותיו לבצע גירוש המוני של מהגרים לא-חוקיים - סדר גודל של 5 מיליון מהגרים (מספר הלא-חוקיים בשנתיים האחרונות, לפי מפקד אוכלוסין ממשלתי, כאן). ספק אם הצהרה זו תגיע למימוש מלא, אבל טראמפ כבר החל בגירוש סיסטמטי של כנופיות פשע של המהגרים לארצות מוצאם (ובראש - לאל-סלבדור), אפילו אם נכללו בתוכן מקרים של גירוש לא-חוקי (בניגוד לפסיקת בית-משפט) של מהגרים שאינם פושעים. גם גירוש שלא לארצות המוצא (כמו גירוש לדרום סודן) נכלל בפעילות הבלתי-מתפשרת שלו כחלק מהטיפול במהגרים לא-חוקיים. אני סבור שטראמפ ימשיך לדחוף בכל הכוח כדי לצמצם את בעיית ההגירה הלא-חוקית שעימה התמודדה ארה"ב ללא הצלחה בארבע השנים האחרונות.
3. מלחמה ושלום – טראמפ הצהיר בזמנו על כוונתו שכל המלחמות במזרח התיכון ובאירופה תסתיימנה עוד לפני תחילת כהונתו, ולהערכתו מלחמות מסוימות (כמו עזה) לא היו קורות בכלל במשמרת שלו. פעולתו בהשכנת שלום חובקת עולם – אוקראינה, איראן, חות'ים, עזה, הודו-פקיסטן. הימנעות ממלחמות בכלל, סיום מלחמות, החזרת חטופים ובעיקר סיום מלחמת עזה העקובה מדם – תואמים לא רק את שאיפתו האישית לקביעת מורשת (או לקבלת פרס נובל לשלום), אלא גם את כוונות הבדלנות הרפובליקנית (ראה רשימה קודמת כאן). אני סבור שטראמפ ינסה להימנע ממלחמות שלתפיסתו יעמיקו את בעיות הכלכלה של ארה"ב. הוא כבר מפעיל לחץ דו-צדדי על כל השותפים לקונפליקטים צבאיים: לדוגמא – באירופה, מצד אחד באיום מהדהד של זניחת זלנסקי, ומצד שני בתמיכה ממוקדת (שימוש מתוחכם בכטב"מים) בתקיפות אוקראיניות בעומק רוסיה. ועוד דוגמא במזרח התיכון: מצד אחד באיום ב"גיהנום" ואספקת נשק כבד לתקיפות והרס תשתיות בעזה, ומצד שני בזניחת נתניהו ללא תמיכה ארוכת טווח להמשך המלחמה בעזה, או בהתנגדות לפתיחת מלחמה חדשה בחזית האירנית. אני סבור שטראמפ לא רק ימנע מפעולה התקפית אמריקאית באיראן, אלא גם יחסום את נתניהו מלתקוף עצמאית שם. מבחינתו, הסכם גרעין לא מושלם עדיף על מלחמת "גוג ומגוג" שתפרוץ במזרח התיכון. גם בים סין הדרומי פניו למצוא דרך להתפשר עם סין ולא ללכת למלחמת עולם.
4. צמצום הוצאת משאבים מחוץ לגבולות ארה"ב - זו איננה רק חלק מתסמונת ה"בדלנות" האמריקאית בסגנון רפובליקני, אלא גם ניסיון לשתף את המדינות הנוגעות בבעיות וסכסוכים שמעבר לים במימון הוצאות הביטחון. הדוגמאות נוגעות לדרישה להשתתפות מוגדלת של מדינות אירופה במימון נאט"ו, לביטול המימון האמריקני של הוצאות המלחמה באוקראינה (עם סיום המלחמה שם אפילו במחיר "ריצוי" פוטין), ולמזרח התיכון (אפילו במחיר "זניחת" ישראל ונתניהו). גם לתמיכתו הכספית בישראל יש גבול, כפי שרמז בעת ביקורו האחרון של נתניהו בבית הלבן.
5. מלחמה בליברליזם הקיצוני בתוך ארה"ב – טראמפ מיהר לבצע פעולות-ראווה עם "דחיפת אצבע בעין" כמו שלילת הומואים משירות צבאי, שלילה "חוקית" (באמצעות צו מנהלי) של מיניות-שלישית, שלילת מימון פדרלי מאוניברסיטאות (קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (ווקיזם) שפשטה שם. כל זמן שהמערכת המשפטית והמערכת האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו.
6. מלחמת חורמה בבזבזנות ממשלתית – טראמפ הביא איתו לשלטון את נקמת ה- Outsiders - הגורמים הנמצאים מחוץ לפוליטיקה של ה"ביצה" (Swamp) של הממשל בוושינגטון, בהכריזו בשם ה"יעילות" על הקמת משרד מיוחד (DOGE - Department of Government Efficiency) בראשות מאסק וראמרסוואמי. בתחום טיפולו של משרד זה נכללים טיפול בשחיתות ובהשתלטות גורמים פוליטיים על מנגנוני הביטחון (FBI, CIA), וקיצוץ נרחב בכוח אדם ובתקציבים פדרליים (כחלק מהרפורמה הכלכלית). גם כאן הוא ינסה להמשיך בדרכו, ורק המערכת המשפטית תוכל לרסן אותו.
בחזית החוקתית טראמפ מנהל מדינה חוקתית עם צווים נשיאותיים וללא חקיקה של הרשות המחוקקת או הסכמה מלאה של הרשות השופטת. אבל יש לזכור: שליטתו בקונגרס וגם בסנאט מאד שברירית (רוב רפובליקני זעום ביותר בשני הבתים). הוא עלול במהרה לא רק לראות נציגים רפובליקניים שפונים נגד פעולותיו הכוחניות ומונעים בכך השגת רוב רפובליקני בכל אחד מבתי המחוקקים, אלא גם להסתכן באובדן הרוב השברירי בבחירות האמצע, כפי שקרה בכל אחת מארבע בחירות האמצע האחרונות.
