למה גרמה עליית הריבית על משכנתאות בארה"ב?

שיעור הריבית על הלוואות משכנתא בארה"ב (ריבית ממוצעת, הלוואות בריבית קבועה לתקופה של 30 שנה) הגיע בשבוע שעבר ל-7.40%. לא מדובר אמנם בשיא - השיא נרשם באוקטובר 2023 (7.78%) - אבל מדובר ברמה גבוהה מאוד (בשנות הקורונה הריבית הממוצעת על הלוואות משכנתא הייתה כ-3%), ומדובר בהתייקרות חריגה של 1.4 נקודות-אחוז תוך 6 חודשים. 

שתי שאלות עולות כאן: 1) מה גרם להתייקרות ריבית המשכנתאות?  2) כיצד התייקרות זו משפיעה על שוקי המשכנתאות והדיור?

הרשימה להלן תהיה קצרה ותתבסס על המחשה גרפית. הגרפים להלן מתבססים על נתוני מאגר הנתונים ועל כלי הניתוח וההמחשה של האתר Federal Reserve Economic Data של הבנק הפדרלי של סנט לואיס (ראו כאן).

מה קובע את גובה הריבית על הלוואות משכנתא בארה"ב?

שלא כמו בישראל, ריבית המשכנתאות בארה"ב נקבעת למעשה בשוק ההון: רוב הלוואות המשכנתא "נארזות" לצורך איגוח (securitization) ונמכרות (לאחר גידור סיכוני אשראי באמצעות ביטוח אשראי חיצוני) למשקיעים בשוקי הכספים וההון. ניירות-ערך אלו - Mortgage-Backed Securities - נסחרים בשוקי הכספים, ומחיריהם בכל נקודת-זמן משקפים את שיעור התשואה שאותו מבקשים המשקיעים. משיעור התשואה הזה ניתן לגזור לאחור (על-ידי הוספת פרמיית ביטוח האשראי, דמי הניהול השוטפים והוצאות ההנפקה) את שיעור הריבית על הלוואת המשכנתא. לכן, שינויי מחירים בשוק ניירות הערך המגובים בהלוואות משכנתא מחלחלים ישירות לשיעורי הריבית על הלוואות.

אבל מה "מנענע" את מחירי ניירות-הערך (MBS) האלו? המשקיעים רואים בהם תחליף קרוב לאגרות החוב של הממשלה האמריקנית, והם יעדיפו להשקיע בניירות ערך אלו אם התשואה עליהם תהיה מספיק גבוהה מזו שמובטחת להם על-ידי השקעה בניירות ערך ממשלתיים (בדרך כלל: 0.5-0.8% מעבר לתשואה לפידיון על אג"ח ממשלתית לתקופה מקבילה). לכן, התשואה על MBS תנוע במיתאם לתשואה על אגרות החוב הממשלתיים. מכאן, ששיעור הריבית על הלוואות משכנתא ינוע במיתאם כמעט מלא עם התשואות לפידיון (Yield-To-Maturity) על האג"ח הממשלתי (ולכן במיתאם שלילי עם מחירי האג"ח).

להלן גרף מס' 1, המתאר את שיעור התשואה לפידיון (YTM) על אגרות החוב של ממשלת ארה"ב לטווח של 10 שנים בחמש השנים האחרונות. הבחירה ב-10 שנים (ולא ב-30 שנה) נובעת מכך שללווי המשכנתאות בארה"ב יש אופציה לפרוע את יתרת החוב (ללא עמלה בגין פירעון מוקדם) בכל נקודת זמן, ולכן משך החיים הממוצע של תיק משכנתאות שניתנו ל-30 שנה קרוב לזה של אג"ח ל-10 שנים.

גרף מס' 1

מה אנו רואים בגרף? ה"זנב" (2021-2022) ממחיש שהעלות השולית של החוב הממשלתי בשנות הקורונה היתה נמוכה מאוד (כ-1.5%), שהיא עלתה במהירות לקראת סוף 2022 לסביבת 4%, ושהיא נמצאת מאז 2023 במגמה איטית-אך-רצופה של עלייה. בשבוע הראשון של אוקטובר היא הגיעה לשיא - 5.31%. ישנן השלכות מרחיקות-לכת להתפתחות זו מבחינת הניהול הפיסקלי: לא מדובר רק בהתייקרות המימון בגין הגירעון הממשלתי השוטף אלא גם בתהליך מתמשך של החלפה הדרגתית של חוב ישן וזול בחוב חדש ויקר. אבל אנחנו נתייחס בהמשך רק לכמה השפעות הרלוונטיות לענייננו, על שוק המשכנתאות והדיור.

מה קרה לריבית הממוצעת על משכנתאות?

להלן גרף מס' 2, המציג את התפתחות הריבית הממוצעת על הלוואות משכנתא (הלוואות בריבית קבועה לתקופה של 30 שנה) בארה"ב בחמש השנים האחרונות. שנת המיפנה היא 2022: במהלכה טיפסה הריבית הממוצעת על הלוואות מסביבת 3% לסביבת 7%. זהו מיפנה דרמטי. משמעותו היא שבתוך שנה אחת התשלום החודשי עלה בחדות, בכ-60%, לאותו גודל של הלוואה. לדוגמא, בגין הלוואה בגובה מיליון דולר נדרש לווה ב-2021 לשלם 4,216 דולר מידי חודש; בסוף 2022 הוא נדרש לשלם 6,653 דולר.

גרף מס' 2

כיצד צפויה עליית הריבית להשפיע על הלווים?

מאחר שמדובר כאן בהלוואות בריבית קבועה, עליית הריבית איננה משפיעה על התשלומים החודשיים בגין הלוואות קיימות (כל הרעיון של הלוואה בריבית קבועה הוא להגן על הלווה מפני עליית הריבית) אלא רק על הלוואות חדשות. התייקרות ההלוואות החדשות תגרום לכך שחלק מרוכשי הדיור הפוטנציאליים יתקשו לעמוד בתשלומים החודשיים הנדרשים למימון הרכישה - הם ייאלצו להקטין את גובה ההלוואה שייטלו ולכן גם את תקציב רכישת הדיור. במקרה הקיצוני הם ייאלצו לוותר כליל על תוכניתם לרכוש נכס לדיור או לשפר את מגוריהם הנוכחיים. צפוי, לכן, שיקטנו הביקושים לדיור ולאשראי לרכישת דיור.

ובכל זאת: כיצד יושפעו לווים קיימים מעליית הריבית על משכנתאות?

הלוואת המשכנתא הנהוגה בארה"ב שונה מבחינה משפטית מזו הנהוגה בישראל: זוהי הלוואה שנועדה לממן עיסקה ספציפית, והיא קשורה לכן לנכס ספציפי. הסיבות הן היסטוריות, והביטוי המעשי של שונות זו הוא שתי תכונות ברורות: האחת - ההלוואה בארה"ב היא Non-Recourse, כלומר הבטוחה היחידה כנגדה היא שעבוד זכויות הלווה בנכס הנרכש לטובת בעל החוב. בהלוואה מסוג Non-Recourse, אם הלווה לא יעמוד בהתחייבויותיו החוזיות - בעל החוב יכול לממש את הזכויות המשועבדות לו (כלומר: למכור את הנכס כדי לפרוע את החוב) אבל איננו יכול לדרוש מהלווה לפרוע את החוב על-ידי מימוש נכסיו האחרים. כידוע, שיטה זו איננה נהוגה בהלוואות משכנתא בישראל, ובעל החוב יכול לתבוע מהלווה לפרוע את החוב בהסתמך גם על נכסיו האחרים שלא שועבדו למלווה במסגרת ההלוואה. התכונה השנייה שמבדילה את הלוואת המשכנתא בארה"ב מזו הישראלית היא שמכירת הנכס נשוא-ההלוואה מחייבת את הלווה לפרוע את יתרת החוב. כידוע, הנוהג בישראל איננו מחייב את הלווה לפרוע את יתרת החוב, והוא יכול - בהסכמת בעל החוב - לשעבד כנגדו נכס אחר (ע"ע: "גרירת משכנתא"). באמירה כוללנית, ההלוואה הנהוגה בישראל היא ללווה; ההלוואה הנהוגה בארה"ב היא למימון עיסקה ספציפית.

התכונה השנייה - היא זו שחשובה לענייננו. אם מכירת הנכס מחייבת את הלווה לפרוע את יתרת החוב, אזי כל מהלך של משק בית למכור את ביתו כרוך בפירעון מלא של חוב המשכנתא שלו; אם מטרתו היא להחליף נכס דיור אחד באחר - עליו לממן את רכישת הנכס החדש באמצעות הלוואת משכנתא חדשה. וכאן הוא נחשף להשפעת עליית הריבית: כיון שריבית המשכנתא התייקרה בצורה כ"כ דרמטית בשנים האחרונות - ייתכן שמשק הבית לא יוכל יותר לממש את רצונו להחליף נכס דיור.

