כלכלת ישראל שלאחר המלחמה

 

המלחמה יצרה בעייה פיסקאלית - לא כלכלית

המלחמה שהחלה ב-7.10.2023 גרמה לגידול עצום בהוצאות הביטחון של ישראל. לא מדובר רק בהוצאה המיידית אלא גם בהוצאה העתידית: כבר עתה ברור שהמשק הישראלי יצטרך להקצות משאבים גדולים לביטחון גם בשנים הבאות, ושבצד ההוצאה הביטחונית תידרש גם הוצאה אזרחית ניכרת למימון השיקום של הנזקים שנגרמו במהלך המלחמה. 

עיקר הבעייה איננו פגיעה כלכלית במשק הישראלי (למרות אובדן תוצר, הסקטור הפרטי דווקא הראה יכולת הישרדות מרשימה במהלך המלחמה) אלא הוא מצוי בתחום הפיסקאלי: יהיה צורך לקיים רמה גבוהה של הוצאות ממשלה (בעיקר בגין הוצאות הביטחון הגבוהות) שיהיה צורך לממן אותה. האומדנים לגבי הוצאות הביטחון הנזרקים לחלל האוויר הם עצומים, וזאת כשהמלחמה עדיין ניטשת. ברור שנצטרך להקצות אחרת את משאבי המשק הישראלי כדי לממנם. בגלל היקף המשאבים הנדרש לא יהיה מנוס מלבצע רפורמה פיסקאלית: להכניס שינוי מרחיק לכת בהתחלקות תקציב ההוצאות של הממשלה ובאופן מימונו.

כיצד מתמודדים עם האתגר?

מהיכן יגיע המימון של הוצאות הביטחון העצומות? עקרונית, התוספת הנדרשת יכולה להיות ממומנת באחת (או יותר) משלוש דרכים:

1. הקטנת הוצאות ציבוריות אחרות (קיצוץ הוצאות ממשלתיות אזרחיות);

2. הגדלת הכנסות הממשלה ממיסים (שמשמעותה קיצוץ בצריכה הפרטית);

3. הגדלת הגירעון הממשלתי (נטילת חוב). 

לכל אחד מהצעדים הללו יש חסרונות ידועים: 

1. קיצוץ ההוצאות האזרחיות של הממשלה פירושו פגיעה ברמת השירותים הציבוריים לאזרח (שירותים שכבר סבלו מפגיעה ניכרת בעשור האחרון) ואולי גם פגיעה בהשקעה הממשלתית (שמשמעותה דחיית פרויקטים של תשתית לאומית); 

2. הגדלת שיעורי המס עלולה לגרום לעיוות כלכלי, לבריחת הון מהארץ ולהרחבת ממדי ההשתמטות מתשלום מס; 

3. הגדלת הגירעון תגרום בהכרח לגידול משמעותי של החוב הציבורי ואיתו להגדלת תשלומי הריבית על החוב בשנים הקרובות, והיא עלולה גם לפגוע בדירוג האשראי הבינלאומי של ישראל ולייקר עבורה את הריבית על החוב הבינלאומי. 

מאחר שמדובר בגידול עצום של הוצאות ביטחון - לא ניתן יהיה לממן אותו על-ידי צעדים מתונים דוגמת אלו שכבר ננקטו (קיצוץ רוחבי של הוצאות אזרחיות, העלאת שיעור המע"מ בנקודת-אחוז או הגדלה זמנית של הגירעון הממשלתי). נצטרך לשלב את כל האמצעים שמנינו לעיל בתמהיל מדיניות. היכונו, לכן, גם לקיצוץ של השירותים הממשלתיים האזרחיים, גם להעלאת שיעורי המס וגם להגדלת הגירעון הממשלתי. 

המבחן האמיתי לאיכותה של ההנהגה הפוליטית

מלחמות היו תמיד, ומימונן תמיד היה אתגר פוליטי. לא מדובר באתגר שלא ניתן להתמודד איתו מקצועית: יש צורך לאמץ תוכנית כלכלית מתאימה, ולכלכלנים יש יכולת מקצועית להכין מספר חלופות (תמהילים) אפשריות. הבחירה בין החלופות היא תפקידה של ההנהגה הפוליטית, שכן רק היא מייצגת את טובת הציבור כשמדובר בשאלה של נשיאה בנטל. הבעייה המיידית היא שהציבור עלול לראות את התוכנית כדרסטית ("כואבת", בשפה התקשורתית), ולכן המשימה הקשה נמצאת במגרש של ההנהגה הפוליטית: היא זו שצריכה "למכור" את התוכנית לציבור הרחב, והיא זו שצריכה לנמק לו את בחירתה בחלופה אחת על-פני חלופות אחרות. זה דורש אומץ פוליטי. זה תלוי ביכולתה של ההנהגה לעורר אמון בקרב הציבור ולרתום אותו למהלך. 

הנהגות פוליטיות חלשות עלולות להיכשל במבחן המנהיגות בגלל שיקולי פופוליזם. הן עלולות להימנע מלנקוט בצעדי מדיניות אפקטיביים ובכך לדרדר את המשק למשבר כלכלי ארוך-טווח ומיותר. המשבר הכלכלי שפקד את המשק הישראלי בעשור שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוא רק דוגמה היסטורית אחת לכישלון כזה. המנגנון שמפתה הנהגה פוליטית להוביל את המשק למשבר נשען על מורכבותו של הקשר הסיבתי שבין מהלכי המדיניות (המיידיים) לבין תוצאותיהם (העתידיות), מורכבות שיוצרת מרחב לחילוקי דעות ולהעלאת טענות דמגוגיות, ועל ההתנגדות האוטומטית (והצפוייה) של רוב הציבור לקבל על עצמו "גזירות" כלכליות. הנהגה פוליטית אמורה לתווך לציבור את המדיניות הכלכלית הנכונה ולגרום לו להסכים ל"גזירות". הנהגה פוליטית חלשה תתחמק מאחריות זו.

אילו רק….. : מה צריכים היו להיות העקרונות של מדיניות כלכלית שמתמודדת עם האתגר?

נקודה ראשונה היא שיש להפעיל מאמץ ל"ספיגה" של חלק מהגידול הנדרש בהוצאות הביטחון בתוך תקציב הביטחון עצמו, על-ידי ניסיון לקצץ בסעיפי הוצאה שאינם חיוניים בטווח הקצר. נקודה שנייה היא שיש לצמצם ככל האפשר את הקיצוץ בהוצאות האזרחיות כדי להימנע מפגיעה אנושה ברמת השירותים האזרחיים: ישראל נמצאת כבר כיום ברמה נמוכה (בהשוואה בינלאומית) של שירותים ציבוריים, ויש לכך השפעות שליליות על מצבן של אוכלוסיות מוחלשות. חשוב גם שלא לקצץ את ההשקעה הממשלתית בתשתיות הלאומיות: תשתיות אלו נחוצות כדי לאפשר צמיחה מהירה של הסקטור הפרטי. נקודה שלישית היא שיש להגביל את הגירעון הממשלתי: פנייה לנתיב המפתה של הגדלת החוב לא רק מגדילה את נטל שירותי החוב בעתיד אלא גם מהווה איתות לעולם החיצוני על הגדלת סיכון האשראי של המשק ואולי גם על אובדן שליטה פיננסית של הממשלה.

המשמעות העולה מנקודות אלו היא שלא יהיה מנוס מהטלת רוב המימון על הציבור באמצעות העלאת שיעורי המס. זהו מהלך מאתגר ואפילו מבחן רצינות לדרג הפוליטי, כיון שהוא כרוך בעימות עם הציבור ובהסברה בלתי מתנצלת. לא יהיה מנוס מצעד זה.

ולבסוף, בכל משבר גלומה גם הזדמנות. בכל מערכת מיסוי קיימים עיוותים, חלקם כאלו שהתפתחו במהלך השנים עקב שינויים במציאות הכלכלית או "טלאים" שהוכנסו במערכת, וחלקם עקב טעויות החלטה היסטוריות. משבר כלכלי יכול להציע הזדמנות נוחה לתיקון עיוותים היסטוריים שכן אפשר לגייס את הרצון הטוב של הציבור ל"גיהוץ קמטים" במערכת המיסוי הקיימת. ברור לי שבמגירותיהם של אנשי משרד האוצר נמצאות כבר הצעות שונות לתיקונים כאלו, אבל אי-אפשר בלי להזכיר "קמטים" מוכרים וחשובים כמו הפטור המיותר ממע"מ על ירקות ופירות ועל קניות בעיר אילת, הטבות המס המיותרות על חיסכון אישי בקופות גמל ובקרנות השתלמות, והיעדר מוחלט של מס עיזבון בישראל. רפורמה במיסוי תוכל לנצל את ההזדמנות לתיקון עיוותים אלו.

נקודת התורפה הפוליטית של ישראל

בבואה להתמודד עם האתגר הכלכלי שנוצר בעקבות המלחמה, הבעייה של ישראל היא חולשה יוצאת דופן של ההנהגה הפוליטית. חולשה זו עלולה להרתיע את ההנהגה הפוליטית מלנקוט בצעדים הכלכליים הנדרשים (ראינו בחודשים האחרונים צעדים הפוכים, של הקטנת שיעורי מס, הגדלת פטור ממע"מ על יבוא אישי ו"פיצויים" לנוטלי משכנתאות בגין עליית הריבית), לגרום בכך לכישלון בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, ואז פנינו מועדות למשבר כלכלי. 

כתופעת לוואי של מחדל-מעשה אנחנו צפויים למיתקפה תעמולתית מצד הממשלה: להכחשה פומבית של עצם הבעייה הכלכלית והיקפה, להצגת תוכנית-סרק אימפוטנטית שאין בכוחה להתמודד עם האתגר האמיתי, ולתעמולה שמטרתה לנטרל את טענותיו של הדרג המקצועי על-ידי הצגת עמדתו כמוטה-פוליטית. זה יהיה מן-הסתם מלווה בהפצת אמת אלטרנטיבית על המשק. בהמשך, אנחנו צפויים להסתרה של האינדיקטורים הכלכליים השוטפים על-ידי שימוש בתרגילים תקציביים מכוונים ו"קוסמטיקה" של הנתונים המתפרסמים. השיח הרעיל והמפלג שרווח בישראל בשנים האחרונות בדיון המדיני-ביטחוני יפלוש גם לדיון הכלכלי. במהרה גם יסומנו "אויבים": "בנק המטרות" של הדרג הפוליטי יכלול מן-הסתם את צמרת משרד האוצר ואת הנהלת בנק ישראל, וצפויות החלפות של בעלי מקצוע במשתפי פעולה. 

האם זה קשור לנתניהו?

התרחיש המתואר כאן איננו מוגבל למציאות של המשך כהונתה של ממשלת נתניהו. גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית - סביר (לפי הסקרים המתפרסמים) שהממשלה החדשה תישען גם היא על קואליציה צרה, תחוש חוסר-ביטחון בנוגע ליציבותה, ותחשוש לקבל החלטות אמיצות (ו"כואבות") ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הכלכלית. 

אם אמנם כך, אזי גם ממשלה חלופית (אלא אם היא תישען על קואליציה מספיק רחבה ומוצקה) לא תעז להתמודד עם האתגר הכלכלי שמעמידה המלחמה בפני המשק הישראלי על-ידי נקיטה במדיניות כלכלית אפקטיבית. משיקולי יציבות היא תעדיף כנראה לנקוט באמצעים חלקיים בלבד: הכרזות אמיצות ומהלכים חלושים. אם אמנם כך - המשק הישראלי עומד בפני התפתחות כלכלית שלילית בשנים הקרובות. ניתן היה למנוע אותה אילו זכינו במנהיגות-אמת, אבל קשה להניח ש"המשיח הכלכלי" יגיע לירושלים באוקטובר השנה - אולי הוא יתמהמה עד שהציבור הישראלי יתפכח ויאפשר לרשימה פוליטית מסוימת להקים ממשלה יציבה ובטוחה שתעז לבצע רפורמה כלכלית. 

כמה אמירות על המצב בישראל

 

1. נתניהו הוא מנהיג היסטורי. לא מדובר במנהיג שנקלע באקראי לאירועים היסטוריים בעומדו ליד ההגה - הוא מנהיג שמחולל אותם. בהשאלה: הוא אינו הנווט שמיטיב לקרוא את המפה ("הראשון לזהות") - הוא האיש ששירטט אותה. הבעייה ההיסטורית שעומדת בפני מדינת ישראל היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, והסתבכותה-מרצון של ישראל ב-1967 עם מצב (שנראה בזמנו מצב חולף) של כיבוש צבאי ושליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים. נתניהו הוביל את הבחירה ההיסטורית של ישראל לסרב לתביעה הפלסטינית להגדרה עצמית ולהימנע מלנסות ולמצוא לה פתרון בהסכמה. הוא מייצג את התפיסה לפיה המצב הנוכחי איננו מצב-ביניים, אלא זהו למעשה המצב הרצוי, הנכון לישראל בטווח ארוך. משום כך הדרך לחיפוש ולמציאת מוצא מוסכם מהסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בהכרח דרך סיום כהונתו של נתניהו כראש הממשלה.

2. אינני יודע כיצד תסתיים המערכה באיראן, אבל ברור שכאשר נצא מהממ"ד נמצא את עצמנו בעיצומה של מערכת בחירות. זה טוב, כי האתגר העיקרי שעומד בפנינו כחברה הוא פנימי: להחליט, בבחירות דמוקרטיות, אם ניתן לנתניהו מנדט להמשיך להוביל את ישראל. לפיכך, המיקוד כיום לא צריך להיות בדילמה הצבאית סביב המערכה מול איראן, לא בתגובות למהלכיה הבוטים של ההנהגה הפוליטית הקיימת ולא בדילמה הפתטית של בחירה בין ששת הדיאדוכים של האופוזיציה - המיקוד צריך להיות בהחלפת הנהגה, בבחירת הדרך המדינית. לטובת כולנו, רצוי שהחלפת ממשלתו של נתניהו תהיה באמצעות הכרעה דמוקרטית - לא כתוצאה מפסיקה משפטית שתגדיל את הסיכון של התדרדרות למלחמת אזרחים. העילה להחלפת נתניהו צריכה להיות התנגדות נרחבת לדרך המדינית שהוא מתווה - לא הרשעה בשוחד, מירמה והפרת אמונים. הבחירות הקרבות הן החשובות ביותר בתולדות המדינה, כי בהן תכריע החברה הישראלית בשאלות היסוד שלה, לכאן או לכאן.

3. החברה הישראלית היא שמיכת טלאים. בזה תמיד היה כוחה (מיזוג גלויות העם היהודי) ובזה היה גם קיסמה התרבותי. אבל השמיכה הולכת ונפרמת, בכוונת מכוון: ההסתה הצליחה, "טלאים" מסוימים שוכנעו, והם שוללים כיום את זכותם של "טלאים" אחרים להשתייך. אני מציע שבמקום לריב בינינו - נבין: כל ההחלטות החשובות על גורלה של ישראל תלויות במנהיגות שתיבחר בבחירות הקרובות. אם ה"טלאים" שלנו יצליחו להביא לסיום שלטונו של נתניהו - מה טוב. אם ה"טלאים" שתומכים בנתניהו יצליחו לבסס את המשך שלטונו - נצטרך לשקול מחדש את עתידנו. ייתכן שהגיע סופה של השמיכה ששמה 'החברה הישראלית'. נחכה ונראה.

4. שתי קהילות מתוך החברה הישראלית מאיימות כיום על המשך קיומה של מדינת ישראל ברוחה ובמתכונתה הקיימות: הציבור החרדי והציונות הדתית. הציבור החרדי - בתפקודו כטפיל בחברה הישראלית ולאור קצב גידולו הדמוגרפי המסחרר - מהווה בעייה שאין לה פתרון באופק ומאיים לכן על קיומה של מדינת ישראל: הוא איננו לוקח חלק פרודוקטיבי בחיי המדינה, ומצד שני מנצל את המערכת הפוליטית המשותקת לסחיטת הטבות כלכליות מפליגות. הציונות הדתית שינתה עם השנים את אופייה - היא הפכה מגירסה שומרת-מיצוות של הציונות המדינית ("ציונות עם כיפה") ללאומנות המסתמכת על פרשנות דתית קיצונית להעלאת תביעות טריטוריאליות (גם צורתה של הכיפה השתנתה). החזון הציוני בעיניה איננו מתמצה בבניית בית לאומי בארץ ישראל, כמוצהר במגילת העצמאות, אלא כולל שליטה יהודית ונוכחות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל: בארץ ישראל המנדטורית תוקם רק מדינה יהודית. השאיפות של שתי קהילות אלו אינן מתיישבות עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתחייבת כאן הכרעה.

5. אני סבור שהבחירה ההיסטורית של ישראל להיות מדינה דמוקרטית ויהודית מסתברת בדיעבד כטעות: קיימת סתירה בין שני הדגלים הללו, והמדינה תצטרך לבחור ביניהם. קיים אמנם מרחב גמישות כשמנסים לתרגם את המושג "דמוקרטיה" לשיטת ממשל ספציפית, אבל שליטה במיליוני פלסטינים משוללי זכויות אזרחיות איננה יכולה להיות כלולה במרחב זה. מעבר לכך, ככל שההפיכה השלטונית שמתרחשת בישראל מאז תחילת 2023 מתקדמת, מתחוור לנו שהיעד שהיא חותרת אליו איננו יכול להיחשב כדמוקרטיה אלא כקריקטורה שלה. המצב חמור עוד יותר כשתוהים לגבי ההגדרה של מדינה "יהודית": הגדרה כזו איננה באמת בנמצא. הניסיון הציוני הנאיבי ("אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל") התייחס, ובצדק, ל"הכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר-המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל", אבל מדובר היה בהקמת מדינה עבור העם היהודי - לא במדינה יהודית-דתית שחוקיה כפופים להלכה היהודית. האופי היהודי של המדינה אמור היה להתבטא - אם נתייחס לכתוב במגילת העצמאות - בהיותה "מולדת לכל יהודי", "פתוחה לעלייה יהודית", ביטוי ל"זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" ו"מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". אבל מה שתוכנן כמדינה עם זיקה למאפיינים תרבותיים יהודיים (לרבות מוסר, שפה, לוח שנה וכו') - הלך והתממש, בשל המאבקים הפוליטיים הפנימיים, כחברה הנשלטת על-ידי תכתיבים דתיים של זרם דתי יחיד - זה האורתודוקסי. כך, המושג ההצהרתי 'מדינה יהודית' הוחלף במהלך השנים במציאות של מדינה דתית אורתודוקסית המתערבת במידה הולכת וגוברת בחיי אזרחיה תוך צמצום המרחב המובטח של חופש-דת.

6. בזמן שהמלחמה באויב החיצוני ניטשת, מתנהלת במקביל מלחמה פוליטית פנימית סביב קידום ההפיכה המשטרית. האווירה היא קדחתנית: המאמץ של מובילי ההפיכה הוא להשלים את המהלכים העיקריים עוד לפני הבחירות הקרובות. אינני יודע מה יספיקו המחריבים לעולל בחודשים הקרובים, אבל נראה שהמאמץ למנוע את ההפיכה המשטרית לא הצליח לבלום אותה, והיא נמשכת שבוע-שבוע. בתוך כך, המערכת המשפטית הולכת ונחלשת מול המיתקפות עליה מצד הדרג הפוליטי, מערכת אכיפת החוק נמצאת בקרב הישרדות נואש, ונתניהו ממשיך להחליף את צמרת השירות הממשלתי בעושי דברו. זה אומר שייתכן שהתגוננות ליברלית שומרת-חוק תתקשה לעצור מהלך מתואם לריסוק הדמוקרטיה. זה אומר שדמוקרטיה תאבת-חיים הייתה צריכה להצטייד מראש באמצעי התגוננות אפקטיביים שיגוננו עליה מפני התקפה. אלא שזה לא קרה: הדמוקרטיה הישראלית פגיעה להתקפה, המסע להחרבתה נמצא בעיצומו, ונפנוף מנומס של שלטי מחאה על-ידי מפגינים איננו מספיק כדי לסכל את המהלך. בעתיד, אם המחנה הליברלי יצליח לזכות בשלטון, נצטרך לא רק לשקם את המערכת הדמוקרטית ולמסד אותה באמצעות אימוץ חוקה, אלא גם למגן אותה מפני מהלכים עויינים עתידיים. בטווח המיידי נצטרך להתעשת במהירות: לא תהיה לנו ברירה אלא לנטוש את כללי המלחמה האביריים שהכתבנו לעצמנו ולצאת לקרב חיינו על אופייה של מדינת ישראל. 

7. רובנו מאמינים שצורת השלטון הצודקת ביותר היא משטר דמוקרטי. לכן אנחנו מקבלים את מחדלי הדמוקרטיה כמחיר ראוי. אבל לא צריך להיסחף: מיצוות הדמוקרטיה איננה ערך מקודש העומד מעל לכל שאר הערכים; לא חל עליה הכלל "ייהרג ובל יעבור". חובתה של כל חברה להבטיח שהפולחן הדמוקרטי לא יחליף את המהות. וכמובן, משטר דמוקרטי חייב להיות מסוגל להתגונן מפני התקפה עליו. במקרה הספציפי של חלק מהציבור החרדי שמסרב לקבל עליו את דרישת המדינה לקיום לימודי הליב"ה במסגרת מערכת החינוך ולציית לחוק שירות הביטחון ("נמות, ולא נתגייס") אני מציע לזכור: הזכות של כל פרט להשפיע דמוקרטית על ההכרעות העיקריות של החברה איננה צריכה להיות אוטומטית, מובטחת ללא תנאי, אלא להיות מותנית בהשתתפותו של הפרט כגורם פרודוקטיבי התורם לחברה. מי שאיננו משתייך לכוח העבודה, איננו משלם מיסים ואיננו משרת בצה"ל כנדרש לפי חוק שירות הביטחון - אינו צריך לקבל זכות להשתתף בבחירות הכלליות. משתמט משירות ביטחוני איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית בנושאים  מדיניים, ופרזיט איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית על חלוקת העוגה. הוא זכאי כמובן להיות תושב המדינה - אחרי הכל המדינה הכריזה על עצמה בהקמתה כ"מולדת לכל יהודי" וכ"פתוחה לעלייה יהודית" - אבל במעשיו הוא מכריז על עצמו שאיננו שותף למעשה הציוני ולכן איננו זכאי להיות אזרח מלא של המדינה.

מדינת ישראל כפטיש*

 

במאמר שהתפרסם בעיתון 'הארץ' ב-1.3.26 ("במחיר כבד מאוד הפכנו לשמשון", יוסי בן ארי) שואל הכותב אם נתניהו ישכיל לחלץ ממלחמת "שאגת הארי" את ההישג המדיני הנדרש. תשובה קצרה: אני סבור שלא. תהיינה התוצאות הצבאיות של המהלך הצבאי בעל השם היומרני אשר תהיינה - אפשר להמר על כך שנתניהו לא ינסה לחלץ מהאירוע שום הישג מדיני ראוי. ההישג היחיד שהוא מחפש לחלץ מהאירוע הוא פוליטי-פנימי: הישרדותו בשלטון. לכן הוא אץ-רץ ליטול קרדיט להצלחת היום הראשון של התקיפה. כזכור, הוא אינו אחראי לכלום למעט הצלחות.

במדינות המערב ישנם חילוקי דעות ערים לגבי ההיגיון שבתקיפה צבאית אמריקאית את איראן: השיקולים האסטרטגיים שהיו צריכים להדריך את מקבלי ההחלטות בארה"ב הם התמודדות עם המלחמה המתמשכת באוקראינה והיערכות לקראת עימות צבאי עתידי של מדינות ברית נאט"ו מול סין בגין השליטה בים סין הדרומי - לא הניסיון לעצור בכוח הזרוע את התגרענותה של איראן. מעבר לכך, קיימים ספקות מובנים לגבי תוצאות ההתקפה על איראן: האם המשטר האיראני יוחלף כתוצאה מהמהלך הצבאי? האם ארה"ב עלולה להסתבך במערכה ארוכה ו'מלוכלכת'? האם התקיפה תתגלגל לכדי עימות איזורי שיזעזע את המזרח התיכון? מול ההתלבטות במדינות המערב לגבי השאלה אם עימות צבאי הוא מהלך רציונלי, נדמה שבישראל הייתה כמעט תמימות דעים לטובת תקיפה אמריקנית, ואפילו תמיכה ציבורית מקיפה בהצטרפות צה"ל לתקיפה. מדוע? מדוע אנחנו ששים כל-כך אלי קרב?

התשובה איננה פרי ניתוח אסטרטגי קר, אלא לקות נפשית: מדינת ישראל הפכה לפטיש. מנקודת מבטו של פטיש - כל העולם הוא מסמרים שיש להכות בהם. לא מדובר רק באיראן - החמאס הוא מסמר, גם החיזבאללה, וכמוהם הפלסטינים, החות'ים, לבנון וסוריה. אז קדימה - שחררו את הפטיש! הוא לבדו יפתור עבורנו את כל הבעיות! "תנו לצה"ל לנצח!"

מתי זה קרה לנו שהחלטנו שאין תוחלת לחוכמה המדינית ולהפעלת קשרים דיפלומטיים, ושהפיתרון היחיד לבעיותיה הגיאופוליטיות של ישראל הוא שימוש בכוח? האם מדיניות החוץ של ישראל התנוונה עד שהפכה לאחריותן הבלעדית של זרועות הביטחון? היכן התבונה המדינית שמנסה להתמודד עם אילוצי המציאות מתוך דאגה לעתידה של המדינה ולהבטחת הישרדותה? להיכן נעלם המאמץ המתמשך לבסס את הביטחון הלאומי על הסכמים בינלאומיים והסכמי שלום עם שכנים ולהשתמש באופציה הצבאית רק בלית-ברירה? היכן הדאגה העמוקה לשלומו של החזון הציוני שגרמה לחיים וייצמן ולדוד בן גוריון להסכים להצעות פשרה טריטוריאליות בינלאומיות ב-1947, לבן גוריון להסכים לנסיגה מחצי האי סיני ב-1956, ללוי אשכול להסס ארוכות לפני שהחליט לתקוף את מצריים ב-1967 וליצחק רבין לצעוד בנתיב המפותל של הסכמי אוסלו ב-1992 מחשש שאין עתיד בטוח לישראל ללא פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

התבונה המדינית נעלמה. ישראל של היום היא מדינה שונה, כוחנית. היא לכודה באשלייה שיש בכוחה הצבאי כשלעצמו להבטיח את קיומה - לא צריך להתפשר ואסור לוותר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן אימצנו את הסיסמאות הנבובות "אין עם מי לדבר", "ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים", "העם עם הגולן". מכאן צמחה תפיסת "ניהול הסכסוך" כתחליף לפתרונו, ומכאן גם צצה סיסמת השווא ההזויה "הניצחון המוחלט" שהאריכה ללא צורך את המערכה ברצועת עזה ועלתה לנו בקורבנות מיותרים. כי החלטנו שהטלית "כולה שלי", וצה"ל יאפשר זאת, וכל העולם הוא ממילא אנטישמי ואין לו שום זכות מוסרית להתנגד למעשינו. וכל מי שקם בקירבנו ומטיל ספק בסיסמאות הנבובות הללו הוא תבוסתן, שמאלני, אנטישמי ומכחיש שואה.

"חזון הפטיש" שהשתלט על ישראל הוא קוצר-ראות מדיני. העיוורון מעלים מאיתנו שישנו כיום (לראשונה מאז תחילת שנות ה-90', בעקבות התפרקות בריה"מ) חלון הזדמנויות נדיר שניתן לנצל להשגת הסכם אסטרטגי אזורי שישנה את גורל המזה"ת ויאפשר לישראל להשתלב במרחב ולשגשג מדינית וכלכלית. ישנה אפשרות ליצור מזרח תיכון חדש. החמצתה תהיה טעות היסטורית. 

ומשהו לגבי קריאות הקרב המתלהמות המלוות כל סבב של עימות צבאי: ה"לוחמנות" המופגנת היא רק תוקפנות של מוגי-לב – לא ביטוי לנחישות ולנכונות אישית להקרבה. ייתכן גם שהצהלה על ההישגים הצבאיים של הימים הראשונים תשכך בהמשך, לכשיתברר ששיטת ה"זבנג" אינה מביאה לניצחון מוחלט. היא רק בחירה בדרך חיים: "זבנג" ועוד "זבנג". וחוזר חלילה.

*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 3/3/26

לאן נוליך את החרפה?

 

אני מציע לחלק את הכרונולוגיה הציונית לשלושה דורות: דור הגאולה, דור התקומה, ודור ההמשך. זו איננה חלוקה כרונולוגית מדויקת - היא סובייקטיבית, ומשורטטת במכחול רחב. היא משקפת יותר את התחושה הפנימית של כל דור לגבי הפרויקט הציוני, את החזון המנחה אותו, את מערכת היחסים שבינו לבין הפרויקט הציוני.

הדור של הורינו (ואולי גם של הוריהם) הוא דור הגאולה. זהו "דור המדבר". הוא נולד בגלות, ו'צעד במדבר' כ-60 שנה. הוא נדלק בשלהבת הציונית בנעוריו, שכן היא הציעה לו חיבור מלהיב בין ההתעוררות הלאומית ששטפה את עמי אירופה לקראת סוף המאה ה-19 לבין הרעיון של קיום לאומי נפרד ובטוח לבני העם היהודי. הוא חווה את הדרמה של עליית הציונות כאלטרנטיבה נועזת לאלו שהיו אז, זו של המשך הקיום היהודי כמיעוט בקרב אומות לא-יהודיות בזכות האמנציפציה והנאורות, וזו של התבוללות בחברה העל-דתית החדשה והנאורה של סוציאליזם בינלאומי. זהו הדור שחלם והתלבט על דרך התממשותו של החזון הציוני ועל תמונת הסיום שלו. זהו הדור שאימץ שפה חדשה-ישנה - העברית - שהציעה את עצמה (בחוצפה!) כשפה לאומית, יומיומית, לא רק שפת-קודש. זהו הדור המפעים של מעשה העלייה וההתיישבות. זהו הדור של חלום 'היהודי החדש', ניגוד רומנטי ליהודי 'הגלותי'. זהו הדור של הולדת התרבות העברית. זהו הדור של 'המדינה שבדרך', שהקים מערכות קהילתיות מתפקדות עוד בטרם קמה המדינה. זהו הדור של המאבק הצבאי הנועז להקמת מדינה יהודית. זהו הדור שחווה את הנס של מעמד הר סיני של העת החדשה - הקמת מדינה עברית בהסכמה בינלאומית גורפת. זהו הדור שחש חרדת-קודש לגבי מדינת ישראל, ערכיה וסמליה הלאומיים: לא בית המקדש - אלא הדגל, ההמנון, הממלכתיות. 

את בני דורי אני רואה כדור התקומה. לא הקמנו מדינה - נולדנו לתוך מדינה קיימת, עצמאית. לא למדנו שפה חדשה - נולדנו לתוך השפה העברית כשפת-אם. אבל משהגענו - נטלנו את ההובלה. אנחנו היינו הראשונים לשרת בצבא העברי - לא "הגדוד העברי" ולא "הבריגדה היהודית" של צבא זר. חווינו לאורך חיינו את ההתעצמות הצבאית שהחדירה בנו תחושה של ביטחון פיזי, תחת המוטו האיום של "לא עוד". לאורך חיינו חווינו את המטמורפוזה המדהימה של ישראל ממדינה ענייה וחלושה למדינה מודרנית, מבוססת-כלכלית, חזקה וגאה, מדינה מוכרת ומוערכת בעולם בזכות הישגיה בשלל תחומים. מדינה שצועדת מהצלחה להצלחה. מדינה שנטעה בנו רגשות גאווה בכל מפגש שלנו עם בני גילנו בעולם. ואנחנו ניצלנו את הפריחה להשגת ביטחון כלכלי אישי ולצבירת הון אנושי שלא היו בהישג ידם של הורינו בצעירותם. אנחנו היינו "וילה בג'ונגל" במזרח התיכון, שושנה בין החוחים. אנחנו המחשנו לעולם כיצד נראית דמוקרטיה ליברלית איתנה גם במצבים של מצוקה כלכלית וביטחונית. אנחנו תרגמנו את כל ההצלחות הבינלאומיות האינדיבידואליות - ספורט, מדע, תרבות ואמנות - לגאווה לאומית גורפת, קצת קרתנית אבל תמיד אמיתית, אופטימית, סולידרית. התבשמנו: ראינו בעצמנו עם סגולה, כולנו. ראינו בעצמנו את העידית של העם היהודי. למרות שמחציתו של העם היהודי כיום אינו משתתף בחוויה ששמה מדינת ישראל, ראינו בישראל הוכחה לניצחון הדרך הציונית על האלטרנטיבות. ניצחון מוחלט: סוף ההיסטוריה.

הדור שאחרינו הוא דור ההמשך. אבל מיהי ישראל שאנחנו משאירים לו? לכאורה, אנחנו מעבירים לידיו מדינה משגשגת, בטוחה, נאורה, יציבה. אבל עננים קודרים מכסים את האופק. דור הגאולה הוריש לנו בית, תחושת מטרה, סולידריות, חזון לאומי, גאווה עצומה בהישגי המפעל הלאומי, ותקווה ואופטימיות לגבי ההמשך. אבל מה נותר מכל אלה? הבית - בסכנה, כי התפתינו לחמוד את כל המגרש, גם את חלקו של השכן. אין לנו יותר תחושת מטרה: האם אנחנו שואפים למדינה יהודית עצמאית משגשגת שבה נחיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, או שאנו רוצים לכונן מעצמה אזורית שתשלוט במרחב בכוח הזרוע? אין לנו סולידריות: איפשרנו לחילוקי דעות פנימיים לגיטימיים ולתחרות פנימית על משאבים לקרוע אותנו לשבטים שעויינים זה-את-זה וקרובים מאי-פעם למלחמת אזרחים. אין לנו יותר חזון לאומי משותף: איננו מסכימים יותר בינינו אם משאת-נפשנו היא מדינה דמוקרטית-ליברלית שתציע חיים פלורליסטיים תחת חוקה ששומרת על זכויות הפרט, או שפנינו למדינה לאומנית-דתית שנועדה ליהודים בלבד וכופה דרך-חיים ספציפית על אזרחיה. הגאווה שחשנו בגין הישגי המפעל הציוני הולכת ונמוגה ככל שהמשטר הדמוקרטי בישראל הולך ונחרב, ככל שהשחיתות השלטונית מתפשטת לממדי מגיפה, ככל שאנו נוכחים בהתפרצות השנאה לישראל במדינות המערב וככל שמתחוור לנו הטבח הנורא שביצענו באוכלוסייה האזרחית בעזה מנימוקים ביטחוניים. ולבסוף - האם יש לנו תקווה ואופטימיות לגבי ההמשך? אני מסופק, גם למראה ההגירה של צעירים מהארץ, וגם לאור ההקצנה הגוברת של שנאה בין המחנות בישראל שתביא כנראה למלחמת אזרחים מדממת.

מה קרה לנו? אני חושש שאנחנו, דור התקומה, פישלנו. חירבנו את הכל. בחולשתנו ובקוצר-ראותנו ויתרנו על חזון דמוקרטי-ליברלי לחברה הישראלית משיקולים פוליטיים קצרי-טווח. ויתרנו על ה"מה" כדי להקל קצת על ה"איך". איפשרנו בכך לגורמים קלריקליים להשתלט על הממלכתיות הישראלית החילונית (שהייתה מקושטת אמנם בסמלים יהודיים לרוב, אבל בעיקר מבחירה תרבותית) ולהמיר אותה בחזון דתי-לאומני ממוקד וחסר-פשרות. שגינו באשלייה ביטחונית ("ניהול הסכסוך") בחושבנו שהיא תאפשר לנו להמשיך לאחוז בנדל"ן כולו לצורך שמירה על שלום-בית בקרב הציבור היהודי, מבלי להבין שלעולם לא תיכון מדינה יהודית בטוחה שתשלוט בכל השטח שממערב לירדן ובאוכלוסייה של 7 מיליון ערבים. ויתרנו על האחריות החברתית והמחויבות ההדדית שבתוכנו תמורת הישגיות אינדיבידואלית שאיפשרה אמנם שגשוג כלכלי מואץ אבל הביאה להתפתחותו של אי-שוויון כלכלי ממאיר שמאיים על לכידותה של החברה הישראלית ולכן על עתידה. גידלנו מתוכנו מנהיגות פוליטית רקובה, מושחתת, נרקיסיסטית. הפקרנו את הנהגת המדינה ללא-יוצלחים וגם אפשרנו להם לחסל כמעט ללא התנגדות את הדרג המקצועי-ניהולי הבכיר של השירות הציבורי (מה שקרוי בפי המחריבים "דיפ סטייט") בשם הסיסמה המתעתעת "משילות". זו אשמתנו, אשמת דור התקומה. בקוצר ראותנו הובלנו את מדינת ישראל לאיום קיומי.

ישראל של היום היא דמוקרטיה שנלקחה בשבי פוליטי, קורבן של מערכת דמוקרטית רפויה. מנגנוני ההגנה המובנים שאמורים היו לשמור על המדינה בדיוק מפני אירוע כזה - הפרדת רשויות, חוקים, שלטון החוק, מערכות האכיפה, התקשורת החופשית, ואפילו חלק משירותי הביטחון - נמצאים בשלבים שונים של קריסה. אבל הסכנה האמיתית איננה המצב הנוכחי אלא הדינמיקה, האפשרות שאנו נמצאים על קצה התהום, ושאם התהליכים ההרסניים יימשכו - הנזק שייגרם למדינת ישראל יהיה בלתי-הפיך. אם כך, אנחנו בדרך להיווצרות מדינה לאומנית-דתית, מדינה שתהיה תוקפנית כנגזרת של בחירה אידיאולוגית ולא מחוסר ברירה. זו תהיה מדינה לא-מתפקדת בחיי היומיום שלה כי היא נלקחה בשבי על-ידי פוליטיקאים ננסיים, נכלוליים, זדוניים, שפועלים בקדחתנות לזרוע כאוס במערכות השונות בעוד הם נושאים לשווא את שם הציונות, הדמוקרטיה ורצון העם. זו תהיה חברה קרועה בכוונת מכוון, שבה המתח הבין-מגזרי מבטיח את המשך האחיזה בשלטון. זו תהיה חברה שמוותרת על סולידריות ואחריות הדדית לטובת חלום התעשרות חומרית אינדיבידואלית: "איש בבועתו יחיה". זו תהיה מדינה שמחמיצה הזדמנויות היסטוריות שנוצרו לבריתות גיאו-פוליטיות חדשות, הזדמנויות שאולי לא יחזרו עוד. זו תהיה מדינה מנודה בקרב אומות העולם. היא לא תהיה עבורנו מקור לגאווה, וסיכויי ההישרדות שלה עלובים.

אנחנו נמצאים בנקודת ההכרעה. בראשות המדינה נמצאים כמעט רק פוליטיקאים רקובים ומושחתים הנשענים על מגזרים מסונוורים ועל משתפי-פעולה המבצבצים לרוב מכל חרך. שאון הטרקטורים השוקדים על הרס המדינה נשמע מכל עבר ובכל יום, ולמרות זאת - אתם שותקים. אתם אומנם כועסים, מצקצקים בלשונכם, מגנים, נושאים שלטים בהפגנות-נגד, אבל אתם מקפידים על מחאה לא אלימה. כמוני, אתם מסתפקים בשיח מתבכיין בתוך תיבות התהודה המוגבלות שלכם. אלא שהמחאה איננה רק לא-אלימה - היא גם אימפוטנטית: היא כנראה לא תשיג כלום. ובינתיים אתם מוציאים דרכונים זרים, אתם מהגרים - נכנעתם. יורקים עליכם, מאשימים אתכם בבגידה, מתנכלים לכם, תוקפים אתכם ברחובות, ואתם מספרים לעצמכם סיפור שאלו לא 'החולצות החומות', שהתופעה הזו תעבור מעצמה. שהסיוט יחלוף מעצמו בדרך כלשהי והכל יחזור למקומו בשלום. אתם, שהקרבתם את בני משפחתכם ואת טובי חבריכם במאבק להגנת המדינה מול האויב החיצוני - לא נוקפים אצבע מול האויב הפנימי. "נמות ולא נתגייס" זו עכשיו הסיסמה שלנו למלחמה הפנימית. לאן נוליך את החרפה? איך הגענו למצב נפשי שבו כללי המשחק חשובים בעינינו יותר מגורלה של המדינה?

זוהי אזעקת אמת: קומו ועשו מעשה. אסור לנו לוותר על מדינת ישראל שלנו. אם היא תיפול - ייתכן שלא תהיה לנו הזדמנות שנייה להקים בית לאומי לעם היהודי.

רפורמת החלב - תגובה ותשובה

 

ביום ו' האחרון העליתי לבלוג רשימת-אורח של פרופ' אביה ספיבק וד"ר מאיר אמיר שעניינה ביקורת על הרפורמה בשוק החלב שמציע משרד האוצר כחלק מחוק ההסדרים של 2026 (ראו: "רפורמת החלב שמציע משרד האוצר עלולה להביא לחורבן הענף", כאן). באחת התגובות שקיבלתי טען אחד הקוראים שהרשימה היא  למעשה דעה 'מטעם', שכן הכותבים שיתפו שהם כתבו חוות-דעת מוזמנת מקצועית עבור מועצת החלב. הוא טען שאין במאמר התייחסות למחירי החלב ומוצריו (בעיקר הגבינות הקשות) בישראל לעומת אירופה (ודאי שלא התייחסות מספקת) או למחיר המובטח ביחס למחירים דומים באירופה. מעבר לעצם התשובה לקורא, היו גם לי מחשבות על רקע המאמר, וחשבתי לפרסמן ברשימה נפרדת (ולא בתגובות לרשימה הקודמת) לאור האפשרות שקוראים שכבר קראו את הרשימה לא ישובו לחפש תגובות לנאמר, וחבל.

לגופם של דברים:

הרשימה שפורסמה בבלוג היא תמצית (בעריכה שונה מעט) של חוות-דעת מקצועית שכתבו המחברים עבור מועצת החלב. לכן, זהו מוצר שמייצג עמדה של צד אחד בוויכוח בין מועצת החלב לבין משרד האוצר - לא מחקר כלכלי חסר-פניות. מדוע הוא בכל-זאת מופיע בבלוג? כי מדובר בעמדה מקצועית של שני כלכלנים מנוסים בוויכוח כלכלי אקטואלי, ובהעדר דיון מקצועי אחר בתקשורת (המאמר של מירב ארלוזורוב ב'דה-מרקר' התפרסם רק היום (15.2), שבוע לאחר שתמצית עמדתם של הכותבים הופיעה בעיתון 'הארץ'. ראו מאמרה של מירב ארלוזורוב כאן).

כבוגר החוג לכלכלה, הרפלקס הנרכש שלי לכל הצעת רעיון של תכנון מרכזי הוא התנגדות: 'תכנון על-ידי השוק' עדיף כמעט תמיד על התערבות ממשלתית מכוונת, שלא לדבר על יומרה לתכנון מרכזי של השוק כולו כפי שקיים בשוק החלב. ה'כמעט' (לעיל) מתייחס למצבים של קיום השפעות חיצוניות, כשלי-שוק וייצור 'מוצרים ציבוריים', מצבים שבהם פעולת השוק החופשי עלולה להיות שגויה והתערבות ממשלתית יכולה לתקן את הסטייה ולהשיא את התועלת הציבורית. לכן, אם כלכלנים מקצועיים כמו ספיבק ואמיר מתנגדים להפרטה מלאה של שוק כלשהו - עלינו לשאול את עצמנו מהם הנימוקים לעמדה כזו.

במקרה של ענף החלב ישנן כמה נורות אדומות מהבהבות בחתירה לשוק תחרותי. האחת - הדרך מהיצרן (רפתן) לצרכן מחולקת לשלושה מקטעים (נתעלם כאן ממנגנון הכשרות של הרבנות): הייצור, עיבוד מוצרי החלב, והשיווק. כיום, כל המקטעים הללו אינם באמת תחרותיים: היצרנים (רפתנים) מאוגדים תחת מועצת החלב, ויצרני המזון ורשתות השיווק מהווים קבוצות ריכוז בגלל מיעוט שחקנים. מיעוט שחקנים מאפשר לכל מקטע להכתיב תנאים שיבטיחו לו רווח מוגדל לעומת מצב תחרותי על-ידי הכתבת מחיר לספקים שלו ו/או לקונים שלו. במצב כזה, אפשר לראות את מועצת החלב כחזית אחידה של הרפתנים שתפקידה להתגונן מפני לחץ מוגזם של קונים (יצרני מוצרי המזון) שיש להם כוח-שוק מוגזם בזכות ריכוזיות (ע"ע מונופסון). במצב כזה, אילו רצתה ההנהגה הכלכלית לגרום להפרטה של שוק החלב ומוצריו ובכך לייעל את השוק ולצמצם רווחי-יתר שפוגעים בצרכנים - היא הייתה צריכה לנקוט ברפורמה כוללת של הענף: לא רק לטפל במקטע של הרפתנים אלא גם להילחם בריכוזיות בשני המקטעים האחרים ובעיקר לפתוח את שוק מוצרי החלב ליבוא חופשי. הפרטה של מקטע אחד בלבד מהשלושה, כפי שמוצע בתוכנית משרד האוצר, אינה מבטיחה שמחירי החלב ומוצריו שמשלם הצרכן אמנם יפחתו: ייתכן שהגורמים הפועלים בשני המקטעים האחרים ינצלו את הפחתת רווחי הרפתנים להגדלת רווחיהם-הם.

נורה מהבהבת שנייה היא שהמהלך המוצע הוא דרסטי, ועלול להוביל לקריסת ענף החלב. לא מדובר במהלך עדין, ניסויי, הדרגתי (רב-שלבי), פרוס על-פני זמן, שיש בו מנגנון פנימי שיאפשר לקברניטים לתקן מסלול ולקזז טעויות-הערכה (ככל שהן תופענה) בשנים הקרובות: מדובר במהלך ברוטלי, מהלך של קטיעה, מהלך שיפגע באלפי יצרנים במחי-חוק. ומדובר בפגיעה שעלולה להיות אנושה לרפתנים. מה טעם ראה משרד האוצר להניף מאכלת כשגם הדיאגנוזה וגם הפרוגנוזה אינן חד-משמעיות? מהיכן בכלל צמחה התוכנית הזו, שלא זכתה כנראה לעבודת-מטה מעמיקה ולהכנה פוליטית סבירה שהייתה משתפת גם את אנשי משרד החקלאות ורותמת גם רפתנים וגם מומחים לנושא? "ווס ברענט"? התשובה, כך אני חושש, איננה במישור הכלכלי-מקצועי אלא במישור הפוליטי, הממוקד לא בשיפור משקי אלא בהינדוס תודעה על רקע הבחירות הקרבות. זהו עוד מחטף, שסיכוייו לעבור בשלום את תהליכי האישור של הכנסת ולהתגבר על העתירות הצפויות בבג"צ מוטלים בספק, ואולי בכלל כוונתו היא רק לנבוח.

רשימת אורח: רפורמת החלב שמציע משרד האוצר עלולה להביא לחורבן הענף – אביה ספיבק ומאיר אמיר*

 

ההכרזה על כוונת הממשלה

בימים אלו מתקיימים דיונים בוועדות הכנסת סביב אישור  תקציב המדינה וחוק ההסדרים לשנת 2026. השנה כלול בחוק ההסדרים פרק שעניינו הנהגת רפורמה מבנית במשק החלב. הרפורמה באה לתקן את חוק תכנון משק החלב התשע"א-2011 (ראו כאן). מטרתה המוצהרת היא לבטל את משטר מיכסות הייצור הנהוג כיום ואת מנגנון קביעת התמורה לרפתנים ולהחליפם במודל של שוק תחרותי, מה שאמור להוביל לדברי יוזמי הרפורמה להוזלת מחירי החלב ומוצריו לצרכן. להלן הודעת משרד האוצר (ראו: אתר משרד האוצר, כאן):

החוק מבקש להוביל לשינוי דרמטי במבנה משק החלב בישראל ולהפוך אותו לשוק פתוח ויעיל, תוך שמירה על צרכי היצרנים. במסגרת ייעול משק החלב בישראל מציע החוק מודל חדש שכולל רשת ביטחון ליצרנים, במטרה להבטיח רציפות אספקת חלב לצרכנים במחירים נגישים יותר. על פי נוסח החוק עיקרי הרפורמה כוללים את ביטול משטר מכסות הייצור הקיים, הטמעת תחרות הוגנת ויעילה בשוק החלב, והסדרת המערכת הרגולטורית והפיקוח על הענף. על פי הצעת החוק, יופסק משטר התכנון המרכזי, וענף החלב יעבור למודל שוק פתוח הכולל הורדה מלאה של המכסים על מוצרי חלב. המערכת החדשה תקבע מנגנון לרכש חלב מוגן, ותסדיר את מעורבות המחלבות הגדולות ברכש החלב המוגן על פי מחיר הגנה שייקבע בחוק. כחלק מהרפורמה, תופעל גם תכנית פדיון מכסות רחבה ומדורגת, שתסייע ליצרנים לעבור בצורה הוגנת ומסודרת למודל השוק החדש, ותפחית את הייצור הבלתי יעיל. העלות התקציבית עומדת על מיליארד ₪. 

על ענף החלב בישראל

ענף החלב בישראל, ימותיו כימי הציונות. הרפת הראשונה בישראל הוקמה במקווה ישראל לפני כ-150 שנה, והרפתות הראשונות במשק המשפחתי והקיבוצי, בנהלל ובדגניה, קמו לפני למעלה מ-100 שנה. מעבר להיותו ענף חשוב בחקלאות, לענף הרפת יתרונות חיצוניים חיובים רבים: הוא תורם לכלכלת ולפרנסת תושבי הפריפריה, יש לו תרומה לנוף ולסביבה, הוא תורם לביטחון התזונתי של תושבי ישראל ולפיזור אוכלוסייה (כולל בנגב המערבי ובגבול לבנון), והוא מספק פרנסה לכ-11 אלף מועסקים בישראל.

הרפת הישראלית היא אחת הרפתות היעילות בעולם, והענף מתייעל דרך קבע. יצרנים לא יעילים עוזבים  את הענף ויצרנים יעילים מגדילים את ייצורם. כך, מספר הרפתות קטן בהתמדה בעוד שייצור החלב גדל: מספר הרפתות ירד בתוך 40 שנה מ-1,500 ל-600 כיום. הענף הוא ענף מתוכנן, שכן הוא מחייב ודאות שכל הייצור השוטף ייקלט בשוק במחיר ידוע מראש, וכי יופעל מנגנון לוויסות עודפי ביקוש עונתיים שכן חיי המדף של חלב גולמי הם רק 48 שעות.

בכל מדינות העולם קיימת מעורבות ממשלתית להבטחת יציבות בייצור ובתמורה לרפתן, אם דרך הבטחת מחיר  ("מחיר מטרה") וכמות  ("מכסות חלב") כפי שהדבר נעשה בישראל, או בדרך של סובסידיה ישירה כפי שהדבר נעשה במדינות האיחוד האירופי. בישראל, הענף מתנהל בשיטה המדמה שוק משוכלל. מחיר המטרה נקבע מחדש מידי תקופה על פי תחשיב עלות הייצור הארצית הממוצעת, תוך כפיית רכיב התייעלות שנתית של 2%. היצרנים מתחרים ביניהם על יעילות שמטרתה הפחתת העלות, ממש כמו במנגנון של שוק משוכלל.

מהשוואה בינלאומית עולה כי  מחיר המטרה בישראל גבוה כיום ב-15-20 אחוז מהמחיר המקביל באיחוד האירופי. הסיבה לכך היא תלותו של היצרן הישראלי ביבוא מזון לפרות: עלות המזון מהווה 60% מעלות ייצור החלב. צריך לציין כי לישראל חסרונות אקלימיים בייצור חלב לעומת אירופה, אוסטרליה וניו זילנד. לטענת משרד החקלאות, לישראל חסרונות יחסיים ברורים: תנאי מזג אויר חמים שאינם אידיאליים לייצור חלב, עלות צינון ואוורור, סטנדרטים גבוהים של איכות סביבה (טיפול בשפכים), הימצאות רפתות באזורים חמים מאד כמו בקעת הירדן והערבה הדרומית, עלות כוח האדם, ועוד.

חלב גולמי איננו מוצר סחיר: למרות שקיימים הפרשים בעלויות הייצור של חלב גולמי בין מדינות, הסחר הבינלאומי מהווה רק 7% מהתפוקה העולמית. בכל מדינה מכירים בחשיבות של ייצור חלב מקומי. להערכתנו, גם בעתיד לפחות 60% מהצריכה של מוצרי חלב חייב להיות מייצור מקומי כדי להבטיח את איכות התוצרת הטריה.

הרפתנים אינם קובעים את מחירי מוצרי החלב לצרכן: אלו נקבעים על פי שיקול דעת של מקטע המחלבות ומקטע הקמעונאות, שני מקטעים המתאפיינים בריכוזיות גבוהה מאד. לכן, הורדת התמורה ליצרני החלב  (מחיר המטרה) – היעד המוצהר של החוק המוצע - אינה מבטיחה את ירידת המחיר לצרכן.

ניתוח כלכלי של ענף החלב

92% מפדיון הענף נובע ממכירת חלב גולמי, שנמכר למחלבות במחיר אחיד  (מחיר מטרה). הכמות השנתית - מכסת החלב - נקבעת מראש לכל רפתן. מחיר המטרה נקבע על-פי סקר הוצאות מפורט שנעשה מידי שנתיים על ידי חברת הייעוץ KPMG, כאשר מהעלות הממוצעת מנוכים 2% מידי שנה בגין התייעלות.

85% מעלות ייצור החלב נובעת מקניית תשומות חיצוניות, ורק 15% ממנה היא תמורה לרפתן בגין עבודה, החזר פחת וריבית על ההון המושקע (ערך מוסף). זוהי היתרה התפעולית הממוצעת, שעומדת כיום על 41 אג' לליטר חלב. רפתן שיעילותו עולה על הממוצע הענפי מוציא פחות על התשומות הקנויות ונהנה מרווח גדול מהממוצע הענפי.

סעיף ההוצאה העיקרי הוא מזון קנוי - למעלה מ 60% מסך ההוצאה. סעיף זה, שחלק ניכר ממנו הוא גרעינים מיובאים, הוא "עקב אכילס" של הרפת הישראלית: סעיף הוצאה שאין לרפתן שליטה עליו והוא משקף את תנאי הייצור בישראל - ארץ עם משקעים נמוכים וללא כרי דשא.

השיטה של קביעת מחיר מטרה על בסיס תחשיב של עלות ממוצעת ובכפוף למקדם פריון היא שיטה יעילה יחסית מבחינה כלכלית. לפנינו מעין שוק משוכלל שבו משתתפים מאות יצרנים שאין להם השפעה על מחיר המוצר. כל יצרן מנסה למזער את עלות הייצור שלו כדי להשיא את רווחיו. אם הוא יעיל מהממוצע - הוא מרוויח מעבר לממוצע הענפי; אם יעילותו ממוצעת - הוא נאלץ להסתפק בהחזר היתרה התפעולית; אם יעילותו נמוכה מהממוצע - הוא מקבל רק חלק מהיתרה התפעולית שלו, והוא עלול להידרש להקצות כספים אישיים כדי לממן את פעילות הרפת שלו. רפתן כזה ייאלץ בסופו של דבר לעזוב את הענף, ובכך לייעל את הייצור הארצי הממוצע ולתרום להורדת  מחיר המטרה. לכן, דרך פעולת הענף הנהוגה כיום מביאה לרציונליזציה של הייצור, ליציאה מהענף של רפתנים לא יעילים, להקטנת  מספר הרפתות ולאפקט מתמשך של התייעלות התורם להפחתת מחיר המטרה.

כך פועל הענף כבר עשרות שנים: התייעלות עקבית ורצופה במשטר מתוכנן שבו נקבעים מראש מכסות ייצור ומחירים וקיים מנגנון מובנה שמתמרץ התייעלות. יתכן שיש אפשרות לייעל את המנגנון עוד יותר, למשל דרך הנהגה של שוק חופשי למכירת מכסות-ייצור שבו הרפתנים הפחות יעילים ימכרו את המכסות שלהם לרפתנים יעילים, מבלי לשנות את שיטת התכנון והמכסות ואת שיטת קביעת מחיר המטרה. שוק מכסות יעיל ותחרותי ייתר את הצורך בפדיון מכסות על חשבון תקציב המדינה, כפי שמציע משרד האוצר בתכנית שלו.

נסתכל להלן בלוח המסכם את התפלגות הייצור בין רפתנים על-פי יעילותם כפי שעיבדנו מסקר הרפת של שנת 2023:

מהלוח עולה כי כמחצית מהרפתנים כיום מפסידים: הם ניצבים בפני מחיר מטרה של 2.48 ₪ בעוד שעלות הייצור שלהם גבוהה ממחיר זה. בתוך קבוצה זו מצויים יצרנים שיעילותם נמוכה במיוחד ושעלות הייצור שלהם מתקרבת ל-3 ₪ לליטר, והם ייאלצו לעזוב את הענף בזמן הקרוב. הרפתנים בקבוצה הראשונה (שורה עליונה בלוח) אמנם מפסידים בממוצע 20 אג' לליטר חלב אך נשארים עם יתרה תזרימית חיובית. הם יצטרכו להתייעל כדי להישאר בענף בטווח הארוך, אבל בינתיים – לאחר שכבר ביצעו את ההשקעות הנדרשות - הם עדיין נשארים בענף. אלו הם בעיקר משקים משפחתיים. שתי הקבוצות האחרות, שאחראיות על כמחצית מסך הייצור, מרוויחות בשלב זה לפני הורדת מחיר המטרה שמציע משרד האוצר. הקבוצה השלישית, שעלות הייצור הממוצעת שלה נמוכה מ 2.25 ₪ לליטר, שאחראית לייצור 20% מהחלב, נמצאת אף היא בסיכון אם תמומש תכנית משרד האוצר.

התוכנית שברקע החוק המוצע

להלן עיקרי התוכנית הממשלתית:

1.      הפחתת  "מחיר המטרה" ב-15%

2.      ביטול שיטת המכסות בענף: לא עוד הבטחת רכישה של כמות שנתית לכל רפת, ובמחיר מובטח, אלא שוק חופשי שבו נקבעים מחירים וכמויות בהליך תחרותי

3.       הגנת-כמות על כשני שלישים מהכמות המיוצרת כיום (כלומר: כ-1,000 מיליון ליטר חלב גולמי) במחיר המופחת ב-15% מזה הנוכחי. קביעת המחיר המוגן תעבור בעתיד לוועדת המחירים האחראית על קביעת מחירי מוצרים ושירותים בפיקוח, בניגוד למצב העכשווי שבו המחיר נקבע על פי ממצאי סקר שדה שעורכת חברת ייעוץ בינלאומית. כלומר: שיטת המכסות והמחיר המובטח תישאר, אבל בשם אחר, והתפעול יעבור ממערך מתמחה של מועצת החלב לוועדה בראשות הממונה על ההגבלים העסקיים

4.       ביטול של כל המכסות והמכסים שקיימים היום על  יבוא מוצרי חלב

5.       פדיון של כ-500 מיליון ליטר  "מכסות חלב" מהרפתנים - כשליש מהכמות המיוצרת כיום - בהליך של מכרז. המחיר המשתמע לליטר מכסה הוא כ-2 ₪ (כולל מע"מ) לעומת ערך הפדיון בהליכים האחרונים שעמד על 2.30 ₪ (לפני מע"מ). לטובת המהלך מיועד תקציב ממשלתי של 1 מיליארד ש"ח

6.       סגירה של מועצת החלב, מי שעוסקת כיום בהקצאת מכסות החלב וקביעת מחיר המטרה. המועצה מופקדת כיום גם על ויסות יצור החלב במשך השנה, לאור פערי הייצור בין חורף לקיץ; התוכנית אינה מפרטת מי יבצע משימה זו לאחר שתיסגר המועצה

7.       התוכנית מניחה כי לאחר פדיון מכסות חלב בהיקף של 500 מיליון ליטר מהרפתנים ופתיחת שערי היבוא החופשי יתגבש בשוק שווי משקל חדש, במחירים נמוכים יותר הן ליצרן והן לצרכן. בשוק יוותרו רק היצרנים היעילים ביותר, וכל הביקוש למוצרי חלב ייענה על-ידי השוק התחרותי המקומי ועל-ידי יבוא חופשי

ביקורת

אנו סבורים שמדובר בתוכנית נטולת היגיון כלכלי, הרת אסון, שהוצעה ללא לימוד רציני של החומר; זוהי תכנית פזיזה, נטולת הקשר שיכולה להביא לחורבן ענף כלכלי חשוב, אחד מיסודותיה של החקלאות הישראלית. הדיון שקיימנו עד כה כבר מצביע על כך כי ענף הרפת צריך להיות ענף מתוכנן, עם אופק יציב, עם וודאות לרפתנים, עם הבטחת רכישה של כל הכמות המיוצרת - משמע משטר מכסות מחייב עם הבטחת מחיר שמותאם אוטומטית לשינויים אקסוגניים בעלות הייצור. אין אפשרות לנהל רפת בלי אופק תכנוני וכלכלי מובטח. לכן, "אין מצב" שענף הרפת יפעל במודל שוק תחרותי. מכאן דחייתנו המוחלטת את כוונת משרד האוצר להחיל על ענף הרפת את עקרונות השוק התחרותי.

בכך לא מסתכמת התנגדותנו למהלך המוצע של האוצר. זהו מהלך מנוגד לכל היגיון כלכלי. אם האוצר יוריד את מחיר המטרה, כפי שהוא מציע, ב-15% - התמורה שיקבל הרפתן לכל ליטר חלב תפחת ב-37 אגורות (לפי המחיר ששרר בעת עריכת סקר הרפת המקיף של שנת 2023) ומחיר המטרה יעמוד על 2.11 ש"ח לליטר.

כך תיראה מפת הרווחיות בענף הרפת לאחר הורדת מחיר המטרה ב- 15%:

הטבלה ממחישה עד כמה מופרכת הצעת משרד האוצר. חצי מהיצרנים ירשמו תזרים שלילי -  הפסד של 57 אג' לליטר – לעומת היתרה התפעולית הנוכחית של 41 אג' לליטר; יצרנים אלו ירצו לעזוב מייד את הענף, וכך תפחת הכמות המיוצרת בחצי. הקבוצה השנייה, שכזכור רושמת כיום רווח, תפסיד בממוצע 20 אג' לליטר ותשקול עזיבה של הענף. אפילו הקבוצה היעילה ביותר, אלו שמייצרים חלב בפחות מ-2.25 ₪ לליטר, תהפוך לקבוצה מפסידה.

כמה רפתות בארץ יודעות לייצר חלב בעלות כוללת של 2.11 ₪ ומטה  לליטר? על פי הסקר מדובר ב-19 רפתות בלבד, 3% מכלל הרפתות בארץ שמייצרות 7% מכמות החלב. 93% מכמות החלב מיוצרת כיום בישראל בעלות גבוהה יותר לליטר ותביא הפסד לרפתנים. האם מעלה מישהו על דעתו שאותן 19 רפתות תוכלנה לייצר את 100% החלב בישראל? האם אפשר לדמיין מנגנון שוק שמוביל לתוצאה כזאת? ולמה שאותם יצרנים, שזה עתה נלקח מהם כ- 90% מהרווח שלהם, יסכימו להמשיך ולפעול בענף שבו הממשלה מבטלת כל וודאות ומכתיבה חד-צדדית צעדים דרקוניים שמחריבים את הענף כולו? הלא במצב כזה לא רק היצרנים הלא-יעילים יחליטו לעזוב, שהרי רוב מוחלט של הרפתות תהפוכנה לרפתות מפסידות וכל הענף יהיה נתון לחסדי השוק או הממשלה שאי אפשר יותר לסמוך על שיקול דעתה.

איננו מתנגדים לרפורמות - אנו מתנגדים למהפכות שנעשות ללא בדיקה מוקדמת, ללא חשיבה מערכתית, ללא הבנה של התמונה הכוללת וללא מתן דין וחשבון על התוצאות. אנו מתנגדים למחטפים, שהם מהפכות חד-צדדיות שמונחתות על הענף ללא הסכמה מראש עם העוסקים בענף, ללא הסכמה של המשרד המקצועי הממונה ובניגוד לדעתם של כל המומחים באקדמיה העוסקים בנושא. מעשה ללא מחשבה סופו שהוא מביא לחורבן וזה בדיוק מה שצפוי לענף החלב אם תאושר התוכנית המוצעת.

לפיכך, ההמלצה החד-משמעית שלנו היא לגנוז את התוכנית שגובשה ללא מחשבה תחילה וללא  הבנה נדרשת של ענף החלב. אנו מציעים להשאיר את המסגרת הקיימת של מכסות ומחיר מטרה תוך ביצוע מספר צעדי שיפור ורפורמה בהסכמת הרפתנים, מועצת החלב ומשרד החקלאות, לעודד הנהגת שוק מכסות חופשי, לחתור להגדלת רפתות ולאיחוד בין רפתות קיימות, לעודד השקעות להתייעלות ותקציבי מחקר ופיתוח, לבחון מהלכים של הורדת מכסים הדרגתית על יבוא חלב ומוצריו תוך וידוא שההוזלה אמנם תגיע לצרכן, ולעודד מחקר ייעודי שיסייע להפחתת רכיב המזון בעלות.

כיום מנהלת מועצת החלב מנגנון תיווך למכירת מכסות שדרכו יצרנים פורשים מקבלים תמורה הוגנת מיצרנים שרוכשים את מכסתם ומגדילים את יחידות הייצור שלהם. מנגנון זה אפשרי רק כאשר יש אמון במשטר המכסות. כמו-כן, ערך המכסה מאפשר ליצרני החלב לקבל אשראי מספקים ומקל על גיוס מקורות לפיתוח הרפת.

* פרופ' ספיבק היה המשנה לנגיד בנק ישראל; ד"ר אמיר, יועץ כלכלי, היה בכיר באגף התקציבים. הרשימה נערכה על בסיס חוות-דעת כלכלית שהכינו המחברים עבור מועצת החלב