הצטברות דירות בידי משקיעים: מהי השאלה?

 

בכתבה שפירסם אריק מירובסקי בעיתון "גלובס" נחשפים נתוני רשות המיסים לגבי אחזקת יותר מדירת מגורים אחת בידי משקי בית בישראל (ראו: "המספרים נחשפים: לכמה ישראלים יש יותר מדירה אחת?", כאן). להלן הלוח שהתפרסם בכתבה של "גלובס":

ניתן ללמוד מהלוח שמספר מחזיקי הדירות להשקעה נמצא במגמת עלייה משמעותית בשנים האחרונות (עלייה של 30% במספר משקי הבית שבבעלותם יותר מדירה אחת בשנים 2015-2021). כיום (2021), בערך אחד מכל שמונה משקי בית בישראל מחזיק ביותר מדירה אחת. אני מעריך שמשיקולי מס חלק מרוכשי הדירות להשקעה אינם מדווחים נכונה על מהות העיסקה (לדוגמה: מציגים אותה כרכישת דירה לילדים ועל שמם), כך שממדי ההצטברות של דירות עודפות בידי משקיעים הם אף גבוהים יותר. 

התפתחות זו נובעת מהאטרקטיביות היחסית של ההשקעה בדיור, תוצאה של ההתייקרות המתמשכת של דירות מגורים ומנגד תשואה אפסית (כבר למעלה מעשור) על השקעה באפיקים פיננסיים חסרי-סיכון. ההסטה של השקעות לשוק הדיור התרחשה למרות שהממשלה ובנק ישראל פעלו כדי לבלום את נהירת המשקיעים, והממשלה אף ניסתה (בלא הצלחה) להעביר חוק שיטיל מס מיוחד על השקעות בדיור ("מס דירה שלישית").

מה זה אומר, התרחבות התופעה של מחזיקי דירות להשקעה ומנגד גידול חלקם של משקי בית חסרי-דיור שמתגוררים בשכירות פרטית? יש להתפתחות זו כמה השלכות חיוביות: היא מתיישבת עם האינטרסים של שכבות אוכלוסייה מבוססות שמחפשות (ומוצאות) דרכים להשיא את הכנסותיהן מהון; היא מסייעת לגימלאים ולחוסכים המתקרבים לגיל הפנסיה, שהתשואה האפסית באפיקי ההשקעה הפיננסיים מסכנת את מספיקותו של החיסכון הפנסיוני שלהם; והיא נוחה גם לבנקים, שמעדיפים לנהל עסקים עם משקי בית מבוססים. גם אין בהתפתחות זו פגם מוסרי, פגם חוקי, או עיוות כלכלי: כל הצדדים פועלים מרצונם החופשי ומשיקולים מסחריים-לגיטימיים, ושוק הדירות נמצא בשיווי משקל כשמחירי הדירות מגיבים ביעילות לעודפי ביקוש/היצע.

לכאורה, אם-כך, הכל טוב. ובכל זאת יש בהתפתחות זו בעייה. ההתייקרות המתמשכת של מחירי הדירות גורמת לכך שהבעלות על דירה הולכת ומתרחקת מהישג-ידם של משקי בית צעירים ושל קבוצות אוכלוסייה מוחלשות. זה אומר שהחברה הישראלית מסתכנת בכך שאוכלוסייה צעירה תבחר להגר בגלל הקושי למצוא פתרון מגורים, ומדובר כנראה באוכלוסייה בעלת הון אנושי גבוה שאינה מתקשה למצוא תעסוקה בשוק העבודה בחו"ל. בנוסף, פתיחת פערים כלכליים מוגזמים בין קבוצות אוכלוסייה מגבירה את הסיכון שתיפגע הסולידריות החברתית, החשובה במיוחד למדינה הנלחמת על קיומה. לבסוף, היא מגדילה את הסיכון להתפתחותו של אי-שקט פוליטי, שיקרא לצמיחתן של תנועות פוליטיות פופוליסטיות שניזונות מהרחבת חילוקי הדעות ומהשסע הפנימי.

ככל שייפתח הפער הכלכלי-חברתי וככל שמחירי הדירות יאמירו - כך יגבר הסיכון לשלומה של החברה הישראלית, ולכן על הממשלה לפעול לבלימת התהליך. השאלה היא באיזו דרך יש לנקוט. כבר עתה אנו עדים לשיח לא-אחראי בתקשורת על הצורך לעצור את עליית מחירי הדירות ובעיקר על פתרונות-קסם לכך. רוב הפתרונות המוצעים הם פופוליסטיים, לא מקצועיים, מתיימרים להיות פשוטים, ובעיקר - הם מוצעים על-ידי גורמים אינטרסנטיים. הם מסוכנים, כי למרות שהם פתרונות-שווא - הם עלולים לקסום לציבור הרחב בגלל פשטותם הלוגית. וזה לא משנה אם מדובר בהפחתת-מיסוי (ראו תוכניות מסוג "מע"מ אפס"), בסיבסוד קרקעות לבנייה (ראו תכניות מסוג "מחיר למשתכן"), ביצירת מלאי דירות בבעלות ממשלתית שישמש לדיור ציבורי בשכירות, בפעולות ממשלתיות שמטרתן להאיץ את קצב התחלות הבנייה, או בהפרטה המונית של עתודות קרקע המצויות בידי רשות מקרקעי ישראל כדרך להפחתת מחירי הדירות.

אנו חוזרים לעיקרון הכלכלי הקודר לפיו אין ארוחות חינם: אי אפשר להשביע את רצונו של חלק מהאוכלוסייה ללא שמישהו ייאלץ לוותר. ועכשיו, שימו לב למה שעולה מהלוח שפורסם על-ידי גלובס: אנחנו מתקרבים לכחצי מיליון דירות - כחמישית ממלאי הדירות בישראל - שמוחזקות בידי משקיעים (ולא בידי דיירים). זיכרו שזוהי כנראה הערכת-חסר, בגלל מאמצי המשקיעים להימנע ממיסוי. זה אומר שהמסע הציבורי הקורא להגדלה ניכרת של היצע הדירות הוא אולי מופרך: ייתכן שלא חסרות דירות בישראל, אלא קיים מלאי המוחזק לצרכי השקעה (והשכרה) בידי בעלי בתים, כשמנגד הולכת וגדלה קבוצת האוכלוסייה שנאלצת להסתפק בצריכת שירותי דיור בדרך של שכירות בשוק החופשי.

כי מה עוד עולה מהלוח שפורסם בכתבה של "גלובס"? עולה שבתוך תקופה של 5-6 שנים הצטרפו כ-75 אלף משקי בית למעגל המשקיעים המחזיק בדירות עודפות לצרכי השקעה. עולה גם שכ-100 אלף דירות נוספו למאגר הדירות המוחזקות לצרכי השקעה. מדובר במספרים משמעותיים: קרוב למחצית מהתוספת למלאי הדיור בשנים אלו "נספגה" בידי משקיעים.

ישראל צריכה להתעורר לשאלה העקרונית של מדיניות דיור: האם היא חותרת לכך שרוב האוכלוסייה תתגורר בדירות בבעלות עצמית, או שלחילופין היא משאירה את הפתרון לכוחות השוק. אם היא בוחרת באפשרות הראשונה - על ישראל למהר ולהכין (למעשה: להחיות) תכניות סיוע ממשלתיות ארוכות-טווח שיציעו למשקי בית צעירים סיוע ממשלתי לרכישת דיור. אם היא בוחרת באפשרות השנייה - להותיר את הפתרון לכוחות השוק - אין צורך להתערב וממילא אין טעם להלין על עליית מחירי הדירות: הסקטור הפרטי יפעל ביעילות בכפוף לתכנון קרקעות ממשלתי ובתגובה להתפתחותו של הביקוש לרכישת דירות, ועליית מחירי הדירות איננה בכלל בעייה אלא התפתחות חיובית מנקודת מבטם של המשקיעים (והיזמים), ממש כמו גיאות של הבורסה לניירות-ערך.

