ועדת חקירה ממלכתית היא אחריותנו - לא אחריות בג"צ*

 

במאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב-24.4.26 ("התירוץ המוחלט" - רוית הכט) טוענת הכותבת על הדיון בבג"ץ בנושא הקמת ועדת-חקירה ממלכתית: "נראה כי העמדה המועדפת על חברי ההרכב היא להימנע מלכפות על הממשלה [הקמת] ועדת חקירה ממלכתית...".

אפשר אולי להבין את רתיעת הרשות השופטת ממתן הוראה מחייבת לרשות המבצעת. למרות שעצם פעולתה של ועדת חקירה ממלכתית לנושא מלחמת ה-7 באוקטובר היא חיונית לביטחון ישראל – העיתוי הנוכחי הוא בעייתי לאור קירבתן של הבחירות לכנסת. ועדת חקירה ממלכתית תהווה מוקד מיותר של סערה פוליטית: שני המחנות הניצים מצפים ממנה בעיקר לפרסם מסקנות אישיות (ולא מסקנות מערכתיות), ואלו אינן רלוונטיות לגבי הצמרת הפיקודית (שכבר הוחלפה) ולא לגבי הצמרת הפוליטית (כי לפי לוח הזמנים הסביר מסקנות הוועדה לא תתפרסמנה לפני מועד הבחירות). סביר יותר, לכן, שלגבי אחריות הדרג הפוליטי יכריע הבוחר. ועדת החקירה, לכשתקום, תוכל להתמקד בפן המערכתי, בזיהוי כשלים, ובהמלצות לגבי העתיד.

ולמרות זאת, יש לי קושיה למצדדי הקמת הוועדה לאלתר, שלהערכתי מה שמניע אותם הוא בעיקר הרצון להטיל אשמה פרסונלית ולבוא חשבון: מדוע שההכרעה תובא בכלל לפתחו של בג"צ? אם אתם בטוחים שהאירוע של ה-7 באוקטובר מחייב הקמת ועדת-חקירה ממלכתית – למה שלא תצאו לרחובות לזעוק על כך? למה שתסתפקו בעתירה משפטית? ומה אם בג"צ יחליט לדחות את העתירה בהנמקות משפטיות כלשהן - אז ויתרתם? קומו ועשו מעשה – אל תהיו הצד החלש והנפגע שמשליך את יהבו על התערבות המורה/ההורה: יש לכם עוד דרכים לפעול. האם לגבי ה-7 באוקטובר הייתם מסתפקים בתלונה למועצת הביטחון של האו"מ?

אם הממשלה מסרבת להקים ועדת-חקירה ממלכתית – תפגינו, תשבתו, תשביתו. אם הממשלה פוטרת צעירים חרדים מגיוס לצה"ל – תשקלו היטב אם החברים ליחידת המילואים הם עילה סבירה להמשיך לשרת. אם צה"ל עומד מהצד בהתקפות של תושבים יהודים על כפרים פלסטיניים ביהודה ושומרון – תשקלו אם אתם מוכנים להיות שותפים לכך. אם משטרת ישראל הופכת למיליציה פרטית של השר לבט"ל ומתאמצת למנוע הפגנות בניגוד להוראות היועמ"ש – שיקלו אם סביר שתמשיכו להתנדב למשטרה. אם אירועים ממלכתיים הופקעו לטובת יקירי מחנה פוליטי אחד – שיקלו אם תשתתפו בהם (אפילו כמקבלי כיבודים). אם ערוצי התקשורת משדרים תעמולה פוליטית במקום דיווח חדשותי – שיקלו אם להמשיך לצפות בהם.

אל תסתתרו מאחורי הסינרים של הרשות השופטת.

*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 1/5/26

עכשיו זה רק עלינו: רשימה ליום העצמאות ה-78

 

129 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון ו-78 שנים לאחר הקמת המדינה, החברה הישראלית נקרעת ל"שבטים", כולם מומצאים, ששוטמים זה את זה. שוטמים עד כדי איום במלחמת-אזרחים אלימה. החזון הציוני-מדיני אודות "כור היתוך" שיצרוף את קהילות ישראל לעם אחד - הולך ומתפוגג לטובת התבדלות, הבלטה דווקאית של השונה והעדפת אינטרסים מיגזריים על טובת הכלל. תהליך זה נמשך כבר שנים ארוכות כשהוא מונע על-ידי שיסוי מכוון שמופעל על-ידי נתניהו לצרכים פוליטיים, אבל הוא הואץ מאז שקמה הממשלה הנוכחית ועוד יותר מאז שפרצה מלחמת "חרבות הברזל". הוא מאיים בבירור על עתידה של ישראל.

איש לא השלה את עצמו שבניית לאום יהודי חדש לאחר אלפיים שנות גלות תהיה תהליך קל. היה ברור ש"דור המדבר" איננו הומוגני ומדבר בבליל שפות, שהרפלקס הממלכתי והסולידריות החברתית אינם טבועים עדיין בציבור ויש לטפח אותם בהתמדה, ושיצירת זהות ישראלית משותפת תהיה כרוכה במאמץ חינוכי ותרבותי עצום שיימשך שנים. היה כמובן גם אתגר ברור של עצם הקיום הביטחוני והכלכלי של המדינה החדשה המוקפת אויבים. אבל היתה אופטימיות בקרב רוב הציבור שניתן להגשים את החזון ולבנות, פה בארץ חמדת-אבות, עתיד חדש לעם היהודי. ובעיקר - היתה תחושה מתמשכת של נס ככל שהחלום הפך למציאות. זה העולם שבו בגרנו - עולם של ציפיה ותקווה, עולם של תחושת ממלכתיות חדשה, עולם של גאווה בהישגים המצטברים, עולם של אמונה בדמוקרטיה ובכללי מוסר בינלאומיים, עולם של ערכי תרומה ואף הקרבה של הפרט למען הכלל. 

הסתכלו מסביב: זה נגמר. הפוליטיקה הישראלית הכזיבה, הזדהמה והתרסקה. היא מתפרנסת (ומפרנסת את) העימות הקמאי בין "אנחנו" ו"אתם", והיא שוקדת בכפייתיות לאתר סדקים מזדמנים בחברה הישראלית ולהרחיבם לכדי סכסוכים בין "שבטים". האנרגיה שפעם פעלה להיתוך וליצירת ציבור אחד מלוכד - מופנית עתה לפירוק העם לגורמים. ולתנועה הפוליטית שמובילה את תהליך הפירוד בין חלקי העם קוראים - למרבה האירוניה - "הליכוד".

הדמוקרטיה הישראלית מדממת בשנים האחרונות: הממשלה פועלת בגלוי (ואף בהתרסה) מחוץ לגבולות החוק; הכנסת פועלת בבולמוס להעביר חקיקה פרטית (כדי לעקוף את מנגנוני הבקרה המוטמעים בתהליכי החקיקה הממשלתית) שמטרתה להעניק כוח מוחלט לדרג הפוליטי על-ידי ביטול מנגנונים קיימים של בקרות ואיזונים שעומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי; המשטרה הפכה לגוף מיליציוני שנשלט על-ידי הדרג הפוליטי, חורג מסמכויותיו החוקיות, איננו מקבל עוד את מרות הייעוץ המשפטי ונמנע מלעסוק במלחמה בשחיתות פוליטית; בראשות השב"כ, אירגון חשאי שעלול להפוך בקלות למכשיר לרדיפת הציבור הדמוקרטי, הועמד מקורב למלכות; צה"ל ממרה את הוראת בג"צ להוציא לאלתר צווי גיוס לכ-60 אלף צעירים חרדים שחוק הגיוס חל עליהם, ובמקביל מספק מטריית הגנה לפורעים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון; הרשות השופטת הולכת ונחלשת מול מיתקפה אלימה וגלויה מצד הדרג הפוליטי ומראה סימנים של רתיעה מעימות גלוי עימו; ולבסוף: נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת ומבקר המדינה בחרו לנטוש את מחויבותם הממלכתית ולשמש כלי משחק פוליטיים בידי נתניהו. כל זה קורה נוכח עינינו כי האויב הפנימי איננו מהסס עוד: רק הוא - לדעתו - מייצג את העם; פניו להרס הדמוקרטיה הישראלית כאמצעי להשגות מטרות שחשובות יותר בעיניו. כי זאת יש לזכור: השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנבחרי הציבור לפעול בהתאם למנדט שקיבלו מהבוחר ובכפוף למבנה של איזונים (הפרדת רשויות) שמבטיח שלא ניתן יהיה לרכז את מלוא הכוח הממלכתי בידי רשות אחת; המטרה של הקואליציה הנוכחית היא להפקיע את כל הכוח ולרכזו בידי הממשלה הנוכחית (תחת הכותרת השקרית "משילות") ואולי גם להבטיח שהמדיניות הנוכחית תתקבע לתמיד על-ידי מניעה של תנועה עתידית נגדית של המטוטלת הדמוקרטית. 

החרבתה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחלפתה במדינה לאומנית-דתית נמשכת בחסות מלחמה בלתי-נגמרת באויב חיצוני. אלא שהמאבק באויב החיצוני הוא הסחה - לא כורח המציאות ולא ציווי ביטחוני אמיתי. הקריאה לעיבוי השורות הצבאיות דיללה את השורות במאבק על הדמוקרטיה. "עכשיו לא הזמן למחאה!" - מטיפים הורסי הדמוקרטיה - "עכשיו הזמן להיות פטריוטים!". ומי שמתנגד למהלכי ההפיכה המשטרית מואשם בחוסר פטריוטיות ואפילו בבגידה. אבל פטריוטיות זו היא הונאה: היא קוראת לנו להפקיר את החזית הפנימית, הדמוקרטית, למען החזית החיצונית, הצבאית. ובזמן שהעיניים שלנו נעוצות באירוע הביטחוני התורן - העורף שלנו מותקף. נזכור שהנימוק המכריע להמשיך את הלחימה בחזית הצבאית איננו מדיני אלא פוליטי: אין יעד מדיני סביר שהמשך הלחימה משרת - זהו רק הרצון להשלים בינתיים את ההפיכה השלטונית, לשנות את פניה של ישראל, ובעיקר - לבטל את משפטו של נתניהו. והחזרה הנלהבת של חברי הקואליציה למלאכת ההפיכה החוקתית מעידה על כך: האויב האמיתי של הממשלה איננו נמצא מעבר לגבול - הוא אנחנו, מגיני הדמוקרטיה הליברלית.

אם ולכשתסתיים המלחמה - זה עלול להיות מאוחר מידי: נגלה שאנו חיים כבר במדינה אחרת. בזמן שהשתכנענו ש"הותקפנו באכזריות" וש"העולם כולו נגדנו" והתגייסנו להילחם באויב החיצוני - נעלמה המדינה שבה חיינו. היא תוחלף במדינה לאומנית-דתית, לא-דמוקרטית, שמאמינה שהדרך היחידה לשרוד במזה"ת היא להשתלט בכוח על מלוא שטחי ארץ ישראל. זוהי אסטרטגיה חסרת-סיכוי: העם היהודי קצר-הרוח והמשועבד לחלומות-שווא של "ניצחון מוחלט" לא יצליח לנצח בכוח הזרוע את הסבלנות ויכולת הספיגה של עמי המזה"ת, ובעיקר של העם הפלסטיני. זה לא יהיה סופו של החזון הלאומי הפלסטיני (הוא ישרוד את העימות) אבל זה יהיה אסון לחזון הציוני: אין קיום במזרח התיכון למדינה יהודית שמניפה דגל לאומני-דתי וקוראת תיגר על שכנותיה ועל שאר העולם, אם בשם הבטחה אלוהית או בשם הצדקה מופרכת של צורך ביטחוני. גם הנס הכלכלי של המשק הישראלי, שעל גבו נישאנו בגאווה שנים רבות - יימוג באחת, ואיתו האשלייה הכה-משכרת של עוצמה ביטחונית שמגינה עלינו. זו תהיה עוד דיקטטורה במרחב גיאופוליטי מפגר, רווי-שנאה ולא-יציב. זו תהיה מדינה פשיסטית שמאמינה בחיים על החרב, מבודדת בעולם, מצורעת. היא לא תאריך ימים.

מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להגן על קיומה של המדינה הציונית? הגיע הזמן להתפכח מהאשלייה של "אנשים אחים אנחנו" ומהאמונה שאחדותו של הציבור היהודי חשובה יותר מהישרדותה של מדינת ישראל הציונית-ליברלית המאמצת את עקרונות הכרזת העצמאות. הגיע הזמן לשחרר את הזעם על ההתקפה הדורסנית של הקואליציה הנוכחית על הדמוקרטיה, על הנכונות של קבוצות אוכלוסייה בישראל לוותר על הממלכתיות רק כדי לזכות בהטבות מיגזריות, על הטפטוף המתמשך של ארס שמפורר עוד ועוד את החברה הישראלית רק כדי לשמר את האחיזה השלטונית של הממשלה, על ההפקרה הנפשעת של עתידה של ישראל בשם נבואת שקר על עתיד ורוד, על דרדור השירות הציבורי והחלפת הדרג הניהולי שלו במלחכי-פנכה רק כדי שאלו יאפשרו למשטר הנוכחי להמשיך לאחוז בשלטון, על ציבור שלם שמסרב לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי ומקדיש את כל כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות כלכליות, ועל התמשכותה חסרת התוחלת של המלחמה שגובה מאיתנו מחיר דמים בכל שבוע שעובר. בלי זעם, אם נשמור על כללי התנהגות ג'נטלמניים - זה עלול להיגמר באסון לישראל.

זה לא יסתיים מעצמו אם נמשיך להשקיף, פסיביים, על המתרחש. ההפיכה החוקתית תימשך במלוא המרץ, רדיפת הציבור הליברלי והתקשורת החופשית תימשך ותתעצם, המלחמה לא תסתיים אף פעם (ככל שנמשיך להתייצב לשירות הביטחון), החרדים לא יסכימו להתגייס, הסיפוח האלים המתרחש בשטחי יהודה ושומרון יימשך, ההדתה תשתלט על תחומי חיים נוספים, יש חשש סביר שהבחירות הדמוקרטיות תיפגענה בגלל התערבות הקואליציה הנוכחית בתהליכי הבחירות, והמשק הישראלי ייקלע למשבר כלכלי בגלל כישלון בלתי-נמנע להתמודד עם הוצאות הביטחון העצומות. 

אין לנו למי לפנות לסיוע: אין לנו מה לצפות מהאופוזיציה הפוליטית המפולגת, שעסוקה בעיקר במלחמות-אגו בין מנהיגים-בעיני-עצמם במקום לשלב כוחות להצלת ישראל. וכדאי שניגמל מהמשחק האינפנטילי לבחור את היורש ונתמקד בשאלה למה אנחנו מצפים מההנהגה הפוליטית הבאה: לא מי, אלא מה. לא היורש - רק אנחנו יכולים לשנות את העתיד, אם נצא בהמונינו לרחובות, אם נצליח להרחיב את מעגל המפגינים כך שגם בני הדור הצעיר ודור הביניים יצטרפו להפגנות (הרי כל המאמץ הוא בשבילם!), אם נפריע בכל כוחנו לקואליציה להשלים את מזימתה, ואם נבטיח שביום הבחירות יתייצב ציבור עצום כנגד ממשלת הזדון הזו.

אם נקום ונפעל - נצליח להדיח את ממשלת הזדון. או-אז נוכל להתפנות למלאכת השיקום. ובראשיתה - טיהור: לא נשכח ולא נסלח לאלו שקמו על הדמוקרטיה הישראלית להשמידה. לא נשכח את ההנהגה הפוליטית שהובילה את המהלך, את השותפים הפוליטיים שאפשרו את המהלך תמורת אתנן, את משתפי הפעולה בהרס המערכת הדמוקרטית, את המסיתים שהפעילו את "מכונת הרעל", את מלחכי-הפנכה שנרתמו להרס תמורת משרות וכיבודים, ואת הציבור המתלהם והשוטה שהצטרף למקהלת ההסתה מתוך שנאה עיוורת שמעולם לא הבנו את עומקה. עם כולם נבוא חשבון. כי אם יש דבר שהפנמנו - זו ההבנה את שקר "האחדות" ו"אנשים אחים אנחנו". לא נטעה בכך שוב. "ראינו להם".

וכשנצא למרחב נפעל לבטל את הנזקים העמוקים שיצרה קואליציה זו למערכת הפוליטית ולהפרדת הרשויות, נהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית-ליברלית וחילונית, ונכיר בזכויותיהם הלאומיות של בני העם הפלסטיני ונתחייב לפעול ביחד איתם להגשמת זכויותיהם אלו.

ולבסוף, לרגל היום הנורא הזה, ניזכר במחיר הנורא ונישא תפילה:

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

וְאַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדֹר דֹּר.

רשימת אורח: הכלכלה והכיבוש – יחיעם פריאור*

 

הדיון על המשבר הכלכלי בישראל מתמקד לרוב במספרים: הוצאות ביטחון, גירעון, חוב ותשלומי  ריבית. אבל מאחורי המספרים עומדת שאלה עמוקה יותר – מה קובע את סדרי העדיפויות של המדינה. ניסיון לנתק בין הכלכלה לבין המדיניות מתעלם מהשפעה מצטברת של עשרות שנים. ברשימה קודמת בבלוג זה (ראו: "מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?", כאן) ההתייחסות ל"כיבוש" הייתה מצומצמת מדי. כדי להבין את הגורמים למשבר הכלכלי – ובעיקר את הדרכים להיחלץ ממנו – יש להרחיב את הדיון למשמעות הרחבה יותר של המדיניות הישראלית בחמישים השנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים וכיבוש/שחרור יהודה ושומרון.

הכיבוש איננו רק משתנה ביטחוני או מדיני נקודתי. הוא הפך עם השנים לגורם מבני המעצב את סדרי העדיפויות של ישראל – תקציבית, פוליטית וחברתית. לכן, השאלה איננה רק אם הכיבוש "גורם" ישירות למשבר כלכלי, אלא כיצד המדיניות הנגזרת ממנו משפיעה על קצב הצמיחה ועל יכולתה של המדינה לנהל מדיניות כלכלית אחראית לאורך זמן.

מכון שורש בהנהלתו של פרופסור דן בן-דוד עוקב זה שנים רבות אחרי הכלכלה הישראלית, ומציג נתונים בסיסיים חשובים. בסיכום האחרון (עדכון אוקטובר 2025) אותו אפשר לראות כאן (מומלץ), מופיע בעמ' 2 גרף המתאר את התפתחות הצמיחה של הכלכלה הישראלית מאז קום המדינה. הגרף מובא להלן, והוא מספר סיפור ברור: מקום המדינה ועד שנות ה-70' המוקדמות הכלכלה הישראלית צמחה (במונחי תוצר לנפש) בקצב שנתי ממוצע של מעל 5%. מאז - הקצב הצטמצם לפחות מ-2%.

אפשר אולי להציע הסברים שונים לירידה זו - למשל שכלכלה קטנטנה, כמו זו שהייתה עם קום המדינה, צומחת מהר יותר בשלבי התפתחות מוקדמים - אך אין זה מסביר שינוי כל כך חד. ברקע קיים גורם מבני מרכזי: מאז תחילת שנות השבעים ישראל מחזיקה תחת שליטתה את השטחים שנכבשו ב-1967, ובמהלך השנים גדל חלקם של המשאבים הלאומיים המופנים אליהם. מדובר לא רק בהוצאות ביטחוניות, אלא גם בהשקעות אזרחיות שאינן מוטות צמיחה – תשתיות המשרתות אוכלוסיות קטנות ומפוזרות, ועלויות שוטפות של אחזקה ואבטחה. כאשר חלק גדל והולך מההשקעה הלאומית מופנה לכיוונים כאלה, המשמעות הכלכלית היא פגיעה בקצב הצמיחה ארוך הטווח.

כמובן שמלחמות ישראל, וביחוד המלחמה המתמשכת מאז ה-7 באוקטובר 2023, גרמו לעלייה משמעותית בהוצאות הביטחון ולהגדלת החוב הלאומי אבל גם כאן קשה להפריד את הממד הכלכלי מההקשר המדיני-חברתי הרחב יותר. בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקות מגמות אידיאולוגיות המקדמות הרחבת התיישבות והשקעות נוספות ביהודה ושומרון, לצד עלייה בהוצאות הביטחוניות הנדרשות לאבטחתן. במקביל, המבנה הפוליטי – קואליציות צרות ותלות בגורמים בעלי סדר-יום מגזרי – מקשה על קבלת החלטות כלכליות ארוכות טווח.

כך נוצר מצב שבו המדיניות הכוללת, שחלקה נובע מהמשך השליטה בשטחים, משפיעה לא רק על ההוצאות הישירות אלא גם על יציבות המערכת הפוליטית ועל היכולת לנהל מדיניות כלכלית אחראית. האם זה “נגרם” על ידי הכיבוש? לא רק, אבל הקשר הסיבתי ביניהם ברור ומשמעותי.

חולשת הממשלה ותלותה בגורמים אידיאולוגיים המחויבים להרחבת ההתיישבות מובילה להחלטות המעוררות ביקורת בינלאומית רחבה, כמו הקמה, בתמיכה הממשלה, של עשרות מאחזים בלתי חוקיים והתעלמות (או תמיכה) ממשלתית מודעת מהטרור היהודי האלים בגדה המערבית. בחזית מול החרדים, התלות הקואליציונית במפלגות החרדיות מונעת את שילוב החברה החרדית במאמץ הביטחוני ובכלכלה הישראלית.

מעבר לחזית הפנימית, ההשפעות העקיפות אינן פחות חשובות מהישירות. היעדר אופק מדיני מגדיל את הסבירות לסבבי עימות חוזרים, שאותם קשה “לסיים” באופן מוחלט, שהרי ברור כי אי-אפשר 'למוטט את החמאס', או 'להשמיד את חיזבאללה' לחלוטין. המשמעות היא אי-ודאות מתמשכת ועלויות ביטחוניות גבוהות לאורך זמן. מנגד, הניסיון ההיסטורי מלמד כי הסכמי שלום – כמו עם מצרים וירדן – מאפשרים הפחתה ניכרת בהוצאות הצבאיות בזירות הרלוונטיות.

איני יודע אם ניתן להגיע להסדר יציב עם הרשות הפלסטינית, אך ברור שמדיניות המבוססת על הימנעות מניסיון להתקדם להסדרים אזוריים, למשל ברוח היזמה הסעודית-ערבית, משמרת את המצב הקיים ואת עלויותיו הגבוהות. יתרה מכך, היא עלולה לפספס הזדמנויות אזוריות רחבות יותר לשיתופי פעולה כלכליים ותשתיתיים, שהיו יכולים לחזק את כלכלת ישראל ולהשתלב במגמות אזוריות מתפתחות, כמו למשל המסדרון מהודו לאירופה דרך סעודיה וישראל, אותו מנסה לקדם הנשיא טראמפ.

ניתן להוסיף גורמים נוספים, כלכליים ואחרים -  כגון השפעת המצב על השתלבות החברה הערבית בישראל או על יחסיה הבינלאומיים של המדינה - אך גם בלי להרחיב מעבר לכך התמונה הכללית ברורה: הדיון על המשבר הכלכלי אינו יכול להצטמצם לשאלות של מדיניות פיסקאלית בלבד.

ניהול כלכלי אחראי הוא בוודאי תנאי הכרחי ליציבות ולצמיחה. אך השאלה הרחבה יותר היא מה מעצב לאורך זמן את סדרי העדיפויות של המדינה ואת יכולתה לקבל החלטות קשות. במובן זה, הכיבוש איננו ההסבר היחיד – אך הוא בהחלט אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על הכלכלה הישראלית לאורך זמן.

* יחיעם פריאור הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לפיסיקה כימית וביולוגית, מכון ויצמן למדע

מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?

 

האם המשבר הכלכלי המתקרב הוא תוצאה של הכיבוש?*

ברשימה הקודמת בבלוג זה (ראו: "כלכלת ישראל שלאחר המלחמה", כאן) הערכתי שהוצאות הביטחון העצומות בגין המלחמה שהחלה ב-7.10.23 תדרדרנה את המשק הישראלי למשבר כלכלי. המשבר לא יהיה תוצאה בלתי-נמנעת של הזינוק בהוצאות הביטחון של ישראל, אלא דווקא של ניהול כלכלי כושל. ניתן היה לעמוד באתגר הכלכלי אילו הממשלה הייתה נוקטת במדיניות כלכלית מתאימה, אבל בהסתמך על תיפקודה הכלכלי הלקוי של הממשלה בשנים האחרונות הערכתי שהתנהגותה הפיסקאלית תהיה חסרת-אחריות, והיא תוביל את המשק למשבר כלכלי מיותר. 

בין התגובות שקיבלתי מקוראי הבלוג עלתה טענה שהבעיה איננה נעוצה בהתנהלותה הכלכלית של הממשלה אלא בכיבוש: ללא סיום הכיבוש, כך נטען, ישראל לא תוכל להיחלץ ממשבר כלכלי. מכאן שהחלפת ממשלת נתניהו ושינוי המדיניות הישראלית בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כלומר: סיום הכיבוש) הם תנאי לשיקום ולתיקון כלכלי. 

נראה לי שטענה זו מערבבת בין הדברים: אני סבור שהמשך הכיבוש אינו מכתיב משבר כלכלי, וממילא סיום הכיבוש אינו מבטיח את שיקום המשק הישראלי. התנהגות פיסקאלית חסרת-אחריות של הממשלה - היא זו שתגרום למשבר: המגזר הפרטי יצליח כנראה להתמודד בכוחות עצמו עם נזקי המלחמה (כך לפחות עולה מהתנהלותו מאז ה-7 באוקטובר), אבל הממשלה, בגלל חולשתה הפוליטית ובגלל אופי המנהיגות הלאומית הכושלת שהיא מפגינה מאז שהושבעה - לא תצליח להתמודד עם האתגר הפיסקאלי של מימון הוצאות הביטחון העצומות ותגרור את המשק למשבר. זוהי ממשלה חלשה, פופוליסטית, אימפוטנטית, היא מכחישה את המציאות ואיננה מהססת לשקר בגלוי לציבור. מנהיגות כזו מדהירה את המשק הישראלי אל עבר קיר. זוהי בעייה שאיננה קשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קבלו תזכורת: המשבר הכלכלי שאליו נקלע המשק הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים נגרם בגלל מדיניות כלכלית שגויה והנהגה פוליטית רופסת שכשלה בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, וזאת דווקא בשנים של חתימה על הסכמי שלום ורגיעה בשטחים; השיקום הכלכלי והריסון המופתי של האינפלציה לאחר 1985 - לעומת זאת - הושגו בזמן כהונתה של ממשלה ימנית (מבחינה מדינית) ולמרות פריצתם של אירועי האינתיפאדה הראשונה. מדובר היה אז בממשלה אחראית-כלכלית. זה איננו המצב כיום.

מעבר לכך, מניעתו של משבר כלכלי איננה מובטחת גם אם תוחלף ממשלת נתניהו. ברשימה האמורה הערכתי שהתרחיש של ניהול פיסקאלי כושל צפוי להתממש גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית: לפי הסקרים הפוליטיים שהתפרסמו עד כה יש חשש שגם הממשלה החדשה תישען על קואליציה צרה ורופפת, וגם היא תחשוש לקבל החלטות אמיצות ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הפנימית. לכן סיום כהונתה של ממשלת נתניהו הוא אולי תנאי הכרחי לתיקון ושיקום, אבל לא תנאי מספיק.

אפרופו סיום הכיבוש

בהזדמנות זו, שנושא סיום הכיבוש הועלה כתנאי לשגשוגו של המשק הישראלי - יש לי עניין להתייחס לטענות על הכיבוש עצמו. אני חושש שהאוחזים בדגל סיום הכיבוש הם אופטימיים מידי ביחס לסיכויים לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם מבלבלים בין שאיפות, מהלכים ותוצאות. הם טיפחו בליבם אשלייה שישנו מהלך קסמים שאם ישראל תנקוט בו - היא תיחלץ מסכסוך הדמים שמתקיים בארץ ישראל כבר למעלה מ-100 שנים ותצא באחת למרחב של שלום וביטחון. בעצם, הם מציגים משאלת-לב (לגיטימית כשלעצמה) כאילו היא תוכנית מדינית סבירה. היא איננה כזו. הכיבוש לא יצר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסיום הכיבוש כשלעצמו לא יביא לפתרון הסכסוך.

למרות שגם אני מאמין שמדינת ישראל חייבת להתנתק מהעם הפלסטיני אם החברה הישראלית חפצת-חיים, ולכן הכיבוש חייב להסתיים - אני פחות אופטימי לגבי הדרך לגן עדן. אין בעיני שום מהלך חד-צדדי שיביא לשלום וביטחון במרחב, והוא עלול אפילו להיתפס כסיום מערכה אחת במלחמה נמשכת. אני אמנם סבור שישראל עשתה טעות היסטורית כשהתפתתה לכבוש את 'השטחים' ב-1967 (עד היום אינני מבין מה היה השיקול המדיני שגרם לצה"ל לכבוש את שטחי יהודה ושומרון ואת רצועת עזה), אבל אינני רואה דרך ברורה לסובב את הגלגל לאחור. ערביי ארץ ישראל של 1947, אלו שסירבו לקבל את החלטת האו"מ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ואף יצאו מייד להתקפה על המיעוט היהודי, לא הצליחו בשמונה העשורים שחלפו מאז להציג חזון של ישות מדינית פלסטינית עצמאית שמקבלת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצידה: הם עדיין שם, אוחזים בדעה שאין מקום למדינה יהודית וטוענים לזכות השיבה לבתיהם ואדמותיהם ב-1948. הם גם לא הצליחו להדגים לעולם כושר להנהיג את עצמם תחת אירגונים כמו-מדינתיים, בעלי סדר-יום אזרחי. בהעדר התארגנות אזרחית וסדר-יום אזרחי, רוב הציבור הפלסטיני נשלט לאורך התקופה על-ידי אירגוני טרור בינלאומיים שהחזון היחיד שבוער בהם הוא השמדתה של מדינת ישראל. מימוש החזון מחייב התכוננות למלחמה, ואמנם כל המשאבים והחינוך מוקדשים לכך. לכן, כל הדיונים על חלוקת הארץ לשתי מדינות שתחיינה בשלום ובשיתוף פעולה מתקיימים כמעט בלעדית בתיבת התהודה של השמאל הישראלי.

זהו 'בייס' מצומצם מידי, והוא מאותגר על-ידי המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית. היינו רוצים להרחיב אותו, לשכנע ציבור רחב בישראל שיש תוחלת להסכם ישראל-פלסטיני, ושסיכוי זה מצדיק נטילת סיכונים ביטחוניים. אבל בהעדר כל הוכחת-יכולת של שלטון עצמי לא-עוין בקרב האוכלוסייה הפלסטינית - האם סביר לצפות מישראל לוויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים? הדאגה הביטחונית של ישראל צריכה להיות מובנת: אנו נוכחים שוב ושוב שמדינות לא-מתפקדות שבהן נוצר ואקום שלטוני נתפסות על-ידי אירגוני טרור והופכות במהרה לכן-שיגור להתקפות רצחניות על ישראל. זה קרה עם היציאה של צה"ל מדרום-לבנון שהותירה את לבנון לשליטת החיזבאללה וקשה עדיין לראות פיתרון מדיני באופק. זה קרה שוב עם היציאה החד-צדדית מרצועת עזה ('ההתנתקות') שהעבירה את הרצועה לשליטת החמאס והפכה אותה למתחם מבוצר ענק ומחסן של נשק התקפי, עם תוצאות טרגיות לשני העמים. עכשיו נמצא על הפרק אזור יהודה ושומרון: אפילו אם נניח לרגע לסיכון שייווצר קרע נורא (ואלים) בחברה הישראלית סביב פינוי ישובים יהודיים, ולשאלה אם קיימת היתכנות פוליטית להחלטת הכנסת על נסיגה (חלק חשוב מהאופוזיציה לממשלת נתניהו ממוקם גם הוא בימין האידיאולוגי הישראלי, ומתכנה משום-מה 'מרכז') - מי לידינו יתקע שסיום הכיבוש לא יביא להולדת טורף-על, מדינת טרור הממוקמת במרחק זעיר ממרכזה הפועם של ישראל ובעלת יכולת ברורה לשלול מישראל קיום נורמלי?

אז למרות שאני מאמין שמדינת ישראל חייבת (לטובתה כחברה) להיפרד מהשטחים שנכבשו ב-1967 ולסיים את הכיבוש - כלל לא ברור לי כיצד נגיע לשם. אני משקיף ממרפסת ההווה על גן עדן, אבל אין בידי מפה אמינה כיצד ניתן להיכנס אליו. אינני מאמין שעצם הנסיגה מהשטחים תפעיל תהליך שיביא לסיום הסכסוך: כמו הנסיגה מלבנון ופינוי רצועת עזה, המהלך עלול להיתפס ככניעה ישראלית, כאיתות על חולשתה של החברה הישראלית וכסיומו של שלב אחד (מוצלח) במערכה המתמשכת על השמדתה של מדינת ישראל. לכן, סיום הכיבוש חייב להיות מהלך שהוא חלק מהסכם על סיום הסכסוך - לא מהלך העומד בפני עצמו.

האם יש סיכוי להתפתחות כזו? אישית, אני נוטה לתמוך בהצטרפותה של ישראל לקואליציה איזורית ברוח היוזמה הסעודית ובחסות מטריית-הגנה אמריקנית, ומקווה שנסיגת ישראל מהשטחים והקמתה של ישות פלסטינית עצמאית תהיינה חלק אינטגרלי מתהליך ההתקשרות של קואליציה זו. לא סתם הרחבה של 'הסכמי אברהם' ובוודאי שלא 'שלום תמורת שלום': סיום הכיבוש והיפרדות מעשית ורשמית מהשטחים. זה לא יהיה קל: הציבור הישראלי עדיין לא שם, ואירועי ה-7 באוקטובר פגעו קשות באופטימיות הישראלית לגבי קיומה של מדינה פלסטינית שמקבלת את המדינה היהודית. אז ישראל תצטרך אמנם לתכנן (בנחישות ובאחריות) את צעדיה בדרך להיפרדות מהשטחים, אבל הלהיטות משמאל לראות בסיום הכיבוש צעד פותח למסע המורכב לשלום וביטחון אינה שונה בעיני מהלהיטות מימין להשתלט על השטחים ואף לספח אותם בשם הביטחון: שתיהן דעות של קצות הקשת.

* אני מתנצל על כך שהגבלתי את יכולת הקוראים להגיב בתוך הבלוג. מניסיוני, רשימות שעוסקות בוויכוח המדיני-פוליטי גוררות תגובות שחורגות מהדיון הענייני עצמו ועוברות להבעת שנאה. ניסיתי להימנע מסוג זה של תגובות

כלכלת ישראל שלאחר המלחמה

 

המלחמה יצרה בעייה פיסקאלית - לא כלכלית

המלחמה שהחלה ב-7.10.2023 גרמה לגידול עצום בהוצאות הביטחון של ישראל. לא מדובר רק בהוצאה המיידית אלא גם בהוצאה העתידית: כבר עתה ברור שהמשק הישראלי יצטרך להקצות משאבים גדולים לביטחון גם בשנים הבאות, ושבצד ההוצאה הביטחונית תידרש גם הוצאה אזרחית ניכרת למימון השיקום של הנזקים שנגרמו במהלך המלחמה. 

עיקר הבעייה איננו פגיעה כלכלית במשק הישראלי (למרות אובדן תוצר, הסקטור הפרטי דווקא הראה יכולת הישרדות מרשימה במהלך המלחמה) אלא הוא מצוי בתחום הפיסקאלי: יהיה צורך לקיים רמה גבוהה של הוצאות ממשלה (בעיקר בגין הוצאות הביטחון הגבוהות) שיהיה צורך לממן אותה. האומדנים לגבי הוצאות הביטחון הנזרקים לחלל האוויר הם עצומים, וזאת כשהמלחמה עדיין ניטשת. ברור שנצטרך להקצות אחרת את משאבי המשק הישראלי כדי לממנם. בגלל היקף המשאבים הנדרש לא יהיה מנוס מלבצע רפורמה פיסקאלית: להכניס שינוי מרחיק לכת בהתחלקות תקציב ההוצאות של הממשלה ובאופן מימונו.

כיצד מתמודדים עם האתגר?

מהיכן יגיע המימון של הוצאות הביטחון העצומות? עקרונית, התוספת הנדרשת יכולה להיות ממומנת באחת (או יותר) משלוש דרכים:

1. הקטנת הוצאות ציבוריות אחרות (קיצוץ הוצאות ממשלתיות אזרחיות);

2. הגדלת הכנסות הממשלה ממיסים (שמשמעותה קיצוץ בצריכה הפרטית);

3. הגדלת הגירעון הממשלתי (נטילת חוב). 

לכל אחד מהצעדים הללו יש חסרונות ידועים: 

1. קיצוץ ההוצאות האזרחיות של הממשלה פירושו פגיעה ברמת השירותים הציבוריים לאזרח (שירותים שכבר סבלו מפגיעה ניכרת בעשור האחרון) ואולי גם פגיעה בהשקעה הממשלתית (שמשמעותה דחיית פרויקטים של תשתית לאומית); 

2. הגדלת שיעורי המס עלולה לגרום לעיוות כלכלי, לבריחת הון מהארץ ולהרחבת ממדי ההשתמטות מתשלום מס; 

3. הגדלת הגירעון תגרום בהכרח לגידול משמעותי של החוב הציבורי ואיתו להגדלת תשלומי הריבית על החוב בשנים הקרובות, והיא עלולה גם לפגוע בדירוג האשראי הבינלאומי של ישראל ולייקר עבורה את הריבית על החוב הבינלאומי. 

מאחר שמדובר בגידול עצום של הוצאות ביטחון - לא ניתן יהיה לממן אותו על-ידי צעדים מתונים דוגמת אלו שכבר ננקטו (קיצוץ רוחבי של הוצאות אזרחיות, העלאת שיעור המע"מ בנקודת-אחוז או הגדלה זמנית של הגירעון הממשלתי). נצטרך לשלב את כל האמצעים שמנינו לעיל בתמהיל מדיניות. היכונו, לכן, גם לקיצוץ של השירותים הממשלתיים האזרחיים, גם להעלאת שיעורי המס וגם להגדלת הגירעון הממשלתי. 

המבחן האמיתי לאיכותה של ההנהגה הפוליטית

מלחמות היו תמיד, ומימונן תמיד היה אתגר פוליטי. לא מדובר באתגר שלא ניתן להתמודד איתו מקצועית: יש צורך לאמץ תוכנית כלכלית מתאימה, ולכלכלנים יש יכולת מקצועית להכין מספר חלופות (תמהילים) אפשריות. הבחירה בין החלופות היא תפקידה של ההנהגה הפוליטית, שכן רק היא מייצגת את טובת הציבור כשמדובר בשאלה של נשיאה בנטל. הבעייה המיידית היא שהציבור עלול לראות את התוכנית כדרסטית ("כואבת", בשפה התקשורתית), ולכן המשימה הקשה נמצאת במגרש של ההנהגה הפוליטית: היא זו שצריכה "למכור" את התוכנית לציבור הרחב, והיא זו שצריכה לנמק לו את בחירתה בחלופה אחת על-פני חלופות אחרות. זה דורש אומץ פוליטי. זה תלוי ביכולתה של ההנהגה לעורר אמון בקרב הציבור ולרתום אותו למהלך. 

הנהגות פוליטיות חלשות עלולות להיכשל במבחן המנהיגות בגלל שיקולי פופוליזם. הן עלולות להימנע מלנקוט בצעדי מדיניות אפקטיביים ובכך לדרדר את המשק למשבר כלכלי ארוך-טווח ומיותר. המשבר הכלכלי שפקד את המשק הישראלי בעשור שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוא רק דוגמה היסטורית אחת לכישלון כזה. המנגנון שמפתה הנהגה פוליטית להוביל את המשק למשבר נשען על מורכבותו של הקשר הסיבתי שבין מהלכי המדיניות (המיידיים) לבין תוצאותיהם (העתידיות), מורכבות שיוצרת מרחב לחילוקי דעות ולהעלאת טענות דמגוגיות, ועל ההתנגדות האוטומטית (והצפוייה) של רוב הציבור לקבל על עצמו "גזירות" כלכליות. הנהגה פוליטית אמורה לתווך לציבור את המדיניות הכלכלית הנכונה ולגרום לו להסכים ל"גזירות". הנהגה פוליטית חלשה תתחמק מאחריות זו.

אילו רק….. : מה צריכים היו להיות העקרונות של מדיניות כלכלית שמתמודדת עם האתגר?

נקודה ראשונה היא שיש להפעיל מאמץ ל"ספיגה" של חלק מהגידול הנדרש בהוצאות הביטחון בתוך תקציב הביטחון עצמו, על-ידי ניסיון לקצץ בסעיפי הוצאה שאינם חיוניים בטווח הקצר. נקודה שנייה היא שיש לצמצם ככל האפשר את הקיצוץ בהוצאות האזרחיות כדי להימנע מפגיעה אנושה ברמת השירותים האזרחיים: ישראל נמצאת כבר כיום ברמה נמוכה (בהשוואה בינלאומית) של שירותים ציבוריים, ויש לכך השפעות שליליות על מצבן של אוכלוסיות מוחלשות. חשוב גם שלא לקצץ את ההשקעה הממשלתית בתשתיות הלאומיות: תשתיות אלו נחוצות כדי לאפשר צמיחה מהירה של הסקטור הפרטי. נקודה שלישית היא שיש להגביל את הגירעון הממשלתי: פנייה לנתיב המפתה של הגדלת החוב לא רק מגדילה את נטל שירותי החוב בעתיד אלא גם מהווה איתות לעולם החיצוני על הגדלת סיכון האשראי של המשק ואולי גם על אובדן שליטה פיננסית של הממשלה.

המשמעות העולה מנקודות אלו היא שלא יהיה מנוס מהטלת רוב המימון על הציבור באמצעות העלאת שיעורי המס. זהו מהלך מאתגר ואפילו מבחן רצינות לדרג הפוליטי, כיון שהוא כרוך בעימות עם הציבור ובהסברה בלתי מתנצלת. לא יהיה מנוס מצעד זה.

ולבסוף, בכל משבר גלומה גם הזדמנות. בכל מערכת מיסוי קיימים עיוותים, חלקם כאלו שהתפתחו במהלך השנים עקב שינויים במציאות הכלכלית או "טלאים" שהוכנסו במערכת, וחלקם עקב טעויות החלטה היסטוריות. משבר כלכלי יכול להציע הזדמנות נוחה לתיקון עיוותים היסטוריים שכן אפשר לגייס את הרצון הטוב של הציבור ל"גיהוץ קמטים" במערכת המיסוי הקיימת. ברור לי שבמגירותיהם של אנשי משרד האוצר נמצאות כבר הצעות שונות לתיקונים כאלו, אבל אי-אפשר בלי להזכיר "קמטים" מוכרים וחשובים כמו הפטור המיותר ממע"מ על ירקות ופירות ועל קניות בעיר אילת, הטבות המס המיותרות על חיסכון אישי בקופות גמל ובקרנות השתלמות, והיעדר מוחלט של מס עיזבון בישראל. רפורמה במיסוי תוכל לנצל את ההזדמנות לתיקון עיוותים אלו.

נקודת התורפה הפוליטית של ישראל

בבואה להתמודד עם האתגר הכלכלי שנוצר בעקבות המלחמה, הבעייה של ישראל היא חולשה יוצאת דופן של ההנהגה הפוליטית. חולשה זו עלולה להרתיע את ההנהגה הפוליטית מלנקוט בצעדים הכלכליים הנדרשים (ראינו בחודשים האחרונים צעדים הפוכים, של הקטנת שיעורי מס, הגדלת פטור ממע"מ על יבוא אישי ו"פיצויים" לנוטלי משכנתאות בגין עליית הריבית), לגרום בכך לכישלון בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, ואז פנינו מועדות למשבר כלכלי. 

כתופעת לוואי של מחדל-מעשה אנחנו צפויים למיתקפה תעמולתית מצד הממשלה: להכחשה פומבית של עצם הבעייה הכלכלית והיקפה, להצגת תוכנית-סרק אימפוטנטית שאין בכוחה להתמודד עם האתגר האמיתי, ולתעמולה שמטרתה לנטרל את טענותיו של הדרג המקצועי על-ידי הצגת עמדתו כמוטה-פוליטית. זה יהיה מן-הסתם מלווה בהפצת אמת אלטרנטיבית על המשק. בהמשך, אנחנו צפויים להסתרה של האינדיקטורים הכלכליים השוטפים על-ידי שימוש בתרגילים תקציביים מכוונים ו"קוסמטיקה" של הנתונים המתפרסמים. השיח הרעיל והמפלג שרווח בישראל בשנים האחרונות בדיון המדיני-ביטחוני יפלוש גם לדיון הכלכלי. במהרה גם יסומנו "אויבים": "בנק המטרות" של הדרג הפוליטי יכלול מן-הסתם את צמרת משרד האוצר ואת הנהלת בנק ישראל, וצפויות החלפות של בעלי מקצוע במשתפי פעולה. 

האם זה קשור לנתניהו?

התרחיש המתואר כאן איננו מוגבל למציאות של המשך כהונתה של ממשלת נתניהו. גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית - סביר (לפי הסקרים המתפרסמים) שהממשלה החדשה תישען גם היא על קואליציה צרה, תחוש חוסר-ביטחון בנוגע ליציבותה, ותחשוש לקבל החלטות אמיצות (ו"כואבות") ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הכלכלית. 

אם אמנם כך, אזי גם ממשלה חלופית (אלא אם היא תישען על קואליציה מספיק רחבה ומוצקה) לא תעז להתמודד עם האתגר הכלכלי שמעמידה המלחמה בפני המשק הישראלי על-ידי נקיטה במדיניות כלכלית אפקטיבית. משיקולי יציבות היא תעדיף כנראה לנקוט באמצעים חלקיים בלבד: הכרזות אמיצות ומהלכים חלושים. אם אמנם כך - המשק הישראלי עומד בפני התפתחות כלכלית שלילית בשנים הקרובות. ניתן היה למנוע אותה אילו זכינו במנהיגות-אמת, אבל קשה להניח ש"המשיח הכלכלי" יגיע לירושלים באוקטובר השנה - אולי הוא יתמהמה עד שהציבור הישראלי יתפכח ויאפשר לרשימה פוליטית מסוימת להקים ממשלה יציבה ובטוחה שתעז לבצע רפורמה כלכלית. 

כמה אמירות על המצב בישראל

 

1. נתניהו הוא מנהיג היסטורי. לא מדובר במנהיג שנקלע באקראי לאירועים היסטוריים בעומדו ליד ההגה - הוא מנהיג שמחולל אותם. בהשאלה: הוא אינו הנווט שמיטיב לקרוא את המפה ("הראשון לזהות") - הוא האיש ששירטט אותה. הבעייה ההיסטורית שעומדת בפני מדינת ישראל היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, והסתבכותה-מרצון של ישראל ב-1967 עם מצב (שנראה בזמנו מצב חולף) של כיבוש צבאי ושליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים. נתניהו הוביל את הבחירה ההיסטורית של ישראל לסרב לתביעה הפלסטינית להגדרה עצמית ולהימנע מלנסות ולמצוא לה פתרון בהסכמה. הוא מייצג את התפיסה לפיה המצב הנוכחי איננו מצב-ביניים, אלא זהו למעשה המצב הרצוי, הנכון לישראל בטווח ארוך. משום כך הדרך לחיפוש ולמציאת מוצא מוסכם מהסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בהכרח דרך סיום כהונתו של נתניהו כראש הממשלה.

2. אינני יודע כיצד תסתיים המערכה באיראן, אבל ברור שכאשר נצא מהממ"ד נמצא את עצמנו בעיצומה של מערכת בחירות. זה טוב, כי האתגר העיקרי שעומד בפנינו כחברה הוא פנימי: להחליט, בבחירות דמוקרטיות, אם ניתן לנתניהו מנדט להמשיך להוביל את ישראל. לפיכך, המיקוד כיום לא צריך להיות בדילמה הצבאית סביב המערכה מול איראן, לא בתגובות למהלכיה הבוטים של ההנהגה הפוליטית הקיימת ולא בדילמה הפתטית של בחירה בין ששת הדיאדוכים של האופוזיציה - המיקוד צריך להיות בהחלפת הנהגה, בבחירת הדרך המדינית. לטובת כולנו, רצוי שהחלפת ממשלתו של נתניהו תהיה באמצעות הכרעה דמוקרטית - לא כתוצאה מפסיקה משפטית שתגדיל את הסיכון של התדרדרות למלחמת אזרחים. העילה להחלפת נתניהו צריכה להיות התנגדות נרחבת לדרך המדינית שהוא מתווה - לא הרשעה בשוחד, מירמה והפרת אמונים. הבחירות הקרבות הן החשובות ביותר בתולדות המדינה, כי בהן תכריע החברה הישראלית בשאלות היסוד שלה, לכאן או לכאן.

3. החברה הישראלית היא שמיכת טלאים. בזה תמיד היה כוחה (מיזוג גלויות העם היהודי) ובזה היה גם קיסמה התרבותי. אבל השמיכה הולכת ונפרמת, בכוונת מכוון: ההסתה הצליחה, "טלאים" מסוימים שוכנעו, והם שוללים כיום את זכותם של "טלאים" אחרים להשתייך. אני מציע שבמקום לריב בינינו - נבין: כל ההחלטות החשובות על גורלה של ישראל תלויות במנהיגות שתיבחר בבחירות הקרובות. אם ה"טלאים" שלנו יצליחו להביא לסיום שלטונו של נתניהו - מה טוב. אם ה"טלאים" שתומכים בנתניהו יצליחו לבסס את המשך שלטונו - נצטרך לשקול מחדש את עתידנו. ייתכן שהגיע סופה של השמיכה ששמה 'החברה הישראלית'. נחכה ונראה.

4. שתי קהילות מתוך החברה הישראלית מאיימות כיום על המשך קיומה של מדינת ישראל ברוחה ובמתכונתה הקיימות: הציבור החרדי והציונות הדתית. הציבור החרדי - בתפקודו כטפיל בחברה הישראלית ולאור קצב גידולו הדמוגרפי המסחרר - מהווה בעייה שאין לה פתרון באופק ומאיים לכן על קיומה של מדינת ישראל: הוא איננו לוקח חלק פרודוקטיבי בחיי המדינה, ומצד שני מנצל את המערכת הפוליטית המשותקת לסחיטת הטבות כלכליות מפליגות. הציונות הדתית שינתה עם השנים את אופייה - היא הפכה מגירסה שומרת-מיצוות של הציונות המדינית ("ציונות עם כיפה") ללאומנות המסתמכת על פרשנות דתית קיצונית להעלאת תביעות טריטוריאליות (גם צורתה של הכיפה השתנתה). החזון הציוני בעיניה איננו מתמצה בבניית בית לאומי בארץ ישראל, כמוצהר במגילת העצמאות, אלא כולל שליטה יהודית ונוכחות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל: בארץ ישראל המנדטורית תוקם רק מדינה יהודית. השאיפות של שתי קהילות אלו אינן מתיישבות עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתחייבת כאן הכרעה.

5. אני סבור שהבחירה ההיסטורית של ישראל להיות מדינה דמוקרטית ויהודית מסתברת בדיעבד כטעות: קיימת סתירה בין שני הדגלים הללו, והמדינה תצטרך לבחור ביניהם. קיים אמנם מרחב גמישות כשמנסים לתרגם את המושג "דמוקרטיה" לשיטת ממשל ספציפית, אבל שליטה במיליוני פלסטינים משוללי זכויות אזרחיות איננה יכולה להיות כלולה במרחב זה. מעבר לכך, ככל שההפיכה השלטונית שמתרחשת בישראל מאז תחילת 2023 מתקדמת, מתחוור לנו שהיעד שהיא חותרת אליו איננו יכול להיחשב כדמוקרטיה אלא כקריקטורה שלה. המצב חמור עוד יותר כשתוהים לגבי ההגדרה של מדינה "יהודית": הגדרה כזו איננה באמת בנמצא. הניסיון הציוני הנאיבי ("אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל") התייחס, ובצדק, ל"הכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר-המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל", אבל מדובר היה בהקמת מדינה עבור העם היהודי - לא במדינה יהודית-דתית שחוקיה כפופים להלכה היהודית. האופי היהודי של המדינה אמור היה להתבטא - אם נתייחס לכתוב במגילת העצמאות - בהיותה "מולדת לכל יהודי", "פתוחה לעלייה יהודית", ביטוי ל"זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" ו"מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". אבל מה שתוכנן כמדינה עם זיקה למאפיינים תרבותיים יהודיים (לרבות מוסר, שפה, לוח שנה וכו') - הלך והתממש, בשל המאבקים הפוליטיים הפנימיים, כחברה הנשלטת על-ידי תכתיבים דתיים של זרם דתי יחיד - זה האורתודוקסי. כך, המושג ההצהרתי 'מדינה יהודית' הוחלף במהלך השנים במציאות של מדינה דתית אורתודוקסית המתערבת במידה הולכת וגוברת בחיי אזרחיה תוך צמצום המרחב המובטח של חופש-דת.

6. בזמן שהמלחמה באויב החיצוני ניטשת, מתנהלת במקביל מלחמה פוליטית פנימית סביב קידום ההפיכה המשטרית. האווירה היא קדחתנית: המאמץ של מובילי ההפיכה הוא להשלים את המהלכים העיקריים עוד לפני הבחירות הקרובות. אינני יודע מה יספיקו המחריבים לעולל בחודשים הקרובים, אבל נראה שהמאמץ למנוע את ההפיכה המשטרית לא הצליח לבלום אותה, והיא נמשכת שבוע-שבוע. בתוך כך, המערכת המשפטית הולכת ונחלשת מול המיתקפות עליה מצד הדרג הפוליטי, מערכת אכיפת החוק נמצאת בקרב הישרדות נואש, ונתניהו ממשיך להחליף את צמרת השירות הממשלתי בעושי דברו. זה אומר שייתכן שהתגוננות ליברלית שומרת-חוק תתקשה לעצור מהלך מתואם לריסוק הדמוקרטיה. זה אומר שדמוקרטיה תאבת-חיים הייתה צריכה להצטייד מראש באמצעי התגוננות אפקטיביים שיגוננו עליה מפני התקפה. אלא שזה לא קרה: הדמוקרטיה הישראלית פגיעה להתקפה, המסע להחרבתה נמצא בעיצומו, ונפנוף מנומס של שלטי מחאה על-ידי מפגינים איננו מספיק כדי לסכל את המהלך. בעתיד, אם המחנה הליברלי יצליח לזכות בשלטון, נצטרך לא רק לשקם את המערכת הדמוקרטית ולמסד אותה באמצעות אימוץ חוקה, אלא גם למגן אותה מפני מהלכים עויינים עתידיים. בטווח המיידי נצטרך להתעשת במהירות: לא תהיה לנו ברירה אלא לנטוש את כללי המלחמה האביריים שהכתבנו לעצמנו ולצאת לקרב חיינו על אופייה של מדינת ישראל. 

7. רובנו מאמינים שצורת השלטון הצודקת ביותר היא משטר דמוקרטי. לכן אנחנו מקבלים את מחדלי הדמוקרטיה כמחיר ראוי. אבל לא צריך להיסחף: מיצוות הדמוקרטיה איננה ערך מקודש העומד מעל לכל שאר הערכים; לא חל עליה הכלל "ייהרג ובל יעבור". חובתה של כל חברה להבטיח שהפולחן הדמוקרטי לא יחליף את המהות. וכמובן, משטר דמוקרטי חייב להיות מסוגל להתגונן מפני התקפה עליו. במקרה הספציפי של חלק מהציבור החרדי שמסרב לקבל עליו את דרישת המדינה לקיום לימודי הליב"ה במסגרת מערכת החינוך ולציית לחוק שירות הביטחון ("נמות, ולא נתגייס") אני מציע לזכור: הזכות של כל פרט להשפיע דמוקרטית על ההכרעות העיקריות של החברה איננה צריכה להיות אוטומטית, מובטחת ללא תנאי, אלא להיות מותנית בהשתתפותו של הפרט כגורם פרודוקטיבי התורם לחברה. מי שאיננו משתייך לכוח העבודה, איננו משלם מיסים ואיננו משרת בצה"ל כנדרש לפי חוק שירות הביטחון - אינו צריך לקבל זכות להשתתף בבחירות הכלליות. משתמט משירות ביטחוני איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית בנושאים  מדיניים, ופרזיט איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית על חלוקת העוגה. הוא זכאי כמובן להיות תושב המדינה - אחרי הכל המדינה הכריזה על עצמה בהקמתה כ"מולדת לכל יהודי" וכ"פתוחה לעלייה יהודית" - אבל במעשיו הוא מכריז על עצמו שאיננו שותף למעשה הציוני ולכן איננו זכאי להיות אזרח מלא של המדינה.

מדינת ישראל כפטיש*

 

במאמר שהתפרסם בעיתון 'הארץ' ב-1.3.26 ("במחיר כבד מאוד הפכנו לשמשון", יוסי בן ארי) שואל הכותב אם נתניהו ישכיל לחלץ ממלחמת "שאגת הארי" את ההישג המדיני הנדרש. תשובה קצרה: אני סבור שלא. תהיינה התוצאות הצבאיות של המהלך הצבאי בעל השם היומרני אשר תהיינה - אפשר להמר על כך שנתניהו לא ינסה לחלץ מהאירוע שום הישג מדיני ראוי. ההישג היחיד שהוא מחפש לחלץ מהאירוע הוא פוליטי-פנימי: הישרדותו בשלטון. לכן הוא אץ-רץ ליטול קרדיט להצלחת היום הראשון של התקיפה. כזכור, הוא אינו אחראי לכלום למעט הצלחות.

במדינות המערב ישנם חילוקי דעות ערים לגבי ההיגיון שבתקיפה צבאית אמריקאית את איראן: השיקולים האסטרטגיים שהיו צריכים להדריך את מקבלי ההחלטות בארה"ב הם התמודדות עם המלחמה המתמשכת באוקראינה והיערכות לקראת עימות צבאי עתידי של מדינות ברית נאט"ו מול סין בגין השליטה בים סין הדרומי - לא הניסיון לעצור בכוח הזרוע את התגרענותה של איראן. מעבר לכך, קיימים ספקות מובנים לגבי תוצאות ההתקפה על איראן: האם המשטר האיראני יוחלף כתוצאה מהמהלך הצבאי? האם ארה"ב עלולה להסתבך במערכה ארוכה ו'מלוכלכת'? האם התקיפה תתגלגל לכדי עימות איזורי שיזעזע את המזרח התיכון? מול ההתלבטות במדינות המערב לגבי השאלה אם עימות צבאי הוא מהלך רציונלי, נדמה שבישראל הייתה כמעט תמימות דעים לטובת תקיפה אמריקנית, ואפילו תמיכה ציבורית מקיפה בהצטרפות צה"ל לתקיפה. מדוע? מדוע אנחנו ששים כל-כך אלי קרב?

התשובה איננה פרי ניתוח אסטרטגי קר, אלא לקות נפשית: מדינת ישראל הפכה לפטיש. מנקודת מבטו של פטיש - כל העולם הוא מסמרים שיש להכות בהם. לא מדובר רק באיראן - החמאס הוא מסמר, גם החיזבאללה, וכמוהם הפלסטינים, החות'ים, לבנון וסוריה. אז קדימה - שחררו את הפטיש! הוא לבדו יפתור עבורנו את כל הבעיות! "תנו לצה"ל לנצח!"

מתי זה קרה לנו שהחלטנו שאין תוחלת לחוכמה המדינית ולהפעלת קשרים דיפלומטיים, ושהפיתרון היחיד לבעיותיה הגיאופוליטיות של ישראל הוא שימוש בכוח? האם מדיניות החוץ של ישראל התנוונה עד שהפכה לאחריותן הבלעדית של זרועות הביטחון? היכן התבונה המדינית שמנסה להתמודד עם אילוצי המציאות מתוך דאגה לעתידה של המדינה ולהבטחת הישרדותה? להיכן נעלם המאמץ המתמשך לבסס את הביטחון הלאומי על הסכמים בינלאומיים והסכמי שלום עם שכנים ולהשתמש באופציה הצבאית רק בלית-ברירה? היכן הדאגה העמוקה לשלומו של החזון הציוני שגרמה לחיים וייצמן ולדוד בן גוריון להסכים להצעות פשרה טריטוריאליות בינלאומיות ב-1947, לבן גוריון להסכים לנסיגה מחצי האי סיני ב-1956, ללוי אשכול להסס ארוכות לפני שהחליט לתקוף את מצריים ב-1967 וליצחק רבין לצעוד בנתיב המפותל של הסכמי אוסלו ב-1992 מחשש שאין עתיד בטוח לישראל ללא פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

התבונה המדינית נעלמה. ישראל של היום היא מדינה שונה, כוחנית. היא לכודה באשלייה שיש בכוחה הצבאי כשלעצמו להבטיח את קיומה - לא צריך להתפשר ואסור לוותר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן אימצנו את הסיסמאות הנבובות "אין עם מי לדבר", "ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים", "העם עם הגולן". מכאן צמחה תפיסת "ניהול הסכסוך" כתחליף לפתרונו, ומכאן גם צצה סיסמת השווא ההזויה "הניצחון המוחלט" שהאריכה ללא צורך את המערכה ברצועת עזה ועלתה לנו בקורבנות מיותרים. כי החלטנו שהטלית "כולה שלי", וצה"ל יאפשר זאת, וכל העולם הוא ממילא אנטישמי ואין לו שום זכות מוסרית להתנגד למעשינו. וכל מי שקם בקירבנו ומטיל ספק בסיסמאות הנבובות הללו הוא תבוסתן, שמאלני, אנטישמי ומכחיש שואה.

"חזון הפטיש" שהשתלט על ישראל הוא קוצר-ראות מדיני. העיוורון מעלים מאיתנו שישנו כיום (לראשונה מאז תחילת שנות ה-90', בעקבות התפרקות בריה"מ) חלון הזדמנויות נדיר שניתן לנצל להשגת הסכם אסטרטגי אזורי שישנה את גורל המזה"ת ויאפשר לישראל להשתלב במרחב ולשגשג מדינית וכלכלית. ישנה אפשרות ליצור מזרח תיכון חדש. החמצתה תהיה טעות היסטורית. 

ומשהו לגבי קריאות הקרב המתלהמות המלוות כל סבב של עימות צבאי: ה"לוחמנות" המופגנת היא רק תוקפנות של מוגי-לב – לא ביטוי לנחישות ולנכונות אישית להקרבה. ייתכן גם שהצהלה על ההישגים הצבאיים של הימים הראשונים תשכך בהמשך, לכשיתברר ששיטת ה"זבנג" אינה מביאה לניצחון מוחלט. היא רק בחירה בדרך חיים: "זבנג" ועוד "זבנג". וחוזר חלילה.

*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 3/3/26