אזהרת "העשור האבוד"

 

האם צפוי "תור זהב" למשק הישראלי?

המשק הישראלי הפגין בשנים האחרונות עוצמה מפתיעה. למרות המלחמה המתמשכת והגיוס הנרחב לשירות מילואים - הפגיעה בתוצר הייתה צנועה, לפחות לאור התחזיות המוקדמות. על-אף שלאחר ההכרזה על ההפיכה המשטרית (ינואר 2023) נראו סימנים ברורים של פגיעה בהשקעות מחו"ל, תנועות הון בינלאומיות שליליות והיחלשות של השקל, סימנים שעוררו חשש שתהליכים אלו יסלימו לכדי שיטפון של בריחת הון ופיחות השקל – החששות הללו התבדו בהמשך. ההשקעות הזרות בישראל התאוששו, השקל התחזק, האינפלציה נותרה בתוך תחום היעד שקבע בנק ישראל, הריבית ירדה ושוק המניות המריא. בדיעבד, הפסד התוצר (לטענת פרופ' קרנית פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל, רמת התוצר כיום נמוכה בכ-5% מהמגמה הרב-שנתית) היה נמוך מהחששות המוקדמים.

לאחר שתסתיים המלחמה, המשק צפוי לחוות תקופה של גאות כלכלית. מעבר לעצם החזרה של מגוייסים למקומות העבודה, זה יקרה בגלל שילוב של התפתחויות גיאופוליטיות שצפויות בשנים הקרובות: מרוץ החימוש העולמי הצפוי על רקע המלחמה באוקראינה, לקחי המלחמה במפרץ הפרסי והאיום המתקרב של עימות בינגושי. התפתחויות אלו תתבטאנה כנראה בביקוש עצום לתעשיות הביטחוניות של ישראל, והן תתעצמנה אם ישראל תצטרף להסכם הגנה אזורי שיפתח בפניה שווקים חדשים. התפתחויות אלו יוצרות הזדמנויות משמעותיות למשק הישראלי, המצטיין במוניטין חזק לתעשיות הביטחוניות, בסקטור חזק של תעשיות היי-טק, ביתרון יחסי בניצול התפתחותה של הבינה המלאכותית וברמה מדעית גבוהה שיוצרת בסיס מוצק של מו"פ בתהליכי הייצור.

האופק מצביע, לכן, על אפשרות סבירה שהמשק הישראלי ייהנה מפריחה כלכלית מואצת (תוך שינוי בהרכב הייצור והתעסוקה). התהליך כולו יכול להיות מובל על-ידי הסקטור הפרטי: אין צורך בהתערבות ממשלתית כדי להובילו. עם זאת, המדיניות הכלכלית היא חשובה - תפקידה לאפשר את הפריחה של הסקטור הפרטי: לשחרר חסמים, למנוע צווארי-בקבוק, וכללית - ליצור אקלים שתומך בהאצה כלכלית.

אזהרה: ישנו ענן שחור באופק הזהוב

למרות הציפיות לגאות כלכלית - חשוב לשים לב לכך שישנו ענן שחור באופק. הענן הוא התרחיש האפשרי והמסוכן של אובדן שליטה פיסקלית על רקע הגידול העצום של ההוצאה הביטחונית הצפוי לישראל בשנים הקרובות והקושי לממן אותו. כשל של הניהול הפיסקלי עלול לסכל את הצלחתו של המשק הפרטי לנצל את ההזדמנויות שתיפתחנה בפניו, כיון שהוא עלול להוביל למשבר כלכלי. 

התקדים הרלוונטי הוא האירוע של "העשור האבוד" – התקופה שלאחר מלחמת יוה"כ שבה ניהול פיסקלי כושל (בעיקר גירעון ממשלתי עצום ומדיניות מוניטרית רפויה, על רקע גידול עצום של הוצאות ביטחון ומשברי אנרגיה) גרם למשק הישראלי להאטה מתמשכת של קצב הצמיחה, לאינפלציה דוהרת ולמשבר מאזן תשלומים חמור עד לקריסתו ב-1985. קצת נתונים להמחשה (מקור הנתונים: מאגר הנתונים של ה-FED): בעקבות מלחמת יוה"כ הואט קצב הצמיחה השנתי הממוצע של המשק מכ-11% (1973-1968) לכ-3% (1985-1975). בעקבות הפעלת תוכנית הייצוב הכלכלי של 1985 החל המשק להתאושש, וקצב הצמיחה השנתי הממוצע הואץ לכ-6% (2000-1985). נזכור, לכן: התנהלות פיסקלית קפדנית היא תנאי הכרחי להתממשות "תור הזהב"; בלעדיה – המשק יחמיץ הזדמנות ואולי אפילו ייקלע למשבר כלכלי.

קל להיקלע לאובדן שליטה פיסקלית – הדרך לשם יכולה להיות רצופה כוונות טובות. נניח שבעקבות הבחירות הקרובות לכנסת תוחלף ממשלת המחדל בקואליציה שוחרת-טוב, שתמקד את מאמציה בריפוי חולייה של החברה הישראלית. מטבע הדברים, מאמצים אלו יכללו (מעבר להוצאות הביטחון המוגדלות) השקעות ניכרות לשיקום אזורי הצפון והנגב המערבי, והגדלה משמעותית של תקציבי רווחה שהתדלדלו בעשורים האחרונים. מדובר כמובן במאמצים חיוביים, כאלו שיתקבלו בוודאי בהסכמה בקרב הציבור הרחב. אלא שכוונות טובות, בצירוף חולשה פוליטית טבעית של קואליציה חדשה שמנסה "לבחור את מלחמותיה" ולרצות את רוב הציבור -  עלולים לפתות את הממשלה לחשיבה כאילו ניתן להתעלם (ולו גם זמנית) מאילוצים פיסקליים, כאילו הכלכלנים הממשלתיים הם משביתי שמחות קטנוניים שאינם מבינים את גודל השעה. זו תהיה טעות קשה שתסכן את עתידו של המשק.

האירוע כבר בעיצומו

לא מדובר בהתרעה מודיעינית אסטרטגית שיש לקחת בחשבון במועד כלשהו בעתיד: אנו מצויים כבר עתה במצב חירום כלכלי. זה נכון לאור הוצאות המלחמה העצומות, לאור הצורך הברור להקצות משאבים ניכרים לביטחון גם בשנים הקרובות, ולאור הגידול המהיר (שכבר קרה) של החוב הציבורי במונחי תוצר. לפיכך יש לנקוט בצעדים מיידיים. 

הדחיפות מחייבת אותנו להבחין בין מדיניות כלכלית אחראית שדרושה לישראל בטווח הארוך ("תוכנית חומש"), מדיניות שעניינה רפורמה כללית, שצריכה להיות שקולה, מתוכננת בקפידה ומכוונת להתייעלות משקית - לבין מדיניות חירום, כזו שמתחייבת כבר בטווח הקצר: היא צריכה להיות נמרצת, דחופה, כזו שכוללת בהכרח גם צעדים בעלי אפקט מיידי שאולי אינם נכונים לטווח הארוך. מטרתה היא עצירת הדימום כדי למנוע גלישה של המשק למשבר בגלל הפקרות פיסקלית.

מהי המשימה?

המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 יצרה מציאות כלכלית חדשה למשק הישראלי:

1. זינוק של החוב הפנימי (במונחי תוצר) מכ-60% בסוף 2022 לכ-70% (תחזית) בסוף 2026

2. גידול חד-פעמי עצום של הוצאות הביטחון ב-2026/7 על רקע המלחמה המתמשכת והצורך להשלים את מלאי התחמושת שנגרע

3. צורך בהגדלה קבועה (רב-שנתית) של הוצאות הביטחון הישירות לאור עדכון האיומים, ושל הוצאות אזרחיות לאור הצורך לשקם את נזקי המלחמה בנגב המערבי ובישובי הצפון

ההגדלה הקבועה הצפויה של תקציב הביטחון היא בהיקף עצום, כזה שלא ניתן יהיה לספוג אותו ע"י צעדים "מסורתיים" של התייעלות, קיצוצי רוחב, הסטת תקציבים אזרחיים לביטחון, מציאת מקורות מימון חד-פעמיים, או הגדלת הגירעון. אפילו הקונץ המופלא של "קופסאות תקציביות" לא יספיק. היא תחייב הגדלה ניכרת של תקציב הממשלה הכולל (אזרחי + ביטחוני) בשנים הקרובות. זה יחייב להכניס שינוי משמעותי ומתמשך בהרכב השימושים של המשק. זה חייב לבוא על חשבון שימושים אחרים. על הממשלה "לספוג" את גידול הצריכה הציבורית (לפחות את רובו) מבלי להיקלע לאובדן שליטה פיסקלית, כי המשק עלול להיקלע לאי-יציבות שתחבל בתפקודו של הסקטור הפרטי. הלקח של "העשור האבוד" חייב לעמוד בפני המתכננים וקובעי המדיניות הכלכלית, ולכן המטרה צריכה להיות גיבוש מדיניות כלכלית שתבטיח יציבות ובכך תאפשר לסקטור הפרטי להמשיך ולצמוח.

