לאן נוליך את החרפה?

 

אני מציע לחלק את הכרונולוגיה הציונית לשלושה דורות: דור הגאולה, דור התקומה, ודור ההמשך. זו איננה חלוקה כרונולוגית מדויקת - היא סובייקטיבית, ומשורטטת במכחול רחב. היא משקפת יותר את התחושה הפנימית של כל דור לגבי הפרויקט הציוני, את החזון המנחה אותו, את מערכת היחסים שבינו לבין הפרויקט הציוני.

הדור של הורינו (ואולי גם של הוריהם) הוא דור הגאולה. זהו "דור המדבר". הוא נולד בגלות, ו'צעד במדבר' כ-60 שנה. הוא נדלק בשלהבת הציונית בנעוריו, שכן היא הציעה לו חיבור מלהיב בין ההתעוררות הלאומית ששטפה את עמי אירופה לקראת סוף המאה ה-19 לבין הרעיון של קיום לאומי נפרד ובטוח לבני העם היהודי. הוא חווה את הדרמה של עליית הציונות כאלטרנטיבה נועזת לאלו שהיו אז, זו של המשך הקיום היהודי כמיעוט בקרב אומות לא-יהודיות בזכות האמנציפציה והנאורות, וזו של התבוללות בחברה העל-דתית החדשה והנאורה של סוציאליזם בינלאומי. זהו הדור שחלם והתלבט על דרך התממשותו של החזון הציוני ועל תמונת הסיום שלו. זהו הדור שאימץ שפה חדשה-ישנה - העברית - שהציעה את עצמה (בחוצפה!) כשפה לאומית, יומיומית, לא רק שפת-קודש. זהו הדור המפעים של מעשה העלייה וההתיישבות. זהו הדור של חלום 'היהודי החדש', ניגוד רומנטי ליהודי 'הגלותי'. זהו הדור של הולדת התרבות העברית. זהו הדור של 'המדינה שבדרך', שהקים מערכות קהילתיות מתפקדות עוד בטרם קמה המדינה. זהו הדור של המאבק הצבאי הנועז להקמת מדינה יהודית. זהו הדור שחווה את הנס של מעמד הר סיני של העת החדשה - הקמת מדינה עברית בהסכמה בינלאומית גורפת. זהו הדור שחש חרדת-קודש לגבי מדינת ישראל, ערכיה וסמליה הלאומיים: לא בית המקדש - אלא הדגל, ההמנון, הממלכתיות. 

את בני דורי אני רואה כדור התקומה. לא הקמנו מדינה - נולדנו לתוך מדינה קיימת, עצמאית. לא למדנו שפה חדשה - נולדנו לתוך השפה העברית כשפת-אם. אבל משהגענו - נטלנו את ההובלה. אנחנו היינו הראשונים לשרת בצבא העברי - לא "הגדוד העברי" ולא "הבריגדה היהודית" של צבא זר. חווינו לאורך חיינו את ההתעצמות הצבאית שהחדירה בנו תחושה של ביטחון פיזי, תחת המוטו האיום של "לא עוד". לאורך חיינו חווינו את המטמורפוזה המדהימה של ישראל ממדינה ענייה וחלושה למדינה מודרנית, מבוססת-כלכלית, חזקה וגאה, מדינה מוכרת ומוערכת בעולם בזכות הישגיה בשלל תחומים. מדינה שצועדת מהצלחה להצלחה. מדינה שנטעה בנו רגשות גאווה בכל מפגש שלנו עם בני גילנו בעולם. ואנחנו ניצלנו את הפריחה להשגת ביטחון כלכלי אישי ולצבירת הון אנושי שלא היו בהישג ידם של הורינו בצעירותם. אנחנו היינו "וילה בג'ונגל" במזרח התיכון, שושנה בין החוחים. אנחנו המחשנו לעולם כיצד נראית דמוקרטיה ליברלית איתנה גם במצבים של מצוקה כלכלית וביטחונית. אנחנו תרגמנו את כל ההצלחות הבינלאומיות האינדיבידואליות - ספורט, מדע, תרבות ואמנות - לגאווה לאומית גורפת, קצת קרתנית אבל תמיד אמיתית, אופטימית, סולידרית. התבשמנו: ראינו בעצמנו עם סגולה, כולנו. ראינו בעצמנו את העידית של העם היהודי. למרות שמחציתו של העם היהודי כיום אינו משתתף בחוויה ששמה מדינת ישראל, ראינו בישראל הוכחה לניצחון הדרך הציונית על האלטרנטיבות. ניצחון מוחלט: סוף ההיסטוריה.

הדור שאחרינו הוא דור ההמשך. אבל מיהי ישראל שאנחנו משאירים לו? לכאורה, אנחנו מעבירים לידיו מדינה משגשגת, בטוחה, נאורה, יציבה. אבל עננים קודרים מכסים את האופק. דור הגאולה הוריש לנו בית, תחושת מטרה, סולידריות, חזון לאומי, גאווה עצומה בהישגי המפעל הלאומי, ותקווה ואופטימיות לגבי ההמשך. אבל מה נותר מכל אלה? הבית - בסכנה, כי התפתינו לחמוד את כל המגרש, גם את חלקו של השכן. אין לנו יותר תחושת מטרה: האם אנחנו שואפים למדינה יהודית עצמאית משגשגת שבה נחיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, או שאנו רוצים לכונן מעצמה אזורית שתשלוט במרחב בכוח הזרוע? אין לנו סולידריות: איפשרנו לחילוקי דעות פנימיים לגיטימיים ולתחרות פנימית על משאבים לקרוע אותנו לשבטים שעויינים זה-את-זה וקרובים מאי-פעם למלחמת אזרחים. אין לנו יותר חזון לאומי משותף: איננו מסכימים יותר בינינו אם משאת-נפשנו היא מדינה דמוקרטית-ליברלית שתציע חיים פלורליסטיים תחת חוקה ששומרת על זכויות הפרט, או שפנינו למדינה לאומנית-דתית שנועדה ליהודים בלבד וכופה דרך-חיים ספציפית על אזרחיה. הגאווה שחשנו בגין הישגי המפעל הציוני הולכת ונמוגה ככל שהמשטר הדמוקרטי בישראל הולך ונחרב, ככל שהשחיתות השלטונית מתפשטת לממדי מגיפה, ככל שאנו נוכחים בהתפרצות השנאה לישראל במדינות המערב וככל שמתחוור לנו הטבח הנורא שביצענו באוכלוסייה האזרחית בעזה מנימוקים ביטחוניים. ולבסוף - האם יש לנו תקווה ואופטימיות לגבי ההמשך? אני מסופק, גם למראה ההגירה של צעירים מהארץ, וגם לאור ההקצנה הגוברת של שנאה בין המחנות בישראל שתביא כנראה למלחמת אזרחים מדממת.

מה קרה לנו? אני חושש שאנחנו, דור התקומה, פישלנו. חירבנו את הכל. בחולשתנו ובקוצר-ראותנו ויתרנו על חזון דמוקרטי-ליברלי לחברה הישראלית משיקולים פוליטיים קצרי-טווח. ויתרנו על ה"מה" כדי להקל קצת על ה"איך". איפשרנו בכך לגורמים קלריקליים להשתלט על הממלכתיות הישראלית החילונית (שהייתה מקושטת אמנם בסמלים יהודיים לרוב, אבל בעיקר מבחירה תרבותית) ולהמיר אותה בחזון דתי-לאומני ממוקד וחסר-פשרות. שגינו באשלייה ביטחונית ("ניהול הסכסוך") בחושבנו שהיא תאפשר לנו להמשיך לאחוז בנדל"ן כולו לצורך שמירה על שלום-בית בקרב הציבור היהודי, מבלי להבין שלעולם לא תיכון מדינה יהודית בטוחה שתשלוט בכל השטח שממערב לירדן ובאוכלוסייה של 7 מיליון ערבים. ויתרנו על האחריות החברתית והמחויבות ההדדית שבתוכנו תמורת הישגיות אינדיבידואלית שאיפשרה אמנם שגשוג כלכלי מואץ אבל הביאה להתפתחותו של אי-שוויון כלכלי ממאיר שמאיים על לכידותה של החברה הישראלית ולכן על עתידה. גידלנו מתוכנו מנהיגות פוליטית רקובה, מושחתת, נרקיסיסטית. הפקרנו את הנהגת המדינה ללא-יוצלחים וגם אפשרנו להם לחסל כמעט ללא התנגדות את הדרג המקצועי-ניהולי הבכיר של השירות הציבורי (מה שקרוי בפי המחריבים "דיפ סטייט") בשם הסיסמה המתעתעת "משילות". זו אשמתנו, אשמת דור התקומה. בקוצר ראותנו הובלנו את מדינת ישראל לאיום קיומי.

ישראל של היום היא דמוקרטיה שנלקחה בשבי פוליטי, קורבן של מערכת דמוקרטית רפויה. מנגנוני ההגנה המובנים שאמורים היו לשמור על המדינה בדיוק מפני אירוע כזה - הפרדת רשויות, חוקים, שלטון החוק, מערכות האכיפה, התקשורת החופשית, ואפילו חלק משירותי הביטחון - נמצאים בשלבים שונים של קריסה. אבל הסכנה האמיתית איננה המצב הנוכחי אלא הדינמיקה, האפשרות שאנו נמצאים על קצה התהום, ושאם התהליכים ההרסניים יימשכו - הנזק שייגרם למדינת ישראל יהיה בלתי-הפיך. אם כך, אנחנו בדרך להיווצרות מדינה לאומנית-דתית, מדינה שתהיה תוקפנית כנגזרת של בחירה אידיאולוגית ולא מחוסר ברירה. זו תהיה מדינה לא-מתפקדת בחיי היומיום שלה כי היא נלקחה בשבי על-ידי פוליטיקאים ננסיים, נכלוליים, זדוניים, שפועלים בקדחתנות לזרוע כאוס במערכות השונות בעוד הם נושאים לשווא את שם הציונות, הדמוקרטיה ורצון העם. זו תהיה חברה קרועה בכוונת מכוון, שבה המתח הבין-מגזרי מבטיח את המשך האחיזה בשלטון. זו תהיה חברה שמוותרת על סולידריות ואחריות הדדית לטובת חלום התעשרות חומרית אינדיבידואלית: "איש בבועתו יחיה". זו תהיה מדינה שמחמיצה הזדמנויות היסטוריות שנוצרו לבריתות גיאו-פוליטיות חדשות, הזדמנויות שאולי לא יחזרו עוד. זו תהיה מדינה מנודה בקרב אומות העולם. היא לא תהיה עבורנו מקור לגאווה, וסיכויי ההישרדות שלה עלובים.

אנחנו נמצאים בנקודת ההכרעה. בראשות המדינה נמצאים כמעט רק פוליטיקאים רקובים ומושחתים הנשענים על מגזרים מסונוורים ועל משתפי-פעולה המבצבצים לרוב מכל חרך. שאון הטרקטורים השוקדים על הרס המדינה נשמע מכל עבר ובכל יום, ולמרות זאת - אתם שותקים. אתם אומנם כועסים, מצקצקים בלשונכם, מגנים, נושאים שלטים בהפגנות-נגד, אבל אתם מקפידים על מחאה לא אלימה. כמוני, אתם מסתפקים בשיח מתבכיין בתוך תיבות התהודה המוגבלות שלכם. אלא שהמחאה איננה רק לא-אלימה - היא גם אימפוטנטית: היא כנראה לא תשיג כלום. ובינתיים אתם מוציאים דרכונים זרים, אתם מהגרים - נכנעתם. יורקים עליכם, מאשימים אתכם בבגידה, מתנכלים לכם, תוקפים אתכם ברחובות, ואתם מספרים לעצמכם סיפור שאלו לא 'החולצות החומות', שהתופעה הזו תעבור מעצמה. שהסיוט יחלוף מעצמו בדרך כלשהי והכל יחזור למקומו בשלום. אתם, שהקרבתם את בני משפחתכם ואת טובי חבריכם במאבק להגנת המדינה מול האויב החיצוני - לא נוקפים אצבע מול האויב הפנימי. "נמות ולא נתגייס" זו עכשיו הסיסמה שלנו למלחמה הפנימית. לאן נוליך את החרפה? איך הגענו למצב נפשי שבו כללי המשחק חשובים בעינינו יותר מגורלה של המדינה?

זוהי אזעקת אמת: קומו ועשו מעשה. אסור לנו לוותר על מדינת ישראל שלנו. אם היא תיפול - ייתכן שלא תהיה לנו הזדמנות שנייה להקים בית לאומי לעם היהודי.

רפורמת החלב - תגובה ותשובה

 

ביום ו' האחרון העליתי לבלוג רשימת-אורח של פרופ' אביה ספיבק וד"ר מאיר אמיר שעניינה ביקורת על הרפורמה בשוק החלב שמציע משרד האוצר כחלק מחוק ההסדרים של 2026 (ראו: "רפורמת החלב שמציע משרד האוצר עלולה להביא לחורבן הענף", כאן). באחת התגובות שקיבלתי טען אחד הקוראים שהרשימה היא  למעשה דעה 'מטעם', שכן הכותבים שיתפו שהם כתבו חוות-דעת מוזמנת מקצועית עבור מועצת החלב. הוא טען שאין במאמר התייחסות למחירי החלב ומוצריו (בעיקר הגבינות הקשות) בישראל לעומת אירופה (ודאי שלא התייחסות מספקת) או למחיר המובטח ביחס למחירים דומים באירופה. מעבר לעצם התשובה לקורא, היו גם לי מחשבות על רקע המאמר, וחשבתי לפרסמן ברשימה נפרדת (ולא בתגובות לרשימה הקודמת) לאור האפשרות שקוראים שכבר קראו את הרשימה לא ישובו לחפש תגובות לנאמר, וחבל.

לגופם של דברים:

הרשימה שפורסמה בבלוג היא תמצית (בעריכה שונה מעט) של חוות-דעת מקצועית שכתבו המחברים עבור מועצת החלב. לכן, זהו מוצר שמייצג עמדה של צד אחד בוויכוח בין מועצת החלב לבין משרד האוצר - לא מחקר כלכלי חסר-פניות. מדוע הוא בכל-זאת מופיע בבלוג? כי מדובר בעמדה מקצועית של שני כלכלנים מנוסים בוויכוח כלכלי אקטואלי, ובהעדר דיון מקצועי אחר בתקשורת (המאמר של מירב ארלוזורוב ב'דה-מרקר' התפרסם רק היום (15.2), שבוע לאחר שתמצית עמדתם של הכותבים הופיעה בעיתון 'הארץ'. ראו מאמרה של מירב ארלוזורוב כאן).

כבוגר החוג לכלכלה, הרפלקס הנרכש שלי לכל הצעת רעיון של תכנון מרכזי הוא התנגדות: 'תכנון על-ידי השוק' עדיף כמעט תמיד על התערבות ממשלתית מכוונת, שלא לדבר על יומרה לתכנון מרכזי של השוק כולו כפי שקיים בשוק החלב. ה'כמעט' (לעיל) מתייחס למצבים של קיום השפעות חיצוניות, כשלי-שוק וייצור 'מוצרים ציבוריים', מצבים שבהם פעולת השוק החופשי עלולה להיות שגויה והתערבות ממשלתית יכולה לתקן את הסטייה ולהשיא את התועלת הציבורית. לכן, אם כלכלנים מקצועיים כמו ספיבק ואמיר מתנגדים להפרטה מלאה של שוק כלשהו - עלינו לשאול את עצמנו מהם הנימוקים לעמדה כזו.

במקרה של ענף החלב ישנן כמה נורות אדומות מהבהבות בחתירה לשוק תחרותי. האחת - הדרך מהיצרן (רפתן) לצרכן מחולקת לשלושה מקטעים (נתעלם כאן ממנגנון הכשרות של הרבנות): הייצור, עיבוד מוצרי החלב, והשיווק. כיום, כל המקטעים הללו אינם באמת תחרותיים: היצרנים (רפתנים) מאוגדים תחת מועצת החלב, ויצרני המזון ורשתות השיווק מהווים קבוצות ריכוז בגלל מיעוט שחקנים. מיעוט שחקנים מאפשר לכל מקטע להכתיב תנאים שיבטיחו לו רווח מוגדל לעומת מצב תחרותי על-ידי הכתבת מחיר לספקים שלו ו/או לקונים שלו. במצב כזה, אפשר לראות את מועצת החלב כחזית אחידה של הרפתנים שתפקידה להתגונן מפני לחץ מוגזם של קונים (יצרני מוצרי המזון) שיש להם כוח-שוק מוגזם בזכות ריכוזיות (ע"ע מונופסון). במצב כזה, אילו רצתה ההנהגה הכלכלית לגרום להפרטה של שוק החלב ומוצריו ובכך לייעל את השוק ולצמצם רווחי-יתר שפוגעים בצרכנים - היא הייתה צריכה לנקוט ברפורמה כוללת של הענף: לא רק לטפל במקטע של הרפתנים אלא גם להילחם בריכוזיות בשני המקטעים האחרים ובעיקר לפתוח את שוק מוצרי החלב ליבוא חופשי. הפרטה של מקטע אחד בלבד מהשלושה, כפי שמוצע בתוכנית משרד האוצר, אינה מבטיחה שמחירי החלב ומוצריו שמשלם הצרכן אמנם יפחתו: ייתכן שהגורמים הפועלים בשני המקטעים האחרים ינצלו את הפחתת רווחי הרפתנים להגדלת רווחיהם-הם.

נורה מהבהבת שנייה היא שהמהלך המוצע הוא דרסטי, ועלול להוביל לקריסת ענף החלב. לא מדובר במהלך עדין, ניסויי, הדרגתי (רב-שלבי), פרוס על-פני זמן, שיש בו מנגנון פנימי שיאפשר לקברניטים לתקן מסלול ולקזז טעויות-הערכה (ככל שהן תופענה) בשנים הקרובות: מדובר במהלך ברוטלי, מהלך של קטיעה, מהלך שיפגע באלפי יצרנים במחי-חוק. ומדובר בפגיעה שעלולה להיות אנושה לרפתנים. מה טעם ראה משרד האוצר להניף מאכלת כשגם הדיאגנוזה וגם הפרוגנוזה אינן חד-משמעיות? מהיכן בכלל צמחה התוכנית הזו, שלא זכתה כנראה לעבודת-מטה מעמיקה ולהכנה פוליטית סבירה שהייתה משתפת גם את אנשי משרד החקלאות ורותמת גם רפתנים וגם מומחים לנושא? "ווס ברענט"? התשובה, כך אני חושש, איננה במישור הכלכלי-מקצועי אלא במישור הפוליטי, הממוקד לא בשיפור משקי אלא בהינדוס תודעה על רקע הבחירות הקרבות. זהו עוד מחטף, שסיכוייו לעבור בשלום את תהליכי האישור של הכנסת ולהתגבר על העתירות הצפויות בבג"צ מוטלים בספק, ואולי בכלל כוונתו היא רק לנבוח.

רשימת אורח: רפורמת החלב שמציע משרד האוצר עלולה להביא לחורבן הענף – אביה ספיבק ומאיר אמיר*

 

ההכרזה על כוונת הממשלה

בימים אלו מתקיימים דיונים בוועדות הכנסת סביב אישור  תקציב המדינה וחוק ההסדרים לשנת 2026. השנה כלול בחוק ההסדרים פרק שעניינו הנהגת רפורמה מבנית במשק החלב. הרפורמה באה לתקן את חוק תכנון משק החלב התשע"א-2011 (ראו כאן). מטרתה המוצהרת היא לבטל את משטר מיכסות הייצור הנהוג כיום ואת מנגנון קביעת התמורה לרפתנים ולהחליפם במודל של שוק תחרותי, מה שאמור להוביל לדברי יוזמי הרפורמה להוזלת מחירי החלב ומוצריו לצרכן. להלן הודעת משרד האוצר (ראו: אתר משרד האוצר, כאן):

החוק מבקש להוביל לשינוי דרמטי במבנה משק החלב בישראל ולהפוך אותו לשוק פתוח ויעיל, תוך שמירה על צרכי היצרנים. במסגרת ייעול משק החלב בישראל מציע החוק מודל חדש שכולל רשת ביטחון ליצרנים, במטרה להבטיח רציפות אספקת חלב לצרכנים במחירים נגישים יותר. על פי נוסח החוק עיקרי הרפורמה כוללים את ביטול משטר מכסות הייצור הקיים, הטמעת תחרות הוגנת ויעילה בשוק החלב, והסדרת המערכת הרגולטורית והפיקוח על הענף. על פי הצעת החוק, יופסק משטר התכנון המרכזי, וענף החלב יעבור למודל שוק פתוח הכולל הורדה מלאה של המכסים על מוצרי חלב. המערכת החדשה תקבע מנגנון לרכש חלב מוגן, ותסדיר את מעורבות המחלבות הגדולות ברכש החלב המוגן על פי מחיר הגנה שייקבע בחוק. כחלק מהרפורמה, תופעל גם תכנית פדיון מכסות רחבה ומדורגת, שתסייע ליצרנים לעבור בצורה הוגנת ומסודרת למודל השוק החדש, ותפחית את הייצור הבלתי יעיל. העלות התקציבית עומדת על מיליארד ₪. 

על ענף החלב בישראל

ענף החלב בישראל, ימותיו כימי הציונות. הרפת הראשונה בישראל הוקמה במקווה ישראל לפני כ-150 שנה, והרפתות הראשונות במשק המשפחתי והקיבוצי, בנהלל ובדגניה, קמו לפני למעלה מ-100 שנה. מעבר להיותו ענף חשוב בחקלאות, לענף הרפת יתרונות חיצוניים חיובים רבים: הוא תורם לכלכלת ולפרנסת תושבי הפריפריה, יש לו תרומה לנוף ולסביבה, הוא תורם לביטחון התזונתי של תושבי ישראל ולפיזור אוכלוסייה (כולל בנגב המערבי ובגבול לבנון), והוא מספק פרנסה לכ-11 אלף מועסקים בישראל.

הרפת הישראלית היא אחת הרפתות היעילות בעולם, והענף מתייעל דרך קבע. יצרנים לא יעילים עוזבים  את הענף ויצרנים יעילים מגדילים את ייצורם. כך, מספר הרפתות קטן בהתמדה בעוד שייצור החלב גדל: מספר הרפתות ירד בתוך 40 שנה מ-1,500 ל-600 כיום. הענף הוא ענף מתוכנן, שכן הוא מחייב ודאות שכל הייצור השוטף ייקלט בשוק במחיר ידוע מראש, וכי יופעל מנגנון לוויסות עודפי ביקוש עונתיים שכן חיי המדף של חלב גולמי הם רק 48 שעות.

בכל מדינות העולם קיימת מעורבות ממשלתית להבטחת יציבות בייצור ובתמורה לרפתן, אם דרך הבטחת מחיר  ("מחיר מטרה") וכמות  ("מכסות חלב") כפי שהדבר נעשה בישראל, או בדרך של סובסידיה ישירה כפי שהדבר נעשה במדינות האיחוד האירופי. בישראל, הענף מתנהל בשיטה המדמה שוק משוכלל. מחיר המטרה נקבע מחדש מידי תקופה על פי תחשיב עלות הייצור הארצית הממוצעת, תוך כפיית רכיב התייעלות שנתית של 2%. היצרנים מתחרים ביניהם על יעילות שמטרתה הפחתת העלות, ממש כמו במנגנון של שוק משוכלל.

מהשוואה בינלאומית עולה כי  מחיר המטרה בישראל גבוה כיום ב-15-20 אחוז מהמחיר המקביל באיחוד האירופי. הסיבה לכך היא תלותו של היצרן הישראלי ביבוא מזון לפרות: עלות המזון מהווה 60% מעלות ייצור החלב. צריך לציין כי לישראל חסרונות אקלימיים בייצור חלב לעומת אירופה, אוסטרליה וניו זילנד. לטענת משרד החקלאות, לישראל חסרונות יחסיים ברורים: תנאי מזג אויר חמים שאינם אידיאליים לייצור חלב, עלות צינון ואוורור, סטנדרטים גבוהים של איכות סביבה (טיפול בשפכים), הימצאות רפתות באזורים חמים מאד כמו בקעת הירדן והערבה הדרומית, עלות כוח האדם, ועוד.

חלב גולמי איננו מוצר סחיר: למרות שקיימים הפרשים בעלויות הייצור של חלב גולמי בין מדינות, הסחר הבינלאומי מהווה רק 7% מהתפוקה העולמית. בכל מדינה מכירים בחשיבות של ייצור חלב מקומי. להערכתנו, גם בעתיד לפחות 60% מהצריכה של מוצרי חלב חייב להיות מייצור מקומי כדי להבטיח את איכות התוצרת הטריה.

הרפתנים אינם קובעים את מחירי מוצרי החלב לצרכן: אלו נקבעים על פי שיקול דעת של מקטע המחלבות ומקטע הקמעונאות, שני מקטעים המתאפיינים בריכוזיות גבוהה מאד. לכן, הורדת התמורה ליצרני החלב  (מחיר המטרה) – היעד המוצהר של החוק המוצע - אינה מבטיחה את ירידת המחיר לצרכן.

ניתוח כלכלי של ענף החלב

92% מפדיון הענף נובע ממכירת חלב גולמי, שנמכר למחלבות במחיר אחיד  (מחיר מטרה). הכמות השנתית - מכסת החלב - נקבעת מראש לכל רפתן. מחיר המטרה נקבע על-פי סקר הוצאות מפורט שנעשה מידי שנתיים על ידי חברת הייעוץ KPMG, כאשר מהעלות הממוצעת מנוכים 2% מידי שנה בגין התייעלות.

85% מעלות ייצור החלב נובעת מקניית תשומות חיצוניות, ורק 15% ממנה היא תמורה לרפתן בגין עבודה, החזר פחת וריבית על ההון המושקע (ערך מוסף). זוהי היתרה התפעולית הממוצעת, שעומדת כיום על 41 אג' לליטר חלב. רפתן שיעילותו עולה על הממוצע הענפי מוציא פחות על התשומות הקנויות ונהנה מרווח גדול מהממוצע הענפי.

סעיף ההוצאה העיקרי הוא מזון קנוי - למעלה מ 60% מסך ההוצאה. סעיף זה, שחלק ניכר ממנו הוא גרעינים מיובאים, הוא "עקב אכילס" של הרפת הישראלית: סעיף הוצאה שאין לרפתן שליטה עליו והוא משקף את תנאי הייצור בישראל - ארץ עם משקעים נמוכים וללא כרי דשא.

השיטה של קביעת מחיר מטרה על בסיס תחשיב של עלות ממוצעת ובכפוף למקדם פריון היא שיטה יעילה יחסית מבחינה כלכלית. לפנינו מעין שוק משוכלל שבו משתתפים מאות יצרנים שאין להם השפעה על מחיר המוצר. כל יצרן מנסה למזער את עלות הייצור שלו כדי להשיא את רווחיו. אם הוא יעיל מהממוצע - הוא מרוויח מעבר לממוצע הענפי; אם יעילותו ממוצעת - הוא נאלץ להסתפק בהחזר היתרה התפעולית; אם יעילותו נמוכה מהממוצע - הוא מקבל רק חלק מהיתרה התפעולית שלו, והוא עלול להידרש להקצות כספים אישיים כדי לממן את פעילות הרפת שלו. רפתן כזה ייאלץ בסופו של דבר לעזוב את הענף, ובכך לייעל את הייצור הארצי הממוצע ולתרום להורדת  מחיר המטרה. לכן, דרך פעולת הענף הנהוגה כיום מביאה לרציונליזציה של הייצור, ליציאה מהענף של רפתנים לא יעילים, להקטנת  מספר הרפתות ולאפקט מתמשך של התייעלות התורם להפחתת מחיר המטרה.

כך פועל הענף כבר עשרות שנים: התייעלות עקבית ורצופה במשטר מתוכנן שבו נקבעים מראש מכסות ייצור ומחירים וקיים מנגנון מובנה שמתמרץ התייעלות. יתכן שיש אפשרות לייעל את המנגנון עוד יותר, למשל דרך הנהגה של שוק חופשי למכירת מכסות-ייצור שבו הרפתנים הפחות יעילים ימכרו את המכסות שלהם לרפתנים יעילים, מבלי לשנות את שיטת התכנון והמכסות ואת שיטת קביעת מחיר המטרה. שוק מכסות יעיל ותחרותי ייתר את הצורך בפדיון מכסות על חשבון תקציב המדינה, כפי שמציע משרד האוצר בתכנית שלו.

נסתכל להלן בלוח המסכם את התפלגות הייצור בין רפתנים על-פי יעילותם כפי שעיבדנו מסקר הרפת של שנת 2023:

מהלוח עולה כי כמחצית מהרפתנים כיום מפסידים: הם ניצבים בפני מחיר מטרה של 2.48 ₪ בעוד שעלות הייצור שלהם גבוהה ממחיר זה. בתוך קבוצה זו מצויים יצרנים שיעילותם נמוכה במיוחד ושעלות הייצור שלהם מתקרבת ל-3 ₪ לליטר, והם ייאלצו לעזוב את הענף בזמן הקרוב. הרפתנים בקבוצה הראשונה (שורה עליונה בלוח) אמנם מפסידים בממוצע 20 אג' לליטר חלב אך נשארים עם יתרה תזרימית חיובית. הם יצטרכו להתייעל כדי להישאר בענף בטווח הארוך, אבל בינתיים – לאחר שכבר ביצעו את ההשקעות הנדרשות - הם עדיין נשארים בענף. אלו הם בעיקר משקים משפחתיים. שתי הקבוצות האחרות, שאחראיות על כמחצית מסך הייצור, מרוויחות בשלב זה לפני הורדת מחיר המטרה שמציע משרד האוצר. הקבוצה השלישית, שעלות הייצור הממוצעת שלה נמוכה מ 2.25 ₪ לליטר, שאחראית לייצור 20% מהחלב, נמצאת אף היא בסיכון אם תמומש תכנית משרד האוצר.

התוכנית שברקע החוק המוצע

להלן עיקרי התוכנית הממשלתית:

1.      הפחתת  "מחיר המטרה" ב-15%

2.      ביטול שיטת המכסות בענף: לא עוד הבטחת רכישה של כמות שנתית לכל רפת, ובמחיר מובטח, אלא שוק חופשי שבו נקבעים מחירים וכמויות בהליך תחרותי

3.       הגנת-כמות על כשני שלישים מהכמות המיוצרת כיום (כלומר: כ-1,000 מיליון ליטר חלב גולמי) במחיר המופחת ב-15% מזה הנוכחי. קביעת המחיר המוגן תעבור בעתיד לוועדת המחירים האחראית על קביעת מחירי מוצרים ושירותים בפיקוח, בניגוד למצב העכשווי שבו המחיר נקבע על פי ממצאי סקר שדה שעורכת חברת ייעוץ בינלאומית. כלומר: שיטת המכסות והמחיר המובטח תישאר, אבל בשם אחר, והתפעול יעבור ממערך מתמחה של מועצת החלב לוועדה בראשות הממונה על ההגבלים העסקיים

4.       ביטול של כל המכסות והמכסים שקיימים היום על  יבוא מוצרי חלב

5.       פדיון של כ-500 מיליון ליטר  "מכסות חלב" מהרפתנים - כשליש מהכמות המיוצרת כיום - בהליך של מכרז. המחיר המשתמע לליטר מכסה הוא כ-2 ₪ (כולל מע"מ) לעומת ערך הפדיון בהליכים האחרונים שעמד על 2.30 ₪ (לפני מע"מ). לטובת המהלך מיועד תקציב ממשלתי של 1 מיליארד ש"ח

6.       סגירה של מועצת החלב, מי שעוסקת כיום בהקצאת מכסות החלב וקביעת מחיר המטרה. המועצה מופקדת כיום גם על ויסות יצור החלב במשך השנה, לאור פערי הייצור בין חורף לקיץ; התוכנית אינה מפרטת מי יבצע משימה זו לאחר שתיסגר המועצה

7.       התוכנית מניחה כי לאחר פדיון מכסות חלב בהיקף של 500 מיליון ליטר מהרפתנים ופתיחת שערי היבוא החופשי יתגבש בשוק שווי משקל חדש, במחירים נמוכים יותר הן ליצרן והן לצרכן. בשוק יוותרו רק היצרנים היעילים ביותר, וכל הביקוש למוצרי חלב ייענה על-ידי השוק התחרותי המקומי ועל-ידי יבוא חופשי

ביקורת

אנו סבורים שמדובר בתוכנית נטולת היגיון כלכלי, הרת אסון, שהוצעה ללא לימוד רציני של החומר; זוהי תכנית פזיזה, נטולת הקשר שיכולה להביא לחורבן ענף כלכלי חשוב, אחד מיסודותיה של החקלאות הישראלית. הדיון שקיימנו עד כה כבר מצביע על כך כי ענף הרפת צריך להיות ענף מתוכנן, עם אופק יציב, עם וודאות לרפתנים, עם הבטחת רכישה של כל הכמות המיוצרת - משמע משטר מכסות מחייב עם הבטחת מחיר שמותאם אוטומטית לשינויים אקסוגניים בעלות הייצור. אין אפשרות לנהל רפת בלי אופק תכנוני וכלכלי מובטח. לכן, "אין מצב" שענף הרפת יפעל במודל שוק תחרותי. מכאן דחייתנו המוחלטת את כוונת משרד האוצר להחיל על ענף הרפת את עקרונות השוק התחרותי.

בכך לא מסתכמת התנגדותנו למהלך המוצע של האוצר. זהו מהלך מנוגד לכל היגיון כלכלי. אם האוצר יוריד את מחיר המטרה, כפי שהוא מציע, ב-15% - התמורה שיקבל הרפתן לכל ליטר חלב תפחת ב-37 אגורות (לפי המחיר ששרר בעת עריכת סקר הרפת המקיף של שנת 2023) ומחיר המטרה יעמוד על 2.11 ש"ח לליטר.

כך תיראה מפת הרווחיות בענף הרפת לאחר הורדת מחיר המטרה ב- 15%:

הטבלה ממחישה עד כמה מופרכת הצעת משרד האוצר. חצי מהיצרנים ירשמו תזרים שלילי -  הפסד של 57 אג' לליטר – לעומת היתרה התפעולית הנוכחית של 41 אג' לליטר; יצרנים אלו ירצו לעזוב מייד את הענף, וכך תפחת הכמות המיוצרת בחצי. הקבוצה השנייה, שכזכור רושמת כיום רווח, תפסיד בממוצע 20 אג' לליטר ותשקול עזיבה של הענף. אפילו הקבוצה היעילה ביותר, אלו שמייצרים חלב בפחות מ-2.25 ₪ לליטר, תהפוך לקבוצה מפסידה.

