אזהרת "העשור האבוד"

 

האם צפוי "תור זהב" למשק הישראלי?

המשק הישראלי הפגין בשנים האחרונות עוצמה מפתיעה. למרות המלחמה המתמשכת והגיוס הנרחב לשירות מילואים - הפגיעה בתוצר הייתה צנועה, לפחות לאור התחזיות המוקדמות. על-אף שלאחר ההכרזה על ההפיכה המשטרית (ינואר 2023) נראו סימנים ברורים של פגיעה בהשקעות מחו"ל, תנועות הון בינלאומיות שליליות והיחלשות של השקל, סימנים שעוררו חשש שתהליכים אלו יסלימו לכדי שיטפון של בריחת הון ופיחות השקל – החששות הללו התבדו בהמשך. ההשקעות הזרות בישראל התאוששו, השקל התחזק, האינפלציה נותרה בתוך תחום היעד שקבע בנק ישראל, הריבית ירדה ושוק המניות המריא. בדיעבד, הפסד התוצר (לטענת פרופ' קרנית פלוג, לשעבר נגידת בנק ישראל, רמת התוצר כיום נמוכה בכ-5% מהמגמה הרב-שנתית) היה נמוך מהחששות המוקדמים.

לאחר שתסתיים המלחמה, המשק צפוי לחוות תקופה של גאות כלכלית. מעבר לעצם החזרה של מגוייסים למקומות העבודה, זה יקרה בגלל שילוב של התפתחויות גיאופוליטיות שצפויות בשנים הקרובות: מרוץ החימוש העולמי הצפוי על רקע המלחמה באוקראינה, לקחי המלחמה במפרץ הפרסי והאיום המתקרב של עימות בינגושי. התפתחויות אלו תתבטאנה כנראה בביקוש עצום לתעשיות הביטחוניות של ישראל, והן תתעצמנה אם ישראל תצטרף להסכם הגנה אזורי שיפתח בפניה שווקים חדשים. התפתחויות אלו יוצרות הזדמנויות משמעותיות למשק הישראלי, המצטיין במוניטין חזק לתעשיות הביטחוניות, בסקטור חזק של תעשיות היי-טק, ביתרון יחסי בניצול התפתחותה של הבינה המלאכותית וברמה מדעית גבוהה שיוצרת בסיס מוצק של מו"פ בתהליכי הייצור.

האופק מצביע, לכן, על אפשרות סבירה שהמשק הישראלי ייהנה מפריחה כלכלית מואצת (תוך שינוי בהרכב הייצור והתעסוקה). התהליך כולו יכול להיות מובל על-ידי הסקטור הפרטי: אין צורך בהתערבות ממשלתית כדי להובילו. עם זאת, המדיניות הכלכלית היא חשובה - תפקידה לאפשר את הפריחה של הסקטור הפרטי: לשחרר חסמים, למנוע צווארי-בקבוק, וכללית - ליצור אקלים שתומך בהאצה כלכלית.

אזהרה: ישנו ענן שחור באופק הזהוב

למרות הציפיות לגאות כלכלית - חשוב לשים לב לכך שישנו ענן שחור באופק. הענן הוא התרחיש האפשרי והמסוכן של אובדן שליטה פיסקלית על רקע הגידול העצום של ההוצאה הביטחונית הצפוי לישראל בשנים הקרובות והקושי לממן אותו. כשל של הניהול הפיסקלי עלול לסכל את הצלחתו של המשק הפרטי לנצל את ההזדמנויות שתיפתחנה בפניו, כיון שהוא עלול להוביל למשבר כלכלי. 

התקדים הרלוונטי הוא האירוע של "העשור האבוד" – התקופה שלאחר מלחמת יוה"כ שבה ניהול פיסקלי כושל (בעיקר גירעון ממשלתי עצום ומדיניות מוניטרית רפויה, על רקע גידול עצום של הוצאות ביטחון ומשברי אנרגיה) גרם למשק הישראלי להאטה מתמשכת של קצב הצמיחה, לאינפלציה דוהרת ולמשבר מאזן תשלומים חמור עד לקריסתו ב-1985. קצת נתונים להמחשה (מקור הנתונים: מאגר הנתונים של ה-FED): בעקבות מלחמת יוה"כ הואט קצב הצמיחה השנתי הממוצע של המשק מכ-11% (1973-1968) לכ-3% (1985-1975). בעקבות הפעלת תוכנית הייצוב הכלכלי של 1985 החל המשק להתאושש, וקצב הצמיחה השנתי הממוצע הואץ לכ-6% (2000-1985). נזכור, לכן: התנהלות פיסקלית קפדנית היא תנאי הכרחי להתממשות "תור הזהב"; בלעדיה – המשק יחמיץ הזדמנות ואולי אפילו ייקלע למשבר כלכלי.

קל להיקלע לאובדן שליטה פיסקלית – הדרך לשם יכולה להיות רצופה כוונות טובות. נניח שבעקבות הבחירות הקרובות לכנסת תוחלף ממשלת המחדל בקואליציה שוחרת-טוב, שתמקד את מאמציה בריפוי חולייה של החברה הישראלית. מטבע הדברים, מאמצים אלו יכללו (מעבר להוצאות הביטחון המוגדלות) השקעות ניכרות לשיקום אזורי הצפון והנגב המערבי, והגדלה משמעותית של תקציבי רווחה שהתדלדלו בעשורים האחרונים. מדובר כמובן במאמצים חיוביים, כאלו שיתקבלו בוודאי בהסכמה בקרב הציבור הרחב. אלא שכוונות טובות, בצירוף חולשה פוליטית טבעית של קואליציה חדשה שמנסה "לבחור את מלחמותיה" ולרצות את רוב הציבור -  עלולים לפתות את הממשלה לחשיבה כאילו ניתן להתעלם (ולו גם זמנית) מאילוצים פיסקליים, כאילו הכלכלנים הממשלתיים הם משביתי שמחות קטנוניים שאינם מבינים את גודל השעה. זו תהיה טעות קשה שתסכן את עתידו של המשק.

האירוע כבר בעיצומו

לא מדובר בהתרעה מודיעינית אסטרטגית שיש לקחת בחשבון במועד כלשהו בעתיד: אנו מצויים כבר עתה במצב חירום כלכלי. זה נכון לאור הוצאות המלחמה העצומות, לאור הצורך הברור להקצות משאבים ניכרים לביטחון גם בשנים הקרובות, ולאור הגידול המהיר (שכבר קרה) של החוב הציבורי במונחי תוצר. לפיכך יש לנקוט בצעדים מיידיים. 

הדחיפות מחייבת אותנו להבחין בין מדיניות כלכלית אחראית שדרושה לישראל בטווח הארוך ("תוכנית חומש"), מדיניות שעניינה רפורמה כללית, שצריכה להיות שקולה, מתוכננת בקפידה ומכוונת להתייעלות משקית - לבין מדיניות חירום, כזו שמתחייבת כבר בטווח הקצר: היא צריכה להיות נמרצת, דחופה, כזו שכוללת בהכרח גם צעדים בעלי אפקט מיידי שאולי אינם נכונים לטווח הארוך. מטרתה היא עצירת הדימום כדי למנוע גלישה של המשק למשבר בגלל הפקרות פיסקלית.

