כמה דברים אופטימיים על רקע הבחירות שהיו

 אכזבה בשתי פעימות

תומכי גוש השינוי ספגו בשבוע האחרון שתי מהלומות מכאיבות (נתייחס להלן לסקרים של "חדשות 12", שהיו דומים לאלו של ערוצי הטלוויזיה העיקריים האחרים):

• המהלומה הראשונה הונחתה כשפורסמו מדגמי הטלוויזיה המאכזבים בתום יום הבחירות. לאחר תקופה ארוכה שבה הערכות הסוקרים היו שגוש השינוי יזכה לתמיכה של 55-57 מנדטים (מזה 23 ל"ישר!") לעומת 48-50 מנדטים לגוש הקואליציה (מזה עד 20 לליכוד) - ניצחון ברור לגוש השינוי ולמפלגת "ישר!" - ציירו מדגמי הטלוויזיה תמונה שונה: ניצחון קטן יותר לגוש השינוי על גוש הקואליציה (52 מול 50), אבל ניצחון לליכוד על "ישר!" (25 מול 22). שני הצדדים הכריזו אמנם על ניצחון, אבל הדמעות שיקפו תחושות הפוכות זה מזה.

• המהלומה השנייה הונחתה כשהסתבר, עם פרסום תוצאות האמת, שתחזיות הסוקרים כשלו, לא רק בתחזיות הנקודתיות אלא גם בזיהוי ההכרעה. התוצאות הסופיות הצביעו על ניצחון ברור לגוש הקואליציוני (53 מול 48) והעצימו את הניצחון של הליכוד על "ישר!" (27 מול 21). 

כתוצאה, מה שנראה בתחילת השבוע כקרב פוליטי שצפוי להסתיים ב"נוק-אאוט" לטובת גוש השינוי - נראה בסופו כתיקו פוליטי מוזר, שבו לא ברור אם קיים מוצא. הבוחר אמר אמנם את דברו, אבל הוא אמר דבר מעורפל - לא חד-משמעי. אז למרות שהכנסת ה-26 תושבע ביום ג' הקרוב - לא ברור אם היא תצליח לתת אמון בממשלה כלשהי. בינתיים, גוש השינוי מביע אכזבה עמוקה מהתפתחויות השבוע האחרון ואולי אפילו יאוש מסוים לגבי העתיד. אז אולי זה הזמן לומר כמה דברים אופטימיים על מה שראינו השבוע.

שיעורי ההצבעה הכוללים

בבחירות לכנסת ה-26 הצביעו 77.9% מבעלי זכות הבחירה. זהו לא רק שיעור גבוה בהשוואה היסטורית ובינלאומית - יש בו אפילו מימד מרגש. לפי דיווח הלמ"ס לקראת הבחירות, רק 89% מבעלי זכות הבחירה מתגוררים בקביעות בישראל: כ-810 אלף בעלי זכות הצבעה מתגוררים מחוץ לישראל, ו"הרכבת האווירית" של מצביעים שבאו להצביע אינה משנה את התמונה הזו. מכאן, שקרוב ל-90% מבעלי זכות הבחירה המתגוררים בישראל מימשו את חובתם האזרחית! זוהי דמוקרטיה לדוגמא, שבה כמעט כל האזרחים משתתפים באופן פעיל במהלך קבלת ההחלטות הלאומי. אשרינו.

ההצבעה במגזר הערבי ומשמעותה

לפי הלמ"ס, המגזר הערבי מהווה קרוב ל-22% מהאוכלוסיה בישראל ובגלל התפלגות גילאית שונה - כ-18% מבעלי זכות הבחירה. שיעור ההצבעה לכנסת במגזר הערבי זינק בבחירות האחרונות, והביא להישג חסר-תקדים: המפלגות הערביות השיגו 19 מנדטים בכנסת ה-26. המניע לשיעור ההצבעה הגבוה היה אולי רגשי - מחאה חריפה על יחסה העוין והמפלה של הממשלה היוצאת לאוכלוסייה הערבית - אבל אני מציע לחשוב על כך בהקשר אחר: ראשית, זוהי תעודת כבוד למדינת ישראל, המדינה היחידה במזה"ת שמציעה לאוכלוסייה הערבית חיים תחת משטר דמוקרטי; שנית, זוהי בעיקר תעודת כבוד לאזרחי ישראל הערבים שבחרו להילחם על זכויותיהם במישור הפוליטי, הדמוקרטי. לא הימנעות מהצבעה, לא התבדלות, לא אלימות, אלא אדרבה: נהירה לקלפיות, תביעה פומבית לקבלת זכויות אזרחיות מלאות וגישה צודקת למשאבים, ובעיקר הכרזה מתריסה על השתייכות גאה למדינת ישראל. המזימה הגזענית, שביטויה המכוער ביותר הוא דה-לגיטימציה לבוחר הערבי כבסיס אפשרי לקואליציה - הופרה: ערביי ישראל הכריזו על השתייכותם לחברה הישראלית, ובכך גם יצרו מצב שבו ייתכן שהם יהוו לשון-מאזניים, שהמפתח להקמת ממשלה יציבה הוא בידיהם. 

לא הגענו בכך עדיין לסוף הדרך, להגשמת ההכרזה של מגילת העצמאות. עלינו לחתור למצב שבו האזרחים הערביים יחושו שווים, שאין להם יותר צורך במפלגה ערבית נפרדת כדי לממש את זכויותיהם והם יכולים להשתלב במערך הפוליטי הכללי ולהתפלג בין המפלגות השונות לפי דעותיהם הפוליטיות. שלא תהיה להם סיבה לקיים מפלגות ערביות נפרדות כשם שאין צורך במפלגות נפרדות לדרוזים, לעולי התפוצות השונות, למגדרים השונים ולשכבות הגיל השונות. שנצליח לשכנע אותם שהם חלק מהחברה הישראלית ולא גייס חמישי או חשודים תמידיים בתמיכה בטרור. 

ההצבעה השבטית - מה צריכה להיות המסקנה הציונית?

האכזבה סביב אי-הצלחתו של גוש השינוי להגשים הכרעה ב"נוק-אאוט" (הכרעה שהצטיירה בסקרים) צריכה לגרום לנו למקד את מבטנו בתופעת ההצבעה השבטית. ההצבעה השבטית איננה נענית לאופנה הפוליטית המודרנית של הבלטת מנהיגים כריזמטיים, אטרקטיביים ויפי-תואר על חשבון נבחרות מפלגתיות. היא גם איננה משקפת העדפה של אידיאולוגיה מדינית-חברתית של המפלגות. היא נקבעת לפי "השתייכות". לכן, למרות ששלטי החוצות מדגישים רק את ראשי הרשימות ואלו טורחים ללבוש אפודי קרב (או מעילי יוניקלו שחורים או טי-שירט שחור) ולהצטלם במצבים מחמיאים, ולמרות שמומחי-השפעה גרמו לגריסת רעיונות מדיניים-חברתיים מורכבים עד כדי יצירת פאנץ'-ליין קליט וקצרצר (ובד"כ מגוחך) - חלק מהציבור מחליט בכלל לפי תחושות השתייכות. אבל בתחושת ההשתייכות והנאמנות הזו לשבט הוא מכריז למעשה הכרזה מדאיגה יותר, על אי-השתייכותו לכלל החברה. ההצבעה השבטית פירושה שאין "אנחנו" לאומי - יש רק "אנחנו" ו"אתם" בין שבטים. וכאן, המסר צריך להיקלט בבהירות על ידנו.

יש ציבור בישראל שחש חוסר-השתייכות לחלום הישראלי. הוא חש שהופקר, שהושאר מאחור, אולי גם שהופלה לרעה, שקולו אינו נשמע, ושהוא אינו זוכה להשתתף בחגיגה הכללית של ישראל הפורחת. האם הוא צודק? ההפרדה הרציונלית בין עובדות אובייקטיביות ("הוא צודק!") לבין טענות לא מבוססות ("הוא סתם מתלונן!") איננה חשובה: מה שחשוב הוא שההתנהלות הפוליטית של ציבור זה מונעת על-ידי תחושה של הפקרה. התסכול הופך אותו לשותף נרגן בדמוקרטיה הישראלית: הוא ינסה לבוא חשבון, למצוא מענה לתחושות התסכול על-ידי הצבעה סקטוריאלית. ההצבעה שלו היא נגד - לא למען, ואינה משקפת תמיכה ברעיונות מדיניים-חברתיים. ובעיקר - הוא חשוף לדמגוגיה מסיתה. וכך הגענו למצב שהמהלך הנשגב והחגיגי של בחירות דמוקרטיות הפך למופע מדאיג של פילוג ושנאה הדדית. ולא יעזור כאן ניצחון דמוקרטי, שכן מהות הדמוקרטיה הפרלמנטרית איננה הכרעה בידי צד אחד אלא חבירה קואליציונית תוך פשרה בין רצונות, פשרה שרק היא תאפשר לנו להתמודד עם האתגרים האדירים של החברה הישראלית. ניצחון של מחנה זה או אחר עלול להוביל אותנו לסידרה של "סבבים", להפנמת המושג של "ניהול הסכסוך" לתוך הפוליטיקה הישראלית, להפיכת יריבים פוליטיים לאויבים מושבעים.

כדי להיחלץ מהצרה יש לייבש את הביצה השבטית שבה שקענו. ייבוש הביצה הוא אתגר שלנו - של המשתייכים בליבם לחזון הציוני - לא משימה לזולת. עלינו לקיים חברה מכילה, אמפתית, כזו שתוכל לתת לכולם תחושה אמיתית של שייכות, של שותפות, של אחריות הדדית, של שוויון זכויות. עלינו להעלות את כל חלקי החברה על עגלת הניצחון הישראלי. זה לא טריוויאלי כי ההתפתחויות הכלכליות של הדור האחרון גרמו לפריחה כלכלית מואצת ודיפרנציאלית, כזו שיצרה מרוויחים ומפסידים והרחיבה פערים כלכליים בחברה, ונצטרך למצוא דרך לשתף את כל חלקי החברה בפירות ההצלחה בצורה ששומרת על צדק חברתי ומספקת רשת ביטחון למוחלשים. בעיקר, עלינו להילחם על מתן הזדמנות שווה לבני הדור הבא. זה יחייב אותנו להקשיב לכל חלקי החברה הישראלית, ולהתייחס גם לתחושות. ולבסוף, זה יחייב אותנו להוקיע ולרדוף דמגוגים לפני שיצליחו לפלג את החברה הישראלית ולגרור אותה למאבקים פנימיים מיותרים.

כיצד יסתיים המאבק הפוליטי הנוכחי?

לכאורה, ישראל נמצאת במבוי פוליטי סתום. שוב לא הצלחנו להגיע לניצחון המוחלט. שני הצדדים מצהירים על ניצחון ואין צד שמודה בכישלון. תומכי גוש השינוי נעים לסירוגין בין תקווה לייאוש. התקשורת נוברת בפרטים כדי להציג אשמים בכישלון, ומרבה להעריך תרחישים אפשריים. אני חושב שהדיונים הללו עקרים ומיותרים, ומציע מחשבה שונה.

קיימות שתי אפשרויות לגבי זהות מי שיעמוד בראשות הממשלה הבאה: נתניהו או אייזנקוט. לכל אחת מהאפשרויות הללו יש מספר תרחישים מוקדמים שיגרמו לה לקרות. בהיותי תומך גוש השינוי ברור לי שרק ממשלה בראשות אייזנקוט יכולה להביא לסיום ממשי של התקופה של ממשלת החורבן הנוכחית, ולכן אני עוסק רק בסיכוי שתקום ממשלה זו. 

ברור לי שהדרך לממשלת אייזנקוט חסומה לכאורה, בעיקר בגלל היותו של הגוש שבוי בהכרזות נמהרות שפירסם בתקופת הבחירות. במקום להעריך תרחישים ומיני-תרחישים ללא שום מידע-פנים פוליטי - אני מרים את מבטי וממקד אותו באיש, בגדי אייזנקוט.

אייזנקוט נמצא במצב של תיקו, ואולי אפילו בנחיתות מספרית. מה שקרה לו בשבוע האחרון הוא המקבילה הפוליטית של ה-7 באוקטובר. בניגוד להערכות, הבוחר הישראלי לא העניק לו את השרביט - אייזנקוט יצטרך להשתלט עליו במערכה פוליטית טהורה. האם הוא מסוגל? קודמיו למאבק מול נתניהו כשלו, אפילו עם קלפים טובים יותר. זהו המבחן שלו כמצביא פוליטי: אם יצליח - נקבל הוכחה שיש לנו מנהיג חדש שיכול לשנות את ההיסטוריה של מדינת ישראל ולהצעיד אותה לשיאים חדשים ומרתקים ולכתוב לעצמו דף אישי מפואר בדברי ימי ישראל; אם ייכשל - הוא יעיד על עצמו שאין לו את שיעור הקומה הנדרש, ואנחנו נצטרך להתמודד עם הסיוט של תקופה נוספת תחת ממשלת החורבן ולחלום על משיח אחר שיגיע ליקום כדי להציל את ישראל. אני מקווה מאוד שאייזנקוט יצליח להקים ממשלה, אבל לי אין מה לתרום לכך. נמתין לראות אם דרך כוכב ביעקב ומדינת ישראל נושעה.

בחירה ב"גוש השינוי"? אתם חייבים להיות יותר ספציפיים בהצבעתכם

 

אם מה שקובע את הצבעתכם בבחירות הקרובות הוא "רק" הדרישה להחליף את הקואליציה הנוכחית באחרת, לעצור את המירוץ להפיכה משטרית ואולי גם להביא להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה-7 באוקטובר - יש לכם "חיים קלים": יש מגוון של אפשרויות בחירה בין הרשימות הכלולות במה שקרוי "גוש השינוי". גם בחירה באחת המפלגות הערביות תשרת את אותה מטרה. ניצחון של "גוש השינוי" יאפשר לבצע את שלוש המשימות כבר לאחר השבעת הכנסת ה-26, עוד לפני שתושבע הממשלה הבאה. אבל אם מעבר לשלוש המשימות הללו אתם מתעקשים גם לקבוע מה יקרה בשנים שלאחר חילופי השלטון, באיזה נתיב תצעד ישראל של פוסט-נתניהו - התשובה מורכבת יותר: מה שיקרה תלוי בהרכב הקואליציה וביחסי הכוחות המספריים בין הרשימות המרכיבות אותה. לכן, בבחירות מחר אנחנו לא מצביעים רק בעד/נגד החלפת ממשלת נתניהו אלא גם מכריעים לגבי כיוונים עתידיים לממשלה החדשה: הצבעה עבור כל אחת מרשימות גוש השינוי תביא אמנם לחילופי שלטון, אבל רק בחירה ברשימה ספציפית תקבע איזה שינוי יביא גוש השינוי - שינוי הנהגה או שינוי כיוון. אסור לפספס כאן: הרשימות המרכיבות את הגוש דומות אמנם זו לזו במה שנוגע לחיזוק המבנה הדמוקרטי ולהקמת ועדת החקירה הממלכתית, אבל הן שונות זו מזו בנושאים הנוגעים להכרה בזכויות הלאומיות של הפלסטינים ובנושאי הפרדת הדת מהמדינה. 

אני מציע לחשוב על כך שמה שנדרש כיום ממדינת ישראל איננו לחזור למצב של ה-6 באוקטובר 2023 (ערב התקפת החמאס) ולא למצב של ה-3 בינואר 2023 (ערב ההכרזה בכנסת על ההפיכה החוקתית): המצב של ישראל כיום מחייב אותה לחזור אחורה יותר מכך, אולי אפילו לחזור לשולחנות השרטוט המדיניים-חברתיים. לא מדובר ב'תיקוני פח וצבע' - המשבר שאליו נקלעה החברה הישראלית בתקופת כהונתה של ממשלת נתניהו צריך להוביל למסקנה שיש במבנה מדינת ישראל פגמים יסודיים. מבחינה מסוימת, החורבן שהמיטה ממשלת הימין-על-מלא יוצר הזדמנות היסטורית לשינוי כיוון. הגיעה העת לחשוב על אסטרטגיה ועל ישראל 2.0, או לפחות לבחור ממשל שיצא לדרך הארוכה שתאפשר לחברה הישראלית לפתוח את הדיון הציבורי לקראת נקודת החלטה בעתיד. לכן זו תהיה טעות להסתפק מחר בהחלפת מנהיגות: זו תהיה החמצה של הזדמנות היסטורית. אנחנו חייבים להתמודד בהמשך הדרך עם שאלות היסוד של מדינת ישראל. זה יחייב אותנו לדיון ציבורי נוקב אבל בלתי-נמנע. זה מחייב אותנו לנקוט עמדה כבר עכשיו, או לפחות לא לסגור אופציות מראש. 

זה מחייב אותנו לדאוג שבבחירות הללו תקום נבחרת לאומית פוליטית שתוכל להבטיח להתמודד עם השאלות החשובות. לספינה הזו דרוש צוות חתירה מתואם, ואני חושש שגוש השינוי איננו צוות כזה: הוא הצהיר על כך במפורש כשבחר שלא להתאחד למחנה יחיד לפני הבחירות והעדיף לשמור על רשימות פוליטיות נפרדות שמתאמצות להדגיש את השונה ביניהן. בכך יש, אולי, איתות מקדים על קרב צפוי ביניהן על חלוקת שלל הניצחון. 

אם מחנה השינוי איננו מחנה הומוגני (למעט הבטחה משותפת בנושא החלפת ההנהגה ועצירת ההפיכה החוקתית) אלא הוא פדרציה של רעיונות שונים (ואפילו מנוגדים) - אני מציע לקחת זאת בחשבון בהטלת פתק הבוחר מחר. אני מציע להתייחס ברצינות להצהרותיהן של הרשימות על השונה ביניהן. לא מספיק להצביע על רשימה כלשהי המשתייכת לגוש השינוי - עלינו להחליט באיזו רשימה לבחור ולדעת שלמחרת הבחירות מדובר בהכרעה בנושאים אסטרטגיים - לא בבחירה פרסונלית של מנהיגים. אין משיח - זו הכרעה דמוקרטית שלנו לגבי עתידה של ישראל. בין הרשימות שמרכיבות את גוש השינוי יש כאלו שמתנגדות לסיום הכיבוש ויש כאלו שמצהירות שהשליטה בכל שטחי ארץ ישראל היא המטרה ארוכת-הטווח של ישראל (או לפחות כורח), יש רשימות שמאמינות ברפורמה ליברלית של החיים האזרחיים בישראל ויש כאלו שמתנגדות להפרדת הדת מהמדינה. אם כך, לא נוכל לטמון את הראש בחול - עלינו לבחור: אסור שהרעיון היחיד שמנחה אותנו בהטלת הפתק הוא "רק לא ביבי" או הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

על מה באמת הבחירות הקרובות?

 

בבחירות שתהיינה בשבוע הבא נגיע לצומת היסטורי שייתכן שבו יוכרע גורלה של ישראל. זה עד כדי כך דרמטי: בבחירות אלו לא מדובר בבחירת נתיב התקדמות אופטימלי ליעד לאומי שמוסכם על רוב הציבור - מדובר על הכרעה לגבי היעד עצמו. לא איך, אלא מה. לכן, מה שיתקיים ב-27.10.26 איננו רק בחירות לכנסת ה-26 אלא הרבה מעבר לכך: זה יהיה, למעשה, משאל עם על זהותה של מדינת ישראל. בהתאם, הכנסת ה-26 לא צריכה להיות רק רשות מחוקקת - תפקידה ההיסטורי הוא להיות אסיפה מכוננת. היא צריכה לכתוב חוקה לישראל. לא כי זה רצוי, אלא כי זה הכרחי. 

אפשר להחמיץ את הרגע המכונן הזה. אפשר לחשוב בטעות שהאתגרים שיעמדו בפני הממשלה החדשה הם אופרטיביים: הקמת ועדת חקירה ממלכתית לנושא ה-7 באוקטובר, גיוס הצעירים החרדים לצה"ל, איחוי השסע החברתי הפנימי, ייצוב פיסקאלי נוכח הוצאות הביטחון המתנחשלות, טיפול בתופעת יוקר המחייה (או יוקר הדיור), לחימה בפשיעה במגזר הערבי, חיזוק מעמדה המדיני של ישראל בקרב אומות העולם, טיפול בצווארי הבקבוק השונים בתשתיות הלאומיות, ועוד. זוהי טעות, גם אם היא מובנת: כך זה נראה כשמקשיבים להבטחות הבחירות של הרשימות הפוליטיות. ניתן לכאורה לחשוב שבעיותיה של ישראל נובעות מניהול לקוי, ומה שנדרש הוא רק החלפת שדרת הניהול הקיימת בנבחרת פוליטית אחרת, מוכשרת יותר ומושחתת פחות. מכאן גם המיקוד התקשורתי המוגזם בדמויות הפוליטיות המובילות את המפלגות השונות, כאילו מדובר בבחירת מנכ"ל (או הנהלה) למדינה או כאילו מדובר בבחירות ישירות לראשות הממשלה. מספיק שתתבוננו בשלטי החוצות הנושאים קלסתרים אישיים - לא רעיונות. אבל לא אלו הן בעיות היסוד של החברה הישראלית - אלו הן רק בעיות שנובעות מבעיות היסוד, ולכן העיסוק בהן הוא טיפול בסימפטומים - לא במחלה. הוא לא יביא לריפוי. מה שדרוש הוא נכונות לרפורמה יסודית שתטפל בשורשי המחלה של מדינת ישראל.

בעיות היסוד של החברה הישראלית אינן בעיות של כשלי-תפקוד אלא בעיות של זהות. בתחום המדיני, מדינת ישראל נולדה בסערת מלחמה ובגרה תוך לחימה מתמדת, וטרם התפנתה להחליט על עתידה. כך, למרות שקיבלה בברכה את החלטת עצרת האו"מ מ-29.11.1947 ואת תוכנית החלוקה - היא טרם ניאותה להכיר בזכותם של תושביה הערביים של ארץ ישראל להקים מדינה משלהם. אפשר אולי לחוש אמפתיה לתחושת המצוקה של הציבור בישראל מול התוקפנות הבלתי-מתפשרת והרצחנית של האויב הערבי (עוד יותר אחרי הטבח של ה-7 באוקטובר), אבל התוצאה היא שישראל טרם הגדירה לעצמה חזון של שלום (למעט כמיהה ערטילאית) ולא הגדירה את גבולותיה המדיניים: היא מסתמכת במקום זאת על קווי הפסקת-אש בסבבי המלחמות השונים. אין לנו בדמיוננו תמונה ברורה של עתיד של חיים בשלום ובביטחון במדינה יהודית שלצידה מדינה פלסטינית. הדילמה הביטחונית המסובכת ואי-הנכונות לקבל הכרעה פנימית לגבי ויתור על השליטה בשטחים הכבושים גרמו לשיתוק של החשיבה המדינית ולאימוץ תפיסה דחיינית של "ניהול הסכסוך" שמשמעותו הנצחת מלחמת האזרחים הישראלית-פלסטינית על אש קטנה מבלי לחתור לפתרון.

בתחום הזהות הדתית, מדינת ישראל הוקמה בכפוף להבטחה מוצהרת להיות גם יהודית וגם דמוקרטית. שאיפה זו מתבררת כבלתי ניתנת ליישום בגלל ניגוד פנימי בין היעדים: מדינה "יהודית" (מה זה בכלל? מדינה חילונית-ליברלית עם לוח שנה עברי והבטחה להיות עיר-מקלט לכלל העם היהודי, או מדינת הלכה?) איננה יכולה להיות דמוקרטית, בוודאי כשהיא שולטת בעם אחר שנשללות ממנו זכויות דמוקרטיות. כך, מתקיים לאורך חיי המדינה מאבק קבוע ומתיש בין המאמץ להחיל על ישראל סטנדרטים בינלאומיים דמוקרטיים-ליברליים לבין ציוויים שנובעים (לפחות לכאורה) מההלכה היהודית. מאבק זה - למרות הסכמה היסטורית על "סטטוס-קוו" בענייני דת ומדינה שקבע נורמות לנוכחות הדתית במרחב הציבורי - לא הסתיים מעולם, ואנו עדים להדתה מתגברת של החיים האזרחיים בישראל. היישום של סטטוס-קוו זה, שנראה בזמנו כפשרה נאורה, איננו יציב לאורך זמן: הממסד הדתי-אורתודוקסי הולך ומתחזק פוליטית, ונוכחותו בחייו האזרחיים של הציבור החילוני מתעצמת ומצמצמת במידה בלתי-סבירה את מרחב המחייה החילוני-ליברלי.

בתחום המבנה הדמוקרטי, צרכים פוליטיים ואילוצים ביטחוניים גרמו לכך שהאסיפה המכוננת, שעל הכוונה להקמתה הוכרז ב-15.5.1948 במגילת העצמאות ומטרתה היתה לקבוע חוקה למדינה החדשה עד ליום 1.10.1948 - לא הוקמה מעולם, והכנסת הראשונה החליטה ב-1950 להטיל על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה שתהיה בנויה פרקים-פרקים, באופן שכל אחד מהם מהווה חוק יסודי בפני עצמו. המלאכה לא הושלמה, ובכך נשארה מדינת ישראל עם מבנה דמוקרטי פגום: ללא תשתית חוקתית נאותה, עם הפרדת רשויות לא אפקטיבית, ועם רשות שופטת מוחלשת. בשלב מסוים נראה היה ששיטת פרקי החוקה ("חוקי היסוד") שננקטה חיפתה על הפגמים והדמוקרטיה הישראלית היא יציבה. אבל אז הגיעה הכנסת ה-25 והכריזה מלחמה, מסיבותיה, על הדמוקרטיה הישראלית. הצורך הנוכחי ברפורמה איננו נובע מבחירה אלא מכורח: המבנה הדמוקרטי הישראלי נמצא בתהליך התרופפות וייתכן שאף בסכנת קריסה בגלל מיתקפה מכוונת מצד הדרג הפוליטי שמנסה לרכז בידיו עוצמה שלטונית לא-מידתית. ההפיכה המשטרית כבר נמצאת בעיצומה, ולכן עלינו לעצור אותה: להכיר בכך שהמבנה הדמוקרטי הנוכחי של ישראל הוא רופף ושיש לחזקו.

מה שנדרש כיום הוא טיפול בבעיות היסוד של המדינה בשלושת התחומים: המדיני, הדתי והמשטרי. ולא מדובר במלאכת הטלאה ובשינויי ניסוח מתחכמים - דרושה הכרעה במיגוון של שאלות. בתחום המדיני-ביטחוני, על ישראל להגדיר חזון ריאלי לעתיד של היפרדות מדינית מהאוכלוסייה הפלסטינית, לרבות הגדרת גבולות, ולשקוד על הכנת תוכנית פעולה מתאימה (אני יודע: זה לא יקרה בטווח הקצר, בעיקר לאור המבנה הקואליציוני המסתמן אם יוגשם המהפך הפוליטי). בתחום הזהות הדתית, על ישראל להפריד כליל את הדת מהמדינה ולבטל את השפעת מוסדות הדת על המרחב הציבורי. זה יחייב כנראה גם החלפה של חוק השבות בחוקי הגירה ליברליים שיקבעו מחדש מושגים כמו אזרחות, תושבות וזכויות תושבים זרים, וזה יכלול הנהגת נישואים אזרחיים בישראל והפעלת תחבורה ציבורית בשבתות וחגים. בתחום המשטרי, על ישראל לקבל חוקה שתבטיח את חוסנו של המבנה הדמוקרטי, ותגביל את מידת הכוח שבידי הרשות המבצעת על-ידי חידוד עיקרון הפרדת הרשויות וחיזוק מנגנוני פיקוח (הכנסת) וביקורת שיפוטית.

כאן המקום לסייג את הנאמר לעיל. למרות החשיבות לטפל בבעיות היסוד של ישראל יש משמעות קריטית לסדר הפעולות: המשימה הראשונה שעל סדר היום היא מהפך פוליטי - החלפת ממשלת נתניהו ובלימת ההפיכה המשטרית. זו צריכה להיות מטרת-העל של השתתפותנו בבחירות לכנסת. רק משיושג המהפך ותיכון קואליציה חדשה - ניתן יהיה לגשת למלאכת השיקום. ובינתיים, אסור לנו להתפתות להסחת הדעת שבדיון במטרות משניות ("שוויון בנטל", "יוקר המחייה", וכו') או להיסחף לשיח הפופוליסטי בתכונותיהם האישיות של העומדים בראשי הרשימות השונות: הבעייה האמיתית איננה במישור של איכות הניהול, והתעסקות מוגזמת בפרסונות הפוליטיות ובהתבטאויותיהן היא החמצה של העיקר.

ולבסוף: גם אם נצליח להביא למהפך פוליטי - השיקום לא הולך להיות מהיר ולא הולך להיות קל. ההצלחה (ההיסטורית…) של נתניהו ואנשיו לקרוע את החברה הישראלית לגזרים ולשסות אותם זה בזה לא תחלוף יום לאחר הבחירות. יותר מאשר בעבר, אנו עדים לביטוי יומיומי של שנאה, לתופעה עקשנית של התפקדות שבטית, להצבעה זהותנית (ולא רעיונית), ולהתמוטטות הסולידריות הישראלית. הנזק הזה כנראה יישאר איתנו למשך שנים, מה גם שהחברה הישראלית תידרש בשנים הקרובות להכרעות קשות ותמשיך להיות חשופה לשיסוי, לפלגנות ולקריאה לנאמנות שבטית. נצטרך להתמודד עם כל זה כי מדובר בקרב חיינו, הקרב על זהותה של מדינת ישראל. והתפוררות הלכידות של החברה בישראל תחייב אותנו לחשוב כיצד לכונן מדינה טובה יותר, סולידרית יותר, מכילה יותר, שוויונית יותר, שתהיה פחות פגיעה לשיסוי מצד חורשי-רע.

יום הדין מתקרב: אייזנקוט ושותפיו לגוש השינוי

 

נכנסנו לאוקטובר - חודש הבחירות לכנסת ה-26. ארבע שנים לאחר הבחירות לכנסת ה-25 (1.11.2022) שהניבו את קואליציית "ימין-על-מלא" שהמיטה אסון על מדינת ישראל ושבע שנים לאחר שהבחירות לכנסת ה-21 (9.4.2019) הסתיימו בלא הכרעה אפקטיבית וגרמו לכנסת ה-21 לפזר את עצמה ולמדינת ישראל להיקלע לאי-יציבות משטרית ולסערה פוליטית מתמשכת ("שבע השנים הרזות"?) - הציבור הישראלי עומד שוב בפני הכרעה פוליטית. נראה שהפעם ההכרעה איננה בחירה אידיאולוגית מקובלת בין שתי דרכים פוליטיות אלא היא גורלית לעצם קיומה של ישראל: לדרך שבה מדינת ישראל נעה בשנים האחרונות אין מוצא, והמשך כהונתה של הקואליציה הנוכחית עלול להביא לסופו של החזון הציוני. לא פחות.

על מה נדרש הציבור הישראלי להכריע בבחירות אלו? בניגוד למה שטורחים לספר לנו, לא מדובר בהכרעה אידיאולוגית בין ימין לשמאל פוליטי: אין באמת פער אידיאולוגי בין רוב המפלגות, לא בנושאים חברתיים ולא בנושאי מדיניות חוץ וביטחון. זו אינה הכרעה לגבי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני: רוב מפלגות גוש השינוי הן מפלגות ימין שתתקשינה להסכים על חלוקת הארץ כחלק מהסכם מדיני. זו אינה הכרעה לגבי ההפיכה המשטרית שהוכרזה בינואר 2023: ההפיכה כבר השיגה חלק ניכר מיעדיה, וקשה לדמיין שתוצאות הבחירות תהיינה נחרצות מספיק כדי לאפשר רפורמה חוקתית מקיפה (חוקה לישראל) שדרושה כדי לבצר את הדמוקרטיה הישראלית. זו אינה הכרעה לגבי נשיאה בנטל מצד הציבור החרדי, שכן קשה לצפות שצעירי הציבור החרדי אמנם ישתלבו בעתיד הקרוב בשירות הביטחוני ושהציבור החרדי יוותר ללא קרב מר על הטבות כלכליות מרחיקות לכת שהוא נהנה מהן כיום ועל זכותו להיות פטור מנורמות מחייבות של חינוך ממלכתי. זו אפילו איננה הכרעה לגבי הטיפול ביוקר המחייה: אין למפלגות השונות תוכניות אמיתיות (להבדיל מסיסמאות) לנושא זה. מהו, אם כן, נושא הבחירות? רק הכרעה לגבי החלפת השלטון. ובצדק, כי לכל הבעיות הנוכחיות של ישראל יש רק שורש אחד: כהונתו של נתניהו כראש ממשלה. אם הבחירות הקרבות יביאו להחלפתו של נתניהו - ממילא כל הבעיות לעיל יעלו על מסלול של ריפוי ומדינת ישראל תוכל לצאת לדרך חדשה של שיקום מדיני, חברתי וכלכלי.

אנחנו מצויים ברגע מכריע. התהליכים המתפתחים בשנים האחרונות הם הרסניים ומאיימים על המשך קיומה של מדינת ישראל. גם כשנתקן, הנזק שהם כבר גרמו עוד ישפיע על חיינו שנים קדימה. ייתכן אפילו שאנו מתקרבים לנקודת האל-חזור, ושלא יהיה עוד בכוחנו להציל ולשקם את החלום הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית שהוביל אותנו בעבר. זה לא ברור לכולם: יש בינינו כאלו שמטפחים תקווה לגונן על עצמם מפני הנזקים המתקרבים, אם על-ידי יצירת "בועה" חברתית-כלכלית שתבודד אותם מהמציאות המאיימת מבית, ואם על-ידי הגירה לארץ אחרת. אני מציע לחשוב שמדובר במהלכים חסרי-תוחלת: אין בועה מספיק הרמטית שתבודד אותנו מפני המציאות הקשה שאליה אנחנו גולשים, ואין באמת אופצייה ל"רילוקיישן" המוני של הציבור הישראלי הליברלי. כי לא רק בחוצות ישראל - גם מסביב לנו יהום הסער.

הניסיון לבלום את נתניהו נמשך כבר תקופה ארוכה, והציבור הליברלי זיהה לאורך השנים מספר מנהיגים פוליטיים שקראו עליו תיגר. הנהייה אחריהם לא קרתה בגלל כריזמה אישית ולא כיון שבישרו על כיוון פוליטי-אידיאולוגי חדש, אלא בגלל שעוררו תקווה שיהיה בכוחם להביס את נתניהו בבחירות. נזכור את ציפי לבני, בוז'י הרצוג, יאיר לפיד, נפתלי בנט, בני גנץ, ועוד. הם לא הצליחו לממש את התקוות שתלו בהם. המועמד התורן הוא גדי אייזנקוט. ישנם סימנים ברורים בסקרים לכך שהוא - ורק הוא - יוכל להתמודד עם נתניהו ולגבור עליו בבחירות. דוגמא להיותו של אייזנקוט מועמד מוביל לראשות הממשלה ניתן לקבל מנתוני האתר Polymarket המשמש להימורים בנושאים שונים (ראו כאן). בשאלה מי יהיה ראש הממשלה של ישראל בעקבות הבחירות הקרובות מצביע עתה ההימור (1.10.26) על 47% סיכוי לאייזנקוט לעומת 33% לנתניהו. מועמד נוסף - נפתלי בנט - מקבל סיכוי של 10%. גדי אייזנקוט, כך נראה, הוא כיום המועמד המוביל לראשות הממשלה.

מה מתבקש במצב כזה? מפלגות גוש השינוי היו צריכות לרוץ ברשימה משותפת כדי לאותת לציבור שהנושא העיקרי של הבחירות הנוכחיות הוא החלפת השלטון, ומשכך - ההבדלים בין העמדות של המפלגות בנושאים אידיאולוגיים הם משניים בחשיבותם. זה לא קורה: המפלגות מתעקשות לרוץ ברשימות נפרדות ושוקדות על הבלטת השונה בין עמדותיהן כהנמקה לחשיבות הריצה בנפרד. גוש השינוי כולל כיום ארבע מפלגות: "ישר!" של גדי אייזנקוט, שהסקרים (ראו תוצאות סקר חדשות 12 מיום 22.9.2026, כאן) מנבאים לה 23 מנדטים, "ביחד" של בנט ולפיד (13), "הבית היהודי" של ליברמן (9) ו"הדמוקרטים" בראשות יאיר גולן (9). במצב העניינים הנוכחי, גם אם המפלגות מתעקשות שלא לרוץ ברשימה אחת, הצעתו של אייזנקוט להסכים ביניהן מראש שהממשלה תוקם על-ידי ראש הרשימה שתזכה במירב המנדטים היא סבירה. למרות זאת, היא אינה מתקבלת על-ידי שותפיו. זהו סימן מדאיג. הוא מעיד על כך שגם אם אייזנקוט ייקרא על-ידי הנשיא להרכיב קואליציה - הוא ייתקל בבעלי ברית פוטנציאליים קשים, שינהלו איתו משא-ומתן קשוח על חלוקת הכוחות והשררה בתוך הקואליציה המיועדת. יש לנו תקדים מאיים למה שיכול לקרות כשזוכרים שבעקבות הבחירות לכנסת ה-24 נפתלי בנט סחט מיאיר לפיד את ראשות הממשלה תמורת הסכמתו לחבור לקואליציה, למרות שסיעתו ("ימינה") זכתה אז רק ב-7 מושבים בכנסת לעומת 17 של "יש עתיד". זה מעלה חשש שגם אם רשימתו של אייזנקוט תזכה במספר המנדטים הגדול ביותר, כפי שמורים הסקרים לעיל - שותפיו לקואליציה יעשו כל מאמץ לסחוט ממנו תמורות פוליטיות לא סבירות תמורת הסכמתן להצטרף לקואליציה. בהינתן התיקו הכללי בין הגושים, כל מפלגה קטנה עלולה להפוך ללשון-מאזניים.

האם יש הבדל מהותי בין המפלגות המצויות בגוש השינוי? אני סבור שלא. למעט "הדמוקרטים", מדובר במפלגות ימניות, פרסונליות, בעלות אידיאולוגיה לא-מושחזת (בכוונה), שמציעות למעשה מנהיג-על - לא פרוגרמה ולא נבחרת פוליטית אמיתית. תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה (מבחינת חלוקת הכוח ביניהן) - הדילמות החשובות שעומדות בפני המדינה תזכינה לתשובות זהות, בלתי-נמנעות. לא יהיה מנוס לישראל מכניסה למשא-ומתן מדיני עם הפלסטינים כדרך לקדם הסכמים בינלאומיים במזרח התיכון ולחלץ את ישראל מהבידוד המדיני אליו נקלעה. לא יהיה מנוס מהעלאה ניכרת של שיעורי המס (במונחי תוצר) כדי לממן את הגידול הפרמננטי הצפוי של הוצאות הביטחון. לא יהיה מנוס מגיוס הצעירים החרדים לצה"ל, ולא מהחלת החובה של לימודי ליב"ה על ילדי המגזר החרדי. צריך לכן להתייחס בחשדנות להצהרות הניתנות בשנת בחירות: רוב מנהיגי ישראל נטו בשעת מבחן שמאלה מהצהרותיהם החגיגיות, כי לא הייתה להם ברירה. מן הסתם, כך יקרה גם הפעם: אם לא יחול שינוי מפתיע בעמדות הציבור והסקרים הפוליטיים הנוכחיים יתממשו בקלפי - הקואליציה החדשה תסתמך גם על קולות המפלגות הערביות, והמשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים יצא לדרך. כי אין לנו ברירה.

מה זה אומר לגבינו, הבוחרים הממוקדים בהחלפת השלטון? לבד מ"הדמוקרטים", שיש להם אג'נדה ברורה, המאבק בין מפלגות גוש השינוי איננו על אידיאולוגיה אלא על חלוקת העוגה: כל אחת מהמפלגות משחיזה את כליה לקראת היום שלאחר הבחירות, כדי להפוך את נצחונו המסתמן של גוש השינוי (הניצחון של אייזנקוט) לקרדום לקידום אינטרסים משלה. לאף אחת מהן אין יכולת לנצח את נתניהו בבחירות, ולכן מטרתן היא רק לחלץ שלל מאייזנקוט, לכשינצח. השאלה שבפנינו היא, לכן, אם לתת את קולנו לאייזנקוט כדי שיצליח להחליף את הקואליציה הכושלת בתולדות ישראל ולצאת לדרך של שיקום לאומי בראשות ממשלת שינוי, או שעלינו להתפתות לנימוקי המפלגות האחרות השותפות לגוש השינוי ולהעניק להן את קולנו. בשני המקרים ייתכן שהקואליציה הקיימת אכן תוחלף, אבל החלשתו של אייזנקוט לטובת שותפיו בגוש השינוי עלולה לצמצם את מרותו ובכך להוות מכשול לביצוע מהלכים אפקטיביים של שיקום לאומי.

על הסערה סביב הסרט "נז"א"

 

ישנה מהומה תקשורתית בישראל סביב זכיית הסרט התיעודי הישראלי "נז"א" בפרס מיוחד של השופטים בפסטיבל הסרטים של ונציה. המהומה הזו תוקפנית במיוחד. זה לא קשור לסרט ולא ליוצריו - זוהי (עוד) עדות למצבה הקשה והמתדרדר של החברה הישראלית.

הפגיעה ההמונית של צה"ל באזרחים תושבי רצועת עזה במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר איננה עוד עלילה שקרית של שונאי-ישראל והיא איננה מפתיעה אותנו - ידענו. המספרים על ההרוגים התפרסמו. חלקנו הגיב בשמחה, חלקנו במשיכת-כתף וחלקנו בחלחלה. המהומה הנוכחית איננה לגבי עובדות (הן מוסכמות) - היא לגבי עמדות ולגבי הלגיטימיות של עמדות.

יש דברים שאנחנו יודעים על היקפי הפגיעה באזרחים במהלך המלחמה עוד לפני שניחשף לסרט עצמו. ההתקפה של החמאס בבוקר ה-7 באוקטובר גרמה לתגובה צבאית תקיפה של ישראל. זה היה בלתי-נמנע בהינתן הצעד הרצחני של החמאס והכוונה הכוללת להשמיד את מדינת ישראל (תכנית החמאס לא הצטמצמה לישובי הנגב המערבי). במהלך האופרציה הצבאית הארוכה של צה"ל (שהתמשכה בעיקר בגלל הימצאות חטופים ישראליים בידי החמאס) נראה שנהרגו ברצועת עזה קרוב ל-100 אלף פלסטינים (לפי נתוני משרד הבריאות העזתי, המתבססים להבנתי על ספירת גופות, מדובר על 72 אלף הרוגים). זהו אסון פלסטיני בקנה מידה היסטורי, גדול פי-כמה מזה של "הנכבה", גם יחסית לגודל האוכלוסייה. 

הוויכוח הפוליטי בישראל עוסק בשאלות לגבי עצם היקלעותנו למצב שהוביל לסבב צבאי זה (ע"ע ויכוחים דומים לגבי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים). הוויכוח הפנימי כבר הוביל מזמן את הציבור לנקיטה בעמדות קשיחות ולקרע מחנאי שייתכן שאיננו ניתן לאיחוי בחברה הישראלית. בהינתן הקרע והעמדות הקשיחות - כל דיון ציבורי בכל נושא הוא דיון עקר: כל מחנה אוחז בעמדה קשיחה (וצפויה מראש) בהתאם לזהות המחנאית שאליה הוא משייך את עצמו, ולכן אין לדיון שום תרומה להתלבטות אמיתית ושום סיכוי לשינוי דעה. משכך, כל "דיון ציבורי" אינו יותר מקריאה להתגייסות לדגל המחנאי, לביצור הזהות המחנאית ולהעמקת הקרע בין המחנות. ה"דיונים" הללו הם רק זרדים המשמשים לליבוי אש השנאה הפורצת והמאיימת על שלום ושלמות החברה הישראלית.

בסיפור של הסרט "נז"א", קבוצת יוצרים הכינה מסמך שמאשים את ישראל בהרג לא-מידתי מכוון. היוצרים שייכים לאותו חלק של החברה הישראלית שקיבל את היקפי ההרג בקרב הפלסטינים בחלחלה. אנשים השייכים למחנה זה (ואולי גם כאלו שקיבלו בזמנו את הידיעות על היקף ההרג במשיכת-כתף לאור אירועי ה-7 באוקטובר) ירצו לצפות בסרט ולהתמודד בעצמם עם ההאשמה, בין אם דעתם המוקדמת נוטה לקבל האשמה זו ובין אם הם טרם גיבשו דעה לגביה. אנשים מהמחנה האחר יעשו כל שביכולתם לחסום את הדיון: לדעתם "אין חפים מפשע בעזה", "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם", מדובר בהאשמה אנטישמית שקרית מצד שונאי ישראל, וכל ישראלי שמסייע לעיסוק בשאלה זו הוא בוגד. 

לכן הכל צפוי: העמדות, הטיעונים, האישומים בבגידה. תשכחו מהאשלייה של סולידריות כלל-ישראלית. נשארה רק השאלה של מידת האלימות שתשטוף את החברה הישראלית, אם בעטיו של "הדיון" הפעם או על רקע הבחירות הקרבות. לסרט עצמו אין ערך מבחינת חינוך הציבור: אין מי שמקשיב לדברים.

בחירות והשאלה הפלסטינית: הגענו לצומת ההחלטה

 

דני סיטרינוביץ, חוקר בכיר בתוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טען במאמר שהתפרסם לפני כשבוע בעיתון "הארץ" (ראו כאן) שהתקווה לשלב את ישראל בפרויקט המסדרון הכלכלי בין הודו למזה"ת ולאירופה (IMEC) ללא שתחל תזוזה משמעותית במו"מ המדיני הישראלי-פלסטיני היא אשליה: "כל אינטגרציה אזורית משמעותית תלויה ... ביכולתה [של ישראל] לשנות את יחסיה עם הפלסטינים. ... אי אפשר להבטיח לציבור גם המשך של המדיניות הנוכחית כלפי הפלסטינים וגם השתלבות במזרח התיכון החדש".

התובנה הזו פשוטה. אז מדוע היא איננה מקובלת על רוב הציבור בישראל ואיננה מנחה אותו (כך לפחות זה נראה בשלב הנוכחי לפי הסקרים על התמיכה ברשימות השונות) בבחירה בין רשימות פוליטיות בבחירות הקרובות? והרי התוצאה המתבקשת של היסוס זה מצד הציבור משתקפת (בהכרח) במצעים של הרשימות: אלו אינם כוללים אמירה ברורה ומחייבת לגבי קידום יוזמה מדינית לפתרון הסכסוך.

לגבי שני מחנות בציבור הישראלי - התשובה ברורה: מחנה אחד שם את השליטה בכל שטחי ארץ ישראל בראש מעייניו (בעיקר על בסיס טיעון של זכות היסטורית), ומשכך – פשרה ישראלית-פלסטינית שתכלול ויתור על ריבונות ישראלית בחלק מהשטח שממערב לנהר הירדן איננה באה בחשבון מבחינתו; מחנה אחר משוכנע שאין סיכוי שהמדינה הפלסטינית שתוקם לצד ישראל תהיה שוחרת-שלום ויציבה, אם בגלל חוסר הבשלות המדינית של העם הפלסטיני שלא יאפשר קיום יציב של ממשל עצמי דמוקרטי ותקין ואם בגלל הניסיון הפח"עי המצטבר הטראומטי מאז נסיגת צה"ל מלבנון וההתנתקות ברצועת עזה, ולכן החזון על הסכם ישראלי-פלסטיני שיאפשר לישראל לשגשג בביטחון הוא בעיניו תעתוע-שווא וכל מהלך של פשרה טריטוריאלית הוא נטילת סיכון ביטחוני מוגזם.

אבל המחנות הללו אינם מהווים רוב בישראל: יש בציבור הישראלי גם מחנה ששותף לתובנה שמציע סיטרינוביץ, ולכן מטיל ספק ביכולת של "הסכמי אברהם" להוות מסלול ריאלי שיביא להשגת הסכם מזרח-תיכוני יציב. מחנה זה שואף להשגת הסכם מדיני ישראלי-פלסטיני שבבסיסו היפרדות, חלוקה טריטוריאלית והסדרי ביטחון. לפי הסקרים מחנה זה הוא הרוב בציבור הישראלי, ומה שמשותף לו הוא התובנה שהמצב הנוכחי של כיבוש ושליטה צבאית במיליוני אנשים אינו מוביל לעתיד יציב למדינת ישראל אלא רק למלחמת-נצח שתכלה אותה. זהו, לכן, נימוק תועלתני: כזה שמתמקד בעתידה של מדינת ישראל ולא "רק" בתפיסה מוסרית של הכיבוש. אבל אם כך, מדוע מחנה זה איננו צועק, אינו נוקט עמדה ברורה, אינו מבטא את רצונו בסקרים ואינו דורש במפגיע מהמערכת הפוליטית לאמץ מצעים שכוללים התחייבות מפורשת לחתירה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של פשרה טריטוריאלית? מדוע הוא מתחמק מלעסוק בשאלה הקריטית ובוחר במקום זאת לברבר לעייפה על נושאים כמו יוקר המחייה, הצורך באחדות השורות, הלגיטימיות של קואליציה הנשענת על (או כוללת בתוכה) מפלגות ערביות, ומידת התאמתו של מנהיג זה או אחר להוביל את הקואליציה שתקום?

זהו, לדעתי, גילוי של חולשה. זוהי בריחה מעיסוק בנושא העיקרי (והמסובך) – המשך הכיבוש - ועיסוק בטפל. ואפילו יותר מזה: זהו עיסוק בדחלילים. "יוקר המחייה" הוא סיסמה – לא מושג אובייקטיבי מדיד שקיימת הסכמה כיצד להתמודד איתו; קריאה ל"אחדות השורות" היא לרוב שיכנוע של הרוב להיכנע לדרישות המיעוט ולוותר לשם כך על עקרונות; פסילת מפלגות ערביות מהשתתפות בהכרעות הלאומיות היא גזענות שלא תיאמן במדינה יהודית; ההתמקדות בפרסונה (ולא בפרוגרמה) שמציעות הרשימות היא אינפנטילית (אנחנו מחפשים מלך או משיח, או שאנחנו מבקשים מנהיג פוליטי שישרת אותנו בנאמנות?) ואנטי-דמוקרטית (אנחנו באמת מוכנים להעניק ל"מלך" שלנו סמכויות בלתי מוגבלות?).

בעצם, הסיבה היא שונה: אנחנו פוחדים להחליט. אנחנו מתחמקים מהכרעות לאומיות. אנחנו מעדיפים שמנהיגים פוליטיים יתמודדו עם השאלות ויחליטו במקומנו. לא צריך אפילו שקיפות: שהם יחליטו מה שיחליטו ואנחנו "נזרום" - לא נשאל אותם שאלות קשות, לא מראש ולא בדיעבד. אנחנו דוחים את הקץ: מתלוננים על מורכבות הבעיה הישראלית-פלסטינית, מעדיפים "לקנות" סיסמאות נבובות המצדיקות פסיביות, להמשיך "לנהל את הסכסוך", לקוות שהמציאות תשתנה מעצמה לטובה והבעיות תחלופנה, ובעיקר - מנסים "להרוויח זמן". אולי – כך אנחנו מקווים – נימנע בכך מעימות פנימי ונשמור על אחדות השורות. לכן אנחנו עטים בשמחה על כל סוגיה אזוטרית שמסיחה את דעתנו מהצורך לקבל החלטה בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן כל רסיס מפלגה שמוקם כעת זוכה לדיון ציבורי מעמיק שכולו טקטיקה וחישובים פוליטיים, והעיסוק התקשורתי הוא ברכילות, ב"פוזה". הכל כדי שלא נצטרך לעסוק ב"פיל שבחדר": הצורך להגיע להסכמה מדינית (כלשהי) עם הפלסטינים הן לגופו של עניין והן כצעד לקראת השתלבות בהסכם איזורי חדש במזרח התיכון.

בואו נחזור ל"פיל" - לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מספיק להתחמק. על זה צריכות להיות הבחירות, ורשימה פוליטית שאיננה קובעת עמדה ברורה (לכאן או לכאן) איננה ראויה שנצביע עבורה.

יצאנו לישורת האחרונה של המירוץ להפיכה חוקתית

 

עם סיום המושב האחרון של הכנסת ה-25 יצאנו לישורת האחרונה של המירוץ להשלמת ההפיכה החוקתית. סיום המירוץ צפוי ב-27.10.26 - מועד הבחירות לכנסת ה-26 - אבל ייתכן שצפויות לנו עוד הפתעות. ייתכן שהבחירות הכלליות תידחינה מסיבה כלשהי, ייתכן שלא תתקבל בהן הכרעה פוליטית ויידרש סיבוב בחירות נוסף, וייתכן שתוצאות הבחירות לא תתקבלנה על-ידי הממשלה המכהנת.

אנחנו חיים ומתנהלים מזה כעשור וחצי בתוך מחזה שעלילתו נכתבת על-ידי נתניהו. עלילת המחזה לא נכתבה מראש - היא מאולתרת על-ידי נתניהו בהתאם לצרכיו הפוליטיים והיא מפתיעה אותנו מחדש בכל מיפנה. רק המטרה שקופה: לחלץ את נתניהו ממשפטו כדי למנוע את כניסתו לכלא. מן-הסתם, היו פעם לנתניהו תוכניות ויעדים שונים, וחלקם היה קשור לחזון המדיני-ביטחוני שלו. בשנים האחרונות נותר רק יעד בודד: המילוט מהתהליך המשפטי שבו הוא נתון. כל מהלכיה ההרסניים של הקואליציה הנוכחית מתיישבים עם מטרה זו, ורק איתה: אין סימנים למניעים אחרים. מאחר שמאבקו של נתניהו לעצירת משפטו טרם נשא פרי - הוא צפוי להימשך ואף להיות נואש. כדאי לקחת זאת בחשבון: הרע ביותר אינו מאחורינו - הוא כנראה עוד לפנינו. צפוי לנו מאבק פוליטי מדמם במסע הבחירות שעומד להתחיל. לא נראה עוד סיסמאות מיתממות על "ביחד ננצח" ועל אחדות - המסכות נקרעו והרעל רק יתגבר.

המאבק הפוליטי במערכת הבחירות ישא אופי שונה, תוקפני וממוקד יותר, ממה שראינו עד כה. הוא עלול לגלוש לאלימות פיזית. לא עוד אווירת טרום-פריימריז ליכודי שגורמת לפוליטיקאים אינדיבידואליים להתחרות זה בזה באמצעות הכרזות קיצוניות כדי למצוא חן בעיני ה'בייס' (והבוס) - המתקפה על היריב הפוליטי תהיה מאורגנת, סדורה, אולי פחות מטורללת אבל יותר ארסית וממוקדת. העיסוק הציבורי והתקשורתי בחרדים ידעך לאחר שפרשו, שבעים, לבתיהם - ההתקפה תתמקד כנראה במנהיג המסתמן של האלטרנטיבה השלטונית: גדי אייזנקוט. 

המאמץ להפיכה חוקתית נבלם אמנם ברובו, אבל הוא לא צפוי להיחלש. שטף החקיקה הבוטה של הכנסת בשבוע האחרון לכהונתה הניב סידרה של חוקים. חלקם ייכנסו לתוקף רק לאחר הבחירות, חלקם ייפסלו כנראה על-ידי בג"צ, וחלקם יהווה עילה להתלקחות מערכה חדשה בין גורמי הקואליציה לבין מערכת אכיפת החוק. צפויים מהלכים שלטוניים שמטרתם יצירת עובדות בשטח, צפוי שהממשלה תסרב לקיים את פסיקות בג"צ, וצפויה מיתקפה אלימה ומכוערת על הרשות השופטת ועל היועמ"שית. לא מדובר בהכרח בניסיון להשיג הישגים ממשיים אלא גם לשרת נרטיב: ההתקפה על רשויות החוק הפכה כבר לדגל המלכד את תומכי הקואליציה הנוכחית. זה יהיה מבחן חדש לציבור, ושדה המערכה יהיה המרחב הציבורי: גורמי המחאה שפעלו באפקטיביות ב-2023 יצטרכו להתגייס מחדש להפגנות המוניות אם ירצו למנוע מהממשלה לממש משבר חוקתי. מי שיחשוש ממלחמת אזרחים מגדיל את סיכוייו לנחול מפלה דמוקרטית.

בסוף יהיה בסדר? לכאורה, הסקרים המתפרסמים מצביעים כבר זמן רב על ניצחון לקואליציה אלטרנטיבית (למרות שחלוקת המנדטים בין מרכיבי הקואליציה טרם התייצבה והיא משתנה במידה רבה לאורך זמן) ולסיום עידן נתניהו. אבל אנחנו נמצאים רק בישורת האחרונה - לא בקו הסיום, והדברים עוד יכולים להשתנות. הם כנראה ישתנו כי הגושים הפוליטיים מעט פריכים (כ-10% מהמצביעים הפוטנציאליים של הגושים עדיין מתלבטים), כי חלוקת הכוחות בין מרכיבי הקואליציה האלטרנטיבית נמצאת עדיין בתהליכי שינוי, כי ריבוי הרשימות העצמאיות במרחב שמכונה "המרכז הפוליטי" יוצר פוטנציאל לסכסוכים פנימיים שיפריעו להתגבשות קואליציה מוצקה, וכי המצב המדיני-ביטחוני של ישראל איננו יציב כיום ואירועים ביטחוניים (לרבות אירועים שמטרתם מראש היא השפעה על מהלך הבחירות) עלולים לגרום לתזוזות בדעת הקהל.

מי שמצפה בכיליון עיניים לחילופי שלטון ולהקמתה של קואליציה חדשה צריך להתאזר בסבלנות ובנחישות לקראת מערכת הבחירות הסוערת שמצפה לנו. אין טעם להתרשם יתר-על-המידה ממה שייאמר וייכתב בחודשים הקרובים: הכל צפוי, וצריך רק למקד את המבט בכדור (קיום בחירות דמוקרטיות וחופשיות ללא הפרעות וללא התערבות פוליטית). צריך להירתם להבטחת התהליך הדמוקרטי כרוחו וכלשונו, לדוגמה באמצעות התנדבות לגורמים שמבטיחים לשמור על טוהר הבחירות הדמוקרטיות. וצריך כמובן להשפיע ולהתייצב להצבעה.

אני מעריך שיש סיכוי גבוה שבבחירות הקרובות יתרחש מהפך פוליטי וקואליציה חדשה תצליח להקים ממשלה. לכשתוקם (וצריך להמתין בסבלנות עד שההסכם הקואליציוני ייחתם והממשלה החדשה תושבע), ניתן יהיה להתחיל במלאכת השיקום. זה לא יהיה פשוט כי צפוי שהקואליציה תהיה שמיכת-טלאים של הרבה רשימות קטנות שיש להן אינטרסים שונים ולנציגיהן יש שאיפות לייצוג אישי בצמרת המדינה. ולבסוף, למרות שחלק מהשיקום הצפוי כולל צעדים המוסכמים מראש על כל הרשימות בנוגע לביטול חוקים שיזמה הקואליציה הנוכחית כך שההתחלה אמורה להיות קלה - רצוי להימנע  מהתפיסה התמימה שהגיעו ימות המשיח: המבנה הקואליציוני החדש יהיה מועד לסכסוכים פנימיים וקשה להיגוי.

הבחירות הקרובות הן משאל-עם חוקתי

 

יכול להיות שזה יעבור. שהמצב ישתפר. יכול להיות שמיותר לתת לאירועים הלאומיים הפוקדים אותנו להכניס אותנו לדיכאון, כי הכל יהיה בסדר: בבחירות הקרובות יזכה גוש פוליטי חדש ברוב דמוקרטי שיאפשר לו להקים ממשלה יציבה - ממשלת שינוי. בכך, החשכה שאופפת אותנו כבר שבע שנים תחלוף. יהי אור!. מן הסתם זה לא יקרה בבת-אחת כי נגרמו לישראל נזקים משמעותיים, אבל העיקר - בקרוב יתחיל תהליך של שיקום לאומי ונפשי. סבלנות! רק נעבור את הקיץ - והכל יסתדר. ממשלה חדשה ואחראית תפעל לסיום מצב המלחמה, תושיט יד של שלום ושיתוף פעולה למדינות האיזור, תסיג את כוחות צה"ל, תחתור לחידוש המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני על הסכם מדיני, תשקם את השירותים הממשלתיים החרבים, תטהר את צמרת השירות הציבורי מגורמים פוליטיים הרסניים שהסתננו לתוכה, תשקוד על ביצור שלטון החוק, ותבטיח את שלום הדמוקרטיה. יהיה נפלא, פה בארץ חמדת-אבות! זה יקח אמנם זמן, אבל המנהרה תוצף אור. יחסי ישראל והעולם ישתפרו בהדרגה. בריחת המוחות תיפסק ואפילו נזכה לשיבתם של תושבי ישראל שהיגרו בשנים האחרונות (הם לא ירדו - רק חנו בארצות אחרות) ואולי גם להתחדשות העלייה לישראל. 

רק סבלנות: תנשמו עמוק, חכו לבחירות באוקטובר, ועשו כל מאמץ להשתתף בהן. אולי זה יקרה.

מצד שני, יכול גם להיות שזה לא יעבור. שלא ייווצר גוש פוליטי מנצח (לדוגמה, בגלל סכסוכי אגו בין מובילי הרשימות השונות), שאירועים חיצוניים (או מסע בחירות אפקטיבי במיוחד של נתניהו) יגבירו את התמיכה בו ברגעים המכריעים ויאפשרו לו לנצח בבחירות או לפחות לחסום את הקמתה של קואליציה חדשה ולכפות על ישראל בחירות חוזרות כשהוא נותר בראש ממשלת-מעבר. או-אז, סביר שהסיוטים שלנו יתגשמו: נתניהו יזכה להשלים את ההפיכה המשטרית, משפטו ייפסק, מוסדות המדינה יהפכו לנחלתם הפרטית של מקורביו ובני-בריתו, התקשורת תנוטרל סופית, הדמוקרטיה הישראלית תהפוך לסיסמה ריקה, הביזה החרדית תימשך ואף תתעצם, והסיכוי שישראל תסיים את הכיבוש ותיפרד מהפלסטינים יתרחק מאיתנו. הכל תלוי עכשיו בתוצאות הבחירות הקרובות. אלו כנראה הבחירות הדרמטיות שהיו בישראל, שכן הן אינן עוד משאל עם על "מה" (דרך) אלא על "מי": מיהי מדינת ישראל, מהו חזונה, מהם פניה. זהו משאל-עם חוקתי.

בניגוד לבחירות של 2022, מה שעומד הפעם על הפרק איננו הכרעה בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית (נניח). לא נוכל עוד לומר, כפי שטענו לאחר שממשלת נתניהו החלה לבצע הפיכה המשטרית בינואר 2023, ששאלת אופיה הדמוקרטי של ישראל לא עמדה מעולם על הפרק בעת מסע הבחירות ושמדובר לכן בהונאת הבוחר: כיום ברור לגמרי שמי שיתמוך במפלגות הקואליציה הנוכחית מסכים במפורש למסע לשינוי משטרי שמתנהל פה כבר קרוב לארבע שנים. מצביע כזה מכריז על עצמו בבירור שהוא מאמין שיש להחליש את כוחה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, ושהוא מסכים עם מצב שבו חוק שירות הביטחון לא יחול על המגזר החרדי.

מאימתי בחירות לכנסת הן משאל-עם חוקתי? התפתחות זו איננה מקרית: היא תוצאה של קואליציה של צד אחד של המפה הפוליטית (במקרה שלנו: ממשלת "ימין-על-מלא" שהוקמה על בסיס תוצאות הבחירות של 2022) שמנסה לנצל תוצאות חד-פעמיות לשינוי פרמננטי של אופי המשטר. מהלך זה מתאפשר על-ידי חולשתה המובנית של הדמוקרטיה הישראלית ובגלל העדר חוקה שיכלה להגביל את כוחה של הרשות המחוקקת לשנות משטר. כל המהלכים שראינו בשנים האחרונות - ריסוק מקבילית הכוחות התיאורטית של הדמוקרטיה, ההתרסה השיטתית כנגד זכותה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, הסירוב להכיר בחשיבותם של "שומרי הסף" של הדמוקרטיה וחיסולם בפועל, ההשתלטות על התקשורת, הטיהור בצמרת הסקטור הציבורי - כל אלו קרו למטרה יחידה: ריכוז כל הכוח השלטוני בידי רשות אחת - הממשלה ("משילות" - זוכרים איך זה שווק לנו כעיקרון נייטרלי של אופטימיזציה של ניהול מדינה?). וישנו גם עיקרון חשוב נוסף: כל הכוח השלטוני הזה מקורו בהצבעת הבוחר ( שהואדרה לרמת "העם"), המתבצעת ביום יחיד - יום הבחירות. מרגע ש"הבוחר אמר את דברו" - הנבחר איננו מוגבל עוד בכוחו ואיננו חשוף לפיקוח (הכנסת וועדותיה) ולא לביקורת שיפוטית (הרשות השופטת). ולכן, אופייה של ישראל (ולא רק החלטותיה בנושאים החברתיים והמדיניים) ייחרץ ביום הבחירות. לכן יום הבחירות הקרוב יהיה למעשה משאל עם חוקתי. צאו וחשבו לאיזה מאבק גורלי אנו מצפים באוקטובר הקרוב: The Winner Takes All. מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית לא תתקיים עוד, בעקבות הבחירות: היא תהיה דמוקרטית או שהיא תהיה יהודית.

עד שתיפול ההכרעה, הקואליציה מנסה לשנות את המציאות ולהשלים את ההפיכה המשטרית, אם במהלכי חקיקה ואם במעש (חרם על הייעוץ המשפטי, התעלמות מפסיקות בג"צ). הכתובת שהייתה על הקיר - מלחמת אזרחים - כבר איתנו, והיא כנראה תתעצם לקראת הבחירות. אבל איך כל זה קרה לנו? מדוע, למרות שהסקרים מראים שיש בציבור התנגדות מקיפה למהלכי הקואליציה, איננו רואים התנגדות אקטיבית? ואיך נסביר את היעדרו הבולט של דור הצעירים מההפגנות נגד מהלכי הקואליציה? האם לא ברור לכולנו שהאיום האמיתי על שלומה של המדינה איננו נעוץ באויב חיצוני ("שבע חזיתות") אלא ביריב פוליטי פנימי? ייתכן שהסיבה לפסיביות היא שרוב הציבור מאמין שמדובר בסיוט שיחלוף לכשתתפרסמנה תוצאות הבחירות, שהדברים יסתדרו מעצמם איכשהו, שמיותר ולא כדאי "לשבור את הכלים", ולכן הוא איננו יוצא לרחובות וממשיך לקיים את חובותיו למדינה. או שאולי "הצפרדע כבר התבשלה" והציבור ויתר. כדאי רק להפנים שישנה אפשרות שהסיוט לא הסתיים, שמדינת ישראל תשנה את פניה, ושכולנו נהיה שותפים במחדל לחורבנה.

השמש שוקעת על עידן נתניהו

 

אנו מתקרבים לסוף עידן נתניהו. זה יקרה בקרוב, או חלילה רק בעוד שנה-שנתיים, אבל אנו מתקרבים למפנה פוליטי שמשמעותו תחרוג מחילופי משמרת שגרתיים של מנהיג דמוקרטי. כי מדובר במנהיג שהשאיר חותם עמוק על מהלך ההיסטוריה של ישראל ועל פניה של הפוליטיקה הישראלית. לכשתסתיים מלכות נתניהו - מדינת ישראל תוכל לפתוח דף חדש בקורותיה.

היו לנתניהו הצעיר נתוני יסוד מבטיחים. הוא צבר שנולד וגדל בישראל, הוא היה הצעיר בראשי הממשלה של ישראל, היתה לו היסטוריה צבאית קצרה ומכבדת, הוא נהנה מחינוך והשכלה מעולים, הוא הקרין כריזמה נדירה והיה אורטור בולט. הוא היה אמביציוזי, בעל מודעות היסטורית ויומרה ברורה להנהיג את מדינת ישראל לקראת עתיד בטוח. תכונותיו אלו גרמו לכך שאפילו לאחר שהכזיב את הציבור בבחירותיו המדיניות המוקדמות וחלה התפכחות לגבי יושרתו - הוא עדיין נסך בציבור תחושה מאגית שהוא מסוגל לשנות כיוון באחת ולהנהיג את ישראל בדרך להצלחה מדינית. היה כזה רגע אפילו לאחר התבוסה הצבאית האיומה של ה-7 באוקטובר.

אבל זה לא קרה. הוא התגלה כמנהיג בינוני הנרתע כרונית מהחלטות גדולות, ונמנע מגיבוש והנחלת חזון אמיתי למדינה. מורשת-שמורשת, עם המון פאתוס, או כמו שאמר עליו אהוד אולמרט: "הוא שחקן תיאטרון - לא מנהיג". הוא היה, לכן, נביא-שקר: "מוכר" לעמו מסרים קליטים שרצה לשמוע. בעוד שהבעיה העיקרית שעמדה ועומדת בפני מדינת ישראל היא החתירה הסיזיפית לסיום בהסכמה של הסכסוך ההיסטורי הישראלי-פלסטיני - מהלך שהיה מאפשר לישראל לכונן שלום עם שכנותיה ופותח פתח להשתלבות כלכלית של מדינה יהודית במזה"ת - הוא נמנע מכל מהלך מדיני בכיוון. במקום זאת הוא זיגזג, דיבר בכפל לשון, וטיפח את התפיסה הכוחנית, הדמגוגית, הנוחה לעיכול. במקום להוביל את ישראל ליטול על עצמה הימור מחושב כדי להיחלץ אולי ממעגל האלימות האיזורי - הוא העדיף שלא ליטול בעצמו סיכונים פוליטיים וגרם בכך לישראל להיקלע למבוי סתום מדיני.

כשהסתבך לפני כעשור בתביעות משפטיות על רקע פרשיות של שחיתות-לכאורה - הסיר את המסכה הליברלית שעטה בשנותיו המוקדמות ויצא למלחמת הישרדות אישית חסרת-גבולות נגד רשויות החוק של המדינה. במלחמה זו כל האמצעים היו כשרים בעיניו: הסתה שיטתית של חלקי האוכלוסייה זה כנגד זה, התקפה פרועה על רשויות החוק (כולל מהלך פומבי להפיכה חוקתית) ועל התקשורת החופשית, טיהור הצמרת הפוליטית של מחנהו ממנהיגים בעלי יושרה והחלפתם בחבורת פוליטיקאים שהקריטריון היחיד שנדרש מהם הוא נאמנות אישית לו, וסיכול שיטתי של שדרת הניהול המקצועי של השירות הציבורי תוך התקפה אלימה על מעמדם ("פקידים" - כינו אותם אנשיו, נושאי דגל ה"משילות"). הדמוקרטיה היתה בפיו לסיסמה ריקה. דה-פקטו, ישראל היא כבר דמוקרטיה פצועה, עמוק במסלול להפיכתה לדיקטטורה פופוליסטית: הפרדת הרשויות שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת כבר איננה קיימת ומדובר למעשה בגוף יחיד, וגוף זה הכריז מלחמה על הרשות השופטת כצעד מקדים לקראת אפשרות שבג"צ יקבל החלטות שאינן מקובלות עליו.

מה תהיה המורשת שישאיר אחריו נתניהו? הוא ישאיר אחריו חורבן מדיני, מצוקה ביטחונית, דמוקרטיה פצועה, מבנה ממשלתי מפורק ואימפוטנטי, תרבות פוליטית נפשעת ושנאת אחים (בואכה מלחמת אזרחים מדממת). בתקופת כהונתו הוא לא רק הסיג את ישראל לאחור - הוא קלע אותה לאיום קיומי חיצוני ופנימי, וכל זאת כשהוא (והמקהלה המדברת שבה הקיף את עצמו) מדקלמים סיסמאות שקריות ונושאים לשווא שמות מקודשים: "ביטחון", "דמוקרטיה אמיתית", "ציונות" ו"יהדות".

לכשירד סוף-סוף מהבמה הציבורית, אנחנו ניאלץ להתמודד עם החורבן שהותיר. אינני סבור שהליכוד ימשיך להנהיג את ישראל אחריו (תחת מנהיג פוליטי אחר), שכן נתניהו יצר בכוונה ואקום מנהיגותי בסביבתו. אבל הקואליציה הבאה תצטרך להתמודד עם האיומים האחרים שייוותרו אחריו, שרידי המגפה הביביסטית: מבנה ממשלתי לא-פונקציונלי שאיננו תואם את צרכי המדינה, שנאת אחים, תרבות פוליטית ירודה, שקר כשפה תקשורתית מקובלת בין ההנהגה לציבור, תקשורת נכה, דמוקרטיה מדממת שמחייבת שיקום באמצעות חקיקה, ואת הדילמות המדיניות והחברתיות הגדולות. זה יקח הרבה זמן לישראל לחזור לעצמה.

לאילו שאלות יידרש הציבור בתום עידן נתניהו? הוא יידרש לשקם את הדמוקרטיה, לעלות מחדש על דרך המשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים בדרך להיפרדות אפשרית, ולהחליט מחדש על זהותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. זו תהיה משימת-אדירים. אם למדנו משהו בתקופת הממשלה האחרונה זה שבכל אחד מהנושאים הללו אין מדובר בוויכוח ידידותי המתקיים בתוך "המשפחה" (החברה הישראלית) אלא במלחמה מרה סביב השאלה מי ישתלט על ההגה. ההתקפה הפוליטית הנפשעת על הדמוקרטיה הישראלית לא היתה מופע רציונלי, תגובה לגילוי ליקויים אובייקטיביים בתפקוד הדמוקרטי - היא משקפת נכונות ברורה ולגמרי צינית של חלק מהחברה לבטל את האופי הדמוקרטי של ישראל כדי להבטיח לעצמו שליטה במוקדי הכוח שתאפשר לו לכפות את רצונו על כלל הציבור. המלחמה הארוכה בתולדות האומה, זו שהחלה באוקטובר 2023 (ולא בנובמבר 1947), לא צריכה להוביל אותנו למסקנה ש"אין עם מי לדבר" ו"לנצח תאכל חרב" ושצריך להשתפר ב"ניהול הסכסוך" וש"ביחד ננצח", אלא להבנה הברורה שאין בעולם הנאור מי שיאפשר לישראל להמשיך לשלוט בכוח בעם אחר, ושאותו פלג של החברה הישראלית שמתעקש על הכרעה בכוח הזרוע של העם הפלסטיני - איננו יכול להיות בן ברית שלנו במסע הציוני. סביר גם שאין לו עניין בכך, כי אנחנו - בעיניו - רפי-שכל או סתם תבוסתנים. ובמאבק על זהותה היהודית-דמוקרטית של ישראל, אני סבור שהקיץ הקץ על ההזייה הרומנטית שטיפחנו לאורך השנים, על חיים במדינה ליברלית עם כמה "קישוטים" יהודיים שתפקידם בעיקר לנסוך אווירה תרבותית וזיקה מסורתית: זו איננה מדינה ליברלית אלא מדינה שראשיה מתכופפים בפני המימסד הדתי, שנשטפת מאז 1967 על-ידי גלים של קנאות דתית. היא איננה יותר מדינה יהודית ודמוקרטית - היא הולכת והופכת למדינה יהודית-אורתודוקסית.

כיצד נתמודד עם האתגרים העצומים שבפנינו? בטח שלא על-ידי אימוץ אידיאולוגיה של מרכז פוליטי: מדובר באוקסימורון - למרכז אין אידיאולוגיה. הוא משמש ארץ מקלט למצביעים שמתעצלים לגבש לעצמם עמדה מדינית וחברתית ברורה, ל"מנהיגים" שאין להם פרוגרמה ולא מצע והם מציעים למכירה רק את עצמם (עם או בלי גלריה מחמיאה של "סלבס"), לאנשים-לכל-עת החוששים שמא חו"ח ידבק בהם אות קין פוליטי אם ינקטו בעמדה ברורה, ולאופורטוניסטים שרוצים לשמור לעצמם אופציה לנוע מקואליציה לקואליציה ללא עכבות אידיאולוגיות. למרבה המבוכה, חמש או שש רשימות מתגודדות כיום במרחב האידיאולוגי הלא-מוגדר הזה. הן אינן נבדלות זו מזו אלא בפרסונות שבראשן. 

האם אתה יודע, מצביע פוטנציאלי של אחת מרשימות המרכז, מהן הפרוגרמות הפוליטיות של הרשימות השונות? מה תשובותיך לשלוש השאלות שאליהן נידרש כחברה לאחר הבחירות הקרובות? We Shall See?

היכן מצויה הדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?*

 

במאמר שהתפרסם ב"הארץ" ביום 15.5.26 ושעליו חתומה עו"ד יולי נובק - מנכ"לית ארגון "בצלם" - היא חולקת על אמירתו של יאיר גולן (במאמר שפורסם גם הוא ב"הארץ") כי "להיות שמאל ציוני פירושו לדבוק בעיקרון חלוקת הארץ". המסר שלו לבוחר, להבנתה, הוא: "גם אם נתקדם להסדר קבע, השליטה הצבאית על הפלסטינים תישאר, ותשמר את יחסי הכוחות שבמסגרתם מיליוני פלסטינים חיים באימה מתמדת מפני אלימות מצד כוחות הביטחון או אזרחים ישראלים הנהנים מחסינות". לדברי נובק, "הדבקות של גולן בעיקרון חלוקת הארץ אינה מציעה דרך חדשה, אלא ממחישה עד כמה הצליח המשטר הישראלי לצמצם את גבולות הדמיון שלנו ולסגור אותנו בתוך תפישת עולם שבה הפרדה ושימור עליונות יהודית, תוך שלילת זכויות ממיליוני בני אדם, נשמעים כמו פתרון מוסרי ואפילו "שמאלני". מערכת פוליטית [שחותרת] לשמר רוב של קבוצה אתנית-לאומית מסוימת אינה דמוקרטיה ... אלא היא משתמשת ... בהנדסה דמוגרפית לשימור עליונות של קבוצה [אתנית] אחת על חשבון האחרת".

אני מציע לחשוב אחרת. אני מציע להכיר בכך שאנו ניצבים בפני אתגר אדיר, הרבה יותר מורכב משחשבנו בתחילת דרכנו, כיצד לפתור (בהסכמה) את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכלל לא בטוח שהדבר אפשרי: בנאומו בפני הפרלמנט הבריטי בחודש פברואר 1947 (חודשיים לפני שממשלת בריטניה החזירה לאו"ם את המנדט על פלשתינה-א"י ו-9 חודשים לפני שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה על סיום המנדט הבריטי ואימוץ תוכנית החלוקה), דיווח שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על כישלון מתסכל של המאמצים שנמשכו מאז סיום מלחה"ע II בהובלת בריטניה וארה"ב ובהשתתפות משלחות ערביות ויהודיות. הוא סיכם, בין היתר, במילים (תרגום שלי): "ממשלת הוד מלכותו ניצבת בפני קונפליקט עקרונות בלתי ניתן לגישור. בארץ ישראל יש כ-1,200,000 ערבים וכ-600,000 יהודים. עבור היהודים, העיקרון המרכזי הוא הקמת מדינה יהודית ריבונית. עבור הערבים, העיקרון המרכזי הוא להתנגד עד הסוף להקמת הריבונות היהודית בכל חלק בארץ ישראל". 

דבריו אלה של שר החוץ הבריטי מהדהדים עדיין במלאת מאה שנים לסכסוך ולאור אי-ההצלחה של הניסיונות הקודמים לסיים את הסכסוך. אז אמנם אסור לנו להתייאש וחובה עלינו להמשיך להתעקש על מציאת הפתרון, אבל האמנם עשינו כל מה שאפשרי כדי למצוא אותו?

בהעדר שיח קונסטרוקטיבי בין הצדדים לסכסוך התמכרנו לדיון פנימי, המתנהל בנוכחות צד אחד. כתוצאה, אנו שוגים בהזיות כאילו קיימת אפשרות שישראל תשלוט (מדינית, או רק צבאית) בכל השטח שממערב לירדן, בין אם לטווח הארוך ("סיפוח") או שרק לתקופת ביניים עד שהצד הפלסטיני ייעתר לדרישות הישראליות ("ניהול הסכסוך"). אינני מאמין שקיימת אפשרות להימנע מחלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות, ואני סבור שעלינו לנצל את רעידת האדמה המדינית שהתרחשה במזה"ת בעשורים האחרונים כדי לנסות להגיע לפתרון בינלאומי מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה כנראה יחייב אותנו להיפרד מכמה חלומות טריטוריאליים, אבל זה בנפשנו: אין לדעתי דרך אחרת להבטיח את המשך קיומה בביטחון של ישראל. וחוץ מזה: התנועה הציונית קמה כדי להקים מדינה ריבונית לעם היהודי – לא כדי להשתלט על שטחי ארץ ישראל (למרות קיום זיקה היסטורית של העם לארץ).

ולגבי טענתה של נובק על הנדסה דמוגרפית צינית שמטרתה לשמר עליונות של קבוצה אתנית אחת על-חשבון האחרת: היסטורית, דומני שכל ניסיון ליישב סכסוכים אתניים מתבסס על אלמנט של חלוקה גיאוגרפית של שטח המריבה בין הצדדים, כלומר על הפרדה. במצבים קיצוניים החלוקה מלווה במהלכים של "הזזת" (ואפילו "החלפת") אוכלוסייה כדי להבטיח את ההפרדה וליצור מלאכותית רוב אתני בכל אחד משני צידי קו-הפרדה. באחרים – החלוקה מנסה להימנע מ"הזזת" קבוצות אוכלוסייה ונשענת במקום זאת על שרטוט יצירתי של קווי הפרדה מדיניים סביב ריכוזי אוכלוסייה קיימים. אין בצעדים אלו כשלעצמם צעד ציני או לא-מוסרי: הרעיון המנחה אותם הוא שניתן לשכך סכסוך אתני על-ידי הפרדה פיזית בין הצדדים הניצים. גישה זו גם מתיישבת עם החזון הציוני לכונן מדינת-לאום יהודית - לא מדינת כל אזרחיה שמשאת נפשה היא אחיזה בשטח גיאוגרפי. נזכור רק שהפרדה אתנית מלאה איננה אפשרית בגלל פיזור היישובים הקיים כיום, והיא גם איננה צריכה להוות תנאי להסכם עתידי: יכולים להתקיים מיעוט ערבי במדינה היהודית וכנגדו מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית. זה אומר שלא מתחייב פינוי של תושבים פלסטיניים משטח המדינה הישראלית או פינוי של תושבים יהודים משטח המדינה הפלסטינית כתנאי להסכם.

בהחלט ייתכן שהמשימה תהיה קשה ושהפתרון המבוקש איננו נמצא "על המדף", בספריית ההצעות הקודמות לפתרון הסכסוך. ייתכן שלצורך גיבוש הסכם נידרש למאמץ יצירתי ולנכונות להיעתר לרצונותיו של הצד השני. ייתכן שנגיע למסקנה שפתרונות העבר שקידשו את גבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") והתעקשו על כך ש"ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים" אינם מהווים בסיס סביר להתקדמות אלא מגבילים אותנו בתהליך גיבוש ההסכמה. ואולי כדאי היה שניתן לצד השני להביע רצונות במפורש במקום שננסה לנחש אותם במשחק התפקידים המיותר שאנו מנהלים בתוך הציבור הישראלי.

*רשימה זו התפרסמה (בשינויי עריכה קלים) במדור "מכתבים למערכת הארץ", 20/5/26

ועדת חקירה ממלכתית היא אחריותנו - לא אחריות בג"צ*

 

במאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב-24.4.26 ("התירוץ המוחלט" - רוית הכט) טוענת הכותבת על הדיון בבג"ץ בנושא הקמת ועדת-חקירה ממלכתית: "נראה כי העמדה המועדפת על חברי ההרכב היא להימנע מלכפות על הממשלה [הקמת] ועדת חקירה ממלכתית...".

אפשר אולי להבין את רתיעת הרשות השופטת ממתן הוראה מחייבת לרשות המבצעת. למרות שעצם פעולתה של ועדת חקירה ממלכתית לנושא מלחמת ה-7 באוקטובר היא חיונית לביטחון ישראל – העיתוי הנוכחי הוא בעייתי לאור קירבתן של הבחירות לכנסת. ועדת חקירה ממלכתית תהווה מוקד מיותר של סערה פוליטית: שני המחנות הניצים מצפים ממנה בעיקר לפרסם מסקנות אישיות (ולא מסקנות מערכתיות), ואלו אינן רלוונטיות לגבי הצמרת הפיקודית (שכבר הוחלפה) ולא לגבי הצמרת הפוליטית (כי לפי לוח הזמנים הסביר מסקנות הוועדה לא תתפרסמנה לפני מועד הבחירות). סביר יותר, לכן, שלגבי אחריות הדרג הפוליטי יכריע הבוחר. ועדת החקירה, לכשתקום, תוכל להתמקד בפן המערכתי, בזיהוי כשלים, ובהמלצות לגבי העתיד.

ולמרות זאת, יש לי קושיה למצדדי הקמת הוועדה לאלתר, שלהערכתי מה שמניע אותם הוא בעיקר הרצון להטיל אשמה פרסונלית ולבוא חשבון: מדוע שההכרעה תובא בכלל לפתחו של בג"צ? אם אתם בטוחים שהאירוע של ה-7 באוקטובר מחייב הקמת ועדת-חקירה ממלכתית – למה שלא תצאו לרחובות לזעוק על כך? למה שתסתפקו בעתירה משפטית? ומה אם בג"צ יחליט לדחות את העתירה בהנמקות משפטיות כלשהן - אז ויתרתם? קומו ועשו מעשה – אל תהיו הצד החלש והנפגע שמשליך את יהבו על התערבות המורה/ההורה: יש לכם עוד דרכים לפעול. האם לגבי ה-7 באוקטובר הייתם מסתפקים בתלונה למועצת הביטחון של האו"מ?

אם הממשלה מסרבת להקים ועדת-חקירה ממלכתית – תפגינו, תשבתו, תשביתו. אם הממשלה פוטרת צעירים חרדים מגיוס לצה"ל – תשקלו היטב אם החברים ליחידת המילואים הם עילה סבירה להמשיך לשרת. אם צה"ל עומד מהצד בהתקפות של תושבים יהודים על כפרים פלסטיניים ביהודה ושומרון – תשקלו אם אתם מוכנים להיות שותפים לכך. אם משטרת ישראל הופכת למיליציה פרטית של השר לבט"ל ומתאמצת למנוע הפגנות בניגוד להוראות היועמ"ש – שיקלו אם סביר שתמשיכו להתנדב למשטרה. אם אירועים ממלכתיים הופקעו לטובת יקירי מחנה פוליטי אחד – שיקלו אם תשתתפו בהם (אפילו כמקבלי כיבודים). אם ערוצי התקשורת משדרים תעמולה פוליטית במקום דיווח חדשותי – שיקלו אם להמשיך לצפות בהם.

אל תסתתרו מאחורי הסינרים של הרשות השופטת.

*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 1/5/26

עכשיו זה רק עלינו: רשימה ליום העצמאות ה-78

 

129 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון ו-78 שנים לאחר הקמת המדינה, החברה הישראלית נקרעת ל"שבטים", כולם מומצאים, ששוטמים זה את זה. שוטמים עד כדי איום במלחמת-אזרחים אלימה. החזון הציוני-מדיני אודות "כור היתוך" שיצרוף את קהילות ישראל לעם אחד - הולך ומתפוגג לטובת התבדלות, הבלטה דווקאית של השונה והעדפת אינטרסים מיגזריים על טובת הכלל. תהליך זה נמשך כבר שנים ארוכות כשהוא מונע על-ידי שיסוי מכוון שמופעל על-ידי נתניהו לצרכים פוליטיים, אבל הוא הואץ מאז שקמה הממשלה הנוכחית ועוד יותר מאז שפרצה מלחמת "חרבות הברזל". הוא מאיים בבירור על עתידה של ישראל.