האתגר הזה מחייב את הממשלה לקבל החלטות בשלושה תחומים: 

1. לקבוע את גובה תקציב הביטחון לשנים הקרובות לאור האיומים ולאור יכולתו של המשק, בעיקר נוכח האפשרות שיחול קיצוץ בסיוע הביטחוני מארה"ב

2. לסרוק את תקציב ההוצאה האזרחית כדי לאתר סעיפים שבהם יש וניתן לקצץ בשנים הקרובות

3. לקבוע תקרה רב-שנתית קשיחה לגירעון הממשלתי ותוואי מחייב להתפתחות החוב הציבורי (במונחי תוצר)

הערכת מצב ביטחונית תביא לכך שתקציב הביטחון בשנים הקרובות יהיה בהכרח גדול משמעותית מזה של השנים שלפני המלחמה. מאחר שתקציב ההוצאות האזרחיות של הממשלה הידלדל בעשורים האחרונים וגרם לשחיקה בטיב השירות הציבורי, כך שקיצוצים נוספים אינם יכולים להוות מקור מימון סביר לגידול בתקציב הביטחון - יש להימנע ככל האפשר מקיצוץ מהותי בתקציבים אלו. ולבסוף, ישראל לא תוכל להתבסס על מימון גרעוני והגדלה משמעותית של החוב הציבורי שכן מדיניות כזו עלולה לאותת לשוקי ההון הבינלאומיים על קושי בניהול הפיסקלי ולהכביד על זרימת הון מחו"ל לסקטור הפרטי. לפיכך, מימון הגידול בתקציבי הביטחון יכול להיעזר גם בסריקה קפדנית של סעיפי הוצאה כדי לזהות אפשרויות לחיסכון, התייעלות ואולי דחיית הוצאות, אבל מתחייב צמצום של הצריכה הפרטית. צמצום זה יושג על-ידי הגדלת המיסוי.

מההחלטות שתקבל הממשלה לגבי תוואי תקציב הביטחון, תקציב ההוצאה הציבורית האזרחית ותקרת הגירעון ייגזר יעד (תוואי) רב-שנתי להכנסות הממשלה. ממד הזמן הוא קריטי: אסור להסס ולאפשר למשק להיקלע לאי-יציבות, ולוח הזמנים הפוליטי האופייני מחייב הצבעה על הישגים בתוך שנה-שנתיים (בעיקר כשמדובר בצעדים שהציבור תופס כ-"גזירות כלכליות"). בהתאם, חלק מהצעדים שבהם נצטרך לנקוט הם צעדי חירום שיינקטו לתקופת-ביניים בלבד, לצורך תיקון הסטייה מהמסלול. 

כמה עקרונות מנחים לגבי מיסוי

הגדלת הצריכה הציבורית תחייב הגדלה משמעותית של הכנסות הממשלה ממיסים. יש לתרגם הבנה זו למהלכי מיסוי ספציפיים. בכל החלטה שתתקבל חשוב להקפיד על מספר עקרונות מנחים:

1. הממשלה חייבת לתמוך בהמשך הצמיחה הכלכלית של הסקטור הפרטי. לשם כך יש להימנע מפגיעה בגורמי צמיחה, בהיצע העבודה, בחופש התחרות, בהשקעות בתשתיות ציבוריות ובביקוש להשקעה פרטית מחו"ל

2. לשינויי מיסוי עלולה להתלוות פגיעה דיפרנציאלית בשכבות האוכלוסייה השונות. לפגיעה דיפרנציאלית כזו עשויה להיות השפעה שלילית על חוסנה של החברה הישראלית ועל מידת הסולידריות שבה, והחשש מפניה עלול לפגוע בנכונות הציבור לקבל את התוכנית (היא בוודאי מהווה נקודת תורפה ב"שיווק" התוכנית לציבור ונקודת משען למלעיזים ומסיתים). לכן, בבחירת הצעדים שייכללו במדיניות הכלכלית החדשה יש לשמור ככל האפשר על השפעה פרוגרסיבית ולהימנע מצעדים שיש בהם כדי להגדיל את אי-השוויון הכלכלי במשק

3. כדי להבטיח התפתחות יעילה של המשק הישראלי יש לשמור על חשיפת המשק הישראלי לתחרות מחו"ל ולהימנע ממדיניות מסחרית שמתיימרת להגן על הייצור המקומי ועל התעסוקה בענפי-משק מסורתיים

4. כדי למנוע זעזועים מיותרים יש לשאוף להשתמש במיסים קיימים (העלאת שיעורי מס), להימנע משינויים מפליגים בשיעורי המס, לשמור על בסיס מס רחב ולהעדיף שינויים פשוטים להפעלה

5. השקה של מדיניות כלכלית חדשה יוצרת הזדמנות לביצוע רפורמות שמתקנות עיוותים שהם פרי מערכת המיסוי והתימרוץ הקיימים. יש מקום לנצל את המדיניות החדשה לתיקון עיוותים היסטוריים כאלו

6. מהלך דרסטי של מדיניות כלכלית מחייב הסברה ממשלתית ושקיפות. השקיפות תסייע לגייס תמיכה ציבורית נרחבת ולמנוע התנגדויות שמקורן באי-הבנה או חוסר-אמון. השקיפות צריכה לחול הן לגבי התכנון והיעדים (כולל קביעת יעדי ביניים), הן לגבי התממשות התוכנית התקציבית, והן לגבי מעקב ובקרה אחר ההתפתחויות הכלכליות בעקבות הפעלת התוכנית

כמה הצעות לדוגמה

הרשימה הבאה איננה ממצה, ומטרתה רק להציע כיווני פעולה: 

1. חידוש מס העיזבון – מס זה היה קיים בישראל עד 1981 ומוצע לחדשו, הן כדי לתמוך בצרכי מימון התקציב והן כדי להקטין את אי-השוויון הכלכלי בישראל. מוצע להטיל את המס רק מעבר לסף נקוב כך שהוא יהיה בעל השפעה פרוגרסיבית

2. מע"מ: ביטול הפטור הקיים על פירות וירקות – הפטור המקורי (1976) ניתן מסיבות לוגיסטיות (העדר קופות רושמות) שאינן תקפות עוד

3. מע"מ: ביטול הפטור הקיים על עיסקאות בתחום העיר אילת – הפטור, שניתן בזמנו לעידוד התיירות בעיר אילת, איננו משמש עוד את מטרתו המקורית

4. מע"מ: העלאת שיעור המע"מ בשתי נקודות האחוז (20%) – צעד זמני, לתקופה של שנתיים. בטווח הארוך רצוי היה להקטין את שיעור המע"מ אל מתחת לרמתו הנוכחית

5. קרנות ההשתלמות: ביטול הטבות המס על החיסכון במסלול זה – ההטבות הקיימות מהוות אפלייה בלתי מוצדקת (בין אפיקי חיסכון) והטבה רגרסיבית

6. קופות הגמל: ביטול הפטור ממס על רווחים מצטברים - ההטבות הקיימות מהוות אפלייה בלתי מוצדקת (בין אפיקי חיסכון)

7. מס הכנסה: הוספת מדרגת מס לבעלי הכנסות גבוהות - צעד זמני לתקופה של שנתיים. מוצע: מדרגת מס נוספת (5%+) על הכנסות שמעבר לכפל ההכנסה החציונית במשק

8. ארנונה: העלאת שיעור המס - צעד זמני, לתקופה של שנתיים. תוספת (20%) לגובה הארנונה. ההעלאה תאפשר לקצץ במקביל את השתתפות הממשלה בתקציבי הרשויות המקומיות

משמעות תקציבית?

אינני מצוי בנושא הכנסות המדינה, וסל המיסוי המוצע לעיל איננו סל אופטימלי אלא הצעה שמטרתה לעורר דיון ("סיעור מוחות"). ובכל זאת, מאחר שמדובר אולי בתוספת הוצאה שנתית קבועה לביטחון של 100 מיליארד ש"ח - נראה לי שיש להציג סדרי גודל של פוטנציאל הגבייה הנוספת של מס כדי להמחיש את המשמעות התקציבית של הצעדים שנמנו לעיל. מעבר לכך, אין ברשימה זו שמתמקדת בצד המיסוי כדי לפטור את הממשלה הבאה ממהלכים שמטרתם קיצוץ מסיבי של ההוצאות, ובעיקר סעיפי הכספים הקואליציוניים.

להלן כמה אומדנים שאספתי בצורה ספורדית ממקורות שונים ברשת:

• ביטול הפטור מתשלום מע"מ על ירקות ופירות יגדיל את הגבייה בכ-5 מיליארד ₪ מידי שנה (מקור: רשות המיסים)

• ביטול הפטור מתשלום מע"מ בעיר אילת יגדיל את הגבייה בכ-2.5 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• העלאת שיעור המע"מ מ-18% ל-20% תגדיל את הגבייה ב-14-18 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• ביטול הטבת המס לחוסכים בקרנות ההשתלמות יביא להגדלת הגבייה בסך 10-15 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• ביטול הטבת המס לקופות הגמל והפנסיה יביא להגדלת ההכנסות ב-15-25 מיליארד ₪ מידי שנה

• העלאת הארנונה (20%+) תביא להגדלת הגבייה של הרשויות המקומיות ב-6-7 מיליארד ₪ מידי שנה 

• אין בידי הערכות על המשמעות התקציבית של חידוש מס העיזבון ושל הוספת מדרגת מס לבעלי הכנסות גבוהות

השמש שוקעת על עידן נתניהו

 

אנו מתקרבים לסוף עידן נתניהו. זה יקרה בקרוב, או חלילה רק בעוד שנה-שנתיים, אבל אנו מתקרבים למפנה פוליטי שמשמעותו תחרוג מחילופי משמרת שגרתיים של מנהיג דמוקרטי. כי מדובר במנהיג שהשאיר חותם עמוק על מהלך ההיסטוריה של ישראל ועל פניה של הפוליטיקה הישראלית. לכשתסתיים מלכות נתניהו - מדינת ישראל תוכל לפתוח דף חדש בקורותיה.

היו לנתניהו הצעיר נתוני יסוד מבטיחים. הוא צבר שנולד וגדל בישראל, הוא היה הצעיר בראשי הממשלה של ישראל, היתה לו היסטוריה צבאית קצרה ומכבדת, הוא נהנה מחינוך והשכלה מעולים, הוא הקרין כריזמה נדירה והיה אורטור בולט. הוא היה אמביציוזי, בעל מודעות היסטורית ויומרה ברורה להנהיג את מדינת ישראל לקראת עתיד בטוח. תכונותיו אלו גרמו לכך שאפילו לאחר שהכזיב את הציבור בבחירותיו המדיניות המוקדמות וחלה התפכחות לגבי יושרתו - הוא עדיין נסך בציבור תחושה מאגית שהוא מסוגל לשנות כיוון באחת ולהנהיג את ישראל בדרך להצלחה מדינית. היה כזה רגע אפילו לאחר התבוסה הצבאית האיומה של ה-7 באוקטובר.

אבל זה לא קרה. הוא התגלה כמנהיג בינוני הנרתע כרונית מהחלטות גדולות, ונמנע מגיבוש והנחלת חזון אמיתי למדינה. מורשת-שמורשת, עם המון פאתוס, או כמו שאמר עליו אהוד אולמרט: "הוא שחקן תיאטרון - לא מנהיג". הוא היה, לכן, נביא-שקר: "מוכר" לעמו מסרים קליטים שרצה לשמוע. בעוד שהבעיה העיקרית שעמדה ועומדת בפני מדינת ישראל היא החתירה הסיזיפית לסיום בהסכמה של הסכסוך ההיסטורי הישראלי-פלסטיני - מהלך שהיה מאפשר לישראל לכונן שלום עם שכנותיה ופותח פתח להשתלבות כלכלית של מדינה יהודית במזה"ת - הוא נמנע מכל מהלך מדיני בכיוון. במקום זאת הוא זיגזג, דיבר בכפל לשון, וטיפח את התפיסה הכוחנית, הדמגוגית, הנוחה לעיכול. במקום להוביל את ישראל ליטול על עצמה הימור מחושב כדי להיחלץ אולי ממעגל האלימות האיזורי - הוא העדיף שלא ליטול בעצמו סיכונים פוליטיים וגרם בכך לישראל להיקלע למבוי סתום מדיני.

כשהסתבך לפני כעשור בתביעות משפטיות על רקע פרשיות של שחיתות-לכאורה - הסיר את המסכה הליברלית שעטה בשנותיו המוקדמות ויצא למלחמת הישרדות אישית חסרת-גבולות נגד רשויות החוק של המדינה. במלחמה זו כל האמצעים היו כשרים בעיניו: הסתה שיטתית של חלקי האוכלוסייה זה כנגד זה, התקפה פרועה על רשויות החוק (כולל מהלך פומבי להפיכה חוקתית) ועל התקשורת החופשית, טיהור הצמרת הפוליטית של מחנהו ממנהיגים בעלי יושרה והחלפתם בחבורת פוליטיקאים שהקריטריון היחיד שנדרש מהם הוא נאמנות אישית לו, וסיכול שיטתי של שדרת הניהול המקצועי של השירות הציבורי תוך התקפה אלימה על מעמדם ("פקידים" - כינו אותם אנשיו, נושאי דגל ה"משילות"). הדמוקרטיה היתה בפיו לסיסמה ריקה. דה-פקטו, ישראל היא כבר דמוקרטיה פצועה, עמוק במסלול להפיכתה לדיקטטורה פופוליסטית: הפרדת הרשויות שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת כבר איננה קיימת ומדובר למעשה בגוף יחיד, וגוף זה הכריז מלחמה על הרשות השופטת כצעד מקדים לקראת אפשרות שבג"צ יקבל החלטות שאינן מקובלות עליו.

מה תהיה המורשת שישאיר אחריו נתניהו? הוא ישאיר אחריו חורבן מדיני, מצוקה ביטחונית, דמוקרטיה פצועה, מבנה ממשלתי מפורק ואימפוטנטי, תרבות פוליטית נפשעת ושנאת אחים (בואכה מלחמת אזרחים מדממת). בתקופת כהונתו הוא לא רק הסיג את ישראל לאחור - הוא קלע אותה לאיום קיומי חיצוני ופנימי, וכל זאת כשהוא (והמקהלה המדברת שבה הקיף את עצמו) מדקלמים סיסמאות שקריות ונושאים לשווא שמות מקודשים: "ביטחון", "דמוקרטיה אמיתית", "ציונות" ו"יהדות".

לכשירד סוף-סוף מהבמה הציבורית, אנחנו ניאלץ להתמודד עם החורבן שהותיר. אינני סבור שהליכוד ימשיך להנהיג את ישראל אחריו (תחת מנהיג פוליטי אחר), שכן נתניהו יצר בכוונה ואקום מנהיגותי בסביבתו. אבל הקואליציה הבאה תצטרך להתמודד עם האיומים האחרים שייוותרו אחריו, שרידי המגפה הביביסטית: מבנה ממשלתי לא-פונקציונלי שאיננו תואם את צרכי המדינה, שנאת אחים, תרבות פוליטית ירודה, שקר כשפה תקשורתית מקובלת בין ההנהגה לציבור, תקשורת נכה, דמוקרטיה מדממת שמחייבת שיקום באמצעות חקיקה, ואת הדילמות המדיניות והחברתיות הגדולות. זה יקח הרבה זמן לישראל לחזור לעצמה.

לאילו שאלות יידרש הציבור בתום עידן נתניהו? הוא יידרש לשקם את הדמוקרטיה, לעלות מחדש על דרך המשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים בדרך להיפרדות אפשרית, ולהחליט מחדש על זהותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. זו תהיה משימת-אדירים. אם למדנו משהו בתקופת הממשלה האחרונה זה שבכל אחד מהנושאים הללו אין מדובר בוויכוח ידידותי המתקיים בתוך "המשפחה" (החברה הישראלית) אלא במלחמה מרה סביב השאלה מי ישתלט על ההגה. ההתקפה הפוליטית הנפשעת על הדמוקרטיה הישראלית לא היתה מופע רציונלי, תגובה לגילוי ליקויים אובייקטיביים בתפקוד הדמוקרטי - היא משקפת נכונות ברורה ולגמרי צינית של חלק מהחברה לבטל את האופי הדמוקרטי של ישראל כדי להבטיח לעצמו שליטה במוקדי הכוח שתאפשר לו לכפות את רצונו על כלל הציבור. המלחמה הארוכה בתולדות האומה, זו שהחלה באוקטובר 2023 (ולא בנובמבר 1947), לא צריכה להוביל אותנו למסקנה ש"אין עם מי לדבר" ו"לנצח תאכל חרב" ושצריך להשתפר ב"ניהול הסכסוך" וש"ביחד ננצח", אלא להבנה הברורה שאין בעולם הנאור מי שיאפשר לישראל להמשיך לשלוט בכוח בעם אחר, ושאותו פלג של החברה הישראלית שמתעקש על הכרעה בכוח הזרוע של העם הפלסטיני - איננו יכול להיות בן ברית שלנו במסע הציוני. סביר גם שאין לו עניין בכך, כי אנחנו - בעיניו - רפי-שכל או סתם תבוסתנים. ובמאבק על זהותה היהודית-דמוקרטית של ישראל, אני סבור שהקיץ הקץ על ההזייה הרומנטית שטיפחנו לאורך השנים, על חיים במדינה ליברלית עם כמה "קישוטים" יהודיים שתפקידם בעיקר לנסוך אווירה תרבותית וזיקה מסורתית: זו איננה מדינה ליברלית אלא מדינה שראשיה מתכופפים בפני המימסד הדתי, שנשטפת מאז 1967 על-ידי גלים של קנאות דתית. היא איננה יותר מדינה יהודית ודמוקרטית - היא הולכת והופכת למדינה יהודית-אורתודוקסית.

כיצד נתמודד עם האתגרים העצומים שבפנינו? בטח שלא על-ידי אימוץ אידיאולוגיה של מרכז פוליטי: מדובר באוקסימורון - למרכז אין אידיאולוגיה. הוא משמש ארץ מקלט למצביעים שמתעצלים לגבש לעצמם עמדה מדינית וחברתית ברורה, ל"מנהיגים" שאין להם פרוגרמה ולא מצע והם מציעים למכירה רק את עצמם (עם או בלי גלריה מחמיאה של "סלבס"), לאנשים-לכל-עת החוששים שמא חו"ח ידבק בהם אות קין פוליטי אם ינקטו בעמדה ברורה, ולאופורטוניסטים שרוצים לשמור לעצמם אופציה לנוע מקואליציה לקואליציה ללא עכבות אידיאולוגיות. למרבה המבוכה, חמש או שש רשימות מתגודדות כיום במרחב האידיאולוגי הלא-מוגדר הזה. הן אינן נבדלות זו מזו אלא בפרסונות שבראשן. 

האם אתה יודע, מצביע פוטנציאלי של אחת מרשימות המרכז, מהן הפרוגרמות הפוליטיות של הרשימות השונות? מה תשובותיך לשלוש השאלות שאליהן נידרש כחברה לאחר הבחירות הקרובות? We Shall See?

היכן מצויה הדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?*

 

במאמר שהתפרסם ב"הארץ" ביום 15.5.26 ושעליו חתומה עו"ד יולי נובק - מנכ"לית ארגון "בצלם" - היא חולקת על אמירתו של יאיר גולן (במאמר שפורסם גם הוא ב"הארץ") כי "להיות שמאל ציוני פירושו לדבוק בעיקרון חלוקת הארץ". המסר שלו לבוחר, להבנתה, הוא: "גם אם נתקדם להסדר קבע, השליטה הצבאית על הפלסטינים תישאר, ותשמר את יחסי הכוחות שבמסגרתם מיליוני פלסטינים חיים באימה מתמדת מפני אלימות מצד כוחות הביטחון או אזרחים ישראלים הנהנים מחסינות". לדברי נובק, "הדבקות של גולן בעיקרון חלוקת הארץ אינה מציעה דרך חדשה, אלא ממחישה עד כמה הצליח המשטר הישראלי לצמצם את גבולות הדמיון שלנו ולסגור אותנו בתוך תפישת עולם שבה הפרדה ושימור עליונות יהודית, תוך שלילת זכויות ממיליוני בני אדם, נשמעים כמו פתרון מוסרי ואפילו "שמאלני". מערכת פוליטית [שחותרת] לשמר רוב של קבוצה אתנית-לאומית מסוימת אינה דמוקרטיה ... אלא היא משתמשת ... בהנדסה דמוגרפית לשימור עליונות של קבוצה [אתנית] אחת על חשבון האחרת".

אני מציע לחשוב אחרת. אני מציע להכיר בכך שאנו ניצבים בפני אתגר אדיר, הרבה יותר מורכב משחשבנו בתחילת דרכנו, כיצד לפתור (בהסכמה) את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכלל לא בטוח שהדבר אפשרי: בנאומו בפני הפרלמנט הבריטי בחודש פברואר 1947 (חודשיים לפני שממשלת בריטניה החזירה לאו"ם את המנדט על פלשתינה-א"י ו-9 חודשים לפני שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה על סיום המנדט הבריטי ואימוץ תוכנית החלוקה), דיווח שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על כישלון מתסכל של המאמצים שנמשכו מאז סיום מלחה"ע II בהובלת בריטניה וארה"ב ובהשתתפות משלחות ערביות ויהודיות. הוא סיכם, בין היתר, במילים (תרגום שלי): "ממשלת הוד מלכותו ניצבת בפני קונפליקט עקרונות בלתי ניתן לגישור. בארץ ישראל יש כ-1,200,000 ערבים וכ-600,000 יהודים. עבור היהודים, העיקרון המרכזי הוא הקמת מדינה יהודית ריבונית. עבור הערבים, העיקרון המרכזי הוא להתנגד עד הסוף להקמת הריבונות היהודית בכל חלק בארץ ישראל". 

דבריו אלה של שר החוץ הבריטי מהדהדים עדיין במלאת מאה שנים לסכסוך ולאור אי-ההצלחה של הניסיונות הקודמים לסיים את הסכסוך. אז אמנם אסור לנו להתייאש וחובה עלינו להמשיך להתעקש על מציאת הפתרון, אבל האמנם עשינו כל מה שאפשרי כדי למצוא אותו?

בהעדר שיח קונסטרוקטיבי בין הצדדים לסכסוך התמכרנו לדיון פנימי, המתנהל בנוכחות צד אחד. כתוצאה, אנו שוגים בהזיות כאילו קיימת אפשרות שישראל תשלוט (מדינית, או רק צבאית) בכל השטח שממערב לירדן, בין אם לטווח הארוך ("סיפוח") או שרק לתקופת ביניים עד שהצד הפלסטיני ייעתר לדרישות הישראליות ("ניהול הסכסוך"). אינני מאמין שקיימת אפשרות להימנע מחלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות, ואני סבור שעלינו לנצל את רעידת האדמה המדינית שהתרחשה במזה"ת בעשורים האחרונים כדי לנסות להגיע לפתרון בינלאומי מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה כנראה יחייב אותנו להיפרד מכמה חלומות טריטוריאליים, אבל זה בנפשנו: אין לדעתי דרך אחרת להבטיח את המשך קיומה בביטחון של ישראל. וחוץ מזה: התנועה הציונית קמה כדי להקים מדינה ריבונית לעם היהודי – לא כדי להשתלט על שטחי ארץ ישראל (למרות קיום זיקה היסטורית של העם לארץ).

ולגבי טענתה של נובק על הנדסה דמוגרפית צינית שמטרתה לשמר עליונות של קבוצה אתנית אחת על-חשבון האחרת: היסטורית, דומני שכל ניסיון ליישב סכסוכים אתניים מתבסס על אלמנט של חלוקה גיאוגרפית של שטח המריבה בין הצדדים, כלומר על הפרדה. במצבים קיצוניים החלוקה מלווה במהלכים של "הזזת" (ואפילו "החלפת") אוכלוסייה כדי להבטיח את ההפרדה וליצור מלאכותית רוב אתני בכל אחד משני צידי קו-הפרדה. באחרים – החלוקה מנסה להימנע מ"הזזת" קבוצות אוכלוסייה ונשענת במקום זאת על שרטוט יצירתי של קווי הפרדה מדיניים סביב ריכוזי אוכלוסייה קיימים. אין בצעדים אלו כשלעצמם צעד ציני או לא-מוסרי: הרעיון המנחה אותם הוא שניתן לשכך סכסוך אתני על-ידי הפרדה פיזית בין הצדדים הניצים. גישה זו גם מתיישבת עם החזון הציוני לכונן מדינת-לאום יהודית - לא מדינת כל אזרחיה שמשאת נפשה היא אחיזה בשטח גיאוגרפי. נזכור רק שהפרדה אתנית מלאה איננה אפשרית בגלל פיזור היישובים הקיים כיום, והיא גם איננה צריכה להוות תנאי להסכם עתידי: יכולים להתקיים מיעוט ערבי במדינה היהודית וכנגדו מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית. זה אומר שלא מתחייב פינוי של תושבים פלסטיניים משטח המדינה הישראלית או פינוי של תושבים יהודים משטח המדינה הפלסטינית כתנאי להסכם.

בהחלט ייתכן שהמשימה תהיה קשה ושהפתרון המבוקש איננו נמצא "על המדף", בספריית ההצעות הקודמות לפתרון הסכסוך. ייתכן שלצורך גיבוש הסכם נידרש למאמץ יצירתי ולנכונות להיעתר לרצונותיו של הצד השני. ייתכן שנגיע למסקנה שפתרונות העבר שקידשו את גבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") והתעקשו על כך ש"ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים" אינם מהווים בסיס סביר להתקדמות אלא מגבילים אותנו בתהליך גיבוש ההסכמה. ואולי כדאי היה שניתן לצד השני להביע רצונות במפורש במקום שננסה לנחש אותם במשחק התפקידים המיותר שאנו מנהלים בתוך הציבור הישראלי.

*רשימה זו התפרסמה (בשינויי עריכה קלים) במדור "מכתבים למערכת הארץ", 20/5/26

ועדת חקירה ממלכתית היא אחריותנו - לא אחריות בג"צ*

 

במאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב-24.4.26 ("התירוץ המוחלט" - רוית הכט) טוענת הכותבת על הדיון בבג"ץ בנושא הקמת ועדת-חקירה ממלכתית: "נראה כי העמדה המועדפת על חברי ההרכב היא להימנע מלכפות על הממשלה [הקמת] ועדת חקירה ממלכתית...".

אפשר אולי להבין את רתיעת הרשות השופטת ממתן הוראה מחייבת לרשות המבצעת. למרות שעצם פעולתה של ועדת חקירה ממלכתית לנושא מלחמת ה-7 באוקטובר היא חיונית לביטחון ישראל – העיתוי הנוכחי הוא בעייתי לאור קירבתן של הבחירות לכנסת. ועדת חקירה ממלכתית תהווה מוקד מיותר של סערה פוליטית: שני המחנות הניצים מצפים ממנה בעיקר לפרסם מסקנות אישיות (ולא מסקנות מערכתיות), ואלו אינן רלוונטיות לגבי הצמרת הפיקודית (שכבר הוחלפה) ולא לגבי הצמרת הפוליטית (כי לפי לוח הזמנים הסביר מסקנות הוועדה לא תתפרסמנה לפני מועד הבחירות). סביר יותר, לכן, שלגבי אחריות הדרג הפוליטי יכריע הבוחר. ועדת החקירה, לכשתקום, תוכל להתמקד בפן המערכתי, בזיהוי כשלים, ובהמלצות לגבי העתיד.

ולמרות זאת, יש לי קושיה למצדדי הקמת הוועדה לאלתר, שלהערכתי מה שמניע אותם הוא בעיקר הרצון להטיל אשמה פרסונלית ולבוא חשבון: מדוע שההכרעה תובא בכלל לפתחו של בג"צ? אם אתם בטוחים שהאירוע של ה-7 באוקטובר מחייב הקמת ועדת-חקירה ממלכתית – למה שלא תצאו לרחובות לזעוק על כך? למה שתסתפקו בעתירה משפטית? ומה אם בג"צ יחליט לדחות את העתירה בהנמקות משפטיות כלשהן - אז ויתרתם? קומו ועשו מעשה – אל תהיו הצד החלש והנפגע שמשליך את יהבו על התערבות המורה/ההורה: יש לכם עוד דרכים לפעול. האם לגבי ה-7 באוקטובר הייתם מסתפקים בתלונה למועצת הביטחון של האו"מ?

אם הממשלה מסרבת להקים ועדת-חקירה ממלכתית – תפגינו, תשבתו, תשביתו. אם הממשלה פוטרת צעירים חרדים מגיוס לצה"ל – תשקלו היטב אם החברים ליחידת המילואים הם עילה סבירה להמשיך לשרת. אם צה"ל עומד מהצד בהתקפות של תושבים יהודים על כפרים פלסטיניים ביהודה ושומרון – תשקלו אם אתם מוכנים להיות שותפים לכך. אם משטרת ישראל הופכת למיליציה פרטית של השר לבט"ל ומתאמצת למנוע הפגנות בניגוד להוראות היועמ"ש – שיקלו אם סביר שתמשיכו להתנדב למשטרה. אם אירועים ממלכתיים הופקעו לטובת יקירי מחנה פוליטי אחד – שיקלו אם תשתתפו בהם (אפילו כמקבלי כיבודים). אם ערוצי התקשורת משדרים תעמולה פוליטית במקום דיווח חדשותי – שיקלו אם להמשיך לצפות בהם.

אל תסתתרו מאחורי הסינרים של הרשות השופטת.

*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 1/5/26

עכשיו זה רק עלינו: רשימה ליום העצמאות ה-78

 

129 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון ו-78 שנים לאחר הקמת המדינה, החברה הישראלית נקרעת ל"שבטים", כולם מומצאים, ששוטמים זה את זה. שוטמים עד כדי איום במלחמת-אזרחים אלימה. החזון הציוני-מדיני אודות "כור היתוך" שיצרוף את קהילות ישראל לעם אחד - הולך ומתפוגג לטובת התבדלות, הבלטה דווקאית של השונה והעדפת אינטרסים מיגזריים על טובת הכלל. תהליך זה נמשך כבר שנים ארוכות כשהוא מונע על-ידי שיסוי מכוון שמופעל על-ידי נתניהו לצרכים פוליטיים, אבל הוא הואץ מאז שקמה הממשלה הנוכחית ועוד יותר מאז שפרצה מלחמת "חרבות הברזל". הוא מאיים בבירור על עתידה של ישראל.

איש לא השלה את עצמו שבניית לאום יהודי חדש לאחר אלפיים שנות גלות תהיה תהליך קל. היה ברור ש"דור המדבר" איננו הומוגני ומדבר בבליל שפות, שהרפלקס הממלכתי והסולידריות החברתית אינם טבועים עדיין בציבור ויש לטפח אותם בהתמדה, ושיצירת זהות ישראלית משותפת תהיה כרוכה במאמץ חינוכי ותרבותי עצום שיימשך שנים. היה כמובן גם אתגר ברור של עצם הקיום הביטחוני והכלכלי של המדינה החדשה המוקפת אויבים. אבל היתה אופטימיות בקרב רוב הציבור שניתן להגשים את החזון ולבנות, פה בארץ חמדת-אבות, עתיד חדש לעם היהודי. ובעיקר - היתה תחושה מתמשכת של נס ככל שהחלום הפך למציאות. זה העולם שבו בגרנו - עולם של ציפיה ותקווה, עולם של תחושת ממלכתיות חדשה, עולם של גאווה בהישגים המצטברים, עולם של אמונה בדמוקרטיה ובכללי מוסר בינלאומיים, עולם של ערכי תרומה ואף הקרבה של הפרט למען הכלל. 

הסתכלו מסביב: זה נגמר. הפוליטיקה הישראלית הכזיבה, הזדהמה והתרסקה. היא מתפרנסת (ומפרנסת את) העימות הקמאי בין "אנחנו" ו"אתם", והיא שוקדת בכפייתיות לאתר סדקים מזדמנים בחברה הישראלית ולהרחיבם לכדי סכסוכים בין "שבטים". האנרגיה שפעם פעלה להיתוך וליצירת ציבור אחד מלוכד - מופנית עתה לפירוק העם לגורמים. ולתנועה הפוליטית שמובילה את תהליך הפירוד בין חלקי העם קוראים - למרבה האירוניה - "הליכוד".

הדמוקרטיה הישראלית מדממת בשנים האחרונות: הממשלה פועלת בגלוי (ואף בהתרסה) מחוץ לגבולות החוק; הכנסת פועלת בבולמוס להעביר חקיקה פרטית (כדי לעקוף את מנגנוני הבקרה המוטמעים בתהליכי החקיקה הממשלתית) שמטרתה להעניק כוח מוחלט לדרג הפוליטי על-ידי ביטול מנגנונים קיימים של בקרות ואיזונים שעומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי; המשטרה הפכה לגוף מיליציוני שנשלט על-ידי הדרג הפוליטי, חורג מסמכויותיו החוקיות, איננו מקבל עוד את מרות הייעוץ המשפטי ונמנע מלעסוק במלחמה בשחיתות פוליטית; בראשות השב"כ, אירגון חשאי שעלול להפוך בקלות למכשיר לרדיפת הציבור הדמוקרטי, הועמד מקורב למלכות; צה"ל ממרה את הוראת בג"צ להוציא לאלתר צווי גיוס לכ-60 אלף צעירים חרדים שחוק הגיוס חל עליהם, ובמקביל מספק מטריית הגנה לפורעים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון; הרשות השופטת הולכת ונחלשת מול מיתקפה אלימה וגלויה מצד הדרג הפוליטי ומראה סימנים של רתיעה מעימות גלוי עימו; ולבסוף: נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת ומבקר המדינה בחרו לנטוש את מחויבותם הממלכתית ולשמש כלי משחק פוליטיים בידי נתניהו. כל זה קורה נוכח עינינו כי האויב הפנימי איננו מהסס עוד: רק הוא - לדעתו - מייצג את העם; פניו להרס הדמוקרטיה הישראלית כאמצעי להשגות מטרות שחשובות יותר בעיניו. כי זאת יש לזכור: השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנבחרי הציבור לפעול בהתאם למנדט שקיבלו מהבוחר ובכפוף למבנה של איזונים (הפרדת רשויות) שמבטיח שלא ניתן יהיה לרכז את מלוא הכוח הממלכתי בידי רשות אחת; המטרה של הקואליציה הנוכחית היא להפקיע את כל הכוח ולרכזו בידי הממשלה הנוכחית (תחת הכותרת השקרית "משילות") ואולי גם להבטיח שהמדיניות הנוכחית תתקבע לתמיד על-ידי מניעה של תנועה עתידית נגדית של המטוטלת הדמוקרטית. 

החרבתה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחלפתה במדינה לאומנית-דתית נמשכת בחסות מלחמה בלתי-נגמרת באויב חיצוני. אלא שהמאבק באויב החיצוני הוא הסחה - לא כורח המציאות ולא ציווי ביטחוני אמיתי. הקריאה לעיבוי השורות הצבאיות דיללה את השורות במאבק על הדמוקרטיה. "עכשיו לא הזמן למחאה!" - מטיפים הורסי הדמוקרטיה - "עכשיו הזמן להיות פטריוטים!". ומי שמתנגד למהלכי ההפיכה המשטרית מואשם בחוסר פטריוטיות ואפילו בבגידה. אבל פטריוטיות זו היא הונאה: היא קוראת לנו להפקיר את החזית הפנימית, הדמוקרטית, למען החזית החיצונית, הצבאית. ובזמן שהעיניים שלנו נעוצות באירוע הביטחוני התורן - העורף שלנו מותקף. נזכור שהנימוק המכריע להמשיך את הלחימה בחזית הצבאית איננו מדיני אלא פוליטי: אין יעד מדיני סביר שהמשך הלחימה משרת - זהו רק הרצון להשלים בינתיים את ההפיכה השלטונית, לשנות את פניה של ישראל, ובעיקר - לבטל את משפטו של נתניהו. והחזרה הנלהבת של חברי הקואליציה למלאכת ההפיכה החוקתית מעידה על כך: האויב האמיתי של הממשלה איננו נמצא מעבר לגבול - הוא אנחנו, מגיני הדמוקרטיה הליברלית.

אם ולכשתסתיים המלחמה - זה עלול להיות מאוחר מידי: נגלה שאנו חיים כבר במדינה אחרת. בזמן שהשתכנענו ש"הותקפנו באכזריות" וש"העולם כולו נגדנו" והתגייסנו להילחם באויב החיצוני - נעלמה המדינה שבה חיינו. היא תוחלף במדינה לאומנית-דתית, לא-דמוקרטית, שמאמינה שהדרך היחידה לשרוד במזה"ת היא להשתלט בכוח על מלוא שטחי ארץ ישראל. זוהי אסטרטגיה חסרת-סיכוי: העם היהודי קצר-הרוח והמשועבד לחלומות-שווא של "ניצחון מוחלט" לא יצליח לנצח בכוח הזרוע את הסבלנות ויכולת הספיגה של עמי המזה"ת, ובעיקר של העם הפלסטיני. זה לא יהיה סופו של החזון הלאומי הפלסטיני (הוא ישרוד את העימות) אבל זה יהיה אסון לחזון הציוני: אין קיום במזרח התיכון למדינה יהודית שמניפה דגל לאומני-דתי וקוראת תיגר על שכנותיה ועל שאר העולם, אם בשם הבטחה אלוהית או בשם הצדקה מופרכת של צורך ביטחוני. גם הנס הכלכלי של המשק הישראלי, שעל גבו נישאנו בגאווה שנים רבות - יימוג באחת, ואיתו האשלייה הכה-משכרת של עוצמה ביטחונית שמגינה עלינו. זו תהיה עוד דיקטטורה במרחב גיאופוליטי מפגר, רווי-שנאה ולא-יציב. זו תהיה מדינה פשיסטית שמאמינה בחיים על החרב, מבודדת בעולם, מצורעת. היא לא תאריך ימים.

מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להגן על קיומה של המדינה הציונית? הגיע הזמן להתפכח מהאשלייה של "אנשים אחים אנחנו" ומהאמונה שאחדותו של הציבור היהודי חשובה יותר מהישרדותה של מדינת ישראל הציונית-ליברלית המאמצת את עקרונות הכרזת העצמאות. הגיע הזמן לשחרר את הזעם על ההתקפה הדורסנית של הקואליציה הנוכחית על הדמוקרטיה, על הנכונות של קבוצות אוכלוסייה בישראל לוותר על הממלכתיות רק כדי לזכות בהטבות מיגזריות, על הטפטוף המתמשך של ארס שמפורר עוד ועוד את החברה הישראלית רק כדי לשמר את האחיזה השלטונית של הממשלה, על ההפקרה הנפשעת של עתידה של ישראל בשם נבואת שקר על עתיד ורוד, על דרדור השירות הציבורי והחלפת הדרג הניהולי שלו במלחכי-פנכה רק כדי שאלו יאפשרו למשטר הנוכחי להמשיך לאחוז בשלטון, על ציבור שלם שמסרב לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי ומקדיש את כל כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות כלכליות, ועל התמשכותה חסרת התוחלת של המלחמה שגובה מאיתנו מחיר דמים בכל שבוע שעובר. בלי זעם, אם נשמור על כללי התנהגות ג'נטלמניים - זה עלול להיגמר באסון לישראל.

זה לא יסתיים מעצמו אם נמשיך להשקיף, פסיביים, על המתרחש. ההפיכה החוקתית תימשך במלוא המרץ, רדיפת הציבור הליברלי והתקשורת החופשית תימשך ותתעצם, המלחמה לא תסתיים אף פעם (ככל שנמשיך להתייצב לשירות הביטחון), החרדים לא יסכימו להתגייס, הסיפוח האלים המתרחש בשטחי יהודה ושומרון יימשך, ההדתה תשתלט על תחומי חיים נוספים, יש חשש סביר שהבחירות הדמוקרטיות תיפגענה בגלל התערבות הקואליציה הנוכחית בתהליכי הבחירות, והמשק הישראלי ייקלע למשבר כלכלי בגלל כישלון בלתי-נמנע להתמודד עם הוצאות הביטחון העצומות. 

אין לנו למי לפנות לסיוע: אין לנו מה לצפות מהאופוזיציה הפוליטית המפולגת, שעסוקה בעיקר במלחמות-אגו בין מנהיגים-בעיני-עצמם במקום לשלב כוחות להצלת ישראל. וכדאי שניגמל מהמשחק האינפנטילי לבחור את היורש ונתמקד בשאלה למה אנחנו מצפים מההנהגה הפוליטית הבאה: לא מי, אלא מה. לא היורש - רק אנחנו יכולים לשנות את העתיד, אם נצא בהמונינו לרחובות, אם נצליח להרחיב את מעגל המפגינים כך שגם בני הדור הצעיר ודור הביניים יצטרפו להפגנות (הרי כל המאמץ הוא בשבילם!), אם נפריע בכל כוחנו לקואליציה להשלים את מזימתה, ואם נבטיח שביום הבחירות יתייצב ציבור עצום כנגד ממשלת הזדון הזו.

אם נקום ונפעל - נצליח להדיח את ממשלת הזדון. או-אז נוכל להתפנות למלאכת השיקום. ובראשיתה - טיהור: לא נשכח ולא נסלח לאלו שקמו על הדמוקרטיה הישראלית להשמידה. לא נשכח את ההנהגה הפוליטית שהובילה את המהלך, את השותפים הפוליטיים שאפשרו את המהלך תמורת אתנן, את משתפי הפעולה בהרס המערכת הדמוקרטית, את המסיתים שהפעילו את "מכונת הרעל", את מלחכי-הפנכה שנרתמו להרס תמורת משרות וכיבודים, ואת הציבור המתלהם והשוטה שהצטרף למקהלת ההסתה מתוך שנאה עיוורת שמעולם לא הבנו את עומקה. עם כולם נבוא חשבון. כי אם יש דבר שהפנמנו - זו ההבנה את שקר "האחדות" ו"אנשים אחים אנחנו". לא נטעה בכך שוב. "ראינו להם".

וכשנצא למרחב נפעל לבטל את הנזקים העמוקים שיצרה קואליציה זו למערכת הפוליטית ולהפרדת הרשויות, נהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית-ליברלית וחילונית, ונכיר בזכויותיהם הלאומיות של בני העם הפלסטיני ונתחייב לפעול ביחד איתם להגשמת זכויותיהם אלו.

ולבסוף, לרגל היום הנורא הזה, ניזכר במחיר הנורא ונישא תפילה:

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

וְאַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדֹר דֹּר.

רשימת אורח: הכלכלה והכיבוש – יחיעם פריאור*

 

הדיון על המשבר הכלכלי בישראל מתמקד לרוב במספרים: הוצאות ביטחון, גירעון, חוב ותשלומי  ריבית. אבל מאחורי המספרים עומדת שאלה עמוקה יותר – מה קובע את סדרי העדיפויות של המדינה. ניסיון לנתק בין הכלכלה לבין המדיניות מתעלם מהשפעה מצטברת של עשרות שנים. ברשימה קודמת בבלוג זה (ראו: "מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?", כאן) ההתייחסות ל"כיבוש" הייתה מצומצמת מדי. כדי להבין את הגורמים למשבר הכלכלי – ובעיקר את הדרכים להיחלץ ממנו – יש להרחיב את הדיון למשמעות הרחבה יותר של המדיניות הישראלית בחמישים השנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים וכיבוש/שחרור יהודה ושומרון.

הכיבוש איננו רק משתנה ביטחוני או מדיני נקודתי. הוא הפך עם השנים לגורם מבני המעצב את סדרי העדיפויות של ישראל – תקציבית, פוליטית וחברתית. לכן, השאלה איננה רק אם הכיבוש "גורם" ישירות למשבר כלכלי, אלא כיצד המדיניות הנגזרת ממנו משפיעה על קצב הצמיחה ועל יכולתה של המדינה לנהל מדיניות כלכלית אחראית לאורך זמן.

מכון שורש בהנהלתו של פרופסור דן בן-דוד עוקב זה שנים רבות אחרי הכלכלה הישראלית, ומציג נתונים בסיסיים חשובים. בסיכום האחרון (עדכון אוקטובר 2025) אותו אפשר לראות כאן (מומלץ), מופיע בעמ' 2 גרף המתאר את התפתחות הצמיחה של הכלכלה הישראלית מאז קום המדינה. הגרף מובא להלן, והוא מספר סיפור ברור: מקום המדינה ועד שנות ה-70' המוקדמות הכלכלה הישראלית צמחה (במונחי תוצר לנפש) בקצב שנתי ממוצע של מעל 5%. מאז - הקצב הצטמצם לפחות מ-2%.

אפשר אולי להציע הסברים שונים לירידה זו - למשל שכלכלה קטנטנה, כמו זו שהייתה עם קום המדינה, צומחת מהר יותר בשלבי התפתחות מוקדמים - אך אין זה מסביר שינוי כל כך חד. ברקע קיים גורם מבני מרכזי: מאז תחילת שנות השבעים ישראל מחזיקה תחת שליטתה את השטחים שנכבשו ב-1967, ובמהלך השנים גדל חלקם של המשאבים הלאומיים המופנים אליהם. מדובר לא רק בהוצאות ביטחוניות, אלא גם בהשקעות אזרחיות שאינן מוטות צמיחה – תשתיות המשרתות אוכלוסיות קטנות ומפוזרות, ועלויות שוטפות של אחזקה ואבטחה. כאשר חלק גדל והולך מההשקעה הלאומית מופנה לכיוונים כאלה, המשמעות הכלכלית היא פגיעה בקצב הצמיחה ארוך הטווח.

כמובן שמלחמות ישראל, וביחוד המלחמה המתמשכת מאז ה-7 באוקטובר 2023, גרמו לעלייה משמעותית בהוצאות הביטחון ולהגדלת החוב הלאומי אבל גם כאן קשה להפריד את הממד הכלכלי מההקשר המדיני-חברתי הרחב יותר. בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקות מגמות אידיאולוגיות המקדמות הרחבת התיישבות והשקעות נוספות ביהודה ושומרון, לצד עלייה בהוצאות הביטחוניות הנדרשות לאבטחתן. במקביל, המבנה הפוליטי – קואליציות צרות ותלות בגורמים בעלי סדר-יום מגזרי – מקשה על קבלת החלטות כלכליות ארוכות טווח.

כך נוצר מצב שבו המדיניות הכוללת, שחלקה נובע מהמשך השליטה בשטחים, משפיעה לא רק על ההוצאות הישירות אלא גם על יציבות המערכת הפוליטית ועל היכולת לנהל מדיניות כלכלית אחראית. האם זה “נגרם” על ידי הכיבוש? לא רק, אבל הקשר הסיבתי ביניהם ברור ומשמעותי.

חולשת הממשלה ותלותה בגורמים אידיאולוגיים המחויבים להרחבת ההתיישבות מובילה להחלטות המעוררות ביקורת בינלאומית רחבה, כמו הקמה, בתמיכה הממשלה, של עשרות מאחזים בלתי חוקיים והתעלמות (או תמיכה) ממשלתית מודעת מהטרור היהודי האלים בגדה המערבית. בחזית מול החרדים, התלות הקואליציונית במפלגות החרדיות מונעת את שילוב החברה החרדית במאמץ הביטחוני ובכלכלה הישראלית.

מעבר לחזית הפנימית, ההשפעות העקיפות אינן פחות חשובות מהישירות. היעדר אופק מדיני מגדיל את הסבירות לסבבי עימות חוזרים, שאותם קשה “לסיים” באופן מוחלט, שהרי ברור כי אי-אפשר 'למוטט את החמאס', או 'להשמיד את חיזבאללה' לחלוטין. המשמעות היא אי-ודאות מתמשכת ועלויות ביטחוניות גבוהות לאורך זמן. מנגד, הניסיון ההיסטורי מלמד כי הסכמי שלום – כמו עם מצרים וירדן – מאפשרים הפחתה ניכרת בהוצאות הצבאיות בזירות הרלוונטיות.

איני יודע אם ניתן להגיע להסדר יציב עם הרשות הפלסטינית, אך ברור שמדיניות המבוססת על הימנעות מניסיון להתקדם להסדרים אזוריים, למשל ברוח היזמה הסעודית-ערבית, משמרת את המצב הקיים ואת עלויותיו הגבוהות. יתרה מכך, היא עלולה לפספס הזדמנויות אזוריות רחבות יותר לשיתופי פעולה כלכליים ותשתיתיים, שהיו יכולים לחזק את כלכלת ישראל ולהשתלב במגמות אזוריות מתפתחות, כמו למשל המסדרון מהודו לאירופה דרך סעודיה וישראל, אותו מנסה לקדם הנשיא טראמפ.

ניתן להוסיף גורמים נוספים, כלכליים ואחרים -  כגון השפעת המצב על השתלבות החברה הערבית בישראל או על יחסיה הבינלאומיים של המדינה - אך גם בלי להרחיב מעבר לכך התמונה הכללית ברורה: הדיון על המשבר הכלכלי אינו יכול להצטמצם לשאלות של מדיניות פיסקאלית בלבד.

ניהול כלכלי אחראי הוא בוודאי תנאי הכרחי ליציבות ולצמיחה. אך השאלה הרחבה יותר היא מה מעצב לאורך זמן את סדרי העדיפויות של המדינה ואת יכולתה לקבל החלטות קשות. במובן זה, הכיבוש איננו ההסבר היחיד – אך הוא בהחלט אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על הכלכלה הישראלית לאורך זמן.

* יחיעם פריאור הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לפיסיקה כימית וביולוגית, מכון ויצמן למדע

מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?

 

האם המשבר הכלכלי המתקרב הוא תוצאה של הכיבוש?*

ברשימה הקודמת בבלוג זה (ראו: "כלכלת ישראל שלאחר המלחמה", כאן) הערכתי שהוצאות הביטחון העצומות בגין המלחמה שהחלה ב-7.10.23 תדרדרנה את המשק הישראלי למשבר כלכלי. המשבר לא יהיה תוצאה בלתי-נמנעת של הזינוק בהוצאות הביטחון של ישראל, אלא דווקא של ניהול כלכלי כושל. ניתן היה לעמוד באתגר הכלכלי אילו הממשלה הייתה נוקטת במדיניות כלכלית מתאימה, אבל בהסתמך על תיפקודה הכלכלי הלקוי של הממשלה בשנים האחרונות הערכתי שהתנהגותה הפיסקאלית תהיה חסרת-אחריות, והיא תוביל את המשק למשבר כלכלי מיותר. 

בין התגובות שקיבלתי מקוראי הבלוג עלתה טענה שהבעיה איננה נעוצה בהתנהלותה הכלכלית של הממשלה אלא בכיבוש: ללא סיום הכיבוש, כך נטען, ישראל לא תוכל להיחלץ ממשבר כלכלי. מכאן שהחלפת ממשלת נתניהו ושינוי המדיניות הישראלית בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כלומר: סיום הכיבוש) הם תנאי לשיקום ולתיקון כלכלי. 

נראה לי שטענה זו מערבבת בין הדברים: אני סבור שהמשך הכיבוש אינו מכתיב משבר כלכלי, וממילא סיום הכיבוש אינו מבטיח את שיקום המשק הישראלי. התנהגות פיסקאלית חסרת-אחריות של הממשלה - היא זו שתגרום למשבר: המגזר הפרטי יצליח כנראה להתמודד בכוחות עצמו עם נזקי המלחמה (כך לפחות עולה מהתנהלותו מאז ה-7 באוקטובר), אבל הממשלה, בגלל חולשתה הפוליטית ובגלל אופי המנהיגות הלאומית הכושלת שהיא מפגינה מאז שהושבעה - לא תצליח להתמודד עם האתגר הפיסקאלי של מימון הוצאות הביטחון העצומות ותגרור את המשק למשבר. זוהי ממשלה חלשה, פופוליסטית, אימפוטנטית, היא מכחישה את המציאות ואיננה מהססת לשקר בגלוי לציבור. מנהיגות כזו מדהירה את המשק הישראלי אל עבר קיר. זוהי בעייה שאיננה קשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קבלו תזכורת: המשבר הכלכלי שאליו נקלע המשק הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים נגרם בגלל מדיניות כלכלית שגויה והנהגה פוליטית רופסת שכשלה בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, וזאת דווקא בשנים של חתימה על הסכמי שלום ורגיעה בשטחים; השיקום הכלכלי והריסון המופתי של האינפלציה לאחר 1985 - לעומת זאת - הושגו בזמן כהונתה של ממשלה ימנית (מבחינה מדינית) ולמרות פריצתם של אירועי האינתיפאדה הראשונה. מדובר היה אז בממשלה אחראית-כלכלית. זה איננו המצב כיום.