מהי המשימה?

המלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר 2023 יצרה מציאות כלכלית חדשה למשק הישראלי:

1. זינוק של החוב הפנימי (במונחי תוצר) מכ-60% בסוף 2022 לכ-70% (תחזית) בסוף 2026

2. גידול חד-פעמי עצום של הוצאות הביטחון ב-2026/7 על רקע המלחמה המתמשכת והצורך להשלים את מלאי התחמושת שנגרע

3. צורך בהגדלה קבועה (רב-שנתית) של הוצאות הביטחון הישירות לאור עדכון האיומים, ושל הוצאות אזרחיות לאור הצורך לשקם את נזקי המלחמה בנגב המערבי ובישובי הצפון

ההגדלה הקבועה הצפויה של תקציב הביטחון היא בהיקף עצום, כזה שלא ניתן יהיה לספוג אותו ע"י צעדים "מסורתיים" של התייעלות, קיצוצי רוחב, הסטת תקציבים אזרחיים לביטחון, מציאת מקורות מימון חד-פעמיים, או הגדלת הגירעון. אפילו הקונץ המופלא של "קופסאות תקציביות" לא יספיק. היא תחייב הגדלה ניכרת של תקציב הממשלה הכולל (אזרחי + ביטחוני) בשנים הקרובות. זה יחייב להכניס שינוי משמעותי ומתמשך בהרכב השימושים של המשק. זה חייב לבוא על חשבון שימושים אחרים. על הממשלה "לספוג" את גידול הצריכה הציבורית (לפחות את רובו) מבלי להיקלע לאובדן שליטה פיסקלית, כי המשק עלול להיקלע לאי-יציבות שתחבל בתפקודו של הסקטור הפרטי. הלקח של "העשור האבוד" חייב לעמוד בפני המתכננים וקובעי המדיניות הכלכלית, ולכן המטרה צריכה להיות גיבוש מדיניות כלכלית שתבטיח יציבות ובכך תאפשר לסקטור הפרטי להמשיך ולצמוח.

האתגר הזה מחייב את הממשלה לקבל החלטות בשלושה תחומים: 

1. לקבוע את גובה תקציב הביטחון לשנים הקרובות לאור האיומים ולאור יכולתו של המשק, בעיקר נוכח האפשרות שיחול קיצוץ בסיוע הביטחוני מארה"ב

2. לסרוק את תקציב ההוצאה האזרחית כדי לאתר סעיפים שבהם יש וניתן לקצץ בשנים הקרובות

3. לקבוע תקרה רב-שנתית קשיחה לגירעון הממשלתי ותוואי מחייב להתפתחות החוב הציבורי (במונחי תוצר)

הערכת מצב ביטחונית תביא לכך שתקציב הביטחון בשנים הקרובות יהיה בהכרח גדול משמעותית מזה של השנים שלפני המלחמה. מאחר שתקציב ההוצאות האזרחיות של הממשלה הידלדל בעשורים האחרונים וגרם לשחיקה בטיב השירות הציבורי, כך שקיצוצים נוספים אינם יכולים להוות מקור מימון סביר לגידול בתקציב הביטחון - יש להימנע ככל האפשר מקיצוץ מהותי בתקציבים אלו. ולבסוף, ישראל לא תוכל להתבסס על מימון גרעוני והגדלה משמעותית של החוב הציבורי שכן מדיניות כזו עלולה לאותת לשוקי ההון הבינלאומיים על קושי בניהול הפיסקלי ולהכביד על זרימת הון מחו"ל לסקטור הפרטי. לפיכך, מימון הגידול בתקציבי הביטחון יכול להיעזר גם בסריקה קפדנית של סעיפי הוצאה כדי לזהות אפשרויות לחיסכון, התייעלות ואולי דחיית הוצאות, אבל מתחייב צמצום של הצריכה הפרטית. צמצום זה יושג על-ידי הגדלת המיסוי.

מההחלטות שתקבל הממשלה לגבי תוואי תקציב הביטחון, תקציב ההוצאה הציבורית האזרחית ותקרת הגירעון ייגזר יעד (תוואי) רב-שנתי להכנסות הממשלה. ממד הזמן הוא קריטי: אסור להסס ולאפשר למשק להיקלע לאי-יציבות, ולוח הזמנים הפוליטי האופייני מחייב הצבעה על הישגים בתוך שנה-שנתיים (בעיקר כשמדובר בצעדים שהציבור תופס כ-"גזירות כלכליות"). בהתאם, חלק מהצעדים שבהם נצטרך לנקוט הם צעדי חירום שיינקטו לתקופת-ביניים בלבד, לצורך תיקון הסטייה מהמסלול. 

כמה עקרונות מנחים לגבי מיסוי

הגדלת הצריכה הציבורית תחייב הגדלה משמעותית של הכנסות הממשלה ממיסים. יש לתרגם הבנה זו למהלכי מיסוי ספציפיים. בכל החלטה שתתקבל חשוב להקפיד על מספר עקרונות מנחים:

1. הממשלה חייבת לתמוך בהמשך הצמיחה הכלכלית של הסקטור הפרטי. לשם כך יש להימנע מפגיעה בגורמי צמיחה, בהיצע העבודה, בחופש התחרות, בהשקעות בתשתיות ציבוריות ובביקוש להשקעה פרטית מחו"ל

2. לשינויי מיסוי עלולה להתלוות פגיעה דיפרנציאלית בשכבות האוכלוסייה השונות. לפגיעה דיפרנציאלית כזו עשויה להיות השפעה שלילית על חוסנה של החברה הישראלית ועל מידת הסולידריות שבה, והחשש מפניה עלול לפגוע בנכונות הציבור לקבל את התוכנית (היא בוודאי מהווה נקודת תורפה ב"שיווק" התוכנית לציבור ונקודת משען למלעיזים ומסיתים). לכן, בבחירת הצעדים שייכללו במדיניות הכלכלית החדשה יש לשמור ככל האפשר על השפעה פרוגרסיבית ולהימנע מצעדים שיש בהם כדי להגדיל את אי-השוויון הכלכלי במשק

3. כדי להבטיח התפתחות יעילה של המשק הישראלי יש לשמור על חשיפת המשק הישראלי לתחרות מחו"ל ולהימנע ממדיניות מסחרית שמתיימרת להגן על הייצור המקומי ועל התעסוקה בענפי-משק מסורתיים

4. כדי למנוע זעזועים מיותרים יש לשאוף להשתמש במיסים קיימים (העלאת שיעורי מס), להימנע משינויים מפליגים בשיעורי המס, לשמור על בסיס מס רחב ולהעדיף שינויים פשוטים להפעלה

5. השקה של מדיניות כלכלית חדשה יוצרת הזדמנות לביצוע רפורמות שמתקנות עיוותים שהם פרי מערכת המיסוי והתימרוץ הקיימים. יש מקום לנצל את המדיניות החדשה לתיקון עיוותים היסטוריים כאלו

6. מהלך דרסטי של מדיניות כלכלית מחייב הסברה ממשלתית ושקיפות. השקיפות תסייע לגייס תמיכה ציבורית נרחבת ולמנוע התנגדויות שמקורן באי-הבנה או חוסר-אמון. השקיפות צריכה לחול הן לגבי התכנון והיעדים (כולל קביעת יעדי ביניים), הן לגבי התממשות התוכנית התקציבית, והן לגבי מעקב ובקרה אחר ההתפתחויות הכלכליות בעקבות הפעלת התוכנית

כמה הצעות לדוגמה

הרשימה הבאה איננה ממצה, ומטרתה רק להציע כיווני פעולה: 

1. חידוש מס העיזבון – מס זה היה קיים בישראל עד 1981 ומוצע לחדשו, הן כדי לתמוך בצרכי מימון התקציב והן כדי להקטין את אי-השוויון הכלכלי בישראל. מוצע להטיל את המס רק מעבר לסף נקוב כך שהוא יהיה בעל השפעה פרוגרסיבית

2. מע"מ: ביטול הפטור הקיים על פירות וירקות – הפטור המקורי (1976) ניתן מסיבות לוגיסטיות (העדר קופות רושמות) שאינן תקפות עוד

3. מע"מ: ביטול הפטור הקיים על עיסקאות בתחום העיר אילת – הפטור, שניתן בזמנו לעידוד התיירות בעיר אילת, איננו משמש עוד את מטרתו המקורית

4. מע"מ: העלאת שיעור המע"מ בשתי נקודות האחוז (20%) – צעד זמני, לתקופה של שנתיים. בטווח הארוך רצוי היה להקטין את שיעור המע"מ אל מתחת לרמתו הנוכחית

5. קרנות ההשתלמות: ביטול הטבות המס על החיסכון במסלול זה – ההטבות הקיימות מהוות אפלייה בלתי מוצדקת (בין אפיקי חיסכון) והטבה רגרסיבית

6. קופות הגמל: ביטול הפטור ממס על רווחים מצטברים - ההטבות הקיימות מהוות אפלייה בלתי מוצדקת (בין אפיקי חיסכון)

7. מס הכנסה: הוספת מדרגת מס לבעלי הכנסות גבוהות - צעד זמני לתקופה של שנתיים. מוצע: מדרגת מס נוספת (5%+) על הכנסות שמעבר לכפל ההכנסה החציונית במשק

8. ארנונה: העלאת שיעור המס - צעד זמני, לתקופה של שנתיים. תוספת (20%) לגובה הארנונה. ההעלאה תאפשר לקצץ במקביל את השתתפות הממשלה בתקציבי הרשויות המקומיות

משמעות תקציבית?

אינני מצוי בנושא הכנסות המדינה, וסל המיסוי המוצע לעיל איננו סל אופטימלי אלא הצעה שמטרתה לעורר דיון ("סיעור מוחות"). ובכל זאת, מאחר שמדובר אולי בתוספת הוצאה שנתית קבועה לביטחון של 100 מיליארד ש"ח - נראה לי שיש להציג סדרי גודל של פוטנציאל הגבייה הנוספת של מס כדי להמחיש את המשמעות התקציבית של הצעדים שנמנו לעיל. מעבר לכך, אין ברשימה זו שמתמקדת בצד המיסוי כדי לפטור את הממשלה הבאה ממהלכים שמטרתם קיצוץ מסיבי של ההוצאות, ובעיקר סעיפי הכספים הקואליציוניים.

להלן כמה אומדנים שאספתי בצורה ספורדית ממקורות שונים ברשת:

• ביטול הפטור מתשלום מע"מ על ירקות ופירות יגדיל את הגבייה בכ-5 מיליארד ₪ מידי שנה (מקור: רשות המיסים)

• ביטול הפטור מתשלום מע"מ בעיר אילת יגדיל את הגבייה בכ-2.5 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• העלאת שיעור המע"מ מ-18% ל-20% תגדיל את הגבייה ב-14-18 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• ביטול הטבת המס לחוסכים בקרנות ההשתלמות יביא להגדלת הגבייה בסך 10-15 מיליארד ₪ מידי שנה (כנ"ל)

• ביטול הטבת המס לקופות הגמל והפנסיה יביא להגדלת ההכנסות ב-15-25 מיליארד ₪ מידי שנה

• העלאת הארנונה (20%+) תביא להגדלת הגבייה של הרשויות המקומיות ב-6-7 מיליארד ₪ מידי שנה 

• אין בידי הערכות על המשמעות התקציבית של חידוש מס העיזבון ושל הוספת מדרגת מס לבעלי הכנסות גבוהות

רשימת אורח: הכלכלה והכיבוש – יחיעם פריאור*

 

הדיון על המשבר הכלכלי בישראל מתמקד לרוב במספרים: הוצאות ביטחון, גירעון, חוב ותשלומי  ריבית. אבל מאחורי המספרים עומדת שאלה עמוקה יותר – מה קובע את סדרי העדיפויות של המדינה. ניסיון לנתק בין הכלכלה לבין המדיניות מתעלם מהשפעה מצטברת של עשרות שנים. ברשימה קודמת בבלוג זה (ראו: "מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?", כאן) ההתייחסות ל"כיבוש" הייתה מצומצמת מדי. כדי להבין את הגורמים למשבר הכלכלי – ובעיקר את הדרכים להיחלץ ממנו – יש להרחיב את הדיון למשמעות הרחבה יותר של המדיניות הישראלית בחמישים השנים האחרונות, מאז מלחמת ששת הימים וכיבוש/שחרור יהודה ושומרון.

הכיבוש איננו רק משתנה ביטחוני או מדיני נקודתי. הוא הפך עם השנים לגורם מבני המעצב את סדרי העדיפויות של ישראל – תקציבית, פוליטית וחברתית. לכן, השאלה איננה רק אם הכיבוש "גורם" ישירות למשבר כלכלי, אלא כיצד המדיניות הנגזרת ממנו משפיעה על קצב הצמיחה ועל יכולתה של המדינה לנהל מדיניות כלכלית אחראית לאורך זמן.

מכון שורש בהנהלתו של פרופסור דן בן-דוד עוקב זה שנים רבות אחרי הכלכלה הישראלית, ומציג נתונים בסיסיים חשובים. בסיכום האחרון (עדכון אוקטובר 2025) אותו אפשר לראות כאן (מומלץ), מופיע בעמ' 2 גרף המתאר את התפתחות הצמיחה של הכלכלה הישראלית מאז קום המדינה. הגרף מובא להלן, והוא מספר סיפור ברור: מקום המדינה ועד שנות ה-70' המוקדמות הכלכלה הישראלית צמחה (במונחי תוצר לנפש) בקצב שנתי ממוצע של מעל 5%. מאז - הקצב הצטמצם לפחות מ-2%.