מה זה אומר? לא מדובר רק במשקי בית שחשבו לשפר את מצב הדיור שלהם וכעת מהלך זה אולי איננו עוד בהישג-ידם - מדובר גם במשקי בית ששקלו לשנות את המיקום הגיאוגרפי של מגוריהם לצורך שינוי מקום-עבודה; עליית הריבית מונעת זאת מהם. התוצאה של עליית הריבית היא, אם-כן, פגיעה בניידות כוח העבודה: אנשים "לכודים" במגוריהם בגלל העלות הגבוהה של מיחזור הלוואת משכנתא.

מהי ההשפעה של עליית הריבית על היקף מתן האשראי לדיור?

להלן גרף מס' 3, המציג את התפתחות מתן האשראי לדיור בארה"ב בחמש השנים האחרונות (origination). מהגרף עולה בבירור ההתרסקות של קצב מתן האשראי. התרסקות זו משקפת את שתי המגמות שמנינו לעיל, ששתיהן נגרמו על-ידי עליית הריבית: זו של ירידת הביקוש לרכישת דיור מצד חסרי-דיור, שמתקשים לעמוד בנטל השוטף של תשלומי המשכנתא, וזו של ירידת הביקוש למיחזור הלוואות משכנתא מצד מחליפי דיור פוטנציאליים. ראוי לזכור שהיסטורית, רוב מתן האשראי לדיור בארה"ב היה קשור למיחזור הלוואות קיימות.

גרף מס' 3

מה קרה למחירי הדיור בארה"ב?

להלן גרף מס' 4, המציג את קצב העלייה (%, השינוי לעומת התקופה המקבילה בשנה קודמת) של מחירי הבתים בארה"ב בחמש השנים האחרונות. לאחר נסיקת המחירים בתקופת מגפת הקורונה, אנו עדים להאטה מתמשכת של עליית מחירי הבתים עד כדי יציבות במונחים ריאליים (בניכוי שיעור האינפלציה). ירידת היקף מתן האשראי בשנים האחרונות איננה נובעת לכן מנסיקת מחירי הדיור אלא מעליית שיעור הריבית על משכנתאות. 

גרף מס' 4

ולבסוף - מה קורה להיקפי הבנייה של בתים פרטיים בארה"ב?

להלן גרף מס' 5 המציג את קצב התחלות הבנייה של בתים פרטיים בחמש השנים האחרונות (אלפי בתים, במונחים שנתיים).

גרף מס' 5

מגרף זה עולה בבירור ירידה בקצב התחלות הבנייה של בתים חדשים. קצב הבנייה השנתי הוא כיום בערך 1.3 מיליון, לעומת כ-1.6 מיליון בתחילת העשור הנוכחי ולעומת קצב של כ-1.8 מיליון במצבים של גיאות כלכלית בעשורים האחרונים. אז נכון אמנם שהאטת קצב הבנייה היא שסתום חיובי מבחינת היענות ענף הבנייה לירידת הביקוש, אבל היא גם פעולה פרו-מחזורית מבחינת ההשפעה על בועה עתידית של מחירי דיור, לכשיחול מיפנה חיובי בביקוש לדיור. 

יום הדין מתקרב: אייזנקוט ושותפיו לגוש השינוי

 

נכנסנו לאוקטובר - חודש הבחירות לכנסת ה-26. ארבע שנים לאחר הבחירות לכנסת ה-25 (1.11.2022) שהניבו את קואליציית "ימין-על-מלא" שהמיטה אסון על מדינת ישראל ושבע שנים לאחר שהבחירות לכנסת ה-21 (9.4.2019) הסתיימו בלא הכרעה אפקטיבית וגרמו לכנסת ה-21 לפזר את עצמה ולמדינת ישראל להיקלע לאי-יציבות משטרית ולסערה פוליטית מתמשכת ("שבע השנים הרזות"?) - הציבור הישראלי עומד שוב בפני הכרעה פוליטית. נראה שהפעם ההכרעה איננה בחירה אידיאולוגית מקובלת בין שתי דרכים פוליטיות אלא היא גורלית לעצם קיומה של ישראל: לדרך שבה מדינת ישראל נעה בשנים האחרונות אין מוצא, והמשך כהונתה של הקואליציה הנוכחית עלול להביא לסופו של החזון הציוני. לא פחות.

על מה נדרש הציבור הישראלי להכריע בבחירות אלו? בניגוד למה שטורחים לספר לנו, לא מדובר בהכרעה אידיאולוגית בין ימין לשמאל פוליטי: אין באמת פער אידיאולוגי בין רוב המפלגות, לא בנושאים חברתיים ולא בנושאי מדיניות חוץ וביטחון. זו אינה הכרעה לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: רוב מפלגות גוש השינוי הן מפלגות ימין שתתקשינה להסכים על חלוקת הארץ כחלק מהסכם מדיני. זו אינה הכרעה לגבי ההפיכה המשטרית שהוכרזה בינואר 2023: ההפיכה כבר השיגה חלק ניכר מיעדיה, וקשה לדמיין שתוצאות הבחירות תהיינה נחרצות מספיק כדי לאפשר רפורמה חוקתית מקיפה (חוקה לישראל) שדרושה כדי לבצר את הדמוקרטיה הישראלית. זו אינה הכרעה לגבי נשיאה בנטל מצד הציבור החרדי, שכן קשה לצפות שצעירי הציבור החרדי אמנם ישתלבו בעתיד הקרוב בשירות הביטחוני ושהציבור החרדי יוותר ללא קרב מר על הטבות כלכליות מרחיקות לכת שהוא נהנה מהן כיום ועל זכותו להיות פטור מנורמות מחייבות של חינוך ממלכתי. זו אפילו איננה הכרעה לגבי הטיפול ביוקר המחייה: אין למפלגות השונות תוכניות אמיתיות (להבדיל מסיסמאות) לנושא זה. מהו, אם כן, נושא הבחירות? רק הכרעה לגבי החלפת השלטון. ובצדק, כי לכל הבעיות הנוכחיות של ישראל יש רק שורש אחד: כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. אם הבחירות הקרבות יביאו להחלפתו של נתניהו - ממילא כל הבעיות לעיל יעלו על מסלול של ריפוי ומדינת ישראל תוכל לצאת לדרך חדשה של שיקום מדיני, חברתי וכלכלי.

אנחנו מצויים ברגע מכריע. התהליכים המתפתחים בשנים האחרונות הם הרסניים ומאיימים על המשך קיומה של מדינת ישראל. גם כשנתקן, הנזק שהם כבר גרמו עוד ישפיע על חיינו שנים קדימה. ייתכן אפילו שאנו מתקרבים לנקודת האל-חזור, ושלא יהיה עוד בכוחנו להציל ולשקם את החלום הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית שהוביל אותנו בעבר. זה לא ברור לכולם: יש בינינו כאלו שמטפחים תקווה לגונן על עצמם מפני הנזקים המתקרבים, אם על-ידי יצירת "בועה" חברתית-כלכלית שתבודד אותם מהמציאות המאיימת מבית, ואם על-ידי הגירה לארץ אחרת. אני מציע לחשוב שמדובר במהלכים חסרי-תוחלת: אין בועה מספיק הרמטית שתבודד אותנו מפני המציאות הקשה שאליה אנחנו גולשים, ואין באמת אופצייה ל"רילוקיישן" המוני של הציבור הישראלי הליברלי. כי לא רק בחוצות ישראל - גם מסביב לנו יהום הסער.

הניסיון לבלום את נתניהו נמשך כבר תקופה ארוכה, והציבור הליברלי זיהה לאורך השנים מספר מנהיגים פוליטיים שקראו עליו תיגר. הנהייה אחריהם לא קרתה בגלל כריזמה אישית ולא כיון שבישרו על כיוון פוליטי-אידיאולוגי חדש, אלא בגלל שעוררו תקווה שיהיה בכוחם להביס את נתניהו בבחירות. נזכור את ציפי לבני, בוז'י הרצוג, יאיר לפיד, נפתלי בנט, בני גנץ, ועוד. הם לא הצליחו לממש את התקוות שתלו בהם. המועמד התורן הוא גדי אייזנקוט. ישנם סימנים ברורים בסקרים לכך שהוא - ורק הוא - יוכל להתמודד עם נתניהו ולגבור עליו בבחירות. דוגמא להיותו של אייזנקוט מועמד מוביל לראשות הממשלה ניתן לקבל מנתוני האתר Polymarket המשמש להימורים בנושאים שונים (ראו כאן). בשאלה מי יהיה ראש הממשלה של ישראל בעקבות הבחירות הקרובות מצביע עתה ההימור (1.10.26) על 47% סיכוי לאייזנקוט לעומת 33% לנתניהו. מועמד נוסף - נפתלי בנט - מקבל סיכוי של 10%. גדי אייזנקוט, כך נראה, הוא כיום המועמד המוביל לראשות הממשלה.