רשימת אורח: ניגוד עניינים - פצצת זמן - עזרא בריק

 

קולות המלחמה הולכים ומתרחקים, החזרה לשגרה של חוסר-יציבות מתדפקת על הדלת, ושוב ממלאות את חלל האויר שאלות ידועות, קשות וכואבות, ישנות וחדשות. 

החששות שהיו כמעט בדרגה של ידיעה ברורה התממשו לנגד עינינו. אנו, שהיינו בטוחים שלקראת הקמתה של ממשלת השינוי יקרה כנראה "משהו" (חשבנו על איראן) - אכן פגשנו את מהומות הר הבית, פגשנו את מיתקפות החמאס ונפגשנו חזיתית עם השסע הפנימי שנרקח ביד כישרונית במשך שנים. הספק הנורא לגבי העיתוי יוצא-הדופן של אירועים קשים אלה, כאשר ממשלת השינוי קורמת עור וגידים, מכרסם בנו בלי הרף.

ברור שבמשחק הפוליטי אין לשוחרי הדמוקרטיה, נקיון הכפיים, האמת והיושר כל סיכוי משום שהמאבק עם נתניהו וחבורתו (לא הליכוד), איננו הוגן. בצד של השליט הנלחם על חייו ועתידו-שלו אין כל גבול או קו אדום. במחנה המבקש שינוי עדיין משחקים בכללי משחק הוגנים ובתוך גבולות נורמטיביים. ניצחון פוליטי של המנהיג חסר-הגבולות עלול להיות מושג במסווה צבוע של כללי דמוקרטיה, אלא אם יוצב האתגר בפני מי שתפקידו וייעודו בעת איום על הדמוקרטיה להגן עליה - בית המשפט העליון.

 זה יכול להתרחש פעם בכמה דורות. מה לעשות שהדור שלנו הוא שנפגש עם הסכנה הזו. הגענו לצערנו הגדול ולבושתנו לרגע שבו בג"ץ נותר המצודה האחרונה של הדמוקרטיה. הספקות לגבי כנות פעולותיו של השליט ויושר השיקול המקצועי שלו הם נחלת כולנו וימשיכו לקנן בנו כל עוד ראש הממשלה מנהל את המדינה מתוך ניגוד עניינים מובנה, שקוף ובלתי הגיוני.

חזרנו לשורש הבעייה - ניגוד העניינים של ראש ממשלת ישראל. אנו חיים כבר זמן רב במדינה ותחת הנהגה, שהאינטרס של העומד בראשה מתנגש מידי שעה ובכל יום באינטרס הציבורי ובמה שאמור להיות טובת הציבור. יתר על כן, די שיש בציבור חשש או חשד שדרכו של ראש הממשלה נגועה ברצונו להימלט מאימת הדין כדי שלא יינתן לו המנדט למשול. החשד והחשש ילוו אותנו כל העת, מה גם שחלק מהם כבר הוכח.

 מאז החלטת ביהמ"ש העליון מ-25.3.21, על פיה נדרש ראש הממשלה לחתום על הסכם ניגוד העניינים ולהתחייב שלא לעסוק בנושאים ובמינויים של רשויות האכיפה, לא חלה התקדמות מעשית בביצוע ההחלטה. נושא ניגוד העניינים, על אף החלטתו התקיפה של ביה"מש העליון, נראה פשוט תקוע. המצב הוא שראש הממשלה ממשיך לפעול בניגוד עניינים, איננו מבצע את החלטת ביהמ"ש העליון ודוחה את הקץ בהתמקחות טרחנית ובלתי ישרה והכל כדי להימנע מלחתום על התחייבות ממשית להימנע מניגוד העניינים בו הוא שרוי, אף שמדובר בהתחייבות שכבר כונתה "מחוררת".

גם אם בית המשפט קבע, וזהו ככל הנראה המצב, שיש לראות את רוה"מ כמי שמחוייב להסכם ניגוד העניינים גם אם לא חתם עליו - הרי ברור שזו פיקציה חסרת משמעות, בעיקר כשמדובר במי שאין לו בעיה להפר את החלטות בית המשפט. מדובר במצב בלתי מתקבל על הדעת בו נושא קרדינלי מהמעלה העליונה במשטר דמוקרטי פשוט נמרח מתחת לשולחן.

נוכח סחבת זו המתבצעת ביד מכוונת יש מקום לעתור לביטול החלטת ה-11:0, שהרי התנאי שהציב בית המשפט להיתר שנתן לנתניהו להרכיב את הממשלה היה חתימה על הסכם ניגוד עניינים. זה לא קרה עד היום. יתר על כן, גם ההתחייבויות שבהסכם ניגוד הענינים שלא נחתם מופרות מידי יום.

 הכלל הבסיסי קובע כי משהופר התנאי להיתר יש לבטל את ההיתר. לבית המשפט הסמכות להחליט בנסיבות כאלו על ביטול ההיתר שנתן לרוה"מ להרכיב את הממשלה. זו אף חובתו של בית המשפט לבטל את החלטתו שהתנאי לקיומה הופר וזאת לא פחות ולא יותר על-ידי מי שהתחייב לכך בפני כל ההרכב של 11 שופטים, במו פי עורכי דינו. למעשה, אפשר וצריך להרחיק לכת ולומר כי משהופר התנאי שקבע בית המשפט יש לראות את ההיתר שניתן על ידו לראש הממשלה להרכיב ממשלה כבטל מעיקרא ללא צורך לבטלו שכן החובה לחתום על הסכם ניגוד העניינים כרוכה ודבוקה בהיתר. משעה שההיתר להרכיב ממשלה בטל, אין  לנתניהו כל מנדט חוקי להרכיב ממשלה, לא עתה וגם לא בעתיד, על כל המשתמע מכך. חד וחלק.

מאז שבג"ץ נתן את ההיתר זרמו עוד מים עכורים רבים שמצביעים על התעלמות רוה"מ מהחלטות בג"ץ, והמשך התנהלות תוך ניגוד עניינים:

 

• מינוי בלתי חוקי בעליל של שר משפטים והתעלמות גסה ובוטה מהיועמ"ש הן בשלילת זכות הדיבור שלו בישיבת הממשלה והן בדחייה סתמית ומעליבה של עמדתו, והכל מול פני האומה. רק בית המשפט הביא לעצירת צעד מביש זה

• תקיפת ההרכב שדן בעניינו מיד לאחר שנסתיים הדיון תוך שהוא מתייחס למה שהעידו באותו יום בבית המשפט, והכל תחת דגל ישראל ותואר ראש הממשלה

• עדות מכלי ראשון - הצהרות  של איש אמונו, חה"כ אלקין, שפרש מתנועת הליכוד כיון שלא יכול היה לסבול שהמנהיג מחליט החלטות המקדמות את עניינו ולא את טובת המדינה

• וכמובן: הספק המבעבע על הסיבות להידרדרות המצב הבטחוני והשסע הפנימי

אלו דוגמאות מדאיגות ביותר, ולצערי - יש עוד ובאותה מתכונת.