ג. התייחסות ספציפית למזרח התיכון
המיוחדות במדיניות של ממשל טראמפ הראשון לגבי המזרח התיכון כבר הובאה ברשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון [כאן]. בתקופת הממשל השני של טראמפ אפשר לצפות לפחות לארבעה כיוונים:
1. כיוון שהאסטרטגיה הבסיסית של טראמפ בנויה על תועלתנות (ולא אידיאולוגיה), ופועלת לקרב בעלי אינטרסים דומים לארה"ב ללוחמה בטרור ולקידום הסכמי שלום שבבסיסם "תועלת" הדדית – יש לצפות שימשיך לקדם אותה. הסכם אי-לוחמה עם החות'ים, ההסכמים התגבשים עם איראן וכן עם סעודיה, תוך עקיפת ישראל והאינטרסים הביטחוניים שלה – הן דוגמאות מצוינות לקו פעולה זה.
2. אבן הפינה השנייה במדיניות טראמפ היא הבדלנות מהסוג הרפובליקני (כמתואר במאמר קודם שלי עם תחילת כהונתו, כאן), שהמייצג הטוב ביותר שלה הוא סגן הנשיא J D Vance. זוהי בדלנות שונה לחלוטין מזו שהפגין הממשל הדמוקרטי של אובמה-ביידן (ראו רשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון, כאן), והיא בדלנות השואפת למנהיגות לאו דווקא "נאורה" אלא "מתנשאת", כשהיא שולטת על גרורותיה ודורשת מהם לסיים סכסוכים בכוחות עצמן, על חשבונן, תחת מרות או שליטה אמריקאית, ובמינימום השקעת משאבים או דם אמריקאי (כאן). מדיניות זו תומכת בבעלות ברית בתנאי שלא יצריכו התערבות אמריקאית פיזית. עם זאת, בדלנות זו מכוונת ל"שליטה מרחוק" על כל בעלות הברית החל באוקראינה וכלה בישראל, ומהווה אפילו מעין "השתלטות" כלכלית-ארגונית (לא צבאית). זה מסביר גם את חוסר הסובלנות של טראמפ כלפי גרירת הרגלים של נתניהו, וגם את אמירת ה"לא" הבוטה שלו לנתניהו בנושא התקיפה הישראלית באיראן בעת שהוא נושא ונותן עם איראן בניסיון להגיע להסכם גרעין חדש.
3. העדפת ישראל עם הציר הסוני – בעבר חוזקה התמיכה בישראל באמצעות בניית הסכמי שלום סביב ישראל. בנוגע לציר הסוני, נעשתה בעבר בניית חיבור בין העולם הסוני לישראל כנגד הציר השיעי תומך הטרור, כל זה על בסיס תועלתנות ולא ממניעים דתיים או ליברליים. מצד שני, אם ישראל אינה ממהרת להצטרף לציר הסוני – טראמפ ישאיר אותה מחוץ לתמונה. יש לזכור: העדפת הציר הסוני וישראל משולבת בחידוש מלחמת חורמה וחוסר סובלנות לטרור, בין שמקורו בציר השיעי (חמאס, חיזבאללה, החות'ים) ובין שמקורו בציר הסוני (דעא"ש). נצפה לניסיון לחזור על הצלחות עבר וקטיעת ראשי הטרור. מצד שני, יש לצפות שמי מהם שיבטיח להימנע מטרור (כמו החות'ים או המשטר הסורי החדש) – יזכה בכרטיס "צא מהכלא" מטראמפ.
4. סיום סכסוכים בשיטת ה"גזר" או "קח ותן" -- עם מחויבות לסיום סכסוכים חיצוניים המהווים גורם "מטריד" מבחינת צרכי-פנים של ארה"ב. אולם, אם שיטת הגזר נכשלת, תמיד תהיה פנייה לשימוש ב"שוט", ב"מקל גדול" או בענישה -- איום ב"שוטים ועקרבים" או מדיניות ה"מקל גדול" שהנהיג הנשיא תיאודור רוזוולט במאה הקודמת כלפי מי שאינו משתף פעולה, כולל התערבות פוליטית "פנימית" במדינות שאינן נכנעות לתכתיב האמריקאי – אומצו לפחות מילולית ע"י הנשיא טראמפ שאיים בנושא המזרח התיכון ב"גיהנום" שיכול להיות מופנה גם לנתניהו והצד הישראלי במקרה שלא ישתף פעולה.
לסיום, בהתייחסות לישראל ושכנותיה, אי אפשר שלא להדגיש שוב – כאשר ריסון, סילוק או "ענישת" החמאס הופכת לבלתי-אפשרית – גובר הסיכוי שיופנה זעם ולחץ של הנשיא האמריקאי לשותף הישראלי כדי שזה "יתיישר" לפי הצרכים האמריקאיים. כמו כן, היחס לישראל יתבסס על "קח ותן" ותועלתיות, ולא על בסיס אהדה למפעל הציוני. מצד שני, אסור לנו לשכוח: שיקום עזה "ביום שאחרי ללא חמאס" או אפילו פינוי פליטי-עזה יהיה מושפע בעיקר מרצון המדינות המשקמות ונותנות המימון להיפטר מהחמאס כגורם מרכזי בעזה ולפתור את בעיית הפליטים, ופחות משאיפות הגורמים הישראלים או אפילו תמיכת ולחץ הנשיא האמריקאי.
* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה