רשומות
יכול להיות שזה יעבור. שהמצב ישתפר. יכול להיות שמיותר לתת לאירועים הלאומיים הפוקדים אותנו להכניס אותנו לדיכאון, כי הכל יהיה בסדר: בבחירות הקרובות יזכה גוש פוליטי חדש ברוב דמוקרטי שיאפשר לו להקים ממשלה יציבה - ממשלת שינוי. בכך, החשכה שאופפת אותנו כבר שבע שנים תחלוף. יהי אור!. מן הסתם זה לא יקרה בבת-אחת כי נגרמו לישראל נזקים משמעותיים, אבל העיקר - בקרוב יתחיל תהליך של שיקום לאומי ונפשי. סבלנות! רק נעבור את הקיץ - והכל יסתדר. ממשלה חדשה ואחראית תפעל לסיום מצב המלחמה, תושיט יד של שלום ושיתוף פעולה למדינות האיזור, תסיג את כוחות צה"ל, תחתור לחידוש המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני על הסכם מדיני, תשקם את השירותים הממשלתיים החרבים, תטהר את צמרת השירות הציבורי מגורמים פוליטיים הרסניים שהסתננו לתוכה, תשקוד על ביצור שלטון החוק, ותבטיח את שלום הדמוקרטיה. יהיה נפלא, פה בארץ חמדת-אבות! זה יקח אמנם זמן, אבל המנהרה תוצף אור. יחסי ישראל והעולם ישתפרו בהדרגה. בריחת המוחות תיפסק ואפילו נזכה לשיבתם של תושבי ישראל שהיגרו בשנים האחרונות (הם לא ירדו - רק חנו בארצות אחרות) ואולי גם להתחדשות העלייה לישראל.
רק סבלנות: תנשמו עמוק, חכו לבחירות באוקטובר, ועשו כל מאמץ להשתתף בהן. אולי זה יקרה.
מצד שני, יכול גם להיות שזה לא יעבור. שלא ייווצר גוש פוליטי מנצח (לדוגמה, בגלל סכסוכי אגו בין מובילי הרשימות השונות), שאירועים חיצוניים (או מסע בחירות אפקטיבי במיוחד של נתניהו) יגבירו את התמיכה בו ברגעים המכריעים ויאפשרו לו לנצח בבחירות או לפחות לחסום את הקמתה של קואליציה חדשה ולכפות על ישראל בחירות חוזרות כשהוא נותר בראש ממשלת-מעבר. או-אז, סביר שהסיוטים שלנו יתגשמו: נתניהו יזכה להשלים את ההפיכה המשטרית, משפטו ייפסק, מוסדות המדינה יהפכו לנחלתם הפרטית של מקורביו ובני-בריתו, התקשורת תנוטרל סופית, הדמוקרטיה הישראלית תהפוך לסיסמה ריקה, הביזה החרדית תימשך ואף תתעצם, והסיכוי שישראל תסיים את הכיבוש ותיפרד מהפלסטינים יתרחק מאיתנו. הכל תלוי עכשיו בתוצאות הבחירות הקרובות. אלו כנראה הבחירות הדרמטיות שהיו בישראל, שכן הן אינן עוד משאל עם על "מה" (דרך) אלא על "מי": מיהי מדינת ישראל, מהו חזונה, מהם פניה. זהו משאל-עם חוקתי.
בניגוד לבחירות של 2022, מה שעומד הפעם על הפרק איננו הכרעה בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית (נניח). לא נוכל עוד לומר, כפי שטענו לאחר שממשלת נתניהו החלה לבצע הפיכה המשטרית בינואר 2023, ששאלת אופיה הדמוקרטי של ישראל לא עמדה מעולם על הפרק בעת מסע הבחירות ושמדובר לכן בהונאת הבוחר: כיום ברור לגמרי שמי שיתמוך במפלגות הקואליציה הנוכחית מסכים במפורש למסע לשינוי משטרי שמתנהל פה כבר קרוב לארבע שנים. מצביע כזה מכריז על עצמו בבירור שהוא מאמין שיש להחליש את כוחה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, ושהוא מסכים עם מצב שבו חוק שירות הביטחון לא יחול על המגזר החרדי.
מאימתי בחירות לכנסת הן משאל-עם חוקתי? התפתחות זו איננה מקרית: היא תוצאה של קואליציה של צד אחד של המפה הפוליטית (במקרה שלנו: ממשלת "ימין-על-מלא" שהוקמה על בסיס תוצאות הבחירות של 2022) שמנסה לנצל תוצאות חד-פעמיות לשינוי פרמננטי של אופי המשטר. מהלך זה מתאפשר על-ידי חולשתה המובנית של הדמוקרטיה הישראלית ובגלל העדר חוקה שיכלה להגביל את כוחה של הרשות המחוקקת לשנות משטר. כל המהלכים שראינו בשנים האחרונות - ריסוק מקבילית הכוחות התיאורטית של הדמוקרטיה, ההתרסה השיטתית כנגד זכותה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, הסירוב להכיר בחשיבותם של "שומרי הסף" של הדמוקרטיה וחיסולם בפועל, ההשתלטות על התקשורת, הטיהור בצמרת הסקטור הציבורי - כל אלו קרו למטרה יחידה: ריכוז כל הכוח השלטוני בידי רשות אחת - הממשלה ("משילות" - זוכרים איך זה שווק לנו כעיקרון נייטרלי של אופטימיזציה של ניהול מדינה?). וישנו גם עיקרון חשוב נוסף: כל הכוח השלטוני הזה מקורו בהצבעת הבוחר ( שהואדרה לרמת "העם"), המתבצעת ביום יחיד - יום הבחירות. מרגע ש"הבוחר אמר את דברו" - הנבחר איננו מוגבל עוד בכוחו ואיננו חשוף לפיקוח (הכנסת וועדותיה) ולא לביקורת שיפוטית (הרשות השופטת). ולכן, אופייה של ישראל (ולא רק החלטותיה בנושאים החברתיים והמדיניים) ייחרץ ביום הבחירות. לכן יום הבחירות הקרוב יהיה למעשה משאל עם חוקתי. צאו וחשבו לאיזה מאבק גורלי אנו מצפים באוקטובר הקרוב: The Winner Takes All. מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית לא תתקיים עוד, בעקבות הבחירות: היא תהיה דמוקרטית או שהיא תהיה יהודית.
עד שתיפול ההכרעה, הקואליציה מנסה לשנות את המציאות ולהשלים את ההפיכה המשטרית, אם במהלכי חקיקה ואם במעש (חרם על הייעוץ המשפטי, התעלמות מפסיקות בג"צ). הכתובת שהייתה על הקיר - מלחמת אזרחים - כבר איתנו, והיא כנראה תתעצם לקראת הבחירות. אבל איך כל זה קרה לנו? מדוע, למרות שהסקרים מראים שיש בציבור התנגדות מקיפה למהלכי הקואליציה, איננו רואים התנגדות אקטיבית? ואיך נסביר את היעדרו הבולט של דור הצעירים מההפגנות נגד מהלכי הקואליציה? האם לא ברור לכולנו שהאיום האמיתי על שלומה של המדינה איננו נעוץ באויב חיצוני ("שבע חזיתות") אלא ביריב פוליטי פנימי? ייתכן שהסיבה לפסיביות היא שרוב הציבור מאמין שמדובר בסיוט שיחלוף לכשתתפרסמנה תוצאות הבחירות, שהדברים יסתדרו מעצמם איכשהו, שמיותר ולא כדאי "לשבור את הכלים", ולכן הוא איננו יוצא לרחובות וממשיך לקיים את חובותיו למדינה. או שאולי "הצפרדע כבר התבשלה" והציבור ויתר. כדאי רק להפנים שישנה אפשרות שהסיוט לא הסתיים, שמדינת ישראל תשנה את פניה, ושכולנו נהיה שותפים במחדל לחורבנה.
