רשומות
נתניהו הוא מנהיג היסטורי. לא מדובר במנהיג שנקלע באקראי לאירועים היסטוריים בעומדו ליד ההגה - הוא מנהיג שמחולל אותם. בהשאלה: הוא אינו הנווט שמיטיב לקרוא את המפה ("הראשון לזהות") - הוא האיש ששירטט אותה. הבעייה ההיסטורית שעומדת בפני מדינת ישראל היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, והסתבכותה-מרצון של ישראל ב-1967 עם מצב (שנראה בזמנו מצב חולף) של כיבוש צבאי ושליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים. נתניהו הוביל את הבחירה ההיסטורית של ישראל לסרב לתביעה הפלסטינית להגדרה עצמית ולהימנע מלנסות ולמצוא לה פתרון בהסכמה. הוא מייצג את התפיסה לפיה המצב הנוכחי איננו מצב-ביניים, אלא זהו למעשה המצב הרצוי, הנכון לישראל בטווח ארוך. משום כך הדרך לחיפוש ולמציאת מוצא מוסכם מהסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בהכרח דרך סיום כהונתו של נתניהו כראש הממשלה.
אינני יודע כיצד תסתיים המערכה באיראן, אבל ברור שכאשר נצא מהממ"ד נמצא את עצמנו בעיצומה של מערכת בחירות. זה טוב, כי האתגר העיקרי שעומד בפנינו כחברה הוא פנימי: להחליט, בבחירות דמוקרטיות, אם ניתן לנתניהו מנדט להמשיך להוביל את ישראל. לפיכך, המיקוד כיום לא צריך להיות בדילמה הצבאית סביב המערכה מול איראן, לא בתגובות למהלכיה הבוטים של ההנהגה הפוליטית הקיימת ולא בדילמה הפתטית של בחירה בין ששת הדיאדוכים של האופוזיציה - המיקוד צריך להיות בהחלפת הנהגה, בבחירת הדרך המדינית. לטובת כולנו, רצוי שהחלפת ממשלתו של נתניהו תהיה באמצעות הכרעה דמוקרטית - לא כתוצאה מפסיקה משפטית שתגדיל את הסיכון של התדרדרות למלחמת אזרחים. העילה להחלפת נתניהו צריכה להיות התנגדות נרחבת לדרך המדינית שהוא מתווה - לא הרשעה בשוחד, מירמה והפרת אמונים. הבחירות הקרבות הן החשובות ביותר בתולדות המדינה, כי בהן תכריע החברה הישראלית בשאלות היסוד שלה, לכאן או לכאן.
החברה הישראלית היא שמיכת טלאים. בזה תמיד היה כוחה (מיזוג גלויות העם היהודי) ובזה היה גם קיסמה התרבותי. אבל השמיכה הולכת ונפרמת, בכוונת מכוון: ההסתה הצליחה, "טלאים" מסוימים שוכנעו, והם שוללים כיום את זכותם של "טלאים" אחרים להשתייך. אני מציע שבמקום לריב בינינו - נבין: כל ההחלטות החשובות על גורלה של ישראל תלויות במנהיגות שתיבחר בבחירות הקרובות. אם ה"טלאים" שלנו יצליחו להביא לסיום שלטונו של נתניהו - מה טוב. אם ה"טלאים" שתומכים בנתניהו יצליחו לבסס את המשך שלטונו - נצטרך לשקול מחדש את עתידנו. ייתכן שהגיע סופה של השמיכה ששמה 'החברה הישראלית'. נחכה ונראה.
שתי קהילות מתוך החברה הישראלית מאיימות כיום על המשך קיומה של מדינת ישראל ברוחה ובמתכונתה הקיימות: הציבור החרדי והציונות הדתית. הציבור החרדי - בתפקודו כטפיל בחברה הישראלית ולאור קצב גידולו הדמוגרפי המסחרר - מהווה בעייה שאין לה פתרון באופק ומאיים לכן על קיומה של מדינת ישראל: הוא איננו לוקח חלק פרודוקטיבי בחיי המדינה, ומצד שני מנצל את המערכת הפוליטית המשותקת לסחיטת הטבות כלכליות מפליגות. הציונות הדתית שינתה עם השנים את אופייה - היא הפכה מגירסה שומרת-מיצוות של הציונות המדינית ("ציונות עם כיפה") ללאומנות המסתמכת על פרשנות דתית קיצונית להעלאת תביעות טריטוריאליות (גם צורתה של הכיפה השתנתה). החזון הציוני בעיניה איננו מתמצה בבניית בית לאומי בארץ ישראל, כמוצהר במגילת העצמאות, אלא כולל שליטה יהודית ונוכחות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל: בארץ ישראל המנדטורית תוקם רק מדינה יהודית. השאיפות של שתי קהילות אלו אינן מתיישבות עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתחייבת כאן הכרעה.
אני סבור שהבחירה ההיסטורית של ישראל להיות מדינה דמוקרטית ויהודית מסתברת בדיעבד כטעות: קיימת סתירה בין שני הדגלים הללו, והמדינה תצטרך לבחור ביניהם. קיים אמנם מרחב גמישות כשמנסים לתרגם את המושג "דמוקרטיה" לשיטת ממשל ספציפית, אבל שליטה במיליוני פלסטינים משוללי זכויות אזרחיות איננה יכולה להיות כלולה במרחב זה. מעבר לכך, ככל שההפיכה השלטונית שמתרחשת בישראל מאז תחילת 2023 מתקדמת, מתחוור לנו שהיעד שהיא חותרת אליו איננו יכול להיחשב כדמוקרטיה אלא כקריקטורה שלה. המצב חמור עוד יותר כשתוהים לגבי ההגדרה של מדינה "יהודית": הגדרה כזו איננה באמת בנמצא. הניסיון הציוני הנאיבי ("אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל") התייחס, ובצדק, ל"הכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר-המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל", אבל מדובר היה בהקמת מדינה עבור העם היהודי - לא במדינה יהודית-דתית שחוקיה כפופים להלכה היהודית. האופי היהודי של המדינה אמור היה להתבטא - אם נתייחס לכתוב במגילת העצמאות - בהיותה "מולדת לכל יהודי", "פתוחה לעלייה יהודית", ביטוי ל"זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" ו"מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". אבל מה שתוכנן כמדינה עם זיקה למאפיינים תרבותיים יהודיים (לרבות מוסר, שפה, לוח שנה וכו') - הלך והתממש, בשל המאבקים הפוליטיים הפנימיים, כחברה הנשלטת על-ידי תכתיבים דתיים של זרם דתי יחיד - זה האורתודוקסי. כך, המושג ההצהרתי 'מדינה יהודית' הוחלף במהלך השנים במציאות של מדינה דתית אורתודוקסית המתערבת במידה הולכת וגוברת בחיי אזרחיה תוך צמצום המרחב המובטח של חופש-דת.
בזמן שהמלחמה באויב החיצוני ניטשת, מתנהלת במקביל מלחמה פוליטית פנימית סביב קידום ההפיכה המשטרית. האווירה היא קדחתנית: המאמץ של מובילי ההפיכה הוא להשלים את המהלכים העיקריים עוד לפני הבחירות הקרובות. אינני יודע מה יספיקו המחריבים לעולל בחודשים הקרובים, אבל נראה שהמאמץ למנוע את ההפיכה המשטרית לא הצליח לבלום אותה, והיא נמשכת שבוע-שבוע. בתוך כך, המערכת המשפטית הולכת ונחלשת מול המיתקפות עליה מצד הדרג הפוליטי, מערכת אכיפת החוק נמצאת בקרב הישרדות נואש, ונתניהו ממשיך להחליף את צמרת השירות הממשלתי בעושי דברו. זה אומר שייתכן שהתגוננות ליברלית שומרת-חוק תתקשה לעצור מהלך מתואם לריסוק הדמוקרטיה. זה אומר שדמוקרטיה תאבת-חיים הייתה צריכה להצטייד מראש באמצעי התגוננות אפקטיביים שיגוננו עליה מפני התקפה. אלא שזה לא קרה: הדמוקרטיה הישראלית פגיעה להתקפה, המסע להחרבתה נמצא בעיצומו, ונפנוף מנומס של שלטי מחאה על-ידי מפגינים איננו מספיק כדי לסכל את המהלך. בעתיד, אם המחנה הליברלי יצליח לזכות בשלטון, נצטרך לא רק לשקם את המערכת הדמוקרטית ולמסד אותה באמצעות אימוץ חוקה, אלא גם למגן אותה מפני מהלכים עויינים עתידיים. בטווח המיידי נצטרך להתעשת במהירות: לא תהיה לנו ברירה אלא לנטוש את כללי המלחמה האביריים שהכתבנו לעצמנו ולצאת לקרב חיינו על אופייה של מדינת ישראל.
רובנו מאמינים שצורת השלטון הצודקת ביותר היא משטר דמוקרטי. לכן אנחנו מקבלים את מחדלי הדמוקרטיה כמחיר ראוי. אבל לא צריך להיסחף: מיצוות הדמוקרטיה איננה ערך מקודש העומד מעל לכל שאר הערכים; לא חל עליה הכלל "ייהרג ובל יעבור". חובתה של כל חברה להבטיח שהפולחן הדמוקרטי לא יחליף את המהות. וכמובן, משטר דמוקרטי חייב להיות מסוגל להתגונן מפני התקפה עליו. במקרה הספציפי של חלק מהציבור החרדי שמסרב לקבל עליו את דרישת המדינה לקיום לימודי הליב"ה במסגרת מערכת החינוך ולציית לחוק שירות הביטחון ("נמות, ולא נתגייס") אני מציע לזכור: הזכות של כל פרט להשפיע דמוקרטית על ההכרעות העיקריות של החברה איננה צריכה להיות אוטומטית, מובטחת ללא תנאי, אלא להיות מותנית בהשתתפותו של הפרט כגורם פרודוקטיבי התורם לחברה. מי שאיננו משתייך לכוח העבודה, איננו משלם מיסים ואיננו משרת בצה"ל כנדרש לפי חוק שירות הביטחון - אינו צריך לקבל זכות להשתתף בבחירות הכלליות. משתמט משירות ביטחוני איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית בנושאים מדיניים, ופרזיט איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית על חלוקת העוגה. הוא זכאי כמובן להיות תושב המדינה - אחרי הכל המדינה הכריזה על עצמה בהקמתה כ"מולדת לכל יהודי" וכ"פתוחה לעלייה יהודית" - אבל במעשיו הוא מכריז על עצמו שאיננו שותף למעשה הציוני ולכן איננו זכאי להיות אזרח מלא של המדינה.