איש לא השלה את עצמו שבניית לאום יהודי חדש לאחר אלפיים שנות גלות תהיה תהליך קל. היה ברור ש"דור המדבר" איננו הומוגני ומדבר בבליל שפות, שהרפלקס הממלכתי והסולידריות החברתית אינם טבועים עדיין בציבור ויש לטפח אותם בהתמדה, ושיצירת זהות ישראלית משותפת תהיה כרוכה במאמץ חינוכי ותרבותי עצום שיימשך שנים. היה כמובן גם אתגר ברור של עצם הקיום הביטחוני והכלכלי של המדינה החדשה המוקפת אויבים. אבל היתה אופטימיות בקרב רוב הציבור שניתן להגשים את החזון ולבנות, פה בארץ חמדת-אבות, עתיד חדש לעם היהודי. ובעיקר - היתה תחושה מתמשכת של נס ככל שהחלום הפך למציאות. זה העולם שבו בגרנו - עולם של ציפיה ותקווה, עולם של תחושת ממלכתיות חדשה, עולם של גאווה בהישגים המצטברים, עולם של אמונה בדמוקרטיה ובכללי מוסר בינלאומיים, עולם של ערכי תרומה ואף הקרבה של הפרט למען הכלל. 

הסתכלו מסביב: זה נגמר. הפוליטיקה הישראלית הכזיבה, הזדהמה והתרסקה. היא מתפרנסת (ומפרנסת את) העימות הקמאי בין "אנחנו" ו"אתם", והיא שוקדת בכפייתיות לאתר סדקים מזדמנים בחברה הישראלית ולהרחיבם לכדי סכסוכים בין "שבטים". האנרגיה שפעם פעלה להיתוך וליצירת ציבור אחד מלוכד - מופנית עתה לפירוק העם לגורמים. ולתנועה הפוליטית שמובילה את תהליך הפירוד בין חלקי העם קוראים - למרבה האירוניה - "הליכוד".

הדמוקרטיה הישראלית מדממת בשנים האחרונות: הממשלה פועלת בגלוי (ואף בהתרסה) מחוץ לגבולות החוק; הכנסת פועלת בבולמוס להעביר חקיקה פרטית (כדי לעקוף את מנגנוני הבקרה המוטמעים בתהליכי החקיקה הממשלתית) שמטרתה להעניק כוח מוחלט לדרג הפוליטי על-ידי ביטול מנגנונים קיימים של בקרות ואיזונים שעומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי; המשטרה הפכה לגוף מיליציוני שנשלט על-ידי הדרג הפוליטי, חורג מסמכויותיו החוקיות, איננו מקבל עוד את מרות הייעוץ המשפטי ונמנע מלעסוק במלחמה בשחיתות פוליטית; בראשות השב"כ, אירגון חשאי שעלול להפוך בקלות למכשיר לרדיפת הציבור הדמוקרטי, הועמד מקורב למלכות; צה"ל ממרה את הוראת בג"צ להוציא לאלתר צווי גיוס לכ-60 אלף צעירים חרדים שחוק הגיוס חל עליהם, ובמקביל מספק מטריית הגנה לפורעים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון; הרשות השופטת הולכת ונחלשת מול מיתקפה אלימה וגלויה מצד הדרג הפוליטי ומראה סימנים של רתיעה מעימות גלוי עימו; ולבסוף: נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת ומבקר המדינה בחרו לנטוש את מחויבותם הממלכתית ולשמש כלי משחק פוליטיים בידי נתניהו. כל זה קורה נוכח עינינו כי האויב הפנימי איננו מהסס עוד: רק הוא - לדעתו - מייצג את העם; פניו להרס הדמוקרטיה הישראלית כאמצעי להשגות מטרות שחשובות יותר בעיניו. כי זאת יש לזכור: השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנבחרי הציבור לפעול בהתאם למנדט שקיבלו מהבוחר ובכפוף למבנה של איזונים (הפרדת רשויות) שמבטיח שלא ניתן יהיה לרכז את מלוא הכוח הממלכתי בידי רשות אחת; המטרה של הקואליציה הנוכחית היא להפקיע את כל הכוח ולרכזו בידי הממשלה הנוכחית (תחת הכותרת השקרית "משילות") ואולי גם להבטיח שהמדיניות הנוכחית תתקבע לתמיד על-ידי מניעה של תנועה עתידית נגדית של המטוטלת הדמוקרטית. 

החרבתה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחלפתה במדינה לאומנית-דתית נמשכת בחסות מלחמה בלתי-נגמרת באויב חיצוני. אלא שהמאבק באויב החיצוני הוא הסחה - לא כורח המציאות ולא ציווי ביטחוני אמיתי. הקריאה לעיבוי השורות הצבאיות דיללה את השורות במאבק על הדמוקרטיה. "עכשיו לא הזמן למחאה!" - מטיפים הורסי הדמוקרטיה - "עכשיו הזמן להיות פטריוטים!". ומי שמתנגד למהלכי ההפיכה המשטרית מואשם בחוסר פטריוטיות ואפילו בבגידה. אבל פטריוטיות זו היא הונאה: היא קוראת לנו להפקיר את החזית הפנימית, הדמוקרטית, למען החזית החיצונית, הצבאית. ובזמן שהעיניים שלנו נעוצות באירוע הביטחוני התורן - העורף שלנו מותקף. נזכור שהנימוק המכריע להמשיך את הלחימה בחזית הצבאית איננו מדיני אלא פוליטי: אין יעד מדיני סביר שהמשך הלחימה משרת - זהו רק הרצון להשלים בינתיים את ההפיכה השלטונית, לשנות את פניה של ישראל, ובעיקר - לבטל את משפטו של נתניהו. והחזרה הנלהבת של חברי הקואליציה למלאכת ההפיכה החוקתית מעידה על כך: האויב האמיתי של הממשלה איננו נמצא מעבר לגבול - הוא אנחנו, מגיני הדמוקרטיה הליברלית.

אם ולכשתסתיים המלחמה - זה עלול להיות מאוחר מידי: נגלה שאנו חיים כבר במדינה אחרת. בזמן שהשתכנענו ש"הותקפנו באכזריות" וש"העולם כולו נגדנו" והתגייסנו להילחם באויב החיצוני - נעלמה המדינה שבה חיינו. היא תוחלף במדינה לאומנית-דתית, לא-דמוקרטית, שמאמינה שהדרך היחידה לשרוד במזה"ת היא להשתלט בכוח על מלוא שטחי ארץ ישראל. זוהי אסטרטגיה חסרת-סיכוי: העם היהודי קצר-הרוח והמשועבד לחלומות-שווא של "ניצחון מוחלט" לא יצליח לנצח בכוח הזרוע את הסבלנות ויכולת הספיגה של עמי המזה"ת, ובעיקר של העם הפלסטיני. זה לא יהיה סופו של החזון הלאומי הפלסטיני (הוא ישרוד את העימות) אבל זה יהיה אסון לחזון הציוני: אין קיום במזרח התיכון למדינה יהודית שמניפה דגל לאומני-דתי וקוראת תיגר על שכנותיה ועל שאר העולם, אם בשם הבטחה אלוהית או בשם הצדקה מופרכת של צורך ביטחוני. גם הנס הכלכלי של המשק הישראלי, שעל גבו נישאנו בגאווה שנים רבות - יימוג באחת, ואיתו האשלייה הכה-משכרת של עוצמה ביטחונית שמגינה עלינו. זו תהיה עוד דיקטטורה במרחב גיאופוליטי מפגר, רווי-שנאה ולא-יציב. זו תהיה מדינה פשיסטית שמאמינה בחיים על החרב, מבודדת בעולם, מצורעת. היא לא תאריך ימים.

מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להגן על קיומה של המדינה הציונית? הגיע הזמן להתפכח מהאשלייה של "אנשים אחים אנחנו" ומהאמונה שאחדותו של הציבור היהודי חשובה יותר מהישרדותה של מדינת ישראל הציונית-ליברלית המאמצת את עקרונות הכרזת העצמאות. הגיע הזמן לשחרר את הזעם על ההתקפה הדורסנית של הקואליציה הנוכחית על הדמוקרטיה, על הנכונות של קבוצות אוכלוסייה בישראל לוותר על הממלכתיות רק כדי לזכות בהטבות מיגזריות, על הטפטוף המתמשך של ארס שמפורר עוד ועוד את החברה הישראלית רק כדי לשמר את האחיזה השלטונית של הממשלה, על ההפקרה הנפשעת של עתידה של ישראל בשם נבואת שקר על עתיד ורוד, על דרדור השירות הציבורי והחלפת הדרג הניהולי שלו במלחכי-פנכה רק כדי שאלו יאפשרו למשטר הנוכחי להמשיך לאחוז בשלטון, על ציבור שלם שמסרב לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי ומקדיש את כל כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות כלכליות, ועל התמשכותה חסרת התוחלת של המלחמה שגובה מאיתנו מחיר דמים בכל שבוע שעובר. בלי זעם, אם נשמור על כללי התנהגות ג'נטלמניים - זה עלול להיגמר באסון לישראל.

זה לא יסתיים מעצמו אם נמשיך להשקיף, פסיביים, על המתרחש. ההפיכה החוקתית תימשך במלוא המרץ, רדיפת הציבור הליברלי והתקשורת החופשית תימשך ותתעצם, המלחמה לא תסתיים אף פעם (ככל שנמשיך להתייצב לשירות הביטחון), החרדים לא יסכימו להתגייס, הסיפוח האלים המתרחש בשטחי יהודה ושומרון יימשך, ההדתה תשתלט על תחומי חיים נוספים, יש חשש סביר שהבחירות הדמוקרטיות תיפגענה בגלל התערבות הקואליציה הנוכחית בתהליכי הבחירות, והמשק הישראלי ייקלע למשבר כלכלי בגלל כישלון בלתי-נמנע להתמודד עם הוצאות הביטחון העצומות. 

אין לנו למי לפנות לסיוע: אין לנו מה לצפות מהאופוזיציה הפוליטית המפולגת, שעסוקה בעיקר במלחמות-אגו בין מנהיגים-בעיני-עצמם במקום לשלב כוחות להצלת ישראל. וכדאי שניגמל מהמשחק האינפנטילי לבחור את היורש ונתמקד בשאלה למה אנחנו מצפים מההנהגה הפוליטית הבאה: לא מי, אלא מה. לא היורש - רק אנחנו יכולים לשנות את העתיד, אם נצא בהמונינו לרחובות, אם נצליח להרחיב את מעגל המפגינים כך שגם בני הדור הצעיר ודור הביניים יצטרפו להפגנות (הרי כל המאמץ הוא בשבילם!), אם נפריע בכל כוחנו לקואליציה להשלים את מזימתה, ואם נבטיח שביום הבחירות יתייצב ציבור עצום כנגד ממשלת הזדון הזו.

אם נקום ונפעל - נצליח להדיח את ממשלת הזדון. או-אז נוכל להתפנות למלאכת השיקום. ובראשיתה - טיהור: לא נשכח ולא נסלח לאלו שקמו על הדמוקרטיה הישראלית להשמידה. לא נשכח את ההנהגה הפוליטית שהובילה את המהלך, את השותפים הפוליטיים שאפשרו את המהלך תמורת אתנן, את משתפי הפעולה בהרס המערכת הדמוקרטית, את המסיתים שהפעילו את "מכונת הרעל", את מלחכי-הפנכה שנרתמו להרס תמורת משרות וכיבודים, ואת הציבור המתלהם והשוטה שהצטרף למקהלת ההסתה מתוך שנאה עיוורת שמעולם לא הבנו את עומקה. עם כולם נבוא חשבון. כי אם יש דבר שהפנמנו - זו ההבנה את שקר "האחדות" ו"אנשים אחים אנחנו". לא נטעה בכך שוב. "ראינו להם".

וכשנצא למרחב נפעל לבטל את הנזקים העמוקים שיצרה קואליציה זו למערכת הפוליטית ולהפרדת הרשויות, נהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית-ליברלית וחילונית, ונכיר בזכויותיהם הלאומיות של בני העם הפלסטיני ונתחייב לפעול ביחד איתם להגשמת זכויותיהם אלו.

ולבסוף, לרגל היום הנורא הזה, ניזכר במחיר הנורא ונישא תפילה:

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

וְאַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדֹר דֹּר.