השמש שוקעת על עידן נתניהו

 

אנו מתקרבים לסוף עידן נתניהו. זה יקרה בקרוב, או חלילה רק בעוד שנה-שנתיים, אבל אנו מתקרבים למפנה פוליטי שמשמעותו תחרוג מחילופי משמרת שגרתיים של מנהיג דמוקרטי. כי מדובר במנהיג שהשאיר חותם עמוק על מהלך ההיסטוריה של ישראל ועל פניה של הפוליטיקה הישראלית. לכשתסתיים מלכות נתניהו - מדינת ישראל תוכל לפתוח דף חדש בקורותיה.

היו לנתניהו הצעיר נתוני יסוד מבטיחים. הוא צבר שנולד וגדל בישראל, הוא היה הצעיר בראשי הממשלה של ישראל, היתה לו היסטוריה צבאית קצרה ומכבדת, הוא נהנה מחינוך והשכלה מעולים, הוא הקרין כריזמה נדירה והיה אורטור בולט. הוא היה אמביציוזי, בעל מודעות היסטורית ויומרה ברורה להנהיג את מדינת ישראל לקראת עתיד בטוח. תכונותיו אלו גרמו לכך שאפילו לאחר שהכזיב את הציבור בבחירותיו המדיניות המוקדמות וחלה התפכחות לגבי יושרתו - הוא עדיין נסך בציבור תחושה מאגית שהוא מסוגל לשנות כיוון באחת ולהנהיג את ישראל בדרך להצלחה מדינית. היה כזה רגע אפילו לאחר התבוסה הצבאית האיומה של ה-7 באוקטובר.

אבל זה לא קרה. הוא התגלה כמנהיג בינוני הנרתע כרונית מהחלטות גדולות, ונמנע מגיבוש והנחלת חזון אמיתי למדינה. מורשת-שמורשת, עם המון פאתוס, או כמו שאמר עליו אהוד אולמרט: "הוא שחקן תיאטרון - לא מנהיג". הוא היה, לכן, נביא-שקר: "מוכר" לעמו מסרים קליטים שרצה לשמוע. בעוד שהבעיה העיקרית שעמדה ועומדת בפני מדינת ישראל היא החתירה הסיזיפית לסיום בהסכמה של הסכסוך ההיסטורי הישראלי-פלסטיני - מהלך שהיה מאפשר לישראל לכונן שלום עם שכנותיה ופותח פתח להשתלבות כלכלית של מדינה יהודית במזה"ת - הוא נמנע מכל מהלך מדיני בכיוון. במקום זאת הוא זיגזג, דיבר בכפל לשון, וטיפח את התפיסה הכוחנית, הדמגוגית, הנוחה לעיכול. במקום להוביל את ישראל ליטול על עצמה הימור מחושב כדי להיחלץ אולי ממעגל האלימות האיזורי - הוא העדיף שלא ליטול בעצמו סיכונים פוליטיים וגרם בכך לישראל להיקלע למבוי סתום מדיני.

כשהסתבך לפני כעשור בתביעות משפטיות על רקע פרשיות של שחיתות-לכאורה - הסיר את המסכה הליברלית שעטה בשנותיו המוקדמות ויצא למלחמת הישרדות אישית חסרת-גבולות נגד רשויות החוק של המדינה. במלחמה זו כל האמצעים היו כשרים בעיניו: הסתה שיטתית של חלקי האוכלוסייה זה כנגד זה, התקפה פרועה על רשויות החוק (כולל מהלך פומבי להפיכה חוקתית) ועל התקשורת החופשית, טיהור הצמרת הפוליטית של מחנהו ממנהיגים בעלי יושרה והחלפתם בחבורת פוליטיקאים שהקריטריון היחיד שנדרש מהם הוא נאמנות אישית לו, וסיכול שיטתי של שדרת הניהול המקצועי של השירות הציבורי תוך התקפה אלימה על מעמדם ("פקידים" - כינו אותם אנשיו, נושאי דגל ה"משילות"). הדמוקרטיה היתה בפיו לסיסמה ריקה. דה-פקטו, ישראל היא כבר דמוקרטיה פצועה, עמוק במסלול להפיכתה לדיקטטורה פופוליסטית: הפרדת הרשויות שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת כבר איננה קיימת ומדובר למעשה בגוף יחיד, וגוף זה הכריז מלחמה על הרשות השופטת כצעד מקדים לקראת אפשרות שבג"צ יקבל החלטות שאינן מקובלות עליו.

מה תהיה המורשת שישאיר אחריו נתניהו? הוא ישאיר אחריו חורבן מדיני, מצוקה ביטחונית, דמוקרטיה פצועה, מבנה ממשלתי מפורק ואימפוטנטי, תרבות פוליטית נפשעת ושנאת אחים (בואכה מלחמת אזרחים מדממת). בתקופת כהונתו הוא לא רק הסיג את ישראל לאחור - הוא קלע אותה לאיום קיומי חיצוני ופנימי, וכל זאת כשהוא (והמקהלה המדברת שבה הקיף את עצמו) מדקלמים סיסמאות שקריות ונושאים לשווא שמות מקודשים: "ביטחון", "דמוקרטיה אמיתית", "ציונות" ו"יהדות".

לכשירד סוף-סוף מהבמה הציבורית, אנחנו ניאלץ להתמודד עם החורבן שהותיר. אינני סבור שהליכוד ימשיך להנהיג את ישראל אחריו (תחת מנהיג פוליטי אחר), שכן נתניהו יצר בכוונה ואקום מנהיגותי בסביבתו. אבל הקואליציה הבאה תצטרך להתמודד עם האיומים האחרים שייוותרו אחריו, שרידי המגפה הביביסטית: מבנה ממשלתי לא-פונקציונלי שאיננו תואם את צרכי המדינה, שנאת אחים, תרבות פוליטית ירודה, שקר כשפה תקשורתית מקובלת בין ההנהגה לציבור, תקשורת נכה, דמוקרטיה מדממת שמחייבת שיקום באמצעות חקיקה, ואת הדילמות המדיניות והחברתיות הגדולות. זה יקח הרבה זמן לישראל לחזור לעצמה.

לאילו שאלות יידרש הציבור בתום עידן נתניהו? הוא יידרש לשקם את הדמוקרטיה, לעלות מחדש על דרך המשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים בדרך להיפרדות אפשרית, ולהחליט מחדש על זהותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. זו תהיה משימת-אדירים. אם למדנו משהו בתקופת הממשלה האחרונה זה שבכל אחד מהנושאים הללו אין מדובר בוויכוח ידידותי המתקיים בתוך "המשפחה" (החברה הישראלית) אלא במלחמה מרה סביב השאלה מי ישתלט על ההגה. ההתקפה הפוליטית הנפשעת על הדמוקרטיה הישראלית לא היתה מופע רציונלי, תגובה לגילוי ליקויים אובייקטיביים בתפקוד הדמוקרטי - היא משקפת נכונות ברורה ולגמרי צינית של חלק מהחברה לבטל את האופי הדמוקרטי של ישראל כדי להבטיח לעצמו שליטה במוקדי הכוח שתאפשר לו לכפות את רצונו על כלל הציבור. המלחמה הארוכה בתולדות האומה, זו שהחלה באוקטובר 2023 (ולא בנובמבר 1947), לא צריכה להוביל אותנו למסקנה ש"אין עם מי לדבר" ו"לנצח תאכל חרב" ושצריך להשתפר ב"ניהול הסכסוך" וש"ביחד ננצח", אלא להבנה הברורה שאין בעולם הנאור מי שיאפשר לישראל להמשיך לשלוט בכוח בעם אחר, ושאותו פלג של החברה הישראלית שמתעקש על הכרעה בכוח הזרוע של העם הפלסטיני - איננו יכול להיות בן ברית שלנו במסע הציוני. סביר גם שאין לו עניין בכך, כי אנחנו - בעיניו - רפי-שכל או סתם תבוסתנים. ובמאבק על זהותה היהודית-דמוקרטית של ישראל, אני סבור שהקיץ הקץ על ההזייה הרומנטית שטיפחנו לאורך השנים, על חיים במדינה ליברלית עם כמה "קישוטים" יהודיים שתפקידם בעיקר לנסוך אווירה תרבותית וזיקה מסורתית: זו איננה מדינה ליברלית אלא מדינה שראשיה מתכופפים בפני המימסד הדתי, שנשטפת מאז 1967 על-ידי גלים של קנאות דתית. היא איננה יותר מדינה יהודית ודמוקרטית - היא הולכת והופכת למדינה יהודית-אורתודוקסית.

כיצד נתמודד עם האתגרים העצומים שבפנינו? בטח שלא על-ידי אימוץ אידיאולוגיה של מרכז פוליטי: מדובר באוקסימורון - למרכז אין אידיאולוגיה. הוא משמש ארץ מקלט למצביעים שמתעצלים לגבש לעצמם עמדה מדינית וחברתית ברורה, ל"מנהיגים" שאין להם פרוגרמה ולא מצע והם מציעים למכירה רק את עצמם (עם או בלי גלריה מחמיאה של "סלבס"), לאנשים-לכל-עת החוששים שמא חו"ח ידבק בהם אות קין פוליטי אם ינקטו בעמדה ברורה, ולאופורטוניסטים שרוצים לשמור לעצמם אופציה לנוע מקואליציה לקואליציה ללא עכבות אידיאולוגיות. למרבה המבוכה, חמש או שש רשימות מתגודדות כיום במרחב האידיאולוגי הלא-מוגדר הזה. הן אינן נבדלות זו מזו אלא בפרסונות שבראשן. 

האם אתה יודע, מצביע פוטנציאלי של אחת מרשימות המרכז, מהן הפרוגרמות הפוליטיות של הרשימות השונות? מה תשובותיך לשלוש השאלות שאליהן נידרש כחברה לאחר הבחירות הקרובות? We Shall See?