אפשר אולי להציע הסברים שונים לירידה זו - למשל שכלכלה קטנטנה, כמו זו שהייתה עם קום המדינה, צומחת מהר יותר בשלבי התפתחות מוקדמים - אך אין זה מסביר שינוי כל כך חד. ברקע קיים גורם מבני מרכזי: מאז תחילת שנות השבעים ישראל מחזיקה תחת שליטתה את השטחים שנכבשו ב-1967, ובמהלך השנים גדל חלקם של המשאבים הלאומיים המופנים אליהם. מדובר לא רק בהוצאות ביטחוניות, אלא גם בהשקעות אזרחיות שאינן מוטות צמיחה – תשתיות המשרתות אוכלוסיות קטנות ומפוזרות, ועלויות שוטפות של אחזקה ואבטחה. כאשר חלק גדל והולך מההשקעה הלאומית מופנה לכיוונים כאלה, המשמעות הכלכלית היא פגיעה בקצב הצמיחה ארוך הטווח.

כמובן שמלחמות ישראל, וביחוד המלחמה המתמשכת מאז ה-7 באוקטובר 2023, גרמו לעלייה משמעותית בהוצאות הביטחון ולהגדלת החוב הלאומי אבל גם כאן קשה להפריד את הממד הכלכלי מההקשר המדיני-חברתי הרחב יותר. בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקות מגמות אידיאולוגיות המקדמות הרחבת התיישבות והשקעות נוספות ביהודה ושומרון, לצד עלייה בהוצאות הביטחוניות הנדרשות לאבטחתן. במקביל, המבנה הפוליטי – קואליציות צרות ותלות בגורמים בעלי סדר-יום מגזרי – מקשה על קבלת החלטות כלכליות ארוכות טווח.

כך נוצר מצב שבו המדיניות הכוללת, שחלקה נובע מהמשך השליטה בשטחים, משפיעה לא רק על ההוצאות הישירות אלא גם על יציבות המערכת הפוליטית ועל היכולת לנהל מדיניות כלכלית אחראית. האם זה “נגרם” על ידי הכיבוש? לא רק, אבל הקשר הסיבתי ביניהם ברור ומשמעותי.

חולשת הממשלה ותלותה בגורמים אידיאולוגיים המחויבים להרחבת ההתיישבות מובילה להחלטות המעוררות ביקורת בינלאומית רחבה, כמו הקמה, בתמיכה הממשלה, של עשרות מאחזים בלתי חוקיים והתעלמות (או תמיכה) ממשלתית מודעת מהטרור היהודי האלים בגדה המערבית. בחזית מול החרדים, התלות הקואליציונית במפלגות החרדיות מונעת את שילוב החברה החרדית במאמץ הביטחוני ובכלכלה הישראלית.

מעבר לחזית הפנימית, ההשפעות העקיפות אינן פחות חשובות מהישירות. היעדר אופק מדיני מגדיל את הסבירות לסבבי עימות חוזרים, שאותם קשה “לסיים” באופן מוחלט, שהרי ברור כי אי-אפשר 'למוטט את החמאס', או 'להשמיד את חיזבאללה' לחלוטין. המשמעות היא אי-ודאות מתמשכת ועלויות ביטחוניות גבוהות לאורך זמן. מנגד, הניסיון ההיסטורי מלמד כי הסכמי שלום – כמו עם מצרים וירדן – מאפשרים הפחתה ניכרת בהוצאות הצבאיות בזירות הרלוונטיות.

איני יודע אם ניתן להגיע להסדר יציב עם הרשות הפלסטינית, אך ברור שמדיניות המבוססת על הימנעות מניסיון להתקדם להסדרים אזוריים, למשל ברוח היזמה הסעודית-ערבית, משמרת את המצב הקיים ואת עלויותיו הגבוהות. יתרה מכך, היא עלולה לפספס הזדמנויות אזוריות רחבות יותר לשיתופי פעולה כלכליים ותשתיתיים, שהיו יכולים לחזק את כלכלת ישראל ולהשתלב במגמות אזוריות מתפתחות, כמו למשל המסדרון מהודו לאירופה דרך סעודיה וישראל, אותו מנסה לקדם הנשיא טראמפ.

ניתן להוסיף גורמים נוספים, כלכליים ואחרים -  כגון השפעת המצב על השתלבות החברה הערבית בישראל או על יחסיה הבינלאומיים של המדינה - אך גם בלי להרחיב מעבר לכך התמונה הכללית ברורה: הדיון על המשבר הכלכלי אינו יכול להצטמצם לשאלות של מדיניות פיסקאלית בלבד.

ניהול כלכלי אחראי הוא בוודאי תנאי הכרחי ליציבות ולצמיחה. אך השאלה הרחבה יותר היא מה מעצב לאורך זמן את סדרי העדיפויות של המדינה ואת יכולתה לקבל החלטות קשות. במובן זה, הכיבוש איננו ההסבר היחיד – אך הוא בהחלט אחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על הכלכלה הישראלית לאורך זמן.

* יחיעם פריאור הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לפיסיקה כימית וביולוגית, מכון ויצמן למדע

מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?

 

האם המשבר הכלכלי המתקרב הוא תוצאה של הכיבוש?*

ברשימה הקודמת בבלוג זה (ראו: "כלכלת ישראל שלאחר המלחמה", כאן) הערכתי שהוצאות הביטחון העצומות בגין המלחמה שהחלה ב-7.10.23 תדרדרנה את המשק הישראלי למשבר כלכלי. המשבר לא יהיה תוצאה בלתי-נמנעת של הזינוק בהוצאות הביטחון של ישראל, אלא דווקא של ניהול כלכלי כושל. ניתן היה לעמוד באתגר הכלכלי אילו הממשלה הייתה נוקטת במדיניות כלכלית מתאימה, אבל בהסתמך על תיפקודה הכלכלי הלקוי של הממשלה בשנים האחרונות הערכתי שהתנהגותה הפיסקאלית תהיה חסרת-אחריות, והיא תוביל את המשק למשבר כלכלי מיותר. 

בין התגובות שקיבלתי מקוראי הבלוג עלתה טענה שהבעיה איננה נעוצה בהתנהלותה הכלכלית של הממשלה אלא בכיבוש: ללא סיום הכיבוש, כך נטען, ישראל לא תוכל להיחלץ ממשבר כלכלי. מכאן שהחלפת ממשלת נתניהו ושינוי המדיניות הישראלית בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כלומר: סיום הכיבוש) הם תנאי לשיקום ולתיקון כלכלי. 

נראה לי שטענה זו מערבבת בין הדברים: אני סבור שהמשך הכיבוש אינו מכתיב משבר כלכלי, וממילא סיום הכיבוש אינו מבטיח את שיקום המשק הישראלי. התנהגות פיסקאלית חסרת-אחריות של הממשלה - היא זו שתגרום למשבר: המגזר הפרטי יצליח כנראה להתמודד בכוחות עצמו עם נזקי המלחמה (כך לפחות עולה מהתנהלותו מאז ה-7 באוקטובר), אבל הממשלה, בגלל חולשתה הפוליטית ובגלל אופי המנהיגות הלאומית הכושלת שהיא מפגינה מאז שהושבעה - לא תצליח להתמודד עם האתגר הפיסקאלי של מימון הוצאות הביטחון העצומות ותגרור את המשק למשבר. זוהי ממשלה חלשה, פופוליסטית, אימפוטנטית, היא מכחישה את המציאות ואיננה מהססת לשקר בגלוי לציבור. מנהיגות כזו מדהירה את המשק הישראלי אל עבר קיר. זוהי בעייה שאיננה קשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קבלו תזכורת: המשבר הכלכלי שאליו נקלע המשק הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים נגרם בגלל מדיניות כלכלית שגויה והנהגה פוליטית רופסת שכשלה בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, וזאת דווקא בשנים של חתימה על הסכמי שלום ורגיעה בשטחים; השיקום הכלכלי והריסון המופתי של האינפלציה לאחר 1985 - לעומת זאת - הושגו בזמן כהונתה של ממשלה ימנית (מבחינה מדינית) ולמרות פריצתם של אירועי האינתיפאדה הראשונה. מדובר היה אז בממשלה אחראית-כלכלית. זה איננו המצב כיום.

מעבר לכך, מניעתו של משבר כלכלי איננה מובטחת גם אם תוחלף ממשלת נתניהו. ברשימה האמורה הערכתי שהתרחיש של ניהול פיסקאלי כושל צפוי להתממש גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית: לפי הסקרים הפוליטיים שהתפרסמו עד כה יש חשש שגם הממשלה החדשה תישען על קואליציה צרה ורופפת, וגם היא תחשוש לקבל החלטות אמיצות ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הפנימית. לכן סיום כהונתה של ממשלת נתניהו הוא אולי תנאי הכרחי לתיקון ושיקום, אבל לא תנאי מספיק.

אפרופו סיום הכיבוש

בהזדמנות זו, שנושא סיום הכיבוש הועלה כתנאי לשגשוגו של המשק הישראלי - יש לי עניין להתייחס לטענות על הכיבוש עצמו. אני חושש שהאוחזים בדגל סיום הכיבוש הם אופטימיים מידי ביחס לסיכויים לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם מבלבלים בין שאיפות, מהלכים ותוצאות. הם טיפחו בליבם אשלייה שישנו מהלך קסמים שאם ישראל תנקוט בו - היא תיחלץ מסכסוך הדמים שמתקיים בארץ ישראל כבר למעלה מ-100 שנים ותצא באחת למרחב של שלום וביטחון. בעצם, הם מציגים משאלת-לב (לגיטימית כשלעצמה) כאילו היא תוכנית מדינית סבירה. היא איננה כזו. הכיבוש לא יצר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסיום הכיבוש כשלעצמו לא יביא לפתרון הסכסוך.

למרות שגם אני מאמין שמדינת ישראל חייבת להתנתק מהעם הפלסטיני אם החברה הישראלית חפצת-חיים, ולכן הכיבוש חייב להסתיים - אני פחות אופטימי לגבי הדרך לגן עדן. אין בעיני שום מהלך חד-צדדי שיביא לשלום וביטחון במרחב, והוא עלול אפילו להיתפס כסיום מערכה אחת במלחמה נמשכת. אני אמנם סבור שישראל עשתה טעות היסטורית כשהתפתתה לכבוש את 'השטחים' ב-1967 (עד היום אינני מבין מה היה השיקול המדיני שגרם לצה"ל לכבוש את שטחי יהודה ושומרון ואת רצועת עזה), אבל אינני רואה דרך ברורה לסובב את הגלגל לאחור. ערביי ארץ ישראל של 1947, אלו שסירבו לקבל את החלטת האו"מ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ואף יצאו מייד להתקפה על המיעוט היהודי, לא הצליחו בשמונה העשורים שחלפו מאז להציג חזון של ישות מדינית פלסטינית עצמאית שמקבלת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצידה: הם עדיין שם, אוחזים בדעה שאין מקום למדינה יהודית וטוענים לזכות השיבה לבתיהם ואדמותיהם ב-1948. הם גם לא הצליחו להדגים לעולם כושר להנהיג את עצמם תחת אירגונים כמו-מדינתיים, בעלי סדר-יום אזרחי. בהעדר התארגנות אזרחית וסדר-יום אזרחי, רוב הציבור הפלסטיני נשלט לאורך התקופה על-ידי אירגוני טרור בינלאומיים שהחזון היחיד שבוער בהם הוא השמדתה של מדינת ישראל. מימוש החזון מחייב התכוננות למלחמה, ואמנם כל המשאבים והחינוך מוקדשים לכך. לכן, כל הדיונים על חלוקת הארץ לשתי מדינות שתחיינה בשלום ובשיתוף פעולה מתקיימים כמעט בלעדית בתיבת התהודה של השמאל הישראלי.

זהו 'בייס' מצומצם מידי, והוא מאותגר על-ידי המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית. היינו רוצים להרחיב אותו, לשכנע ציבור רחב בישראל שיש תוחלת להסכם ישראל-פלסטיני, ושסיכוי זה מצדיק נטילת סיכונים ביטחוניים. אבל בהעדר כל הוכחת-יכולת של שלטון עצמי לא-עוין בקרב האוכלוסייה הפלסטינית - האם סביר לצפות מישראל לוויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים? הדאגה הביטחונית של ישראל צריכה להיות מובנת: אנו נוכחים שוב ושוב שמדינות לא-מתפקדות שבהן נוצר ואקום שלטוני נתפסות על-ידי אירגוני טרור והופכות במהרה לכן-שיגור להתקפות רצחניות על ישראל. זה קרה עם היציאה של צה"ל מדרום-לבנון שהותירה את לבנון לשליטת החיזבאללה וקשה עדיין לראות פיתרון מדיני באופק. זה קרה שוב עם היציאה החד-צדדית מרצועת עזה ('ההתנתקות') שהעבירה את הרצועה לשליטת החמאס והפכה אותה למתחם מבוצר ענק ומחסן של נשק התקפי, עם תוצאות טרגיות לשני העמים. עכשיו נמצא על הפרק אזור יהודה ושומרון: אפילו אם נניח לרגע לסיכון שייווצר קרע נורא (ואלים) בחברה הישראלית סביב פינוי ישובים יהודיים, ולשאלה אם קיימת היתכנות פוליטית להחלטת הכנסת על נסיגה (חלק חשוב מהאופוזיציה לממשלת נתניהו ממוקם גם הוא בימין האידיאולוגי הישראלי, ומתכנה משום-מה 'מרכז') - מי לידינו יתקע שסיום הכיבוש לא יביא להולדת טורף-על, מדינת טרור הממוקמת במרחק זעיר ממרכזה הפועם של ישראל ובעלת יכולת ברורה לשלול מישראל קיום נורמלי?

אז למרות שאני מאמין שמדינת ישראל חייבת (לטובתה כחברה) להיפרד מהשטחים שנכבשו ב-1967 ולסיים את הכיבוש - כלל לא ברור לי כיצד נגיע לשם. אני משקיף ממרפסת ההווה על גן עדן, אבל אין בידי מפה אמינה כיצד ניתן להיכנס אליו. אינני מאמין שעצם הנסיגה מהשטחים תפעיל תהליך שיביא לסיום הסכסוך: כמו הנסיגה מלבנון ופינוי רצועת עזה, המהלך עלול להיתפס ככניעה ישראלית, כאיתות על חולשתה של החברה הישראלית וכסיומו של שלב אחד (מוצלח) במערכה המתמשכת על השמדתה של מדינת ישראל. לכן, סיום הכיבוש חייב להיות מהלך שהוא חלק מהסכם על סיום הסכסוך - לא מהלך העומד בפני עצמו.

האם יש סיכוי להתפתחות כזו? אישית, אני נוטה לתמוך בהצטרפותה של ישראל לקואליציה איזורית ברוח היוזמה הסעודית ובחסות מטריית-הגנה אמריקנית, ומקווה שנסיגת ישראל מהשטחים והקמתה של ישות פלסטינית עצמאית תהיינה חלק אינטגרלי מתהליך ההתקשרות של קואליציה זו. לא סתם הרחבה של 'הסכמי אברהם' ובוודאי שלא 'שלום תמורת שלום': סיום הכיבוש והיפרדות מעשית ורשמית מהשטחים. זה לא יהיה קל: הציבור הישראלי עדיין לא שם, ואירועי ה-7 באוקטובר פגעו קשות באופטימיות הישראלית לגבי קיומה של מדינה פלסטינית שמקבלת את המדינה היהודית. אז ישראל תצטרך אמנם לתכנן (בנחישות ובאחריות) את צעדיה בדרך להיפרדות מהשטחים, אבל הלהיטות משמאל לראות בסיום הכיבוש צעד פותח למסע המורכב לשלום וביטחון אינה שונה בעיני מהלהיטות מימין להשתלט על השטחים ואף לספח אותם בשם הביטחון: שתיהן דעות של קצות הקשת.

* אני מתנצל על כך שהגבלתי את יכולת הקוראים להגיב בתוך הבלוג. מניסיוני, רשימות שעוסקות בוויכוח המדיני-פוליטי גוררות תגובות שחורגות מהדיון הענייני עצמו ועוברות להבעת שנאה. ניסיתי להימנע מסוג זה של תגובות

כלכלת ישראל שלאחר המלחמה

 

המלחמה יצרה בעייה פיסקאלית - לא כלכלית

המלחמה שהחלה ב-7.10.2023 גרמה לגידול עצום בהוצאות הביטחון של ישראל. לא מדובר רק בהוצאה המיידית אלא גם בהוצאה העתידית: כבר עתה ברור שהמשק הישראלי יצטרך להקצות משאבים גדולים לביטחון גם בשנים הבאות, ושבצד ההוצאה הביטחונית תידרש גם הוצאה אזרחית ניכרת למימון השיקום של הנזקים שנגרמו במהלך המלחמה. 

עיקר הבעייה איננו פגיעה כלכלית במשק הישראלי (למרות אובדן תוצר, הסקטור הפרטי דווקא הראה יכולת הישרדות מרשימה במהלך המלחמה) אלא הוא מצוי בתחום הפיסקאלי: יהיה צורך לקיים רמה גבוהה של הוצאות ממשלה (בעיקר בגין הוצאות הביטחון הגבוהות) שיהיה צורך לממן אותה. האומדנים לגבי הוצאות הביטחון הנזרקים לחלל האוויר הם עצומים, וזאת כשהמלחמה עדיין ניטשת. ברור שנצטרך להקצות אחרת את משאבי המשק הישראלי כדי לממנם. בגלל היקף המשאבים הנדרש לא יהיה מנוס מלבצע רפורמה פיסקאלית: להכניס שינוי מרחיק לכת בהתחלקות תקציב ההוצאות של הממשלה ובאופן מימונו.

כיצד מתמודדים עם האתגר?

מהיכן יגיע המימון של הוצאות הביטחון העצומות? עקרונית, התוספת הנדרשת יכולה להיות ממומנת באחת (או יותר) משלוש דרכים:

1. הקטנת הוצאות ציבוריות אחרות (קיצוץ הוצאות ממשלתיות אזרחיות);

2. הגדלת הכנסות הממשלה ממיסים (שמשמעותה קיצוץ בצריכה הפרטית);

3. הגדלת הגירעון הממשלתי (נטילת חוב). 

לכל אחד מהצעדים הללו יש חסרונות ידועים: 

1. קיצוץ ההוצאות האזרחיות של הממשלה פירושו פגיעה ברמת השירותים הציבוריים לאזרח (שירותים שכבר סבלו מפגיעה ניכרת בעשור האחרון) ואולי גם פגיעה בהשקעה הממשלתית (שמשמעותה דחיית פרויקטים של תשתית לאומית); 

2. הגדלת שיעורי המס עלולה לגרום לעיוות כלכלי, לבריחת הון מהארץ ולהרחבת ממדי ההשתמטות מתשלום מס; 

3. הגדלת הגירעון תגרום בהכרח לגידול משמעותי של החוב הציבורי ואיתו להגדלת תשלומי הריבית על החוב בשנים הקרובות, והיא עלולה גם לפגוע בדירוג האשראי הבינלאומי של ישראל ולייקר עבורה את הריבית על החוב הבינלאומי. 

מאחר שמדובר בגידול עצום של הוצאות ביטחון - לא ניתן יהיה לממן אותו על-ידי צעדים מתונים דוגמת אלו שכבר ננקטו (קיצוץ רוחבי של הוצאות אזרחיות, העלאת שיעור המע"מ בנקודת-אחוז או הגדלה זמנית של הגירעון הממשלתי). נצטרך לשלב את כל האמצעים שמנינו לעיל בתמהיל מדיניות. היכונו, לכן, גם לקיצוץ של השירותים הממשלתיים האזרחיים, גם להעלאת שיעורי המס וגם להגדלת הגירעון הממשלתי. 

המבחן האמיתי לאיכותה של ההנהגה הפוליטית

מלחמות היו תמיד, ומימונן תמיד היה אתגר פוליטי. לא מדובר באתגר שלא ניתן להתמודד איתו מקצועית: יש צורך לאמץ תוכנית כלכלית מתאימה, ולכלכלנים יש יכולת מקצועית להכין מספר חלופות (תמהילים) אפשריות. הבחירה בין החלופות היא תפקידה של ההנהגה הפוליטית, שכן רק היא מייצגת את טובת הציבור כשמדובר בשאלה של נשיאה בנטל. הבעייה המיידית היא שהציבור עלול לראות את התוכנית כדרסטית ("כואבת", בשפה התקשורתית), ולכן המשימה הקשה נמצאת במגרש של ההנהגה הפוליטית: היא זו שצריכה "למכור" את התוכנית לציבור הרחב, והיא זו שצריכה לנמק לו את בחירתה בחלופה אחת על-פני חלופות אחרות. זה דורש אומץ פוליטי. זה תלוי ביכולתה של ההנהגה לעורר אמון בקרב הציבור ולרתום אותו למהלך. 