מעבר לכך, מניעתו של משבר כלכלי איננה מובטחת גם אם תוחלף ממשלת נתניהו. ברשימה האמורה הערכתי שהתרחיש של ניהול פיסקאלי כושל צפוי להתממש גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית: לפי הסקרים הפוליטיים שהתפרסמו עד כה יש חשש שגם הממשלה החדשה תישען על קואליציה צרה ורופפת, וגם היא תחשוש לקבל החלטות אמיצות ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הפנימית. לכן סיום כהונתה של ממשלת נתניהו הוא אולי תנאי הכרחי לתיקון ושיקום, אבל לא תנאי מספיק.

אפרופו סיום הכיבוש

בהזדמנות זו, שנושא סיום הכיבוש הועלה כתנאי לשגשוגו של המשק הישראלי - יש לי עניין להתייחס לטענות על הכיבוש עצמו. אני חושש שהאוחזים בדגל סיום הכיבוש הם אופטימיים מידי ביחס לסיכויים לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם מבלבלים בין שאיפות, מהלכים ותוצאות. הם טיפחו בליבם אשלייה שישנו מהלך קסמים שאם ישראל תנקוט בו - היא תיחלץ מסכסוך הדמים שמתקיים בארץ ישראל כבר למעלה מ-100 שנים ותצא באחת למרחב של שלום וביטחון. בעצם, הם מציגים משאלת-לב (לגיטימית כשלעצמה) כאילו היא תוכנית מדינית סבירה. היא איננה כזו. הכיבוש לא יצר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסיום הכיבוש כשלעצמו לא יביא לפתרון הסכסוך.

למרות שגם אני מאמין שמדינת ישראל חייבת להתנתק מהעם הפלסטיני אם החברה הישראלית חפצת-חיים, ולכן הכיבוש חייב להסתיים - אני פחות אופטימי לגבי הדרך לגן עדן. אין בעיני שום מהלך חד-צדדי שיביא לשלום וביטחון במרחב, והוא עלול אפילו להיתפס כסיום מערכה אחת במלחמה נמשכת. אני אמנם סבור שישראל עשתה טעות היסטורית כשהתפתתה לכבוש את 'השטחים' ב-1967 (עד היום אינני מבין מה היה השיקול המדיני שגרם לצה"ל לכבוש את שטחי יהודה ושומרון ואת רצועת עזה), אבל אינני רואה דרך ברורה לסובב את הגלגל לאחור. ערביי ארץ ישראל של 1947, אלו שסירבו לקבל את החלטת האו"מ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ואף יצאו מייד להתקפה על המיעוט היהודי, לא הצליחו בשמונה העשורים שחלפו מאז להציג חזון של ישות מדינית פלסטינית עצמאית שמקבלת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצידה: הם עדיין שם, אוחזים בדעה שאין מקום למדינה יהודית וטוענים לזכות השיבה לבתיהם ואדמותיהם ב-1948. הם גם לא הצליחו להדגים לעולם כושר להנהיג את עצמם תחת אירגונים כמו-מדינתיים, בעלי סדר-יום אזרחי. בהעדר התארגנות אזרחית וסדר-יום אזרחי, רוב הציבור הפלסטיני נשלט לאורך התקופה על-ידי אירגוני טרור בינלאומיים שהחזון היחיד שבוער בהם הוא השמדתה של מדינת ישראל. מימוש החזון מחייב התכוננות למלחמה, ואמנם כל המשאבים והחינוך מוקדשים לכך. לכן, כל הדיונים על חלוקת הארץ לשתי מדינות שתחיינה בשלום ובשיתוף פעולה מתקיימים כמעט בלעדית בתיבת התהודה של השמאל הישראלי.

זהו 'בייס' מצומצם מידי, והוא מאותגר על-ידי המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית. היינו רוצים להרחיב אותו, לשכנע ציבור רחב בישראל שיש תוחלת להסכם ישראל-פלסטיני, ושסיכוי זה מצדיק נטילת סיכונים ביטחוניים. אבל בהעדר כל הוכחת-יכולת של שלטון עצמי לא-עוין בקרב האוכלוסייה הפלסטינית - האם סביר לצפות מישראל לוויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים? הדאגה הביטחונית של ישראל צריכה להיות מובנת: אנו נוכחים שוב ושוב שמדינות לא-מתפקדות שבהן נוצר ואקום שלטוני נתפסות על-ידי אירגוני טרור והופכות במהרה לכן-שיגור להתקפות רצחניות על ישראל. זה קרה עם היציאה של צה"ל מדרום-לבנון שהותירה את לבנון לשליטת החיזבאללה וקשה עדיין לראות פיתרון מדיני באופק. זה קרה שוב עם היציאה החד-צדדית מרצועת עזה ('ההתנתקות') שהעבירה את הרצועה לשליטת החמאס והפכה אותה למתחם מבוצר ענק ומחסן של נשק התקפי, עם תוצאות טרגיות לשני העמים. עכשיו נמצא על הפרק אזור יהודה ושומרון: אפילו אם נניח לרגע לסיכון שייווצר קרע נורא (ואלים) בחברה הישראלית סביב פינוי ישובים יהודיים, ולשאלה אם קיימת היתכנות פוליטית להחלטת הכנסת על נסיגה (חלק חשוב מהאופוזיציה לממשלת נתניהו ממוקם גם הוא בימין האידיאולוגי הישראלי, ומתכנה משום-מה 'מרכז') - מי לידינו יתקע שסיום הכיבוש לא יביא להולדת טורף-על, מדינת טרור הממוקמת במרחק זעיר ממרכזה הפועם של ישראל ובעלת יכולת ברורה לשלול מישראל קיום נורמלי?

אז למרות שאני מאמין שמדינת ישראל חייבת (לטובתה כחברה) להיפרד מהשטחים שנכבשו ב-1967 ולסיים את הכיבוש - כלל לא ברור לי כיצד נגיע לשם. אני משקיף ממרפסת ההווה על גן עדן, אבל אין בידי מפה אמינה כיצד ניתן להיכנס אליו. אינני מאמין שעצם הנסיגה מהשטחים תפעיל תהליך שיביא לסיום הסכסוך: כמו הנסיגה מלבנון ופינוי רצועת עזה, המהלך עלול להיתפס ככניעה ישראלית, כאיתות על חולשתה של החברה הישראלית וכסיומו של שלב אחד (מוצלח) במערכה המתמשכת על השמדתה של מדינת ישראל. לכן, סיום הכיבוש חייב להיות מהלך שהוא חלק מהסכם על סיום הסכסוך - לא מהלך העומד בפני עצמו.

האם יש סיכוי להתפתחות כזו? אישית, אני נוטה לתמוך בהצטרפותה של ישראל לקואליציה איזורית ברוח היוזמה הסעודית ובחסות מטריית-הגנה אמריקנית, ומקווה שנסיגת ישראל מהשטחים והקמתה של ישות פלסטינית עצמאית תהיינה חלק אינטגרלי מתהליך ההתקשרות של קואליציה זו. לא סתם הרחבה של 'הסכמי אברהם' ובוודאי שלא 'שלום תמורת שלום': סיום הכיבוש והיפרדות מעשית ורשמית מהשטחים. זה לא יהיה קל: הציבור הישראלי עדיין לא שם, ואירועי ה-7 באוקטובר פגעו קשות באופטימיות הישראלית לגבי קיומה של מדינה פלסטינית שמקבלת את המדינה היהודית. אז ישראל תצטרך אמנם לתכנן (בנחישות ובאחריות) את צעדיה בדרך להיפרדות מהשטחים, אבל הלהיטות משמאל לראות בסיום הכיבוש צעד פותח למסע המורכב לשלום וביטחון אינה שונה בעיני מהלהיטות מימין להשתלט על השטחים ואף לספח אותם בשם הביטחון: שתיהן דעות של קצות הקשת.

* אני מתנצל על כך שהגבלתי את יכולת הקוראים להגיב בתוך הבלוג. מניסיוני, רשימות שעוסקות בוויכוח המדיני-פוליטי גוררות תגובות שחורגות מהדיון הענייני עצמו ועוברות להבעת שנאה. ניסיתי להימנע מסוג זה של תגובות