מה מתבקש במצב כזה? מפלגות גוש השינוי היו צריכות לרוץ ברשימה משותפת כדי לאותת לציבור שהנושא העיקרי של הבחירות הנוכחיות הוא החלפת השלטון, ומשכך - ההבדלים בין העמדות של המפלגות בנושאים אידיאולוגיים הם משניים בחשיבותם. זה לא קורה: המפלגות מתעקשות לרוץ ברשימות נפרדות ושוקדות על הבלטת השונה בין עמדותיהן כהנמקה לחשיבות הריצה בנפרד. גוש השינוי כולל כיום ארבע מפלגות: "ישר!" של גדי אייזנקוט, שהסקרים (ראו תוצאות סקר חדשות 12 מיום 22.9.2026, כאן) מנבאים לה 23 מנדטים, "ביחד" של בנט ולפיד (13), "הבית היהודי" של ליברמן (9) ו"הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן (9). במצב העניינים הנוכחי, גם אם המפלגות מתעקשות שלא לרוץ ברשימה אחת, הצעתו של אייזנקוט להסכים ביניהן מראש שהממשלה תוקם על-ידי ראש הרשימה שתזכה במירב המנדטים היא סבירה. למרות זאת, היא אינה מתקבלת על-ידי שותפיו. זהו סימן מדאיג. הוא מעיד על כך שגם אם אייזנקוט ייקרא על-ידי הנשיא להרכיב קואליציה - הוא ייתקל בבעלי ברית פוטנציאליים קשים, שינהלו איתו משא-ומתן קשוח על חלוקת הכוחות והשררה בתוך הקואליציה המיועדת. יש לנו תקדים מאיים למה שיכול לקרות כשזוכרים שבעקבות הבחירות לכנסת ה-24 נפתלי בנט סחט מיאיר לפיד את ראשות הממשלה תמורת הסכמתו לחבור לקואליציה, למרות שסיעתו ("ימינה") זכתה אז רק ב-7 מושבים בכנסת לעומת 17 של "יש עתיד". זה מעלה חשש שגם אם רשימתו של אייזנקוט תזכה במספר המנדטים הגדול ביותר, כפי שמורים הסקרים לעיל - שותפיו לקואליציה יעשו כל מאמץ לסחוט ממנו תמורות פוליטיות לא סבירות תמורת הסכמתן להצטרף לקואליציה. בהינתן התיקו הכללי בין הגושים, כל מפלגה קטנה עלולה להפוך ללשון-מאזניים.

האם יש הבדל מהותי בין המפלגות המצויות בגוש השינוי? אני סבור שלא. למעט "הדמוקרטים", מדובר במפלגות ימניות, פרסונליות, בעלות אידיאולוגיה לא-מושחזת (בכוונה), שמציעות למעשה מנהיג-על - לא פרוגרמה ולא נבחרת פוליטית אמיתית. תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה (מבחינת חלוקת הכוח ביניהן) - הדילמות החשובות שעומדות בפני המדינה תזכינה לתשובות זהות, בלתי-נמנעות. לא יהיה מנוס לישראל מכניסה למשא-ומתן מדיני עם הפלסטינים כדרך לקדם הסכמים בינלאומיים במזרח התיכון ולחלץ את ישראל מהבידוד המדיני אליו נקלעה. לא יהיה מנוס מהעלאה ניכרת של שיעורי המס (במונחי תוצר) כדי לממן את הגידול הפרמננטי הצפוי של הוצאות הביטחון. לא יהיה מנוס מגיוס הצעירים החרדים לצה"ל, ולא מהחלת החובה של לימודי ליב"ה על ילדי המגזר החרדי. צריך לכן להתייחס בחשדנות להצהרות הניתנות בשנת בחירות: רוב מנהיגי ישראל נטו בשעת מבחן שמאלה מהצהרותיהם החגיגיות, כי לא הייתה להם ברירה. מן הסתם, כך יקרה גם הפעם: אם לא יחול שינוי מפתיע בעמדות הציבור והסקרים הפוליטיים הנוכחיים יתממשו בקלפי - הקואליציה החדשה תסתמך גם על קולות המפלגות הערביות, והמשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים יצא לדרך. כי אין לנו ברירה.

מה זה אומר לגבינו, הבוחרים הממוקדים בהחלפת השלטון? לבד מ"הדמוקרטים", שיש להם אג'נדה ברורה, המאבק בין מפלגות גוש השינוי איננו על אידיאולוגיה אלא על חלוקת העוגה: כל אחת מהמפלגות משחיזה את כליה לקראת היום שלאחר הבחירות, כדי להפוך את נצחונו המסתמן של גוש השינוי (הניצחון של אייזנקוט) לקרדום לקידום אינטרסים משלה. לאף אחת מהן אין יכולת לנצח את נתניהו בבחירות, ולכן מטרתן היא רק לחלץ שלל מאייזנקוט, לכשינצח. השאלה שבפנינו היא, לכן, אם לתת את קולנו לאייזנקוט כדי שיצליח להחליף את הקואליציה הכושלת בתולדות ישראל ולצאת לדרך של שיקום לאומי בראשות ממשלת שינוי, או שעלינו להתפתות לנימוקי המפלגות האחרות השותפות לגוש השינוי ולהעניק להן את קולנו. בשני המקרים ייתכן שהקואליציה הקיימת אכן תוחלף, אבל החלשתו של אייזנקוט לטובת שותפיו בגוש השינוי עלולה לצמצם את מרותו ובכך להוות מכשול לביצוע מהלכים אפקטיביים של שיקום לאומי.

על הסערה סביב הסרט "נז"א"

 

ישנה מהומה תקשורתית בישראל סביב זכיית הסרט התיעודי הישראלי "נז"א" בפרס מיוחד של השופטים בפסטיבל הסרטים של ונציה. המהומה הזו תוקפנית במיוחד. זה לא קשור לסרט ולא ליוצריו - זוהי (עוד) עדות למצבה הקשה והמתדרדר של החברה הישראלית.

הפגיעה ההמונית של צה"ל באזרחים תושבי רצועת עזה במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר איננה עוד עלילה שקרית של שונאי-ישראל והיא איננה מפתיעה אותנו - ידענו. המספרים על ההרוגים התפרסמו. חלקנו הגיב בשמחה, חלקנו במשיכת-כתף וחלקנו בחלחלה. המהומה הנוכחית איננה לגבי עובדות (הן מוסכמות) - היא לגבי עמדות ולגבי הלגיטימיות של עמדות.

יש דברים שאנחנו יודעים על היקפי הפגיעה באזרחים במהלך המלחמה עוד לפני שניחשף לסרט עצמו. ההתקפה של החמאס בבוקר ה-7 באוקטובר גרמה לתגובה צבאית תקיפה של ישראל. זה היה בלתי-נמנע בהינתן הצעד הרצחני של החמאס והכוונה הכוללת להשמיד את מדינת ישראל (תכנית החמאס לא הצטמצמה לישובי הנגב המערבי). במהלך האופרציה הצבאית הארוכה של צה"ל (שהתמשכה בעיקר בגלל הימצאות חטופים ישראליים בידי החמאס) נראה שנהרגו ברצועת עזה קרוב ל-100 אלף פלסטינים (לפי נתוני משרד הבריאות העזתי, המתבססים להבנתי על ספירת גופות, מדובר על 72 אלף הרוגים). זהו אסון פלסטיני בקנה מידה היסטורי, גדול פי-כמה מזה של "הנכבה", גם יחסית לגודל האוכלוסייה. 

הוויכוח הפוליטי בישראל עוסק בשאלות לגבי עצם היקלעותנו למצב שהוביל לסבב צבאי זה (ע"ע ויכוחים דומים לגבי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים). הוויכוח הפנימי כבר הוביל מזמן את הציבור לנקיטה בעמדות קשיחות ולקרע מחנאי שייתכן שאיננו ניתן לאיחוי בחברה הישראלית. בהינתן הקרע והעמדות הקשיחות - כל דיון ציבורי בכל נושא הוא דיון עקר: כל מחנה אוחז בעמדה קשיחה (וצפויה מראש) בהתאם לזהות המחנאית שאליה הוא משייך את עצמו, ולכן אין לדיון שום תרומה להתלבטות אמיתית ושום סיכוי לשינוי דעה. משכך, כל "דיון ציבורי" אינו יותר מקריאה להתגייסות לדגל המחנאי, לביצור הזהות המחנאית ולהעמקת הקרע בין המחנות. ה"דיונים" הללו הם רק זרדים המשמשים לליבוי אש השנאה הפורצת והמאיימת על שלום ושלמות החברה הישראלית.

בסיפור של הסרט "נז"א", קבוצת יוצרים הכינה מסמך שמאשים את ישראל בהרג לא-מידתי מכוון. היוצרים שייכים לאותו חלק של החברה הישראלית שקיבל את היקפי ההרג בקרב הפלסטינים בחלחלה. אנשים השייכים למחנה זה (ואולי גם כאלו שקיבלו בזמנו את הידיעות על היקף ההרג במשיכת-כתף לאור אירועי ה-7 באוקטובר) ירצו לצפות בסרט ולהתמודד בעצמם עם ההאשמה, בין אם דעתם המוקדמת נוטה לקבל האשמה זו ובין אם הם טרם גיבשו דעה לגביה. אנשים מהמחנה האחר יעשו כל שביכולתם לחסום את הדיון: לדעתם "אין חפים מפשע בעזה", "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם", מדובר בהאשמה אנטישמית שקרית מצד שונאי ישראל, וכל ישראלי שמסייע לעיסוק בשאלה זו הוא בוגד. 

לכן הכל צפוי: העמדות, הטיעונים, האישומים בבגידה. תשכחו מהאשלייה של סולידריות כלל-ישראלית. נשארה רק השאלה של מידת האלימות שתשטוף את החברה הישראלית, אם בעטיו של "הדיון" הפעם או על רקע הבחירות הקרבות. לסרט עצמו אין ערך מבחינת חינוך הציבור: אין מי שמקשיב לדברים.

בחירות והשאלה הפלסטינית: הגענו לצומת ההחלטה

 

דני סיטרינוביץ, חוקר בכיר בתוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טען במאמר שהתפרסם לפני כשבוע בעיתון "הארץ" (ראו כאן) שהתקווה לשלב את ישראל בפרויקט המסדרון הכלכלי בין הודו למזה"ת ולאירופה (IMEC) ללא שתחל תזוזה משמעותית במו"מ המדיני הישראלי-פלסטיני היא אשליה: "כל אינטגרציה אזורית משמעותית תלויה ... ביכולתה [של ישראל] לשנות את יחסיה עם הפלסטינים. ... אי אפשר להבטיח לציבור גם המשך של המדיניות הנוכחית כלפי הפלסטינים וגם השתלבות במזרח התיכון החדש".

התובנה הזו פשוטה. אז מדוע היא איננה מקובלת על רוב הציבור בישראל ואיננה מנחה אותו (כך לפחות זה נראה בשלב הנוכחי לפי הסקרים על התמיכה ברשימות השונות) בבחירה בין רשימות פוליטיות בבחירות הקרובות? והרי התוצאה המתבקשת של היסוס זה מצד הציבור משתקפת (בהכרח) במצעים של הרשימות: אלו אינם כוללים אמירה ברורה ומחייבת לגבי קידום יוזמה מדינית לפתרון הסכסוך.

לגבי שני מחנות בציבור הישראלי - התשובה ברורה: מחנה אחד שם את השליטה בכל שטחי ארץ ישראל בראש מעייניו (בעיקר על בסיס טיעון של זכות היסטורית), ומשכך – פשרה ישראלית-פלסטינית שתכלול ויתור על ריבונות ישראלית בחלק מהשטח שממערב לנהר הירדן איננה באה בחשבון מבחינתו; מחנה אחר משוכנע שאין סיכוי שהמדינה הפלסטינית שתוקם לצד ישראל תהיה שוחרת-שלום ויציבה, אם בגלל חוסר הבשלות המדינית של העם הפלסטיני שלא יאפשר קיום יציב של ממשל עצמי דמוקרטי ותקין ואם בגלל הניסיון הפח"עי המצטבר הטראומטי מאז נסיגת צה"ל מלבנון וההתנתקות ברצועת עזה, ולכן החזון על הסכם ישראלי-פלסטיני שיאפשר לישראל לשגשג בביטחון הוא בעיניו תעתוע-שווא וכל מהלך של פשרה טריטוריאלית הוא נטילת סיכון ביטחוני מוגזם.

אבל המחנות הללו אינם מהווים רוב בישראל: יש בציבור הישראלי גם מחנה ששותף לתובנה שמציע סיטרינוביץ, ולכן מטיל ספק ביכולת של "הסכמי אברהם" להוות מסלול ריאלי שיביא להשגת הסכם מזרח-תיכוני יציב. מחנה זה שואף להשגת הסכם מדיני ישראלי-פלסטיני שבבסיסו היפרדות, חלוקה טריטוריאלית והסדרי ביטחון. לפי הסקרים מחנה זה הוא הרוב בציבור הישראלי, ומה שמשותף לו הוא התובנה שהמצב הנוכחי של כיבוש ושליטה צבאית במיליוני אנשים אינו מוביל לעתיד יציב למדינת ישראל אלא רק למלחמת-נצח שתכלה אותה. זהו, לכן, נימוק תועלתני: כזה שמתמקד בעתידה של מדינת ישראל ולא "רק" בתפיסה מוסרית של הכיבוש. אבל אם כך, מדוע מחנה זה איננו צועק, אינו נוקט עמדה ברורה, אינו מבטא את רצונו בסקרים ואינו דורש במפגיע מהמערכת הפוליטית לאמץ מצעים שכוללים התחייבות מפורשת לחתירה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של פשרה טריטוריאלית? מדוע הוא מתחמק מלעסוק בשאלה הקריטית ובוחר במקום זאת לברבר לעייפה על נושאים כמו יוקר המחייה, הצורך באחדות השורות, הלגיטימיות של קואליציה הנשענת על (או כוללת בתוכה) מפלגות ערביות, ומידת התאמתו של מנהיג זה או אחר להוביל את הקואליציה שתקום?

זהו, לדעתי, גילוי של חולשה. זוהי בריחה מעיסוק בנושא העיקרי (והמסובך) – המשך הכיבוש - ועיסוק בטפל. ואפילו יותר מזה: זהו עיסוק בדחלילים. "יוקר המחייה" הוא סיסמה – לא מושג אובייקטיבי מדיד שקיימת הסכמה כיצד להתמודד איתו; קריאה ל"אחדות השורות" היא לרוב שיכנוע של הרוב להיכנע לדרישות המיעוט ולוותר לשם כך על עקרונות; פסילת מפלגות ערביות מהשתתפות בהכרעות הלאומיות היא גזענות שלא תיאמן במדינה יהודית; ההתמקדות בפרסונה (ולא בפרוגרמה) שמציעות הרשימות היא אינפנטילית (אנחנו מחפשים מלך או משיח, או שאנחנו מבקשים מנהיג פוליטי שישרת אותנו בנאמנות?) ואנטי-דמוקרטית (אנחנו באמת מוכנים להעניק ל"מלך" שלנו סמכויות בלתי מוגבלות?).

בעצם, הסיבה היא שונה: אנחנו פוחדים להחליט. אנחנו מתחמקים מהכרעות לאומיות. אנחנו מעדיפים שמנהיגים פוליטיים יתמודדו עם השאלות ויחליטו במקומנו. לא צריך אפילו שקיפות: שהם יחליטו מה שיחליטו ואנחנו "נזרום" - לא נשאל אותם שאלות קשות, לא מראש ולא בדיעבד. אנחנו דוחים את הקץ: מתלוננים על מורכבות הבעיה הישראלית-פלסטינית, מעדיפים "לקנות" סיסמאות נבובות המצדיקות פסיביות, להמשיך "לנהל את הסכסוך", לקוות שהמציאות תשתנה מעצמה לטובה והבעיות תחלופנה, ובעיקר - מנסים "להרוויח זמן". אולי – כך אנחנו מקווים – נימנע בכך מעימות פנימי ונשמור על אחדות השורות. לכן אנחנו עטים בשמחה על כל סוגיה אזוטרית שמסיחה את דעתנו מהצורך לקבל החלטה בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן כל רסיס מפלגה שמוקם כעת זוכה לדיון ציבורי מעמיק שכולו טקטיקה וחישובים פוליטיים, והעיסוק התקשורתי הוא ברכילות, ב"פוזה". הכל כדי שלא נצטרך לעסוק ב"פיל שבחדר": הצורך להגיע להסכמה מדינית (כלשהי) עם הפלסטינים הן לגופו של עניין והן כצעד לקראת השתלבות בהסכם איזורי חדש במזרח התיכון.