הנהגות פוליטיות חלשות עלולות להיכשל במבחן המנהיגות בגלל שיקולי פופוליזם. הן עלולות להימנע מלנקוט בצעדי מדיניות אפקטיביים ובכך לדרדר את המשק למשבר כלכלי ארוך-טווח ומיותר. המשבר הכלכלי שפקד את המשק הישראלי בעשור שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוא רק דוגמה היסטורית אחת לכישלון כזה. המנגנון שמפתה הנהגה פוליטית להוביל את המשק למשבר נשען על מורכבותו של הקשר הסיבתי שבין מהלכי המדיניות (המיידיים) לבין תוצאותיהם (העתידיות), מורכבות שיוצרת מרחב לחילוקי דעות ולהעלאת טענות דמגוגיות, ועל ההתנגדות האוטומטית (והצפוייה) של רוב הציבור לקבל על עצמו "גזירות" כלכליות. הנהגה פוליטית אמורה לתווך לציבור את המדיניות הכלכלית הנכונה ולגרום לו להסכים ל"גזירות". הנהגה פוליטית חלשה תתחמק מאחריות זו.

אילו רק….. : מה צריכים היו להיות העקרונות של מדיניות כלכלית שמתמודדת עם האתגר?

נקודה ראשונה היא שיש להפעיל מאמץ ל"ספיגה" של חלק מהגידול הנדרש בהוצאות הביטחון בתוך תקציב הביטחון עצמו, על-ידי ניסיון לקצץ בסעיפי הוצאה שאינם חיוניים בטווח הקצר. נקודה שנייה היא שיש לצמצם ככל האפשר את הקיצוץ בהוצאות האזרחיות כדי להימנע מפגיעה אנושה ברמת השירותים האזרחיים: ישראל נמצאת כבר כיום ברמה נמוכה (בהשוואה בינלאומית) של שירותים ציבוריים, ויש לכך השפעות שליליות על מצבן של אוכלוסיות מוחלשות. חשוב גם שלא לקצץ את ההשקעה הממשלתית בתשתיות הלאומיות: תשתיות אלו נחוצות כדי לאפשר צמיחה מהירה של הסקטור הפרטי. נקודה שלישית היא שיש להגביל את הגירעון הממשלתי: פנייה לנתיב המפתה של הגדלת החוב לא רק מגדילה את נטל שירותי החוב בעתיד אלא גם מהווה איתות לעולם החיצוני על הגדלת סיכון האשראי של המשק ואולי גם על אובדן שליטה פיננסית של הממשלה.

המשמעות העולה מנקודות אלו היא שלא יהיה מנוס מהטלת רוב המימון על הציבור באמצעות העלאת שיעורי המס. זהו מהלך מאתגר ואפילו מבחן רצינות לדרג הפוליטי, כיון שהוא כרוך בעימות עם הציבור ובהסברה בלתי מתנצלת. לא יהיה מנוס מצעד זה.

ולבסוף, בכל משבר גלומה גם הזדמנות. בכל מערכת מיסוי קיימים עיוותים, חלקם כאלו שהתפתחו במהלך השנים עקב שינויים במציאות הכלכלית או "טלאים" שהוכנסו במערכת, וחלקם עקב טעויות החלטה היסטוריות. משבר כלכלי יכול להציע הזדמנות נוחה לתיקון עיוותים היסטוריים שכן אפשר לגייס את הרצון הטוב של הציבור ל"גיהוץ קמטים" במערכת המיסוי הקיימת. ברור לי שבמגירותיהם של אנשי משרד האוצר נמצאות כבר הצעות שונות לתיקונים כאלו, אבל אי-אפשר בלי להזכיר "קמטים" מוכרים וחשובים כמו הפטור המיותר ממע"מ על ירקות ופירות ועל קניות בעיר אילת, הטבות המס המיותרות על חיסכון אישי בקופות גמל ובקרנות השתלמות, והיעדר מוחלט של מס עיזבון בישראל. רפורמה במיסוי תוכל לנצל את ההזדמנות לתיקון עיוותים אלו.

נקודת התורפה הפוליטית של ישראל

בבואה להתמודד עם האתגר הכלכלי שנוצר בעקבות המלחמה, הבעייה של ישראל היא חולשה יוצאת דופן של ההנהגה הפוליטית. חולשה זו עלולה להרתיע את ההנהגה הפוליטית מלנקוט בצעדים הכלכליים הנדרשים (ראינו בחודשים האחרונים צעדים הפוכים, של הקטנת שיעורי מס, הגדלת פטור ממע"מ על יבוא אישי ו"פיצויים" לנוטלי משכנתאות בגין עליית הריבית), לגרום בכך לכישלון בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, ואז פנינו מועדות למשבר כלכלי. 

כתופעת לוואי של מחדל-מעשה אנחנו צפויים למיתקפה תעמולתית מצד הממשלה: להכחשה פומבית של עצם הבעייה הכלכלית והיקפה, להצגת תוכנית-סרק אימפוטנטית שאין בכוחה להתמודד עם האתגר האמיתי, ולתעמולה שמטרתה לנטרל את טענותיו של הדרג המקצועי על-ידי הצגת עמדתו כמוטה-פוליטית. זה יהיה מן-הסתם מלווה בהפצת אמת אלטרנטיבית על המשק. בהמשך, אנחנו צפויים להסתרה של האינדיקטורים הכלכליים השוטפים על-ידי שימוש בתרגילים תקציביים מכוונים ו"קוסמטיקה" של הנתונים המתפרסמים. השיח הרעיל והמפלג שרווח בישראל בשנים האחרונות בדיון המדיני-ביטחוני יפלוש גם לדיון הכלכלי. במהרה גם יסומנו "אויבים": "בנק המטרות" של הדרג הפוליטי יכלול מן-הסתם את צמרת משרד האוצר ואת הנהלת בנק ישראל, וצפויות החלפות של בעלי מקצוע במשתפי פעולה. 

האם זה קשור לנתניהו?

התרחיש המתואר כאן איננו מוגבל למציאות של המשך כהונתה של ממשלת נתניהו. גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית - סביר (לפי הסקרים המתפרסמים) שהממשלה החדשה תישען גם היא על קואליציה צרה, תחוש חוסר-ביטחון בנוגע ליציבותה, ותחשוש לקבל החלטות אמיצות (ו"כואבות") ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הכלכלית. 

אם אמנם כך, אזי גם ממשלה חלופית (אלא אם היא תישען על קואליציה מספיק רחבה ומוצקה) לא תעז להתמודד עם האתגר הכלכלי שמעמידה המלחמה בפני המשק הישראלי על-ידי נקיטה במדיניות כלכלית אפקטיבית. משיקולי יציבות היא תעדיף כנראה לנקוט באמצעים חלקיים בלבד: הכרזות אמיצות ומהלכים חלושים. אם אמנם כך - המשק הישראלי עומד בפני התפתחות כלכלית שלילית בשנים הקרובות. ניתן היה למנוע אותה אילו זכינו במנהיגות-אמת, אבל קשה להניח ש"המשיח הכלכלי" יגיע לירושלים באוקטובר השנה - אולי הוא יתמהמה עד שהציבור הישראלי יתפכח ויאפשר לרשימה פוליטית מסוימת להקים ממשלה יציבה ובטוחה שתעז לבצע רפורמה כלכלית. 