נוכח התנהלות זו של רוה"מ מול בג"ץ אין מנוס אלא לפתוח או להמשיך בהליך להכרזה על נבצרותו של ראש הממשלה עקב ניגוד העניינים בו הוא שקוע וסירובו לסייע ולו במעט לתיקון מצב אבסורדי זה. ניגוד העניינים הוא חולי יסודי שמרקיב מזה זמן את יסודות הדמוקרטיה, פוגע אנושות בסדרי השלטון והורס ערכים מטא-דמוקרטיים שצריכים, בשעת חירום זו לדמוקרטיה, אפילו לגבור על רצון חלק מהעם. הגענו לשעה קשה שהדמוקרטיה חייבת להיאבק על הגנתה והשאלה היא אם חלילה אנו עומדים לאחר את המועד. נוצר הכרח לבקש מבית המשפט העליון לחזור ולדון מיד בעתירות שלפניו הנוגעות לנבצרות ולניגוד העניינים ולהכריע באומץ ובנחישות את שאלת הנבצרות לגופה ללא מתן פתח מילוט ודרכים עקיפות כמו ניסוח נוסף של הסדר ניגוד עניינים והזדמנות נוספת לחתום על הסכם כלשהו. 

בית המשפט אמור כבר להיות מפוכח ושבע ניסיון מפתלתלותו של מר נתניהו ומהפרת התחייבויותיו. לכן חשוב שלא להירתע מהחלטה ערכית וחד-משמעית עקב צרכי שלום בית. החלטה מהססת בזמנים אלה תחזור אלינו במוטציה גרועה יותר, כפי שכבר קורה, שתביא ללא ספק לאובדן הדמוקרטיה.

אנו, כציבור שרואה וחי את הסכנה מול עיניו, חייבים להירתם ולתת גיבוי ותמיכה לפועלו של בג"ץ שצריך להסיר ולסלק את האיום לדמוקרטיה. הגיבוי צריך להתבצע מיד בהעמקת ההפגנות למען יציאת ראש הממשלה לנבצרות, אך הפעם צריך להגיע למסה קריטית. חצי מליון אזרחי המדינה שימלאו כיכרות בהפגנות הקוראות להכרזה על נבצרות של ראש הממשלה יוכלו להביא את השינוי.

אין ספק שהתנאים לנבצרות קיימים ומאירים באורות אדומים ההולכים והופכים לדגלים שחורים. הבעיה היא שבית המשפט מבין ומעריך שהחלטה כזו עלולה להביא לזעם ואובדן מעצורים במחנה תומכי נתניהו (לא הליכוד) ולאובדן שליטה, אבל החשש האמור איננו מרכיב לגיטימי כשצריך באמת להכריע בהצלת הדמוקרטיה וערכיה. מאז הדיון האחרון בבג"צ בענין כשירותו של נתניהו להרכיב ממשלה עברנו עוד כברת דרך מטלטלת וכן, כפי שכבר נאמר, נותרה מצודה אחרונה להצלת שלטון החוק והדמוקרטיה, וזה בית המשפט העליון, והפעם זה ממש לא פופוליזם.

המוני בית ישראל שיצאו להפגין למען הכרעה משפטית נכונה וערכית יורידו את האחראי לשחיתות, לשיסוי ולתרבות השקר מהבמה ואז נוכל לחזור להתווכח ואף להיאבק ימין מול מרכז ושמאל, אך זאת במסגרת החוק, על פי כללי הדמוקרטיה, בניקיון כפיים, ושומו שמיים: גם בהגינות.

מחשבות עם סיום מבצע "שומר החומות"

 

1 - מדוע קיים ויכוח לגבי השאלה איזה צד ניצח במבצע "שומר החומות"? כי המושג 'ניצחון' איננו מושג מוגדר. לא מדובר בהכרעה צבאית, ולמעשה לא מדובר במושג אוביקטיבי, מדיד. לכן אפשרי מצב אבסורדי לפיו שני הצדדים ניצחו. או אולי שניהם הפסידו.

2 - מה שחווינו בסיבוב הצבאי האחרון בעזה איננו המלחמה. זו הייתה אמנם התנגשות אלימה, משחררת לחצים משני הצדדים, אבל זו איננה המלחמה. ייתכן שזו אפילו לא הייתה התנגשות משמעותית בראייה מפוכחת של הסכסוך המתמשך. זה היה עימות מוגבל, משהו בסגנון "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו": החמאס (ובינתיים רק החמאס) נגד נבחרת של חיל האוויר, שב"כ וחיל המודיעין. יש באמתחתו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי התנגשות אחרת, כוללת, אלימה, הרסנית, שלעומתה מבצע "שומר החומות" הוא רק וריאציה מעודכנת-טכנולוגית של פעולות התגמול חסרות התוחלת של צה"ל בשנות ה-50' וה-60'. למלחמה האמיתית, זו שאנו מזלזלים בסכנתה, יש פוטנציאל להשלכות חמורות בהרבה על גורלה של ישראל מאשר נזקי רכוש בישובי עוטף-עזה.

3 - אי-הבנה של הסיכונים הכרוכים בעימות כולל גורמת להקצנה ילדותית משני הצדדים לסכסוך. כל צד מטפח נרטיב אגוצנטרי שרואה רק את עצמו. כל צד נסחף בגלי צידוק עצמי ונשטף ברצון לנקום באחר. כל צד חושב, גם אחרי מאה שנות סכסוך אלים, שביכולתו להכריע, ללמד לקח, לשנות את ההיסטוריה של האיזור, שכל מה שנדרש הוא רק עוד מאמץ קטן, עוד מהלך אלים, מסיים. "נוק-אאוט" ראוותני. רק תובנה כמו זו שנוצרה באירופה לאחר מלחה"ע השנייה יכולה להביא להתפכחות, להבנה ששום סכסוך לאומי איננו יכול להסתיים בניצחון אמיתי. שלום בר-קיימא יגיע רק עם הכלה הדדית, עם ראייה אזורית במקום אגואיזם לאומי.

4 - הבעייה הצבאית האמיתית שבפנינו איננה התגרענות, או תחרות טכנולוגית - זה, כפי שאומרים כלכלנים, רק "צד ההיצע". אלה רק כלי מלחמה. הבעייה היא מה מניע את הסכסוך, האיום שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי עובר לסוג אחר של דלק: הדתה של הסכסוך. זה כבר לא סכסוך בין שכנים - זהו סכסוך בלתי-פתיר של איסלם נגד יהדות. זהו דלק אחר, בעל פוטנציאל להשמדה המונית.

5 - שני הצדדים לסכסוך מפולגים מבפנים, כיון שיש בשניהם כוחות פנימיים שמבינים את הצורך בסיום הסכסוך בהסכמה עוד בדורנו ובוודאי לפני שיהיה מאוחר. בשני הצדדים יש ציבורים שמאמינים בפשרה טריטוריאלית, שרואים את המפתח לפתרון בביטול התוצאות הטריטוריאליות של מלחמת ששת הימים. לדעתם, ניתן לחלק (בהסכמה!) את הארץ לשתי מדינות לאום ובכך לחתור לניטרול העוקץ של הסכסוך. זה היה הרציונל של תוכניות החלוקה השונות של גורמים בינלאומיים, שהציעו הפרדה אתנית. אבל בשני הצדדים ישנם גם ציבורים שאינם מכירים בזכות הצד האחר לשלוט בחלק מארץ ישראל, שטוענים "כולה שלי". לדעתם של אלו מקור הבעייה נעוץ בתוכנית החלוקה של האו"מ מ-1947: היא איננה לגיטימית. הבעייה היא שהפשרנים, אלו שהיה ביכולתם אולי להביא להסכם היסטורי, אינם מספיק דומיננטיים במחנה שלהם, ומדובר בשני הצדדים לסכסוך: שוללי החלטת החלוקה של 1947 נותנים את הטון כיום בשני הצדדים.