בואו נחזור ל"פיל" - לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מספיק להתחמק. על זה צריכות להיות הבחירות, ורשימה פוליטית שאיננה קובעת עמדה ברורה (לכאן או לכאן) איננה ראויה שנצביע עבורה.

יצאנו לישורת האחרונה של המירוץ להפיכה חוקתית

 

עם סיום המושב האחרון של הכנסת ה-25 יצאנו לישורת האחרונה של המירוץ להשלמת ההפיכה החוקתית. סיום המירוץ צפוי ב-27.10.26 - מועד הבחירות לכנסת ה-26 - אבל ייתכן שצפויות לנו עוד הפתעות. ייתכן שהבחירות הכלליות תידחינה מסיבה כלשהי, ייתכן שלא תתקבל בהן הכרעה פוליטית ויידרש סיבוב בחירות נוסף, וייתכן שתוצאות הבחירות לא תתקבלנה על-ידי הממשלה המכהנת.

אנחנו חיים ומתנהלים מזה כעשור וחצי בתוך מחזה שעלילתו נכתבת על-ידי נתניהו. עלילת המחזה לא נכתבה מראש - היא מאולתרת על-ידי נתניהו בהתאם לצרכיו הפוליטיים והיא מפתיעה אותנו מחדש בכל מיפנה. רק המטרה שקופה: לחלץ את נתניהו ממשפטו כדי למנוע את כניסתו לכלא. מן-הסתם, היו פעם לנתניהו תוכניות ויעדים שונים, וחלקם היה קשור לחזון המדיני-ביטחוני שלו. בשנים האחרונות נותר רק יעד בודד: המילוט מהתהליך המשפטי שבו הוא נתון. כל מהלכיה ההרסניים של הקואליציה הנוכחית מתיישבים עם מטרה זו, ורק איתה: אין סימנים למניעים אחרים. מאחר שמאבקו של נתניהו לעצירת משפטו טרם נשא פרי - הוא צפוי להימשך ואף להיות נואש. כדאי לקחת זאת בחשבון: הרע ביותר אינו מאחורינו - הוא כנראה עוד לפנינו. צפוי לנו מאבק פוליטי מדמם במסע הבחירות שעומד להתחיל. לא נראה עוד סיסמאות מיתממות על "ביחד ננצח" ועל אחדות - המסכות נקרעו והרעל רק יתגבר.

המאבק הפוליטי במערכת הבחירות ישא אופי שונה, תוקפני וממוקד יותר, ממה שראינו עד כה. הוא עלול לגלוש לאלימות פיזית. לא עוד אווירת טרום-פריימריז ליכודי שגורמת לפוליטיקאים אינדיבידואליים להתחרות זה בזה באמצעות הכרזות קיצוניות כדי למצוא חן בעיני ה'בייס' (והבוס) - המתקפה על היריב הפוליטי תהיה מאורגנת, סדורה, אולי פחות מטורללת אבל יותר ארסית וממוקדת. העיסוק הציבורי והתקשורתי בחרדים ידעך לאחר שפרשו, שבעים, לבתיהם - ההתקפה תתמקד כנראה במנהיג המסתמן של האלטרנטיבה השלטונית: גדי אייזנקוט. 

המאמץ להפיכה חוקתית נבלם אמנם ברובו, אבל הוא לא צפוי להיחלש. שטף החקיקה הבוטה של הכנסת בשבוע האחרון לכהונתה הניב סידרה של חוקים. חלקם ייכנסו לתוקף רק לאחר הבחירות, חלקם ייפסלו כנראה על-ידי בג"צ, וחלקם יהווה עילה להתלקחות מערכה חדשה בין גורמי הקואליציה לבין מערכת אכיפת החוק. צפויים מהלכים שלטוניים שמטרתם יצירת עובדות בשטח, צפוי שהממשלה תסרב לקיים את פסיקות בג"צ, וצפויה מיתקפה אלימה ומכוערת על הרשות השופטת ועל היועמ"שית. לא מדובר בהכרח בניסיון להשיג הישגים ממשיים אלא גם לשרת נרטיב: ההתקפה על רשויות החוק הפכה כבר לדגל המלכד את תומכי הקואליציה הנוכחית. זה יהיה מבחן חדש לציבור, ושדה המערכה יהיה המרחב הציבורי: גורמי המחאה שפעלו באפקטיביות ב-2023 יצטרכו להתגייס מחדש להפגנות המוניות אם ירצו למנוע מהממשלה לממש משבר חוקתי. מי שיחשוש ממלחמת אזרחים מגדיל את סיכוייו לנחול מפלה דמוקרטית.

בסוף יהיה בסדר? לכאורה, הסקרים המתפרסמים מצביעים כבר זמן רב על ניצחון לקואליציה אלטרנטיבית (למרות שחלוקת המנדטים בין מרכיבי הקואליציה טרם התייצבה והיא משתנה במידה רבה לאורך זמן) ולסיום עידן נתניהו. אבל אנחנו נמצאים רק בישורת האחרונה - לא בקו הסיום, והדברים עוד יכולים להשתנות. הם כנראה ישתנו כי הגושים הפוליטיים מעט פריכים (כ-10% מהמצביעים הפוטנציאליים של הגושים עדיין מתלבטים), כי חלוקת הכוחות בין מרכיבי הקואליציה האלטרנטיבית נמצאת עדיין בתהליכי שינוי, כי ריבוי הרשימות העצמאיות במרחב שמכונה "המרכז הפוליטי" יוצר פוטנציאל לסכסוכים פנימיים שיפריעו להתגבשות קואליציה מוצקה, וכי המצב המדיני-ביטחוני של ישראל איננו יציב כיום ואירועים ביטחוניים (לרבות אירועים שמטרתם מראש היא השפעה על מהלך הבחירות) עלולים לגרום לתזוזות בדעת הקהל.

מי שמצפה בכיליון עיניים לחילופי שלטון ולהקמתה של קואליציה חדשה צריך להתאזר בסבלנות ובנחישות לקראת מערכת הבחירות הסוערת שמצפה לנו. אין טעם להתרשם יתר-על-המידה ממה שייאמר וייכתב בחודשים הקרובים: הכל צפוי, וצריך רק למקד את המבט בכדור (קיום בחירות דמוקרטיות וחופשיות ללא הפרעות וללא התערבות פוליטית). צריך להירתם להבטחת התהליך הדמוקרטי כרוחו וכלשונו, לדוגמה באמצעות התנדבות לגורמים שמבטיחים לשמור על טוהר הבחירות הדמוקרטיות. וצריך כמובן להשפיע ולהתייצב להצבעה.

אני מעריך שיש סיכוי גבוה שבבחירות הקרובות יתרחש מהפך פוליטי וקואליציה חדשה תצליח להקים ממשלה. לכשתוקם (וצריך להמתין בסבלנות עד שההסכם הקואליציוני ייחתם והממשלה החדשה תושבע), ניתן יהיה להתחיל במלאכת השיקום. זה לא יהיה פשוט כי צפוי שהקואליציה תהיה שמיכת-טלאים של הרבה רשימות קטנות שיש להן אינטרסים שונים ולנציגיהן יש שאיפות לייצוג אישי בצמרת המדינה. ולבסוף, למרות שחלק מהשיקום הצפוי כולל צעדים המוסכמים מראש על כל הרשימות בנוגע לביטול חוקים שיזמה הקואליציה הנוכחית כך שההתחלה אמורה להיות קלה - רצוי להימנע  מהתפיסה התמימה שהגיעו ימות המשיח: המבנה הקואליציוני החדש יהיה מועד לסכסוכים פנימיים וקשה להיגוי.

הבחירות הקרובות הן משאל-עם חוקתי

 

יכול להיות שזה יעבור. שהמצב ישתפר. יכול להיות שמיותר לתת לאירועים הלאומיים הפוקדים אותנו להכניס אותנו לדיכאון, כי הכל יהיה בסדר: בבחירות הקרובות יזכה גוש פוליטי חדש ברוב דמוקרטי שיאפשר לו להקים ממשלה יציבה - ממשלת שינוי. בכך, החשכה שאופפת אותנו כבר שבע שנים תחלוף. יהי אור!. מן הסתם זה לא יקרה בבת-אחת כי נגרמו לישראל נזקים משמעותיים, אבל העיקר - בקרוב יתחיל תהליך של שיקום לאומי ונפשי. סבלנות! רק נעבור את הקיץ - והכל יסתדר. ממשלה חדשה ואחראית תפעל לסיום מצב המלחמה, תושיט יד של שלום ושיתוף פעולה למדינות האיזור, תסיג את כוחות צה"ל, תחתור לחידוש המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני על הסכם מדיני, תשקם את השירותים הממשלתיים החרבים, תטהר את צמרת השירות הציבורי מגורמים פוליטיים הרסניים שהסתננו לתוכה, תשקוד על ביצור שלטון החוק, ותבטיח את שלום הדמוקרטיה. יהיה נפלא, פה בארץ חמדת-אבות! זה יקח אמנם זמן, אבל המנהרה תוצף אור. יחסי ישראל והעולם ישתפרו בהדרגה. בריחת המוחות תיפסק ואפילו נזכה לשיבתם של תושבי ישראל שהיגרו בשנים האחרונות (הם לא ירדו - רק חנו בארצות אחרות) ואולי גם להתחדשות העלייה לישראל. 

רק סבלנות: תנשמו עמוק, חכו לבחירות באוקטובר, ועשו כל מאמץ להשתתף בהן. אולי זה יקרה.

מצד שני, יכול גם להיות שזה לא יעבור. שלא ייווצר גוש פוליטי מנצח (לדוגמה, בגלל סכסוכי אגו בין מובילי הרשימות השונות), שאירועים חיצוניים (או מסע בחירות אפקטיבי במיוחד של נתניהו) יגבירו את התמיכה בו ברגעים המכריעים ויאפשרו לו לנצח בבחירות או לפחות לחסום את הקמתה של קואליציה חדשה ולכפות על ישראל בחירות חוזרות כשהוא נותר בראש ממשלת-מעבר. או-אז, סביר שהסיוטים שלנו יתגשמו: נתניהו יזכה להשלים את ההפיכה המשטרית, משפטו ייפסק, מוסדות המדינה יהפכו לנחלתם הפרטית של מקורביו ובני-בריתו, התקשורת תנוטרל סופית, הדמוקרטיה הישראלית תהפוך לסיסמה ריקה, הביזה החרדית תימשך ואף תתעצם, והסיכוי שישראל תסיים את הכיבוש ותיפרד מהפלסטינים יתרחק מאיתנו. הכל תלוי עכשיו בתוצאות הבחירות הקרובות. אלו כנראה הבחירות הדרמטיות שהיו בישראל, שכן הן אינן עוד משאל עם על "מה" (דרך) אלא על "מי": מיהי מדינת ישראל, מהו חזונה, מהם פניה. זהו משאל-עם חוקתי.

בניגוד לבחירות של 2022, מה שעומד הפעם על הפרק איננו הכרעה בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית (נניח). לא נוכל עוד לומר, כפי שטענו לאחר שממשלת נתניהו החלה לבצע הפיכה המשטרית בינואר 2023, ששאלת אופיה הדמוקרטי של ישראל לא עמדה מעולם על הפרק בעת מסע הבחירות ושמדובר לכן בהונאת הבוחר: כיום ברור לגמרי שמי שיתמוך במפלגות הקואליציה הנוכחית מסכים במפורש למסע לשינוי משטרי שמתנהל פה כבר קרוב לארבע שנים. מצביע כזה מכריז על עצמו בבירור שהוא מאמין שיש להחליש את כוחה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, ושהוא מסכים עם מצב שבו חוק שירות הביטחון לא יחול על המגזר החרדי.

מאימתי בחירות לכנסת הן משאל-עם חוקתי? התפתחות זו איננה מקרית: היא תוצאה של קואליציה של צד אחד של המפה הפוליטית (במקרה שלנו: ממשלת "ימין-על-מלא" שהוקמה על בסיס תוצאות הבחירות של 2022) שמנסה לנצל תוצאות חד-פעמיות לשינוי פרמננטי של אופי המשטר. מהלך זה מתאפשר על-ידי חולשתה המובנית של הדמוקרטיה הישראלית ובגלל העדר חוקה שיכלה להגביל את כוחה של הרשות המחוקקת לשנות משטר. כל המהלכים שראינו בשנים האחרונות - ריסוק מקבילית הכוחות התיאורטית של הדמוקרטיה, ההתרסה השיטתית כנגד זכותה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, הסירוב להכיר בחשיבותם של "שומרי הסף" של הדמוקרטיה וחיסולם בפועל, ההשתלטות על התקשורת, הטיהור בצמרת הסקטור הציבורי - כל אלו קרו למטרה יחידה: ריכוז כל הכוח השלטוני בידי רשות אחת - הממשלה ("משילות" - זוכרים איך זה שווק לנו כעיקרון נייטרלי של אופטימיזציה של ניהול מדינה?). וישנו גם עיקרון חשוב נוסף: כל הכוח השלטוני הזה מקורו בהצבעת הבוחר ( שהואדרה לרמת "העם"), המתבצעת ביום יחיד - יום הבחירות. מרגע ש"הבוחר אמר את דברו" - הנבחר איננו מוגבל עוד בכוחו ואיננו חשוף לפיקוח (הכנסת וועדותיה) ולא לביקורת שיפוטית (הרשות השופטת). ולכן, אופייה של ישראל (ולא רק החלטותיה בנושאים החברתיים והמדיניים) ייחרץ ביום הבחירות. לכן יום הבחירות הקרוב יהיה למעשה משאל עם חוקתי. צאו וחשבו לאיזה מאבק גורלי אנו מצפים באוקטובר הקרוב: The Winner Takes All. מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית לא תתקיים עוד, בעקבות הבחירות: היא תהיה דמוקרטית או שהיא תהיה יהודית.

עד שתיפול ההכרעה, הקואליציה מנסה לשנות את המציאות ולהשלים את ההפיכה המשטרית, אם במהלכי חקיקה ואם במעש (חרם על הייעוץ המשפטי, התעלמות מפסיקות בג"צ). הכתובת שהייתה על הקיר - מלחמת אזרחים - כבר איתנו, והיא כנראה תתעצם לקראת הבחירות. אבל איך כל זה קרה לנו? מדוע, למרות שהסקרים מראים שיש בציבור התנגדות מקיפה למהלכי הקואליציה, איננו רואים התנגדות אקטיבית? ואיך נסביר את היעדרו הבולט של דור הצעירים מההפגנות נגד מהלכי הקואליציה? האם לא ברור לכולנו שהאיום האמיתי על שלומה של המדינה איננו נעוץ באויב חיצוני ("שבע חזיתות") אלא ביריב פוליטי פנימי? ייתכן שהסיבה לפסיביות היא שרוב הציבור מאמין שמדובר בסיוט שיחלוף לכשתתפרסמנה תוצאות הבחירות, שהדברים יסתדרו מעצמם איכשהו, שמיותר ולא כדאי "לשבור את הכלים", ולכן הוא איננו יוצא לרחובות וממשיך לקיים את חובותיו למדינה. או שאולי "הצפרדע כבר התבשלה" והציבור ויתר. כדאי רק להפנים שישנה אפשרות שהסיוט לא הסתיים, שמדינת ישראל תשנה את פניה, ושכולנו נהיה שותפים במחדל לחורבנה.

אזהרת "העשור האבוד"

 

האם צפוי "תור זהב" למשק הישראלי?

המשק הישראלי הפגין בשנים האחרונות עוצמה מפתיעה. למרות המלחמה המתמשכת והגיוס הנרחב לשירות מילואים - הפגיעה בתוצר הייתה צנועה, לפחות לאור התחזיות המוקדמות. על-אף שלאחר ההכרזה על ההפיכה המשטרית (ינואר 2023) נראו סימנים ברורים של פגיעה בהשקעות מחו"ל, תנועות הון בינלאומיות שליליות והיחלשות של השקל, סימנים שעוררו חשש שתהליכים אלו יסלימו לכדי שיטפון של בריחת הון ופיחות השקל – החששות הללו התבדו בהמשך. ההשקעות הזרות בישראל התאוששו, השקל התחזק, האינפלציה נותרה בתוך תחום היעד שקבע בנק ישראל, הריבית ירדה ושוק המניות המריא. בדיעבד, הפסד התוצר (לטענת פרופ' קרנית פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל, רמת התוצר כיום נמוכה בכ-5% מהמגמה הרב-שנתית) היה נמוך מהחששות המוקדמים.

לאחר שתסתיים המלחמה, המשק צפוי לחוות תקופה של גאות כלכלית. מעבר לעצם החזרה של מגוייסים למקומות העבודה, זה יקרה בגלל שילוב של התפתחויות גיאופוליטיות שצפויות בשנים הקרובות: מרוץ החימוש העולמי הצפוי על רקע המלחמה באוקראינה, לקחי המלחמה במפרץ הפרסי והאיום המתקרב של עימות בינגושי. התפתחויות אלו תתבטאנה כנראה בביקוש עצום לתעשיות הביטחוניות של ישראל, והן תתעצמנה אם ישראל תצטרף להסכם הגנה אזורי שיפתח בפניה שווקים חדשים. התפתחויות אלו יוצרות הזדמנויות משמעותיות למשק הישראלי, המצטיין במוניטין חזק לתעשיות הביטחוניות, בסקטור חזק של תעשיות היי-טק, ביתרון יחסי בניצול התפתחותה של הבינה המלאכותית וברמה מדעית גבוהה שיוצרת בסיס מוצק של מו"פ בתהליכי הייצור.

האופק מצביע, לכן, על אפשרות סבירה שהמשק הישראלי ייהנה מפריחה כלכלית מואצת (תוך שינוי בהרכב הייצור והתעסוקה). התהליך כולו יכול להיות מובל על-ידי הסקטור הפרטי: אין צורך בהתערבות ממשלתית כדי להובילו. עם זאת, המדיניות הכלכלית היא חשובה - תפקידה לאפשר את הפריחה של הסקטור הפרטי: לשחרר חסמים, למנוע צווארי-בקבוק, וכללית - ליצור אקלים שתומך בהאצה כלכלית.

אזהרה: ישנו ענן שחור באופק הזהוב

למרות הציפיות לגאות כלכלית - חשוב לשים לב לכך שישנו ענן שחור באופק. הענן הוא התרחיש האפשרי והמסוכן של אובדן שליטה פיסקלית על רקע הגידול העצום של ההוצאה הביטחונית הצפוי לישראל בשנים הקרובות והקושי לממן אותו. כשל של הניהול הפיסקלי עלול לסכל את הצלחתו של המשק הפרטי לנצל את ההזדמנויות שתיפתחנה בפניו, כיון שהוא עלול להוביל למשבר כלכלי. 

התקדים הרלוונטי הוא האירוע של "העשור האבוד" – התקופה שלאחר מלחמת יוה"כ שבה ניהול פיסקלי כושל (בעיקר גירעון ממשלתי עצום ומדיניות מוניטרית רפויה, על רקע גידול עצום של הוצאות ביטחון ומשברי אנרגיה) גרם למשק הישראלי להאטה מתמשכת של קצב הצמיחה, לאינפלציה דוהרת ולמשבר מאזן תשלומים חמור עד לקריסתו ב-1985. קצת נתונים להמחשה (מקור הנתונים: מאגר הנתונים של ה-FED): בעקבות מלחמת יוה"כ הואט קצב הצמיחה השנתי הממוצע של המשק מכ-11% (1973-1968) לכ-3% (1985-1975). בעקבות הפעלת תוכנית הייצוב הכלכלי של 1985 החל המשק להתאושש, וקצב הצמיחה השנתי הממוצע הואץ לכ-6% (2000-1985). נזכור, לכן: התנהלות פיסקלית קפדנית היא תנאי הכרחי להתממשות "תור הזהב"; בלעדיה – המשק יחמיץ הזדמנות ואולי אפילו ייקלע למשבר כלכלי.

קל להיקלע לאובדן שליטה פיסקלית – הדרך לשם יכולה להיות רצופה כוונות טובות. נניח שבעקבות הבחירות הקרובות לכנסת תוחלף ממשלת המחדל בקואליציה שוחרת-טוב, שתמקד את מאמציה בריפוי חולייה של החברה הישראלית. מטבע הדברים, מאמצים אלו יכללו (מעבר להוצאות הביטחון המוגדלות) השקעות ניכרות לשיקום אזורי הצפון והנגב המערבי, והגדלה משמעותית של תקציבי רווחה שהתדלדלו בעשורים האחרונים. מדובר כמובן במאמצים חיוביים, כאלו שיתקבלו בוודאי בהסכמה בקרב הציבור הרחב. אלא שכוונות טובות, בצירוף חולשה פוליטית טבעית של קואליציה חדשה שמנסה "לבחור את מלחמותיה" ולרצות את רוב הציבור -  עלולים לפתות את הממשלה לחשיבה כאילו ניתן להתעלם (ולו גם זמנית) מאילוצים פיסקליים, כאילו הכלכלנים הממשלתיים הם משביתי שמחות קטנוניים שאינם מבינים את גודל השעה. זו תהיה טעות קשה שתסכן את עתידו של המשק.

האירוע כבר בעיצומו

לא מדובר בהתרעה מודיעינית אסטרטגית שיש לקחת בחשבון במועד כלשהו בעתיד: אנו מצויים כבר עתה במצב חירום כלכלי. זה נכון לאור הוצאות המלחמה העצומות, לאור הצורך הברור להקצות משאבים ניכרים לביטחון גם בשנים הקרובות, ולאור הגידול המהיר (שכבר קרה) של החוב הציבורי במונחי תוצר. לפיכך יש לנקוט בצעדים מיידיים. 

הדחיפות מחייבת אותנו להבחין בין מדיניות כלכלית אחראית שדרושה לישראל בטווח הארוך ("תוכנית חומש"), מדיניות שעניינה רפורמה כללית, שצריכה להיות שקולה, מתוכננת בקפידה ומכוונת להתייעלות משקית - לבין מדיניות חירום, כזו שמתחייבת כבר בטווח הקצר: היא צריכה להיות נמרצת, דחופה, כזו שכוללת בהכרח גם צעדים בעלי אפקט מיידי שאולי אינם נכונים לטווח הארוך. מטרתה היא עצירת הדימום כדי למנוע גלישה של המשק למשבר בגלל הפקרות פיסקלית.

מהי המשימה?

המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 יצרה מציאות כלכלית חדשה למשק הישראלי:

1. זינוק של החוב הפנימי (במונחי תוצר) מכ-60% בסוף 2022 לכ-70% (תחזית) בסוף 2026

2. גידול חד-פעמי עצום של הוצאות הביטחון ב-2026/7 על רקע המלחמה המתמשכת והצורך להשלים את מלאי התחמושת שנגרע

3. צורך בהגדלה קבועה (רב-שנתית) של הוצאות הביטחון הישירות לאור עדכון האיומים, ושל הוצאות אזרחיות לאור הצורך לשקם את נזקי המלחמה בנגב המערבי ובישובי הצפון

ההגדלה הקבועה הצפויה של תקציב הביטחון היא בהיקף עצום, כזה שלא ניתן יהיה לספוג אותו ע"י צעדים "מסורתיים" של התייעלות, קיצוצי רוחב, הסטת תקציבים אזרחיים לביטחון, מציאת מקורות מימון חד-פעמיים, או הגדלת הגירעון. אפילו הקונץ המופלא של "קופסאות תקציביות" לא יספיק. היא תחייב הגדלה ניכרת של תקציב הממשלה הכולל (אזרחי + ביטחוני) בשנים הקרובות. זה יחייב להכניס שינוי משמעותי ומתמשך בהרכב השימושים של המשק. זה חייב לבוא על חשבון שימושים אחרים. על הממשלה "לספוג" את גידול הצריכה הציבורית (לפחות את רובו) מבלי להיקלע לאובדן שליטה פיסקלית, כי המשק עלול להיקלע לאי-יציבות שתחבל בתפקודו של הסקטור הפרטי. הלקח של "העשור האבוד" חייב לעמוד בפני המתכננים וקובעי המדיניות הכלכלית, ולכן המטרה צריכה להיות גיבוש מדיניות כלכלית שתבטיח יציבות ובכך תאפשר לסקטור הפרטי להמשיך ולצמוח.