כמה רפתות בארץ יודעות לייצר חלב בעלות כוללת של 2.11 ₪ ומטה  לליטר? על פי הסקר מדובר ב-19 רפתות בלבד, 3% מכלל הרפתות בארץ שמייצרות 7% מכמות החלב. 93% מכמות החלב מיוצרת כיום בישראל בעלות גבוהה יותר לליטר ותביא הפסד לרפתנים. האם מעלה מישהו על דעתו שאותן 19 רפתות תוכלנה לייצר את 100% החלב בישראל? האם אפשר לדמיין מנגנון שוק שמוביל לתוצאה כזאת? ולמה שאותם יצרנים, שזה עתה נלקח מהם כ- 90% מהרווח שלהם, יסכימו להמשיך ולפעול בענף שבו הממשלה מבטלת כל וודאות ומכתיבה חד-צדדית צעדים דרקוניים שמחריבים את הענף כולו? הלא במצב כזה לא רק היצרנים הלא-יעילים יחליטו לעזוב, שהרי רוב מוחלט של הרפתות תהפוכנה לרפתות מפסידות וכל הענף יהיה נתון לחסדי השוק או הממשלה שאי אפשר יותר לסמוך על שיקול דעתה.

איננו מתנגדים לרפורמות - אנו מתנגדים למהפכות שנעשות ללא בדיקה מוקדמת, ללא חשיבה מערכתית, ללא הבנה של התמונה הכוללת וללא מתן דין וחשבון על התוצאות. אנו מתנגדים למחטפים, שהם מהפכות חד-צדדיות שמונחתות על הענף ללא הסכמה מראש עם העוסקים בענף, ללא הסכמה של המשרד המקצועי הממונה ובניגוד לדעתם של כל המומחים באקדמיה העוסקים בנושא. מעשה ללא מחשבה סופו שהוא מביא לחורבן וזה בדיוק מה שצפוי לענף החלב אם תאושר התוכנית המוצעת.

לפיכך, ההמלצה החד-משמעית שלנו היא לגנוז את התוכנית שגובשה ללא מחשבה תחילה וללא  הבנה נדרשת של ענף החלב. אנו מציעים להשאיר את המסגרת הקיימת של מכסות ומחיר מטרה תוך ביצוע מספר צעדי שיפור ורפורמה בהסכמת הרפתנים, מועצת החלב ומשרד החקלאות, לעודד הנהגת שוק מכסות חופשי, לחתור להגדלת רפתות ולאיחוד בין רפתות קיימות, לעודד השקעות להתייעלות ותקציבי מחקר ופיתוח, לבחון מהלכים של הורדת מכסים הדרגתית על יבוא חלב ומוצריו תוך וידוא שההוזלה אמנם תגיע לצרכן, ולעודד מחקר ייעודי שיסייע להפחתת רכיב המזון בעלות.

כיום מנהלת מועצת החלב מנגנון תיווך למכירת מכסות שדרכו יצרנים פורשים מקבלים תמורה הוגנת מיצרנים שרוכשים את מכסתם ומגדילים את יחידות הייצור שלהם. מנגנון זה אפשרי רק כאשר יש אמון במשטר המכסות. כמו-כן, ערך המכסה מאפשר ליצרני החלב לקבל אשראי מספקים ומקל על גיוס מקורות לפיתוח הרפת.

* פרופ' ספיבק היה המשנה לנגיד בנק ישראל; ד"ר אמיר, יועץ כלכלי, היה בכיר באגף התקציבים. הרשימה נערכה על בסיס חוות-דעת כלכלית שהכינו המחברים עבור מועצת החלב

שלושה מכתבים למערכת "הארץ"

רשימה זו כוללת שלושה מכתבים שכתבתי בחודש האחרון למערכת "הארץ" בתגובה למאמרים שפורסמו בעיתון. "הארץ" בחרו לפרסם את שני הראשונים. המכתבים מובאים כאן לטובת קוראי הבלוג.

 1. "די לדיל עם החרדים" (פורסם 14.1.26)

אפשר לנתח את הדילמות, הקשיים והדינמיקה הפנימית של ההנהגה החרדית סביב "חוק ההשתמטות". אבל אפשר אולי להתרחק מהפרטים ולהעריך את מכלול היחסים שבין מדינת ישראל לבין הציבור החרדי. הגיע הזמן לחשבון נפש.

במלאת שלוש שנים להפיכה החוקתית, הציבור כולו מבין על מה נטושה המערכה הפוליטית: על ביטול משפטו של נתניהו כדי שיוכל להמשיך בתפקידו כראש ממשלה. כל היתר - ערעור הסדר הדמוקרטי, איון כוחה של הכנסת, החלשת הרשות השופטת, החלפת "שומרי הסף" וצמרת השירות הציבורי בנאמנים לממשלה, שיתוק התקשורת החופשית - הם רק האמצעים להשגת המטרה. הם ה"איך" - לא ה"מה".

הציבור החרדי אינו ניטרלי במאבק פוליטי זה – הוא מצדד בנתניהו, לא בגלל הזדהות אידיאולוגית אלא בתמורה לאתנן: מדובר במכרז למכירה סיטונית של האצבע החרדית למרבה במחיר. ונתניהו נסחט. בתמורה לתמיכתו דורש הציבור החרדי לפטור אותו מהשתתפות בנשיאת הנטל הביטחוני, למזער את מידת נשיאתו בנטל הכלכלי, ולאפשר לו לקיים מערכת חינוך פרטית שלא תחויב לכלול לימודי ליבה ולמרות זאת תיהנה מתמיכה כספית נדיבה של המדינה. אתנן זה יספיק לציבור החרדי כדי לעצום עין נוכח המערכה הגלויה לחיסול הדמוקרטיה בישראל.

מעבר ל'דיל' המושחת, בעצם הדרישה לקבל  פטור מקיום חובות האזרח הציבור החרדי מכריז על עצמו שהוא איננו בן-ברית לגיטימי לקואליציה פוליטית: הוא מודיע שאינו מחויב לחזון הציוני ואינו מוכן לקחת בו חלק. התגובה המתאימה שלנו למי שמסרב להשתתף במסע הציוני צריכה להיות לא רק שלילה של הזכויות הכלכליות אלא גם של זכויות אזרחיות: אין שום סיבה לתת זכות למשתמטים להצביע בבחירות לכנסת או להשתתף בהכרעות לאומיות. לא רוצים לשרת בצה"ל? בבקשה: שאו בתוצאות האישיות הנגזרות מיישום הסנקציות שבחוק שירות הביטחון וצאו מהזירה הפוליטית שבה הציבור המשרת והתורם נוהג לקבל הכרעות דמוקרטיות בשאלות היסוד של המדינה.

2. "על ההתנגדות להפיכה החוקתית" (פורסם 21.1.26)

במאמר שכותרתו "2026 - שנת מלחמת אזרחים" ("הארץ" 19.1.26) צופה רוגל אלפר "במידה רבה של וודאות" תרחיש לפיו על אף הפסד בבחירות של 2026 לכנסת – נתניהו לא יאפשר העברת שלטון גם אם בג"צ יורה לו לכבד את הפסדו בבחירות. כתוצאה – "ישתרר כאוס וישראל תשותק.... 2026 תהיה שנת אסון וחורבן".

אנחנו חייבים להתייחס כבר היום לאפשרות כזו – לא להמשיך לחוות את הדחיפה המתמשכת של הדמוקרטיה הישראלית אל עבר התהום ולהמתין בסבלנות לניצחון בבחירות בתקווה להעברה מסודרת של השלטון. אולי זה לא יקרה. המחאה הציבורית איננה אפקטיבית עוד: היא מסתפקת בהתרסה כנגד מהלכי הקואליציה, וההשתתפות המספרית בה הולכת ומתמעטת. נראה שאין בכוחה לעצור את התרחיש שצופה אלפר.

מניין נובעת הקבלה הכנועה של הציבור את התהליכים הכמעט-יומיומיים של פירוק הדמוקרטיה הישראלית ואת הסיכון הגובר של החלפת המשטר הדמוקרטי בדיקטטורה? אדישות? עייפות? תקווה שהוא יהיה מוגן מהתוצאות על-ידי הסתגרות בתוך בועה? אמונה שבסוף הכול "יהיה בסדר"? ואולי המחשבה שלחלק משמעותי מהציבור יש אופציה להימנע מהתוצאות על-ידי הגירה כפיתרון אינדיבידואלי?

אלפר מזהיר שהתוצאה עלולה להיות מלחמת אזרחים. הוא אפילו צופה שהמחנה הביביסטי-כהניסטי צפוי לנצח בה. אני מציע לחשוב שמלחמת אזרחים איננה תוצאת המחלה אלא התרופה לה: הציבור הציוני חייב להילחם על החזון של מדינה דמוקרטית וליברלית משגשגת לבני העם היהודי – לא לוותר ללא קרב לניסיון של פלגים בציבור להשתלט על המדינה ולבטל את החזון הציוני ולהחליפו ביישות דתית-לאומנית. התרסה לבדה איננה מספיקה – דרושה נכונות להילחם על הקיים. וזה צריך להתחיל עכשיו כדי שהתרחיש של אלפר לא יתממש.

3. "הניצחון המוחלט של נתניהו" (לא פורסם)

במאמר שכותרתו "ניצחון מוחלט שכזה" ("הארץ", 30.1.26) כותב יוסי ורטר: "אישורו בקריאה ראשונה של תקציב המדינה לשנת 2026 הוא הניצחון המוחלט של ... [נתניהו]". אני מציע קריטריון שונה: הניצחון המוחלט של נתניהו במלחמת ה-7 באוקטובר יהיה הישארותו בשלטון לאחר מועד הבחירות לכנסת (27.10.2026). ישנן שלוש אפשרויות לתרחיש זה (בסדר חומרה עולה): דחיית מועד הבחירות, אי-הכרעה בבחירות, וניצחון של נתניהו בבחירות. הכול אפשרי. ובינתיים, נמשכת (בקדחתנות) ההפיכה המשטרית, זו שמטרתה מעולם לא הייתה אידיאולוגית (למרות כל ההצהרות) אלא רק פרקטית: לסלק את המחסומים שמונעים מהקואליציה לממש את יעדיה – ביטול משפטו של נתניהו, העברת חוק השתמטות משירות צבאי והשלמת הסיפוח של יהודה ושומרון למדינת ישראל.

למה זה קורה? זה קורה כי המחאה נגד ההפיכה המשטרית שככה. כל האנרגיה והזעם שתידלקו אותה בשנתה הראשונה נותבו לאחר ה-7 באוקטובר למאבק להשבת החטופים. משאלו הושבו – כבתה האש והפכה לרמץ. ההפגנות אמנם נמשכות, אבל הן הצטמצמו לכדי מחוות סמליות, חסרות-שיניים: הרחובות והצמתים התרוקנו מרוב המפגינים, בעיקר מהצעירים שבהם, ורכבת ההפיכה המשטרית דוהרת (ואף מאיצה) באין מפריע. התקשורת, המערכת המשפטית והדרג המקצועי של השירות הציבורי כמעט חסרי-אונים מולה. וכך, ישראל הולכת ומשנה את פניה, הולכת ומתפרקת מחזונה הציוני ההיסטורי.

אם אמנם נתניהו ישיג את "הניצחון המוחלט" שלו, יבוא יום ונישאל: מדוע אפשרתם זאת? וכי מה באמת חשבתם שיקרה - שמשבר פנימי בקואליציה יעצור את ההפיכה? שלחץ בינלאומי יעצור אותה? שהמערכת המשפטית תעצור אותה? ואם אמנם עבר בראשיכם החשש שכל אלו לא יספיקו כדי לעצור את רכבת ההרס - מדוע לא התנגדתם ביתר-שאת? מדוע גזרתם על עצמכם סייג להתנגדות להפיכה המשטרית? וכיצד זה קרה שנאמנותכם ללאום הייתה חשובה לכם יותר מפניו של "לאום" זה? כי אולי כדאי שנשנן זאת לעצמנו: לא נתניהו ניצח – זה אנחנו שוויתרנו ופרשנו מהמערכה. היו לנו שיקולים.

על השאלה סביב גרינלנד

 

בדיון הציבורי הנסוב על איומו של הנשיא טראמפ להשתלט על האי גרינלנד רצוי להפריד בין המוץ (טראמפ) והתבן (שאלת גרינלנד). להלן כמה עובדות על גרינלנד.

האי גרינלנד הוא האי הגדול בכדור הארץ. שטחו כ-2.2 מיליון קמ"ר - כפול מהשטח המשותף של גרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה ביחד. בגלל מיקומו הצפוני (רוב שטחו נמצא מצפון לחוג הארקטי), העובדה שכ-90% משטחו מכוסה שכבה עבה של קרח, ותנאי האקלים הקיצוניים ששוררים בו - האי כמעט ריק מתושבים: אוכלוסייתו מונה 55-60 אלף נפש, כמעט כולה ילידים-אינואיטים, וכמעט כולה מרוכזת בחוף הדרום-מערבי של האי. להמחשה: זהו גודל האוכלוסייה של גבעתיים, ששטחה הכולל הוא כ-3 קמ"ר. כשליש מהאוכלוסייה של גרינלנד מתגורר בעיר הבירה נואוק (Nuuk) שהיא גם העיר היחידה, ובעוד מספר מצומצם של עיירות וכפרים. פנים האי איננו מיושב - זוהי שממה עצומה של קרח. אורך הכבישים הכולל באי מגיע לכ-100 ק"מ, ואין מסילות ברזל. האוכלוסייה מתפרנסת כמעט לחלוטין מייצוא מוצרי דייג, והתקציב הציבורי נשען במידה רבה (50%) על תמיכה כספית קבועה של ממשלת דנמרק.

השליטה הדנית בגרינלנד החלה עוד במחצית הראשונה של המאה ה-18, כשדנמרק עצמה היתה עדיין חלק מהממלכה הדנית-נורווגית. בהמשך, גרינלנד הייתה מושבה דנית, והפכה רשמית לחלק מממלכת דנמרק (גרינלנד היא מחוז המיוצג בפרלמנט הדני) רק באמצע המאה ה-20. ב-1979 זכתה גרינלנד לאוטונומיה בניהול ענייניה הפנימיים, אוטונומיה שהורחבה ב-2009 ונכללה בה גם זכות עתידית להכרזת עצמאות בהתבסס על משאל עם. ספק אם ניתן לממש זכות זו להכרזת עצמאות במציאות הנוכחית בגלל תלות כלכלית אינהרנטית, העדר תשתית מדינתית, וחוסר היכולת של אוכלוסיית גרינלנד להתמודד עם לחצים של כוחות בינלאומיים שמנסים להשתלט על האי עצמו ועל המרחבים שסביבו.

לגרינלנד חשיבות אסטרטגית עצומה לנאט"ו בכלל ולארה"ב בפרט. היא נמצאת בחיבור שבין האוקיינוס הארקטי לאוקיינוס האטלנטי (ראו מפה בהמשך שהעתקתי מוויקיפדיה), חלק מהמעבר הימי שנמצא בינה, איסלנד ובריטניה (GIUK). החשיבות האסטרטגית של גרינלנד איננה חדש: גרינלנד הייתה חשובה לצדדים הלוחמים כבר במלחה"ע II. כניעת דנמרק לצבא הגרמני (אפריל 1940) הביאה לכיבוש גרמני שלה שנמשך עד 1945. הדבר יצר מצב מעורפל לגבי השליטה בגרינלנד. שני הצדדים במלחמה ניסו להשתמש באי לצרכים צבאיים: הצבא הגרמני בנה במזרח האי בסיסים משלו, והצבא האמריקני השתלט על האי לאחר הצטרפותה של ארה"ב למלחמה (דצמבר 1941) ובנה בו מספר בסיסים צבאיים ששימשו אותו במלחמה על השליטה בצפון האוקיינוס האטלנטי. חשיבות מיוחדת הייתה לנוכחות האמריקנית בגרינלנד בתקופת "המלחמה הקרה". צי הצוללות הגרעיניות של בריה"מ היה ממוקם לאורך חופי האוקיינוס הארקטי, והנוכחות הצבאית בגרינלנד איפשרה לאמריקנים לפקח על מעבר הצוללות וכלי השייט לאוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי של ארה"ב). בנוסף, גרינלנד שימשה בעבר ומשמשת גם כיום בסיס לניטור והתרעה מפני טילים בליסטיים ולשליטה בלוויינים צבאיים. לכאורה, עם התפרקות בריה"מ ודעיכתה-לכאורה של "המלחמה הקרה" קטן הצורך במערכי הגנה באיזור ואמנם הנוכחות הצבאית של ארה"ב בגרינלנד הצטמצמה לבסיס צבאי יחיד, אלא שבעשור האחרון רוסיה הגדילה את נוכחותה הצבאית בים הצפוני ובאזור הקוטב וברקע הולך ומתגבר האיום של מלחמה (קרה או חמה) אפשרית נגד סין. משבר האקלים, שגורם להפשרת קרחונים היסטורית באוקיינוס הצפוני (ובגרינלנד עצמה), מגדיל את הסיכוי שחשיבותו של אזור זה תגדל, הן כלכלית-אזרחית (הים הצפוני הופך לחשוב יותר מבחינת יכולתו להפוך לנתיב סחר עיקרי בין סין ויפן לבין אירופה) והן צבאית, לקראת העימות הבינגושי הקרב. סין כבר הביעה עניין בפיתוח נתיבי סחר שיתבססו על האוקיינוס הארקטי לאור ההערכה שהוא יהיה עביר למשך תקופה ארוכה יותר במהלך השנה. במסגרת מאמציה אלו הציעה סין לממן פרויקטים של פיתוח תשתית באי, הצעה שנדחתה על-ידי דינמרק ומדינות נאט"ו מסיבות ברורות.

מעבר לחשיבותו האסטרטגית, הולכת וגוברת חשיבותו הכלכלית של האי גרינלנד בגלל עושר במשאבי-טבע. המדובר בעיקר במחצבים נדירים הדרושים להתפתחות תעשיות ההיי-טק (25 מתוך 34 היסודות הנדירים הדרושים לאיחוד האירופי) ושכיום מרוכזים בעיקר בסין. בעולם של עימות מול סין ישנה חשיבות עצומה לפתח את כריית המחצבים הללו. מעבר לכך, קיימים מחצבים אחרים כמו אורניום, ברזל, טיטניום, גרפיט, ניקל, זהב, נחושת ויהלומים והערכות חיוביות לגבי מאגרי נפט. עד עתה לא נעשתה כרייה בהיקפים רחבים בגרינלנד בגלל תנאי כרייה קשים בגלל הקרח העבה. מצב זה צפוי להשתנות בעקבות השפעת משבר האקלים: התחממות ונסיגת קרחונים.

השאלה של גרינלנד איננה חדשה ובוודאי שלא נשאלה לראשונה על-ידי טראמפ. כבר לאחר מלחה"ע השנייה (1946) הציעה ארה"ב לדנמרק לקנות ממנה את האי, משיקולים ביטחוניים: האי נתפס כבעל חשיבות גבוהה למערך ההגנה האמריקני נגד היריב הסובייטי האימתני. דנמרק סירבה אז להצעת הרכישה, אבל הסכימה להותיר את הבסיסים האמריקניים הצבאיים במקומם. כיום גרינלנד משמשת חלק חיוני במערך ההגנה של ארה"ב, הן לצורך ניטור פעילות הצוללות הגרעיניות של רוסיה באיזור (רוסיה מגדילה בהתמדה את הנוכחות הצבאית של הצי שלה בים הארקטי ומוסיפה לשם-כך נמלים) והן כמערך התרעה מפני התקפת טילים בליסטיים. לאור התעצמות הצי הרוסי באוקיינוס הצפוני והתחלת התעצמות של יכולת ימית סינית - חשיבותו האסטרטגית של האי רק גוברת והולכת.

למרות שהשאלה האסטרטגית ברורה וחשיבותו של האי להגנה על מדינות נאט"ו איננה מוטלת בספק, קיימת רתיעה אירופית מהיענות לדרישותיה של ארה"ב. זה מוזר, כי מדינות אירופה כבר ויתרו לפני עשרות שנים על זכותן להשתתף כחברות שוות בנאט"ו והעדיפו להותיר את נושא ההגנה למיקור-חוץ של ארה"ב. לא מדובר רק על הצטיידות בנשק אסטרטגי ובנושאות מטוסים אלא גם בנכונות להשתתף בנטל הכלכלי השוטף הכרוך בהגנה על אירופה. המחשה היסטורית לכך היא ההשתתפות האירופית הזעומה בתקציבי הביטחון, ובשנים האחרונות - אזלת-היד האירופית נוכח ההתקפה הברוטלית של רוסיה על אוקראינה. נוכח התוקפנות הרוסית הבוטה והמתמשכת והאיום של עימות בינגושי חדש מול סין צריך היה לקבל כמובן מאליו את המהלך להגדלת הנוכחות הצבאית של ארה"ב באוקיינוס הארקטי בכלל ובגרינלנד בפרט. והנה, השיח הציבורי נסב על זכותה של דנמרק להגן על נכסיה (הצבא הדני הוא חסר-משמעות נוכח האתגר האסטרטגי שבפני נאט"ו) ועל זכותם של תושבי גרינלנד להגדרה עצמית (האוכלוסייה של גרינלנד איננה במצב שמאפשר לה להתמודד עם המהלכים הגיאופוליטיים שצפויים בחלק זה של העולם). נכון אמנם שהסגנון האופייני של הנשיא טראמפ מעורר בהלה, אבל עלינו להפריד בין המוץ לבין התבן: דרושה היערכות צבאית שונה של נאט"ו באוקיינוס הארקטי ולמערב דרושים מהלכים מרחיקי-לכת שיאפשרו לנצל את המחצבים שמצויים בגרינלנד, גם אם לא מדובר בסרט בורקס א-לה-טראמפ של "כיבוש" או "סיפוח" של האי לארה"ב. וזה כנראה מה שיקרה אחרי שההתרגשות תחלוף.

פירמידה של סיכונים

 

כשאתם רוכשים דירה, אתם נחשפים לסיכון שמחירה ירד (אנחנו מתמקדים בשיקולים הכלכליים של הבעלות על דירה). זוהי חשיפה סבירה, כי רכשתם דירה מתוך מחשבה שהתשואה על ההשקעה תהיה גבוהה מהתשואה על השקעה באפיק אלטרנטיבי. אלא שבמורד הדרך עד להשלמת העיסקה אתם מקבלים החלטות נוספות, בלתי-תלויות, שחושפות אתכם לסיכונים נוספים - האם אתם מודעים להם?

אין בעצם נטילת סיכונים שום דבר רע, חסר-אחריות או לא-מוסרי: רק נטילת סיכונים מאפשרת לכם להשיג תשואה שמעבר לממוצע השוק. כמאמר הפתגם הידוע: No Gut - No Glory. בכך, נטילת סיכונים היא התשלום המודע עבור הסיכוי להצלחה בהשקעות. מאחר שהחלטה על נטילת סיכונים היא צעד רציונלי - היא מחייבת אותנו למודעות: עלינו לזהות את הסיכונים, להעריך אותם, ולשקול אם ליטול אותם.

רובד ראשון: החשיפה לסיכון בגין הנכס הנרכש

אמנם השיקול הכלכלי המוביל לרכישת דירה הוא ההעדפה של השקעה בנדל"ן לדיור על-פני אפיקי השקעה אלטרנטיביים (פיננסיים, וכו'), אבל שימו לב שבעיסקה כזו אינכם משקיעים כללית בנדל"ן לדיור ("תיק השוק") אלא בדירה ספציפית. השקעה פחות-מסוכנת בנדל"ן לדיור היתה אפשרית אילו הממשלה (או הבנקים) בישראל היו מנפיקים אג"ח הצמודה למדד מחירי הדירות, או אילו הייתם רוכשים יחידת השתתפות בקרן נאמנות (REIT) המשקיעה בסל רחב של דירות מגורים. בגלל שהשקעתם בדירה ספציפית, סביר שהתשואה שתקבלו על ההשקעה בדירה זו תהיה שונה מהתשואה הממוצעת על השקעה בדיור: אולי רכשתם דירה באיזור שיהפוך בעתיד למבוקש, או שרכשתם דירה יוקרתית שמחירה יעלה במהלך השנים בשיעור גבוה יותר מעליית המדד הכללי. ואולי להיפך. לכן, בהשקעה במכשיר פיננסי הצמוד למחירי הדירות אתם נחשפים לסיכון של ירידת מדד מחירי הדירות; ברכישת דירה ספציפית אתם נחשפים גם לסיכון שמחיר הדירה שבה בחרתם ירד יחסית למדד מחירי הדירות.

רובד שני: החשיפה לסיכון בגין מינוף פיננסי (משכנתא)

אם בחרתם לממן את רכישת הדירה באמצעות "מינוף פיננסי" - שילוב של הון עצמי ואשראי - אתם נחשפים לרובד נוסף של סיכון: הסיכון שהתשואה על ההשקעה תהיה נמוכה מעלות האשראי. 

נמחיש זאת בעזרת הדוגמה המספרית הבאה: נניח שאתם רוכשים דירה שמחירה 2 מיליון ש"ח באמצעות שילוב בחלקים שווים (50%) של הון עצמי ואשראי. נניח שעלות האשראי (שיעור הריבית) היא 5% לשנה, ובדיעבד מסתבר שמחיר הדירה שרכשתם ירד ב-10% במהלך השנה. מה קרה להון העצמי שלכם (נניח לשם פשטות שאין תשלומי משכנתא שוטפים אלא רק פעם בשנה)? חישוב פשוט יראה לכם שערך הדירה ירד ל-1.8 מיליון ש"ח, יתרת החוב שלכם גדלה ל-1.05 מיליון ש"ח, ולכן ההון העצמי שלכם ירד מ-1 ל-0.75 מיליון ש"ח - ירידה של 25%. אילו הייתם רוכשים את הדירה ללא אשראי (בעזרת הון עצמי בלבד) - הפגיעה בהון העצמי הייתה מסתכמת ב-10% בלבד; הפגיעה הנוספת נגרמה על-ידי המינוף הפיננסי בגלל שהתשואה על הנכס היתה (בדיעבד) נמוכה מעלות האשראי. זה לא אומר שעשיתם טעות: זה רק אומר שהמינוף הפיננסי מגדיל את החשיפה לסיכון (כמו גם את הסיכוי לרווח); אילו מחיר הדירה היה עולה ב-10% - התשואה על ההון העצמי שלכם היתה 15%.

רובד שלישי: החשיפה לסיכון בגין הישענות על אשראי בריבית משתנה

אם אתם מממנים את רכישת הדירה באמצעות "מינוף פיננסי" ובחרתם במסלול הלוואה בריבית משתנה - אתם נחשפים לרובד נוסף של סיכון: הסיכון שעלות האשראי תתייקר במהלך חיי ההלוואה.

הלוואה בריבית משתנה היא הלוואה שבה עלות האשראי איננה נקבעת מראש לכל תקופת ההלוואה אלא רק לתקופה קצרה-יחסית ("תקופת הריבית"). המניע ליצירת מוצר פיננסי זה היה הרצון להוזיל את הריבית על ההלוואה (הריבית לתקופה קצרה נמוכה בדרך-כלל מהריבית על הלוואה לתקופה ארוכה), וכך ההלוואה היא אמנם לתקופה ארוכה אבל הריבית עליה מתחדשת מידי "תקופת הריבית". במבט ארוך-טווח לאחור בארה"ב, הריבית הקצרה (שנה אחת) היתה זולה ב-1.5% בממוצע מהריבית לתקופה ארוכה (30 שנה). זה אומר שבמבט לאחור הלוואה בריבית משתנה היתה זולה יותר בממוצע מהלוואה בריבית קבועה. הבעייה היחידה של הלווה היא שהוא מימן את רכישת הדירה מבלי לדעת את עלות המימון: ייתכן ששיעור הריבית על ההלוואה יעלה במהלך השנים על שיעור התשואה על הנכס הנרכש.

וישנו עניין נוסף: הסיכון התזרימי - האפשרות שעליית שיעור הריבית תגרום לגידול התשלום החודשי עד כדי יצירת מצוקה תזרימית ללווה. כאן יש הבדל בין הנוהג בארה"ב לנוהג בישראל: בארה"ב, התשלום השוטף בגין ההלוואה אינו יכול לגדול מעבר לשיעור מסוים מעל לתשלום הראשון גם אם הריבית על החוב תגדל; בישראל, סעיף כזה איננו קיים בחוזי ההלוואה ולכן הלווה חשוף לשינויים חדים בגובה התשלום החודשי (שימו-לב ליוזמה החדשה של הממשלה לפצות בדיעבד לווי משכנתא שהריבית על הלוואותיהם עלתה משמעותית בעקבות העלאת הריבית המוניטרית על-ידי בנק ישראל).

רובד רביעי: החשיפה לסיכון בגין רכישת דירה שבנייתה טרם הושלמה

קיים נוהג ותיק בישראל לרכוש דירה חדשה מהיזם עוד לפני שבנייתה הושלמה (רכישת דירה "על הנייר"). המשמעות המעשית היא שלא מדובר בעיסקה שבה מועברות זכויות רשומות בנדל"ן (לא יהיה רישום של הזכויות על הדירה לפני שתושלם בנייתה) אלא בעיסקה שנוגעת להתחייבות להעברת זכויות עתידיות. מי שרוכש דירה "על הנייר" חשוף כמובן לסיכון שבניית הדירה לא תושלם כמתוכנן, אולי כי היזם ייקלע לקשיים פיננסיים כלשהם.

רובד חמישי: החשיפה לסיכון בגין עיסקאות Presale

ממדי התופעה של רכישות "על הנייר" התרחבו בשנים האחרונות: אמנם גם בעבר נמכרו דירות עוד לפני השלמת הבנייה, אבל הן היו בהיקף מצומצם (היזם העדיף למכור את הדירות בשלב מאוחר ככל האפשר כדי ליהנות מעליית מחירי הדירות בכלל ומהעלייה האופיינית של המחירים בפרויקט ככל שהוא התקרב לסיומו). היה גם שימוש מוגבל במושג Presale - מכירה מוקדמת: מכירת דירות בשלב מוקדם מאד של הבנייה (קרוב למועד קבלת היתר הבנייה) ובתנאי תשלום מיוחדים (לרוב: תשלום ראשון בגובה 20% מהמחיר הכולל במועד החתימה על הסכם המכר והשלמת התשלום בפעימה יחידה רק במועד 'קבלת המפתח לדירה', כעבור מספר שנים). ניתן להבין מדוע הרוכש מעונין לרכוש דירה שבנייתה טרם החלה ושאיכלוסה צפוי רק בעוד מספר שנים: בעולם שבו מחירי הדירות עולים ברציפות (וזו היתה המציאות בעשור וחצי האחרונים) הוא מצליח 'לנעול' מחיר רכישה שנים קדימה מבלי לשלם את מלוא הסכום, וגם יכול להחזיק בדירתו הקיימת וליהנות מעליית מחירה. מובן, לכן, שעיסקה כזו קורצת בעיקר למשקיעים: יותר משזו השקעה סולידית - זוהי ספקולציה פיננסית (עיסקה עתידית) על מחירי הדירות. 

מאז 2022 חלו שינויי מגמה בשוק הדיור. הריבית על משכנתאות עלתה (ובעיקר ריבית בנק ישראל שהזינה בעבר ביקושי שיא להלוואות הפופולריות בריבית משתנה המבוססות על "ריבית הפריים"), והביקוש לרכישת דירות נחלש. אינדיקטורים שונים הצביעו על 'התקררות' שוק הדירות: המכירות נחלשו, מחירי הדירות נעצרו, והיקפי המשכנתאות החדשות ירדו. היזמים חיפשו פתרון למלאי הדירות הלא-מכורות והם אימצו את מודל ה-Presale (תוך שימוש מטעה בשמו) כבסיס לקידום מכירות. המתכונת שהפכה ל'להיט' היא רכישה שמנקודת מבטו של הרוכש כמוה כעיסקת Presale (הוא נדרש להמציא 20% ממחיר הדירה במועד החתימה על הסכם הרכישה ואת השאר רק במועד האיכלוס), ומבחינת הבנק הרוכש מקבל גם "הלוואה עומדת" ("בוליט", או "בלון") שהיזם משלם את תשלומי הריבית עליה והיא תיפרע במועד האיכלוס. 

מתכונת יצירתית זו איפשרה לרוכשים רבים לממש את רצונם לרכוש דירה ובכך למנוע התקררות נוספת של שוק הדירות: המשבר נדחה. אבל קיימת חשיפה חדשה של המערכת לסיכון: בבוא היום, הרוכשים יצטרכו ליטול הלוואות להשלמת הרכישה והם אינם יודעים אם מצבם הכלכלי באותה עת יאפשר להם לקבל הלוואה, ובעיקר - הם אינם יודעים מה תהיה הריבית על הלוואת המשכנתא. סיכון זה הוא מערכתי: אם אמנם לווים רבים יתקשו ליטול על עצמם הלוואות להשלמת הרכישה - חלק מהם ייאלץ לסגת מהסכם הרכישה, ואז הבעייה תתגלגל לפתחם של היזמים והבנקים המממנים אותם. זוהי הסיבה להתערבותו של המפקח על הבנקים בחודש מארס 2025 שהגבילה את הבנקים במתן הלוואות עומדות במסגרת עיסקאות Presale.

אז מה היה לנו כאן? 

רציתם להשקיע בנדל"ן למגורים, אולי כי אתם סבורים שהתשואה על השקעה בדיור עולה בטווח הארוך על התשואה באפיקי השקעה אחרים. לכאורה, אתם נחשפים רק לסיכון שיתברר בדיעבד שטעיתם והתשואה על השקעה בנדל"ן תהיה נמוכה יותר מזו על אפיקי השקעה אחרים. למעשה, בדרך לביצוע ההשקעה אתם עוברים במספר צמתים שבכל אחד מהם נדרשת החלטה. נדרשת כאן חשיבה כי ההחלטות שלכם חושפות אתכם לסיכונים נוספים כפי שהוצג לעיל. האם אתם מבינים אותם?