6 - ישראל סובלת משיכרון כוח. מדובר בשני המחנות הפוליטיים הגדולים. ישראל בטוחה (על סמך הסקה אמפירית שגויה) שיש בכוחה להמשיך לנהל את הסכסוך עד שהצד השני יאבד תקווה. היא בונה על שימור יתרון מול היריב: על עוצמה צבאית, על עדיפות טכנולוגית, על יתרון כלכלי. ברגעי מצוקה, היא ממהרת לאיים שתסיג את עזה (או את לבנון) ל"תקופת האבן". היא חיה בטעות, לדעתי. השעון הגרעיני האזורי מתקתק. הדתת הסכסוך מקדמת אותו למרחב חדש של סיכונים ולאזור של תרחישים פאנאטיים, לא-רציונליים. הציבור איננו ער לפגיעותה האזרחית והכלכלית של ישראל להתקפה כוללת, לרבות פגיעותן (מהאוויר) של רוב התשתיות הלאומיות. הציבור איננו מבין שהלוקסוס של עימות מוגבל, של "סיבובים" קצרים בהשתתפות קאדרים נבחרים מכל צד - זו אמפיריקה שאיננה רלוונטית להבנת מה שיכול לקרות מבחינת נזקים ואבדות בנפש במקרה של עימות כולל. גם התפיסה העצמית של חוסן נפשי, שמתבססת על ניסיון של עימותים קצרים ומוגבלים בחסות ממ"דים וסוללות "כיפת ברזל" המופלאות, היא מוטעית: אנחנו פחות חסונים משאנחנו חושבים את עצמנו. גן העדן הישראלי שיצרנו בתושיה ובעמל רב לאורך השנים איננו חסין מלחמה כבדה. צה"ל האמיתי איננו חיל האוויר ויחידות העילית שאנו רואים בדמיוננו.

7 - אסטרטגיה רציונלית, נאמנה למורשת היהודית, הייתה צריכה להתמקד בהישרדות - לא בניצחונות צבאיים, ברהב, בנקמות, בהשתלטות על "מרחבי מחייה" (Lebensraum) מומצאים (ראו התבטאויות היסטוריות של מנהיגים ישראליים על חצי האי סיני, על שארם-א-שייח, על רמת הגולן, על בקעת הירדן, על ירושלים ואפילו על חברון). המודל להפנמה הוא גמישותה של השיבולת - לא קשיחותו של העץ. ישראל הייתה צריכה לנווט את דרכה בזהירות, בכפוף לאילוצים בינלאומיים - לא לשגות בגאווה ובהרפתקאות לאומניות מסוכנות. לא בשביל זה קמה הציונות המדינית: היא באה להציע פתרון לאומי הישרדותי לעם היהודי המפוזר בין שונאים ונודד מעת לעת שלא מרצונו מחוף מבטחים אחד למשנהו - לא לנסות הרפתקה לאומנית משלו, לחפש לעצמו מהדורה היסטורית חדשה של עמק הבכא. וההיסטוריה היא אירונית: מדינת ישראל סיפקה בעבר תחושת ביטחון לקהילות היהודיות הפזורות, אבל לא עוד - מדיניותה התוקפנית-לאומנית של ישראל מעיבה כיום על שלומן של קהילות יהודיות. עבורן, ישראל כבר איננה מקור ביטחון או גאווה אלא חולשה.

8 - המחנה הקרוי בישראל בשם השנאה המכליל "שמאל" מתענה ברגשות-אשם. לדעתו, הפלסטינים הם קורבנות תמימים, פסיביים, של תקומת ישראל. ה"נכבה" היא לכאורה אשמתנו. זוהי מחשבה מוטעית, והיא איננה קונסטרוקטיבית. היא מוטעית כי לא הכל קרה באשמתנו, ובעיית הפליטים הפלסטיניים איננה תוצאה של מהלך מכוון, תוקפני, חד-צדדי. היא גם לא הייתה תוצאה הכרחית. הייתה פה מלחמת אזרחים קשה ומתמשכת בין שני עמים נוכחים - לא מהלך כיבוש קולוניאליסטי שאפשר לבטל אותו על-ידי פינוי. אין צד אשם במלחמת העצמאות (אני, אגב, התחנכתי על האשמת הצד הערבי), ומיותר להתייחס למנצח במערכה הצבאית כאשם בגרימת עוול. הסכסוך בין העמים עדיין קיים כיום, והוא לא יאפשר כנראה לקיים מדינה יחידה לשני העמים, לפחות לא בעתיד הקרוב. נדרשת לכן הפרדה. רגשות האשם גם אינם קונסטרוקטיביים: לא נגזרת מהם מסקנה אופרטיבית, כזו שתהווה בסיס לפתרון. את הנעשה אין להשיב. העיקרון שצריך להנחות את הצדדים הוא של צדק סינכרוני: לא "להיתקע" על חקירת אירועי דיר יאסין או גירוש ערביי לוד ובוודאי שלא לחפש "שיבה", פיצוי או החזרת רכוש לבעליו הקודמים, אלא להישיר מבט קדימה לעבר עתיד טוב יותר לכולם. יש לחתור לפתרון בהסכמה, לבניית שתי קהילות לאומיות עצמאיות שאולי תבחרנה בעתיד לשתף פעולה אזרחית ואפילו ביטחונית ביניהן, ולשיקום אנושי וכלכלי של אוכלוסיית הפליטים. אני סבור שהניסיון הישראלי עם ערביי ישראל מלמד שיש סיכוי לשיתוף פעולה ולדו-קיום לאחר שתיווצרנה ההסכמות, ושלאזור כולו צפויה פריחה.

9 - ההתפתחויות הגיאופוליטיות של העשורים האחרונים במזה"ת (לרבות "הסכמי אברהם") יוצרות הזדמנות שלא הייתה בעבר לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. זהו "גזר" שחייבים לעוט עליו וליצור מרחב גיאוגרפי שהשנאה והלאומנות והדתיות נוטרלו ממנו. למי שה"גזר" הזה לא נראה מספיק אטרקטיבי - כדאי אולי לחשוב על ה"נבוט": זה לא החמאס בסיבוב נוסף - זו אולי מלחמה רב-זירתית. אלו לא הרקטות הפשוטות שלא מצליחות לגרום להרס משמעותי בישראל ומוגבלות לדרום הארץ - זה עולם אחר של נשק ופוטנציאל הרס. תפקידו של צה"ל להתכונן לעימות כזה; תפקידנו-אנו הוא לעשות הכל למנוע אותו. הוא מסוכן, הוא מיותר, וגם הוא לא יקדם אותנו בהכרח לפתרון אזורי.

10 - ניטרול הסיכונים מחייב שינוי גישה. חייבים להפסיק את ההתחשבנות חסרת-התכלית וההאשמות ההדדיות - הפתרון אינו טמון בהסכמה משותפת על אירועי העבר או באיחוד הנרטיבים הלאומיים אלא בהסכמה על עתיד משותף וצודק. לשם כך יש להפסיק את ההטפה הארסית משני הצדדים, לרבות זו המתקיימת במערכות החינוך של הדור הצעיר. במקביל, יש להפסיק את השיח על הקשר מדאורייתא בין היהודים לחלקי ארץ שונים: שום קב"ה לא הבטיח לאברם "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", וגם אם יש כאלו המאמינים אחרת - כך לא מבטיחים את עתידה של מדינת ישראל; אולי להיפך. יש לחדול מהשחצנות הצבאית ומהערגה ההזויה להכרעה צבאית. יש להכיר בצורך לחלק את הארץ, לא כי הבריטים אמרו ב-1937 או כי האו"מ החליט ב-1947, אלא כי זהו הפתרון היחיד הסביר. יש להכיר בתושבים הלא-יהודים של מדינת ישראל כאזרחים שווי-זכויות ושותפים לדרך. לשם כך יש לבטל חוק הלאום, להנהיג שירות לאומי מנדטורי לגבי כלל האוכלוסייה ולקוות שבעתיד גם הצבא יהיה משותף, ולחבר הימנון חדש שיאחד את העם כולו - לא רק את הנפשות היהודיות ההומיות.

כמה הערות כלכליות על היציאה ממשבר הקורונה

 

להלן שלושה גרפים על ההתפתחויות האחרונות בכלכלה האמריקנית. הגרפים נוצרו מתוך נתונים המצויים באתר של הבנק הפדרלי של סנט לואיס. 

הגרף הראשון מתאר את קצב הצמיחה הריאלי (בניכוי האינפלציה) של התוצר המקומי (נתונים רבע-שנתיים, % מצטבר לעומת שנה קודמת) בתקופה Q1/2016-Q1/2021, כלומר בחמש השנים האחרונות. לאחר שנים של צמיחה יציבה בקצב של כ-2.5%, ניתן לראות בגרף את השפעתה הכלכלית של מגפת הקורונה שהביאה לירידת תוצר של 9% (לעומת השנה הקודמת) ברביע השני של 2020. ברביע הראשון של 2021 נעצרה ירידת התוצר. הפסד התוצר המצטבר בשנה זו הוא סכום הסטיות מהקו הקודם, זה של 2.5%.

הגרף השני מתאר את שיעור האבטלה באותה תקופה (נתונים חודשיים, אחוזים). לאחר תקופה ארוכה של צמיחה יציבה שיצרה גידול רצול רצוף של התעסוקה והביאה להקטנה מתמשכת של שיעור האבטלה ל-3.5% בפברואר 2020 (שיעור האבטלה איננו יורד אף פעם מתחת לשיעור זה, המבטא מה שכלכלנים מכנים "אבטלה חיכוכית") - גרמה התגובה למגפת הקורונה לזינוק של שיעור האבטלה ל-14.8% בחודש אפריל 2020. למרות שמאז חזר שיעור האבטלה וירד לסביבת 6% בחודשים מארס-אפריל 2021, מדובר עדיין במשק ממותן ושוק העבודה טרם חזר לעצמו.

הגרף השלישי מתאר את שיעור האינפלציה כפי שהוא נמדד באמצעות שינויים במדד המחירים לצרכן (אותה תקופה, נתונים חודשיים, אחוזים מצטברים לעומת שנה קודמת). הנתון המעניין בגרף זה הוא העובדה שבאפריל 2021 נרשמה עלייה מצטברת של 4.2% לעומת שנה קודמת. לא רק שמדובר בהאצה מפתיעה - זהו הנתון הגבוה ביותר מאז אמצע 2008. האם זה אומר משהו לגבי העתיד? לא ברור, אבל הציפיות לגבי קצב האינפלציה בשנים הקרובות, כפי שהן נגזרות מנתוני שוק ההון, הן במגמת עלייה מתמשכת והן מתקרבות ל-3%. בשנים הקודמות הן היו יציבות סביב 1.5-2.1%.

למה כדאי לשים לב? 

ראשית, לנזק המצטבר שיצרה מגפת הקורונה ולאפשרות שתהליך ההבראה של המשק האמריקני (והאמור נכון גם לגבי משקים מערביים אחרים) לא יהיה מהיר. גם לאחר שרוב התחלואה בגין המגפה תחלוף בזכות מבצעי החיסונים - הנזק הכלכלי כבר נעשה, הוא עוד יגדל כנראה בשנה הקרובה בגלל שהשיקום יהיה הדרגתי, וקיימת סכנה שהשוק הפרטי עוד יסבול מחוסר-יציבות ומקריסות של עסקים וחברות שלא יצליחו להשתקם מהמכה הכלכלית שספגו. זה חשוב למשק הישראלי, כיון שמדובר במשק פתוח שיכולתו להשתקם מהמיתון הנוכחי תלויה גם במצב הביקושים במשקים הנמצאים איתנו בקשרי מסחר. 

שנית, קיים חשש להתגברות האינפלציה. ממשלות ובנקים מרכזיים נקטו בשנה האחרונה במדיניות מרחיבה נמרצת כדי למנוע האטה חריפה של הפעילות הכלכלית וכדי לעודד את תהליכי השיקום של הסקטור הפרטי. הקברניטים פעלו אמנם בכיוונים הנכונים, אבל ללא מפות ואמצעי ניווט תקינים: מאז המשבר הפיננסי של 2008 משקי המערב צומחים באיטיות ומשדרים פגיעות, מה שגורם לממשלות ולבנקים מרכזיים לנקוט במדיניות מרחיבה מעבר למה שהיה מקובל בעבר כמדיניות אחראית. אחד הסימפטומים למדיניות זו הוא העובדה שהריבית כיום נמוכה היסטורית - מה שגורם לעיוותים מתמשכים בשיקולי השקעה של חברות ומשקי בית -  ובנקים מרכזיים חוששים להעלות אותה שמא תיפגע הפעילות הכלכלית. התוצאה של כל אלו היא שאנחנו נמצאים כיום תחת איום שהמדיניות המרחיבה תגרום לא רק לשיקום המשק אלא גם להתעוררות תהליכי אינפלציה. אז אמנם סנונית אחת איננה מבשרת את האביב, אבל החשש הקיים מפני התפתחות תהליכים אינפלציוניים גורם כבר עתה לחלק מהפרשנים להשמיע צילצול אזעקה. ויש לכך השלכה גם במיקרו-קוסמוס של החלטות משקי הבית על תמהילי המשכנתאות.

יום ירושלים

 

זוהי תמונה שממחישה את הטרגדיה של ישראל: הציונות - תנועה לאומית מודרנית שחתרה למציאת פתרון לאומי ("ככל העמים") לעם דחוי ונרדף, והתחברה לשורשים ולסמלים הלאומיים-דתיים של העם היהודי כדי לסייע לה לגבש נרטיב לאומי מלכד - נכבשה על-ידי הציבור הדתי-אורתודוקסי והפכה למכשיר ביד הזרם הקנאי השואף להשתלט על ארץ ישראל ולהנהיג בה מדינה יהודית ברוח ההלכה. החלום הציוני מתחלף בחלום יהודי קנאי. קדושתה הדתית-סמלית של ירושלים תתממש – לפי חוגגי "מצעד הדגלים" – רק על-ידי השתלטות כוחנית ונישול הלא-יהודים. "יום ירושלים" איננו חג דתי אלא חגיגה המציינת את הכיבוש הצבאי של העיר העתיקה ומזרח ירושלים. הדגל הענק שבתמונה ממחיש שהאירוע כולו איננו דתי אלא לאומני: זה איננו הדגל ההוא, המדמיע, דמוי הטלית – זהו דגל ענק, מפלצתי, המתריס כנגד הערבים שהם אינם רצויים בארץ ישראל. השאיפה הציונית למציאת פתרון לאומי לעם היהודי הופקרה לטובת שאיפה לכיבוש מלא של ארץ ישראל ולשלילת זכויות תושביה הערבים. וכך, על חבית אבק-שריפה שמאיימת להתפוצץ, רוקדים לאומנים עוטי כיפות סרוגות. 

קול ברמה נשמע: הציונות מבכה על בניה.

רשימת אורח: על היחס בין הרשות המבצעת לאזרחים בארה"ב - אבנר סידי*

 

בציר הזה, של היחס בין הזרוע השלטונית המבצעת (הממשל) לבין האזרחים, קיימים הבדלים בסיסיים בארה"ב בין המשנה הדמוקרטית לזו הרפובליקנית. ההבדלים מתבטאים במיגוון של נושאים ותת-נושאים שיש בהם עניין לקורא הישראלי, שכן אפשר למצוא נקודות מקבילות ובעייתיות דומה משני צידי האוקיינוס. ההבדלים הבסיסיים בין שתי צורות המחשבה מתבטאים במיגוון תחומים כמו כלכלה, חוק וסדר, ביטחון בגבולות, והבעייה הבין-גזעית.

התערבות הממשל בכלכלה: "ראש גדול" בניגוד ל"ראש קטן"

אחד ההבדלים הבולטים בין התייחסותם של הדמוקרטים לזו של הרפובליקנים מתבטא בהבחנה עד כמה הממשל צריך להתערב בחיי האזרחים: Big Government VS. Small Government. הדמוקרטים דוגלים בהתערבות משמעותית של הממשל בחיי האזרחים (כולל שיעורי מס גבוהים יותר והתנגדות להגנה עצמית); הרפובליקנים דוגלים בהתערבות מינימלית. בנושא הכלכלי כבר הצגתי בפירוט רב (ראו רשימה קודמת בנושא התוכנית הכלכלית של ביידן)  את הצורך להעלות מיסים כדי לממן את התוכנית הכלכלית-רפואית שמציעים הדמוקרטים.  בניגוד להבטחותיו של הנשיא ביידן שלא להעלות מסים למשתכרים מתחת ל-400 אלף דולר לשנה, חישוב של עלות התוכנית הכלכלית שלו (BIDENOMICS) שנעשה על-ידי העיתון "וול סטריט ג'ורנל" מעריך שתידרש העלאת מסים בגובה 6,500 דולר לכל בית-אב בעשור הקרוב. זה גם מתיישב עם ההגיון הפשוט שאם אכן הנשיא יממש את תוכניתו לביטול הנחות המיסים שהנהיג טראמפ – מדובר יהיה בתוספת נטל של מאות עד אלפי דולרים לכל בית-אב.

התייחסות לשאלות של חוק וסדר

החברה האמריקאית היא חברה אלימה, מאז היווצרה במלחמה נגד השלטון הבריטי (כאשר הוכנס התיקון השני לחוקה התומך בהחזקת נשק חם בידי פרטים לצורך הגנה עצמית מפני פעולות הממשל או פעולות של אזרחים אלימים אחרים), דרך מלחמת האזרחים, וכלה במהומות בין-גזעיות הפורצות כמעט כל עשור במאה האחרונה. לכן השמירה על "חוק וסדר" כל כך חשובה בחברה אלימה זו.

הדמוקרטים תומכים בהתערבות נרחבת יותר של הממשל בחיי האזרחים בתחום חוק-וסדר מאשר הרפובליקנים, ומתנגדים בהתאם לזכות המורחבת של הפרט להגנה עצמית. אולם יש במימוש עמדה זו פרדוקס הנוגע למימוש העמדה הדמוקרטית הדוגלת ביתר-מעורבות של הממשל.  לדוגמא, בנושא השמירה על "חוק וסדר", במיוחד כשמדובר בהעדר תגובה להפרות חוזרות של הסדר הציבורי והפגנת איומים גלויים כלפי אישי ממשל מצד ארגונים או נבחרי ציבור הנמצאים בצד השמאלי של המפה הפוליטית, וכן כשזה נוגע לקבוצות אזרחים או ארגונים הדוגלים או נוקטים בדרך של אלימות (הכרוכה בביזה, הרס והצתות), תוך כדי וכתחליף להפגנות שקטות.  דוגמא נוספת לניגוד פנימי נוגעת לבלבול ולמסרים המנוגדים במימוש עמדה כזו של התערבות-יתר של הממשל בהשלטת חוק וסדר היא כאשר מובעת תמיכה בכיוון ההפוך המכוון לשינוי או הפסקת מימון המשטרה, כלומר הסרת התמיכה הממשלתית בגורמים המופקדים על הסדר הציבורי.

במהלך הבחירות לנשיאות לא הביע המועמד ביידן (וגם לא מנהיג אחר של המפלגה הדמוקרטית) תמיכה בגורמים האחראים להשלטת חוק וסדר.  זו אינה טענה שהועלתה על-ידי גורמים ימניים קיצוניים, אלא על-ידי עיתונות מכובדת - סוכנות הידיעות רויטרס, העיתון USA TODAY, עיתוני שיקגו ופורטלנד – כולם התריעו על כך שביידן כמועמד לנשיאות לא זכה בתמיכה ( ENDORSEMENT) של ארגוני העובדים של המשטרה והוא איננו מציג פתרון להפרות מתמשכות של חוק וסדר (תוך כדי הצתות, אלימות, ביזה והרס) המכונות (כפי ש-CNN כינה אותן בלשון שמזכירה בדיחה גרועה) "ההפגנות השקטות". יותר מזה:  בתקופת הבחירות, המטה של ביידן תמך בפורעים שנעצרו במהומות (ראו הודעה של סוכנות הידיעות רויטרס) ופנה לתורמים שישלמו עבורם את דמי הערבות. אפילו המנחה בעימות המשודר בין שני המועמדים לנשיאות שאל את ביידן מדוע הוא אינו מציג עמדה ברורה, ובמקרה של פורטלנד פונה לראש העיר או למושל להרגעת המצב אחרי מהומות שנמשכו מאה ימים. ביידן טען אז שאין זה מתפקידו, ושלדעתו המושל וראש העיר "משתלטים על המצב". קשה להבין טענות כאלה מצד מי שרואה את עצמו כמנהיג ובעל השפעה במפלגה הדמוקרטית ובקרב המושלים וראשי הערים הנבחרים מטעמה, או לקבל את ההיגיון הטוען שמהומות בלתי נשלטות הנמשכות מאה ימים הן למעשה "שליטה על המצב". (ראו כאן, כאן, כאן וכאן)

גם לגבי השאלה שעלתה במהלך ההפגנות והמהומות, של הפסקת המימון או התמיכה במשטרה המנסה להתמודד עם הבעייה, התחמק ביידן מתשובה ברורה, כאשר מצד אחד מטה המפלגה הדמוקרטית אינו תומך בדרישה להסרת המימון ומצד שני ביידן נכנע לסאנדרס (ראה המניפסט המשותף שלהם, עמ' 57) בדרישתו ל"הכוונה מחדש" של המימון לטובת כוחות לא מזוינים שאינם שייכים למשטרה, שיפעלו לדעתם יותר טוב במצבי סכסוך במערכת האזרחית (ראו כאן, וכאן) דרישה זו באה במנותק מהמציאות, כאילו סכסוכים כאלה לא יכולים בקלות לגלוש לאלימות. 

במהלך העימות הטלוויזיוני בין המועמדים לנשיאות, גם כשנשאל על היחס לאלימות המופגנת על-ידי ארגונים ליברליים הקוראים לעצמם "אנטיפה", התחמק ביידן מתשובה וענה ש"אנטיפה" אינו ארגון או תנועה אלא "אידיאולוגיה, אמונה או דרך מחשבה", ולכן אי-אפשר לרסן אותה. אלה משחקי-מילים - מספיק לעיין במונח "אנטיפה" ב"וויקיפדיה" – כדי להבין מספר עובדות אשר נתמכות בעשרות ציטוטים ומראי-מקום: אנטיפה היא לא רק אידיאולוגיה, אלא גם מקבץ מגוון של תת-תנועות וארגונים הקשורים ביניהם לא רק בתחום האידיאולוגי אלא גם בתחום המעשי של החלפת ציוד, מידע וקשרים אישיים או דיגיטליים, אפילו אם אין ביניהם היררכיה צבאית או רשת-פיקוד מובהקת.  חלק (גם אם לא רוב) מפעולותיה של אנטיפה מערבות בצורה מפורשת אלימות מילולית, אלימות פיזית, התנכלות לאזרחים אחרים, נזק לרכוש, ועוד. חלק (גם אם לא רוב) מחבריה נחשבים על-ידי המשרד להגנת המולדת (DHS -   Department of Homeland Security) וגם על-ידי ה- FBI לאנרכיסטים קיצוניים בשל פעולותיהם. 

על שאלת ההגירה וביטחון הגבולות

על רקע כישלון מוחלט של ניהול מדיניות הגירה המעוגנת ומוסדרת באמצעות חוקים או באמצעים פיזיים בשטח (תחת הממשל דמוקרטי או רפובליקני), ועל רקע ההאצה המהירה בשני העשורים האחרונים של קצב ההגירה החוקית (ובעיקר הבלתי חוקית), הגיעה מערכת השליטה וניהול ההגירה ל"התפוצצות": בשל זרם מהגרים לא חוקיים, נכנסה המערכת העוסקת בהם לסחרור ואי-ספיקה. בתוך כל הכאוס הזה, המפלגה הדמוקרטית מתקשה לממש את עמדתה בנושא מדיניות ההגירה - בניית חומה לשמירת הגבולות ושמירה על "גבולות בטוחים" בכלל — נוכח רצונה (המוצהר או לא מוצהר) לשנות את המבנה הדמוגרפי בארה"ב, כך שגל ההגירה יתרום להתחזקותה בזכות הצטרפותם של מצביעים חדשים (הנקראים גם "חולמים", או DREAMERS) בגלל סיבות המוצגות כ"הומניות" בלבד. אין ספק שלכל מדינה יש זכות להגן על תושביה ועל גבולותיה, כולל ארה"ב. הבעייה היא מימוש החוקים הקיימים, עם חוסר יכולת  של הרשות המחוקקת (קונגרס וסנאט) לשנות את החוקים כך  שיתאימו לבעיות ולשינויים המתרחשים בשטח (בגבולות) בשני העשורים האחרונים.

בואו ונבדוק מה קרה בארה"ב בשני העשורים האחרונים, ובמיוחד בעשור האחרון. מכון המחקר PEW, מחקר של המרכז ללימודי ההגירה (CIS), פרסומי ביטאון של רשות משטרת-הגבולות (CBP) ו- DHS –  מצביעים כולם על הבעיות הבאות, שהחמירו בשני העשורים האחרונים, והאפשרויות להתקדם לפתרונן: (כאן,כאן,כאן): ארה"ב מהווה "אבן שואבת" למהגרים ומסתננים (כלומר: מהגרים חוקיים ולא-חוקיים); קיימת בעייה קשה של הגירה בלתי חוקית הכוללת הסתננות, והתחמקות או ריוויון של מנגנון בקשת מקלט שהלכה והחריפה לאורך שני העשורים האחרונים; המסתננים שנעצרו, המשוחררים לפי החוק הקיים לפני העמדה לדין, נעלמים ואינם מתייצבים להישפט; הפשיעה בקרב המסתננים בעייתית בפני עצמה; כיון שמערכת האכיפה אינה מצליחה להתמודד עם הבעייה, הרי הפעלה נכונה של החומה שנבנית יכולה לעזור בזיהוי ומניעה של הסתננות. זוהי השקעה הנחוצה לצורך השגת שליטה על כניסתם של גורמים לא רצויים, כולל פושעים, מחבלים וטרוריסטים  למיניהם.

בעיית ההגירה הלכה וגברה במשך שני העשורים האחרונים: (כאן, כאן, כאן וכאן) :  14 מיליון מהגרים —  חוקיים ולא חוקיים — נכנסו לארה"ב בעשור הראשון (2000-2010), מספר שהיווה אז שיא של כל הזמנים. הגירה זו התרחשה למרות עלייה של שיעור האבטלה בארה"ב, כלומר ללא צורך ברור מבחינת הכלכלה האמריקאית ובמנותק מצרכי ארה"ב או מיכולתו של שוק העבודה לקלוט זרם כזה של הגירה.  החלק הלא-חוקי של המהגרים היווה יותר משליש מזרם ההגירה— כמעט 5 מיליון איש!  להשוואה, במאה השנים שעד 2010 היקף ההגירה הלא-חוקית עמד על כ-11 מיליון (מתוך 40 מיליון מהגרים).  נקודה נוספת: כיון שלא הייתה הכוונה מרכזית, למעלה מ-65% מהם היגרו ביוזמתם ל-6 מדינות בלבד בארה"ב ושינו בכך לחלוטין את המאזן הדמוגרפי בהן (ביניהן: טקסס, פלורידה, ג'ורג'יה, צפון קרוליינה, פנסילבניה, אילינוי -- כולן מדינות "מתנדנדות" בהצבעה למפלגה דמוקרטית או רפובליקנית, שהפכו למדינות "מפתח" בבחירות האחרונות לנשיאות).

בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה (2016-2008) הגיע מספר המהגרים הלא-חוקיים ל- 10.7-12.2 מיליון, כלומר הוא נשאר כמעט יציב במחצית הראשונה של העשור השני של המאה הנוכחית , גם ההגירה בכלל התמנתה ברובו של עשור זה. אולם, בסוף העשור, שלוש שנים לאחר כניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן חלה "התפוצצות" של זרם מהגרים לא-חוקיים והמערכת אשר עוסקת בהם נכנסה לסחרור ואי-ספיקה.  ההתפוצצות של זרם המהגרים, מסתננים ולא-חוקיים (יותר מהכפלה ב-2019 לעומת 2018, ופי שלוש מ-2017), המתקרבת למיליון "מפירי חוק" בשנה — קשורה בעיקר לנסיונות מעבר לא-חוקיים של משפחות, אבל גם  של יחידים וקטינים ללא ליווי משפחה, כנראה על רקע הידרדרות המצב הכלכלי במדינות מרכז אמריקה (המשולש הצפוני של הונדורס-גואטמלה-אל סלבדור). טראמפ הצליח בשנה האחרונה לכהונתו להשתלט על גל זה, בשורה של פעולות שכללו הפעלה של משטרת ההגירה, מימוש ההגבלות שאיפשרו לו החוקים הקיימים, הסכמים עם מקסיקו לשליטה על הגבול, בנייה מאסיבית ומזורזת של החומה בגבול מקסיקו עם מימון מתאים לכך. פעולות אלו גררו ביקורת קשה מצד כל פלגי המפלגה הדמוקרטית, שמרנית וליברלית כאחד.

 לעומת זאת, הפעולות בהן נקט הנשיא ביידן להסרת ההגבלות שהפעיל הנשיא טראמפ על ההגירה (כולל הפסקת בניית החומה, התרת וביטול הגבלות המעבר בגבול אשר תואמו עם מקסיקו - כדי להציג יחס יותר "הומני" לילדים/נערים המסתננים "ללא ליווי ההורים" [UAC]) - הביאו ל"התפוצצות" מחודשת זו של הסתננות ילדים שיצאה לחלוטין משליטה והגיעה בראשית 2021 להכפלת ושילוש יחסית ל-2019,  עם תחזית שנתית של 130-250 אלף ילדים, ולקצב כללי של ההגירה הלא-חוקית בחודש פברואר 2021 של 100 אלף בחודש. קצב זה מוביל לתחזית שנתית של מעל למיליון מהגרים לא-חוקיים בשנה, עם שבירת והכפלת השיא הקודם בהגירה כזו (השייך לעשור הראשון של המאה הנוכחית). 