האתגר הזה מחייב את הממשלה לקבל החלטות בשלושה תחומים: 

1. לקבוע את גובה תקציב הביטחון לשנים הקרובות לאור האיומים ולאור יכולתו של המשק, בעיקר נוכח האפשרות שיחול קיצוץ בסיוע הביטחוני מארה"ב

2. לסרוק את תקציב ההוצאה האזרחית כדי לאתר סעיפים שבהם יש וניתן לקצץ בשנים הקרובות

3. לקבוע תקרה רב-שנתית קשיחה לגירעון הממשלתי ותוואי מחייב להתפתחות החוב הציבורי (במונחי תוצר)

הערכת מצב ביטחונית תביא לכך שתקציב הביטחון בשנים הקרובות יהיה בהכרח גדול משמעותית מזה של השנים שלפני המלחמה. מאחר שתקציב ההוצאות האזרחיות של הממשלה הידלדל בעשורים האחרונים וגרם לשחיקה בטיב השירות הציבורי, כך שקיצוצים נוספים אינם יכולים להוות מקור מימון סביר לגידול בתקציב הביטחון - יש להימנע ככל האפשר מקיצוץ מהותי בתקציבים אלו. ולבסוף, ישראל לא תוכל להתבסס על מימון גרעוני והגדלה משמעותית של החוב הציבורי שכן מדיניות כזו עלולה לאותת לשוקי ההון הבינלאומיים על קושי בניהול הפיסקלי ולהכביד על זרימת הון מחו"ל לסקטור הפרטי. לפיכך, מימון הגידול בתקציבי הביטחון יכול להיעזר גם בסריקה קפדנית של סעיפי הוצאה כדי לזהות אפשרויות לחיסכון, התייעלות ואולי דחיית הוצאות, אבל מתחייב צמצום של הצריכה הפרטית. צמצום זה יושג על-ידי הגדלת המיסוי.

מההחלטות שתקבל הממשלה לגבי תוואי תקציב הביטחון, תקציב ההוצאה הציבורית האזרחית ותקרת הגירעון ייגזר יעד (תוואי) רב-שנתי להכנסות הממשלה. ממד הזמן הוא קריטי: אסור להסס ולאפשר למשק להיקלע לאי-יציבות, ולוח הזמנים הפוליטי האופייני מחייב הצבעה על הישגים בתוך שנה-שנתיים (בעיקר כשמדובר בצעדים שהציבור תופס כ-"גזירות כלכליות"). בהתאם, חלק מהצעדים שבהם נצטרך לנקוט הם צעדי חירום שיינקטו לתקופת-ביניים בלבד, לצורך תיקון הסטייה מהמסלול. 

כמה עקרונות מנחים לגבי מיסוי

הגדלת הצריכה הציבורית תחייב הגדלה משמעותית של הכנסות הממשלה ממיסים. יש לתרגם הבנה זו למהלכי מיסוי ספציפיים. בכל החלטה שתתקבל חשוב להקפיד על מספר עקרונות מנחים:

1. הממשלה חייבת לתמוך בהמשך הצמיחה הכלכלית של הסקטור הפרטי. לשם כך יש להימנע מפגיעה בגורמי צמיחה, בהיצע העבודה, בחופש התחרות, בהשקעות בתשתיות ציבוריות ובביקוש להשקעה פרטית מחו"ל

2. לשינויי מיסוי עלולה להתלוות פגיעה דיפרנציאלית בשכבות האוכלוסייה השונות. לפגיעה דיפרנציאלית כזו עשויה להיות השפעה שלילית על חוסנה של החברה הישראלית ועל מידת הסולידריות שבה, והחשש מפניה עלול לפגוע בנכונות הציבור לקבל את התוכנית (היא בוודאי מהווה נקודת תורפה ב"שיווק" התוכנית לציבור ונקודת משען למלעיזים ומסיתים). לכן, בבחירת הצעדים שייכללו במדיניות הכלכלית החדשה יש לשמור ככל האפשר על השפעה פרוגרסיבית ולהימנע מצעדים שיש בהם כדי להגדיל את אי-השוויון הכלכלי במשק

3. כדי להבטיח התפתחות יעילה של המשק הישראלי יש לשמור על חשיפת המשק הישראלי לתחרות מחו"ל ולהימנע ממדיניות מסחרית שמתיימרת להגן על הייצור המקומי ועל התעסוקה בענפי-משק מסורתיים

4. כדי למנוע זעזועים מיותרים יש לשאוף להשתמש במיסים קיימים (העלאת שיעורי מס), להימנע משינויים מפליגים בשיעורי המס, לשמור על בסיס מס רחב ולהעדיף שינויים פשוטים להפעלה

5. השקה של מדיניות כלכלית חדשה יוצרת הזדמנות לביצוע רפורמות שמתקנות עיוותים שהם פרי מערכת המיסוי והתימרוץ הקיימים. יש מקום לנצל את המדיניות החדשה לתיקון עיוותים היסטוריים כאלו

6. מהלך דרסטי של מדיניות כלכלית מחייב הסברה ממשלתית ושקיפות. השקיפות תסייע לגייס תמיכה ציבורית נרחבת ולמנוע התנגדויות שמקורן באי-הבנה או חוסר-אמון. השקיפות צריכה לחול הן לגבי התכנון והיעדים (כולל קביעת יעדי ביניים), הן לגבי התממשות התוכנית התקציבית, והן לגבי מעקב ובקרה אחר ההתפתחויות הכלכליות בעקבות הפעלת התוכנית

כמה הצעות לדוגמה

הרשימה הבאה איננה ממצה, ומטרתה רק להציע כיווני פעולה: 

1. חידוש מס העיזבון – מס זה היה קיים בישראל עד 1981 ומוצע לחדשו, הן כדי לתמוך בצרכי מימון התקציב והן כדי להקטין את אי-השוויון הכלכלי בישראל. מוצע להטיל את המס רק מעבר לסף נקוב כך שהוא יהיה בעל השפעה פרוגרסיבית

2. מע"מ: ביטול הפטור הקיים על פירות וירקות – הפטור המקורי (1976) ניתן מסיבות לוגיסטיות (העדר קופות רושמות) שאינן תקפות עוד

3. מע"מ: ביטול הפטור הקיים על עיסקאות בתחום העיר אילת – הפטור, שניתן בזמנו לעידוד התיירות בעיר אילת, איננו משמש עוד את מטרתו המקורית

4. מע"מ: העלאת שיעור המע"מ בשתי נקודות האחוז (20%) – צעד זמני, לתקופה של שנתיים. בטווח הארוך רצוי היה להקטין את שיעור המע"מ אל מתחת לרמתו הנוכחית

5. קרנות ההשתלמות: ביטול הטבות המס על החיסכון במסלול זה – ההטבות הקיימות מהוות אפלייה בלתי מוצדקת (בין אפיקי חיסכון) והטבה רגרסיבית

6. קופות הגמל: ביטול הפטור ממס על רווחים מצטברים - ההטבות הקיימות מהוות אפלייה בלתי מוצדקת (בין אפיקי חיסכון)

7. מס הכנסה: הוספת מדרגת מס לבעלי הכנסות גבוהות - צעד זמני לתקופה של שנתיים. מוצע: מדרגת מס נוספת (5%+) על הכנסות שמעבר לכפל ההכנסה החציונית במשק

8. ארנונה: העלאת שיעור המס - צעד זמני, לתקופה של שנתיים. תוספת (20%) לגובה הארנונה. ההעלאה תאפשר לקצץ במקביל את השתתפות הממשלה בתקציבי הרשויות המקומיות

משמעות תקציבית?

אינני מצוי בנושא הכנסות המדינה, וסל המיסוי המוצע לעיל איננו סל אופטימלי אלא הצעה שמטרתה לעורר דיון ("סיעור מוחות"). ובכל זאת, מאחר שמדובר אולי בתוספת הוצאה שנתית קבועה לביטחון של 100 מיליארד ש"ח - נראה לי שיש להציג סדרי גודל של פוטנציאל הגבייה הנוספת של מס כדי להמחיש את המשמעות התקציבית של הצעדים שנמנו לעיל. מעבר לכך, אין ברשימה זו שמתמקדת בצד המיסוי כדי לפטור את הממשלה הבאה ממהלכים שמטרתם קיצוץ מסיבי של ההוצאות, ובעיקר סעיפי הכספים הקואליציוניים.

להלן כמה אומדנים שאספתי בצורה ספורדית ממקורות שונים ברשת:

• ביטול הפטור מתשלום מע"מ על ירקות ופירות יגדיל את הגבייה בכ-5 מיליארד ₪ מידי שנה (מקור: רשות המיסים)

• ביטול הפטור מתשלום מע"מ בעיר אילת יגדיל את הגבייה בכ-2.5 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• העלאת שיעור המע"מ מ-18% ל-20% תגדיל את הגבייה ב-14-18 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• ביטול הטבת המס לחוסכים בקרנות ההשתלמות יביא להגדלת הגבייה בסך 10-15 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• ביטול הטבת המס לקופות הגמל והפנסיה יביא להגדלת ההכנסות ב-15-25 מיליארד ₪ מידי שנה

• העלאת הארנונה (20%+) תביא להגדלת הגבייה של הרשויות המקומיות ב-6-7 מיליארד ₪ מידי שנה 

• אין בידי הערכות על המשמעות התקציבית של חידוש מס העיזבון ושל הוספת מדרגת מס לבעלי הכנסות גבוהות