רפורמת החלב - תגובה ותשובה

 

ביום ו' האחרון העליתי לבלוג רשימת-אורח של פרופ' אביה ספיבק וד"ר מאיר אמיר שעניינה ביקורת על הרפורמה בשוק החלב שמציע משרד האוצר כחלק מחוק ההסדרים של 2026 (ראו: "רפורמת החלב שמציע משרד האוצר עלולה להביא לחורבן הענף", כאן). באחת התגובות שקיבלתי טען אחד הקוראים שהרשימה היא  למעשה דעה 'מטעם', שכן הכותבים שיתפו שהם כתבו חוות-דעת מוזמנת מקצועית עבור מועצת החלב. הוא טען שאין במאמר התייחסות למחירי החלב ומוצריו (בעיקר הגבינות הקשות) בישראל לעומת אירופה (ודאי שלא התייחסות מספקת) או למחיר המובטח ביחס למחירים דומים באירופה. מעבר לעצם התשובה לקורא, היו גם לי מחשבות על רקע המאמר, וחשבתי לפרסמן ברשימה נפרדת (ולא בתגובות לרשימה הקודמת) לאור האפשרות שקוראים שכבר קראו את הרשימה לא ישובו לחפש תגובות לנאמר, וחבל.

לגופם של דברים:

הרשימה שפורסמה בבלוג היא תמצית (בעריכה שונה מעט) של חוות-דעת מקצועית שכתבו המחברים עבור מועצת החלב. לכן, זהו מוצר שמייצג עמדה של צד אחד בוויכוח בין מועצת החלב לבין משרד האוצר - לא מחקר כלכלי חסר-פניות. מדוע הוא בכל-זאת מופיע בבלוג? כי מדובר בעמדה מקצועית של שני כלכלנים מנוסים בוויכוח כלכלי אקטואלי, ובהעדר דיון מקצועי אחר בתקשורת (המאמר של מירב ארלוזורוב ב'דה-מרקר' התפרסם רק היום (15.2), שבוע לאחר שתמצית עמדתם של הכותבים הופיעה בעיתון 'הארץ'. ראו מאמרה של מירב ארלוזורוב כאן).

כבוגר החוג לכלכלה, הרפלקס הנרכש שלי לכל הצעת רעיון של תכנון מרכזי הוא התנגדות: 'תכנון על-ידי השוק' עדיף כמעט תמיד על התערבות ממשלתית מכוונת, שלא לדבר על יומרה לתכנון מרכזי של השוק כולו כפי שקיים בשוק החלב. ה'כמעט' (לעיל) מתייחס למצבים של קיום השפעות חיצוניות, כשלי-שוק וייצור 'מוצרים ציבוריים', מצבים שבהם פעולת השוק החופשי עלולה להיות שגויה והתערבות ממשלתית יכולה לתקן את הסטייה ולהשיא את התועלת הציבורית. לכן, אם כלכלנים מקצועיים כמו ספיבק ואמיר מתנגדים להפרטה מלאה של שוק כלשהו - עלינו לשאול את עצמנו מהם הנימוקים לעמדה כזו.

במקרה של ענף החלב ישנן כמה נורות אדומות מהבהבות בחתירה לשוק תחרותי. האחת - הדרך מהיצרן (רפתן) לצרכן מחולקת לשלושה מקטעים (נתעלם כאן ממנגנון הכשרות של הרבנות): הייצור, עיבוד מוצרי החלב, והשיווק. כיום, כל המקטעים הללו אינם באמת תחרותיים: היצרנים (רפתנים) מאוגדים תחת מועצת החלב, ויצרני המזון ורשתות השיווק מהווים קבוצות ריכוז בגלל מיעוט שחקנים. מיעוט שחקנים מאפשר לכל מקטע להכתיב תנאים שיבטיחו לו רווח מוגדל לעומת מצב תחרותי על-ידי הכתבת מחיר לספקים שלו ו/או לקונים שלו. במצב כזה, אפשר לראות את מועצת החלב כחזית אחידה של הרפתנים שתפקידה להתגונן מפני לחץ מוגזם של קונים (יצרני מוצרי המזון) שיש להם כוח-שוק מוגזם בזכות ריכוזיות (ע"ע מונופסון). במצב כזה, אילו רצתה ההנהגה הכלכלית לגרום להפרטה של שוק החלב ומוצריו ובכך לייעל את השוק ולצמצם רווחי-יתר שפוגעים בצרכנים - היא הייתה צריכה לנקוט ברפורמה כוללת של הענף: לא רק לטפל במקטע של הרפתנים אלא גם להילחם בריכוזיות בשני המקטעים האחרים ובעיקר לפתוח את שוק מוצרי החלב ליבוא חופשי. הפרטה של מקטע אחד בלבד מהשלושה, כפי שמוצע בתוכנית משרד האוצר, אינה מבטיחה שמחירי החלב ומוצריו שמשלם הצרכן אמנם יפחתו: ייתכן שהגורמים הפועלים בשני המקטעים האחרים ינצלו את הפחתת רווחי הרפתנים להגדלת רווחיהם-הם.

נורה מהבהבת שנייה היא שהמהלך המוצע הוא דרסטי, ועלול להוביל לקריסת ענף החלב. לא מדובר במהלך עדין, ניסויי, הדרגתי (רב-שלבי), פרוס על-פני זמן, שיש בו מנגנון פנימי שיאפשר לקברניטים לתקן מסלול ולקזז טעויות-הערכה (ככל שהן תופענה) בשנים הקרובות: מדובר במהלך ברוטלי, מהלך של קטיעה, מהלך שיפגע באלפי יצרנים במחי-חוק. ומדובר בפגיעה שעלולה להיות אנושה לרפתנים. מה טעם ראה משרד האוצר להניף מאכלת כשגם הדיאגנוזה וגם הפרוגנוזה אינן חד-משמעיות? מהיכן בכלל צמחה התוכנית הזו, שלא זכתה כנראה לעבודת-מטה מעמיקה ולהכנה פוליטית סבירה שהייתה משתפת גם את אנשי משרד החקלאות ורותמת גם רפתנים וגם מומחים לנושא? "ווס ברענט"? התשובה, כך אני חושש, איננה במישור הכלכלי-מקצועי אלא במישור הפוליטי, הממוקד לא בשיפור משקי אלא בהינדוס תודעה על רקע הבחירות הקרבות. זהו עוד מחטף, שסיכוייו לעבור בשלום את תהליכי האישור של הכנסת ולהתגבר על העתירות הצפויות בבג"צ מוטלים בספק, ואולי בכלל כוונתו היא רק לנבוח.