בעייה מיוחדת יוצרים המסתננים אשר ממשיכים להישאר לא-חוקיים: מסתננים אשר נעצרים לאחר "גניבת הגבול" ומשוחררים לפי החוק הקיים לפני העמדה לדין, נעלמים ואינם מתייצבים להישפט. מאז "אסון התאומים" (2001) אחוז המתחמקים משפיטה (FTA) עלה (כבר ב-2017) לכמחצית מהמסתננים. כלומר, תופעה זו איננה קשורה דווקא לתקופת נשיאותו של  טראמפ - היא קיימת מאז קיום מערכת משפט זו מתחילת שנות ה-80'. תופעת ההתחמקות ממשפט (FTA) היא ייחודית למעברי הגבולות, ואיננה קיימת בשום בית משפט פדרלי אחר בארה"ב. רק רבע מהמסתננים הנעצרים חוזרים למשפט. כמחצית מהילדים המסתננים ללא ליווי הורים" (UAC) – אינם מתייצבים להישפט. גם  תופעה זו איננה קשורה דווקא לתקופת כהונתו  של  טראמפ והתרחשה כבר בשנות כהונתו של אובמה. שום ממשל בארה"ב לא הצליח להביא את המערכת החוקית והארגונית לשלוט בהגירה החוקית והלא-חוקית, וארה"ב לא התאימה את עצמה עדיין למצב  הנוכחי של הגירה בלתי נשלטת. האיזון בין הרצון לחירות ולקליטת הגירה לבין שמירה על חוק וסדר חייב להיות מושג.

גם הפשיעה בקרב המסתננים הלא-חוקיים היא בעייתית. לפי הערכה של ה- DHS, למעלה מ- 800 אלף מתוך 11 מיליון מהגרים לא-חוקיים הם מבצעי עבירות ופשעים. אם מוסיפים לכך  שבעשור 2013-2003 גורשו מארה"ב 3.7 מיליון מהגרים לא-חוקיים שמתוכם 700 אלף ביצעו עבירות או פשעים – הרי שבהערכה זהירה, כמות הפשיעה שהייתה יכולה להיות משויכת ל"מורשעים" המגורשים כל עשור היא בסדר גודל  של מעל לחצי מיליון לעשור!! כבר לפני עשור, החל מ- 2010, אחוז המגורשים "מבצעי עבירות ופשיעה" מכלל המגורשים עבר את 50%, והוא מטפס בהדרגה ל- 60%.

לסיכום, יש הרבה שאפשר וצריך לעשות בנוגע למשבר ההגירה, אבל ההצלחה תלויה בשיתוף פעולה מכל קצוות הקשת הפוליטית כולל חקיקה מתאימה הדורשת שיתוף פעולה בין הדמוקרטים לרפובליקנים (ראו כאן): ראשית, יש למצוא את הדרך לשלוט בגבולות – אם ביצירה ואכיפה של חוקים מתאימים ואם באמצעים הנדרשים לכך. שנית, יצירת מכשול פיזי חייבת להיות חלק מהאמצעים. שלישית, יש לדאוג להקצאת תקציבים נדרשים לכך, ואם נדרש –לדאוג להקצאת כוח אדם. ורביעית,  יש לבודד פושעים ומסתננים שאינם מתייצבים למשפט כדי לטפל בבעייה בצורה אפקטיבית. כל זמן שהמצב הכלכלי במרכז אמריקה, מערכת השפיטה בגבולות, חוקי ההסגרה וחוקי בקשת המקלט לא ישתנו, או שלא יהיה אמצעי פיזי (כמו משטרה יעילה או חומה) המונע הסתננות בשטח — אין פתרון נראה לעין לבעייה עצומה זו.

העמדה בנוגע לבעייה הבין- גזעית

כאן ההבדלים בין הגישה הליברלית-דמוקרטית לעומת הרפובליקנית-שמרנית, אינם כה ברורים ומוחלטים. אמנם הרפובליקנים דוגלים בגישה יותר שמרנית שאינה תומכת בשינויים, אבל מצד שני דווקא משטרו של טראמפ הרפובליקני הביא לשיפור מצבם הכלכלי של כל המיעוטים (כולל שחורים והיספניים), עם רמת האבטלה הנמוכה ביותר שנמדדה בדורות האחרונים. הקשר של המפלגה הרפובליקנית עם קבוצות מיעוטים נבנה והתחדש לאחר יותר מעשור שכלל בתוכו את תקופת נשיאותו של אובמה, שלא הצליח לעזור ולשפר את מצבם של המיעוטים. דווקא טראמפ הצליח להוריד את שיעור האבטלה בקרב כל קבוצות המיעוטים, והם הצביעו לו בתמורה (אחוז המצביעים השחורים הוכפל, ומצביעים היספניים זנחו במדינות הדרום את הדמוקרטים) בצורה שהעניקה למפלגה הרפובליקנית מאחזים לא צפויים במדינות הדרום (כולל צפון ודרום קרוליינה, פלורידה, טקסס).

העמדה האמיתית של מייצגי האידיאולוגיה הדמוקרטית מעורפלת ולא עקבית, לא רק לגבי מימון או שינוי המשטרה בנוגע ליחס לשחורים, אלא גם בנוגע לשאלה הגזענית בכלל או להפרדה הגזעית. הביקורת המושמעת על עמדת הדמוקרטים, המבוטאת בערים כמו שיקגו אשר נתונות לשליטתם, היא שהם אינם דואגים לחוק וסדר או למיגור הפשע בערים אלה, ושהם אינם נותנים בידי המיעוטים כלים ליציאה ממצבם הסוציאלי הגרוע. הביקורת היא גם על כך שהמשנה הדמוקרטית תומכת ב- EQUITY בניגוד ל- EQUALITY, כלומר במתן-יתר של משאבים ליצירת שוויון בחינוך וכלכלה במקום להבטיח שוויון אפשרויות.

יתכן שהבלבול הזה בעמדה הדמוקרטית מבטא את מה שברור לכל – פיצול המפלגה הדמוקרטית לשני פלגים: הפלג המרכזי המתון ופלג שמאלי קיצוני. שני הפלגים האלה חברו רק כדי לנצח בבחירות ולהביס את טראמפ, והאג'נדות שלהן שונות לחלוטין. הדוגמא הטובה ביותר היא ההתנצחות הפנימית בין הדמוקרטים בענייני גזענות והפרדה גזעית, כפי שהתבטאה בבחירות המוקדמות של המפלגה הדמוקרטית, כאשר ביידן וסגניתו לעתיד הופיעו מתנגחים ומתנצחים בנושאי גזענות והפרדה גזעית.

ביידן עצמו "מתנדנד" לאורך השנים בין מרכז שמרני לשמאל רדיקלי, כדי להישאר במרכז התמונה הפוליטית במפלגה. דעותיו לאורך השנים משתנות לפי צורך לחבור עם המרכז המתון-שמרני או השמאל הקיצוני – בנושאים כלכליים (לחבור עם סאנדרס), בנושאי מימון המשטרה והרשות המבצעת (שוב, חיבור עם סנדרס), בנושא בית המשפט העליון (להגן על מינוי השופט קלרנס תומאס השמרן ולהכפיש את הטוענת נגדו אניטה היל), בנושאי ההפרדה הבין גזעית (הוא היה מוכן אפילו לחבור עם ראשי גזעני ה-KKK [קו-קלוקס-קלאן] בעבר, אותם הספיד אישית ונאם במסגרת הלוויותיהם)(כאן,כאן,כאן).

** פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב