‏הצגת רשומות עם תוויות אישי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אישי. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 22 ביולי 2026

יצאנו לישורת האחרונה של המירוץ להפיכה חוקתית

 

עם סיום המושב האחרון של הכנסת ה-25 יצאנו לישורת האחרונה של המירוץ להשלמת ההפיכה החוקתית. סיום המירוץ צפוי ב-27.10.26 - מועד הבחירות לכנסת ה-26 - אבל ייתכן שצפויות לנו עוד הפתעות. ייתכן שהבחירות הכלליות תידחינה מסיבה כלשהי, ייתכן שלא תתקבל בהן הכרעה פוליטית ויידרש סיבוב בחירות נוסף, וייתכן שתוצאות הבחירות לא תתקבלנה על-ידי הממשלה המכהנת.

אנחנו חיים ומתנהלים מזה כעשור וחצי בתוך מחזה שעלילתו נכתבת על-ידי נתניהו. עלילת המחזה לא נכתבה מראש - היא מאולתרת על-ידי נתניהו בהתאם לצרכיו הפוליטיים והיא מפתיעה אותנו מחדש בכל מיפנה. רק המטרה שקופה: לחלץ את נתניהו ממשפטו כדי למנוע את כניסתו לכלא. מן-הסתם, היו פעם לנתניהו תוכניות ויעדים שונים, וחלקם היה קשור לחזון המדיני-ביטחוני שלו. בשנים האחרונות נותר רק יעד בודד: המילוט מהתהליך המשפטי שבו הוא נתון. כל מהלכיה ההרסניים של הקואליציה הנוכחית מתיישבים עם מטרה זו, ורק איתה: אין סימנים למניעים אחרים. מאחר שמאבקו של נתניהו לעצירת משפטו טרם נשא פרי - הוא צפוי להימשך ואף להיות נואש. כדאי לקחת זאת בחשבון: הרע ביותר אינו מאחורינו - הוא כנראה עוד לפנינו. צפוי לנו מאבק פוליטי מדמם במסע הבחירות שעומד להתחיל. לא נראה עוד סיסמאות מיתממות על "ביחד ננצח" ועל אחדות - המסכות נקרעו והרעל רק יתגבר.

המאבק הפוליטי במערכת הבחירות ישא אופי שונה, תוקפני וממוקד יותר, ממה שראינו עד כה. הוא עלול לגלוש לאלימות פיזית. לא עוד אווירת טרום-פריימריז ליכודי שגורמת לפוליטיקאים אינדיבידואליים להתחרות זה בזה באמצעות הכרזות קיצוניות כדי למצוא חן בעיני ה'בייס' (והבוס) - המתקפה על היריב הפוליטי תהיה מאורגנת, סדורה, אולי פחות מטורללת אבל יותר ארסית וממוקדת. העיסוק הציבורי והתקשורתי בחרדים ידעך לאחר שפרשו, שבעים, לבתיהם - ההתקפה תתמקד כנראה במנהיג המסתמן של האלטרנטיבה השלטונית: גדי אייזנקוט. 

המאמץ להפיכה חוקתית נבלם אמנם ברובו, אבל הוא לא צפוי להיחלש. שטף החקיקה הבוטה של הכנסת בשבוע האחרון לכהונתה הניב סידרה של חוקים. חלקם ייכנסו לתוקף רק לאחר הבחירות, חלקם ייפסלו כנראה על-ידי בג"צ, וחלקם יהווה עילה להתלקחות מערכה חדשה בין גורמי הקואליציה לבין מערכת אכיפת החוק. צפויים מהלכים שלטוניים שמטרתם יצירת עובדות בשטח, צפוי שהממשלה תסרב לקיים את פסיקות בג"צ, וצפויה מיתקפה אלימה ומכוערת על הרשות השופטת ועל היועמ"שית. לא מדובר בהכרח בניסיון להשיג הישגים ממשיים אלא גם לשרת נרטיב: ההתקפה על רשויות החוק הפכה כבר לדגל המלכד את תומכי הקואליציה הנוכחית. זה יהיה מבחן חדש לציבור, ושדה המערכה יהיה המרחב הציבורי: גורמי המחאה שפעלו באפקטיביות ב-2023 יצטרכו להתגייס מחדש להפגנות המוניות אם ירצו למנוע מהממשלה לממש משבר חוקתי. מי שיחשוש ממלחמת אזרחים מגדיל את סיכוייו לנחול מפלה דמוקרטית.

בסוף יהיה בסדר? לכאורה, הסקרים המתפרסמים מצביעים כבר זמן רב על ניצחון לקואליציה אלטרנטיבית (למרות שחלוקת המנדטים בין מרכיבי הקואליציה טרם התייצבה והיא משתנה במידה רבה לאורך זמן) ולסיום עידן נתניהו. אבל אנחנו נמצאים רק בישורת האחרונה - לא בקו הסיום, והדברים עוד יכולים להשתנות. הם כנראה ישתנו כי הגושים הפוליטיים מעט פריכים (כ-10% מהמצביעים הפוטנציאליים של הגושים עדיין מתלבטים), כי חלוקת הכוחות בין מרכיבי הקואליציה האלטרנטיבית נמצאת עדיין בתהליכי שינוי, כי ריבוי הרשימות העצמאיות במרחב שמכונה "המרכז הפוליטי" יוצר פוטנציאל לסכסוכים פנימיים שיפריעו להתגבשות קואליציה מוצקה, וכי המצב המדיני-ביטחוני של ישראל איננו יציב כיום ואירועים ביטחוניים (לרבות אירועים שמטרתם מראש היא השפעה על מהלך הבחירות) עלולים לגרום לתזוזות בדעת הקהל.

מי שמצפה בכיליון עיניים לחילופי שלטון ולהקמתה של קואליציה חדשה צריך להתאזר בסבלנות ובנחישות לקראת מערכת הבחירות הסוערת שמצפה לנו. אין טעם להתרשם יתר-על-המידה ממה שייאמר וייכתב בחודשים הקרובים: הכל צפוי, וצריך רק למקד את המבט בכדור (קיום בחירות דמוקרטיות וחופשיות ללא הפרעות וללא התערבות פוליטית). צריך להירתם להבטחת התהליך הדמוקרטי כרוחו וכלשונו, לדוגמה באמצעות התנדבות לגורמים שמבטיחים לשמור על טוהר הבחירות הדמוקרטיות. וצריך כמובן להשפיע ולהתייצב להצבעה.

אני מעריך שיש סיכוי גבוה שבבחירות הקרובות יתרחש מהפך פוליטי וקואליציה חדשה תצליח להקים ממשלה. לכשתוקם (וצריך להמתין בסבלנות עד שההסכם הקואליציוני ייחתם והממשלה החדשה תושבע), ניתן יהיה להתחיל במלאכת השיקום. זה לא יהיה פשוט כי צפוי שהקואליציה תהיה שמיכת-טלאים של הרבה רשימות קטנות שיש להן אינטרסים שונים ולנציגיהן יש שאיפות לייצוג אישי בצמרת המדינה. ולבסוף, למרות שחלק מהשיקום הצפוי כולל צעדים המוסכמים מראש על כל הרשימות בנוגע לביטול חוקים שיזמה הקואליציה הנוכחית כך שההתחלה אמורה להיות קלה - רצוי להימנע  מהתפיסה התמימה שהגיעו ימות המשיח: המבנה הקואליציוני החדש יהיה מועד לסכסוכים פנימיים וקשה להיגוי.

יום שבת, 4 ביולי 2026

הבחירות הקרובות הן משאל-עם חוקתי

 

יכול להיות שזה יעבור. שהמצב ישתפר. יכול להיות שמיותר לתת לאירועים הלאומיים הפוקדים אותנו להכניס אותנו לדיכאון, כי הכל יהיה בסדר: בבחירות הקרובות יזכה גוש פוליטי חדש ברוב דמוקרטי שיאפשר לו להקים ממשלה יציבה - ממשלת שינוי. בכך, החשכה שאופפת אותנו כבר שבע שנים תחלוף. יהי אור!. מן הסתם זה לא יקרה בבת-אחת כי נגרמו לישראל נזקים משמעותיים, אבל העיקר - בקרוב יתחיל תהליך של שיקום לאומי ונפשי. סבלנות! רק נעבור את הקיץ - והכל יסתדר. ממשלה חדשה ואחראית תפעל לסיום מצב המלחמה, תושיט יד של שלום ושיתוף פעולה למדינות האיזור, תסיג את כוחות צה"ל, תחתור לחידוש המשא-ומתן הישראלי-פלסטיני על הסכם מדיני, תשקם את השירותים הממשלתיים החרבים, תטהר את צמרת השירות הציבורי מגורמים פוליטיים הרסניים שהסתננו לתוכה, תשקוד על ביצור שלטון החוק, ותבטיח את שלום הדמוקרטיה. יהיה נפלא, פה בארץ חמדת-אבות! זה יקח אמנם זמן, אבל המנהרה תוצף אור. יחסי ישראל והעולם ישתפרו בהדרגה. בריחת המוחות תיפסק ואפילו נזכה לשיבתם של תושבי ישראל שהיגרו בשנים האחרונות (הם לא ירדו - רק חנו בארצות אחרות) ואולי גם להתחדשות העלייה לישראל. 

רק סבלנות: תנשמו עמוק, חכו לבחירות באוקטובר, ועשו כל מאמץ להשתתף בהן. אולי זה יקרה.

מצד שני, יכול גם להיות שזה לא יעבור. שלא ייווצר גוש פוליטי מנצח (לדוגמה, בגלל סכסוכי אגו בין מובילי הרשימות השונות), שאירועים חיצוניים (או מסע בחירות אפקטיבי במיוחד של נתניהו) יגבירו את התמיכה בו ברגעים המכריעים ויאפשרו לו לנצח בבחירות או לפחות לחסום את הקמתה של קואליציה חדשה ולכפות על ישראל בחירות חוזרות כשהוא נותר בראש ממשלת-מעבר. או-אז, סביר שהסיוטים שלנו יתגשמו: נתניהו יזכה להשלים את ההפיכה המשטרית, משפטו ייפסק, מוסדות המדינה יהפכו לנחלתם הפרטית של מקורביו ובני-בריתו, התקשורת תנוטרל סופית, הדמוקרטיה הישראלית תהפוך לסיסמה ריקה, הביזה החרדית תימשך ואף תתעצם, והסיכוי שישראל תסיים את הכיבוש ותיפרד מהפלסטינים יתרחק מאיתנו. הכל תלוי עכשיו בתוצאות הבחירות הקרובות. אלו כנראה הבחירות הדרמטיות שהיו בישראל, שכן הן אינן עוד משאל עם על "מה" (דרך) אלא על "מי": מיהי מדינת ישראל, מהו חזונה, מהם פניה. זהו משאל-עם חוקתי.

בניגוד לבחירות של 2022, מה שעומד הפעם על הפרק איננו הכרעה בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית (נניח). לא נוכל עוד לומר, כפי שטענו לאחר שממשלת נתניהו החלה לבצע הפיכה המשטרית בינואר 2023, ששאלת אופיה הדמוקרטי של ישראל לא עמדה מעולם על הפרק בעת מסע הבחירות ושמדובר לכן בהונאת הבוחר: כיום ברור לגמרי שמי שיתמוך במפלגות הקואליציה הנוכחית מסכים במפורש למסע לשינוי משטרי שמתנהל פה כבר קרוב לארבע שנים. מצביע כזה מכריז על עצמו בבירור שהוא מאמין שיש להחליש את כוחה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, ושהוא מסכים עם מצב שבו חוק שירות הביטחון לא יחול על המגזר החרדי.

מאימתי בחירות לכנסת הן משאל-עם חוקתי? התפתחות זו איננה מקרית: היא תוצאה של קואליציה של צד אחד של המפה הפוליטית (במקרה שלנו: ממשלת "ימין-על-מלא" שהוקמה על בסיס תוצאות הבחירות של 2022) שמנסה לנצל תוצאות חד-פעמיות לשינוי פרמננטי של אופי המשטר. מהלך זה מתאפשר על-ידי חולשתה המובנית של הדמוקרטיה הישראלית ובגלל העדר חוקה שיכלה להגביל את כוחה של הרשות המחוקקת לשנות משטר. כל המהלכים שראינו בשנים האחרונות - ריסוק מקבילית הכוחות התיאורטית של הדמוקרטיה, ההתרסה השיטתית כנגד זכותה של הרשות השופטת לבקר את הרשויות האחרות, הסירוב להכיר בחשיבותם של "שומרי הסף" של הדמוקרטיה וחיסולם בפועל, ההשתלטות על התקשורת, הטיהור בצמרת הסקטור הציבורי - כל אלו קרו למטרה יחידה: ריכוז כל הכוח השלטוני בידי רשות אחת - הממשלה ("משילות" - זוכרים איך זה שווק לנו כעיקרון נייטרלי של אופטימיזציה של ניהול מדינה?). וישנו גם עיקרון חשוב נוסף: כל הכוח השלטוני הזה מקורו בהצבעת הבוחר ( שהואדרה לרמת "העם"), המתבצעת ביום יחיד - יום הבחירות. מרגע ש"הבוחר אמר את דברו" - הנבחר איננו מוגבל עוד בכוחו ואיננו חשוף לפיקוח (הכנסת וועדותיה) ולא לביקורת שיפוטית (הרשות השופטת). ולכן, אופייה של ישראל (ולא רק החלטותיה בנושאים החברתיים והמדיניים) ייחרץ ביום הבחירות. לכן יום הבחירות הקרוב יהיה למעשה משאל עם חוקתי. צאו וחשבו לאיזה מאבק גורלי אנו מצפים באוקטובר הקרוב: The Winner Takes All. מדינת ישראל היהודית-דמוקרטית לא תתקיים עוד, בעקבות הבחירות: היא תהיה דמוקרטית או שהיא תהיה יהודית.

עד שתיפול ההכרעה, הקואליציה מנסה לשנות את המציאות ולהשלים את ההפיכה המשטרית, אם במהלכי חקיקה ואם במעש (חרם על הייעוץ המשפטי, התעלמות מפסיקות בג"צ). הכתובת שהייתה על הקיר - מלחמת אזרחים - כבר איתנו, והיא כנראה תתעצם לקראת הבחירות. אבל איך כל זה קרה לנו? מדוע, למרות שהסקרים מראים שיש בציבור התנגדות מקיפה למהלכי הקואליציה, איננו רואים התנגדות אקטיבית? ואיך נסביר את היעדרו הבולט של דור הצעירים מההפגנות נגד מהלכי הקואליציה? האם לא ברור לכולנו שהאיום האמיתי על שלומה של המדינה איננו נעוץ באויב חיצוני ("שבע חזיתות") אלא ביריב פוליטי פנימי? ייתכן שהסיבה לפסיביות היא שרוב הציבור מאמין שמדובר בסיוט שיחלוף לכשתתפרסמנה תוצאות הבחירות, שהדברים יסתדרו מעצמם איכשהו, שמיותר ולא כדאי "לשבור את הכלים", ולכן הוא איננו יוצא לרחובות וממשיך לקיים את חובותיו למדינה. או שאולי "הצפרדע כבר התבשלה" והציבור ויתר. כדאי רק להפנים שישנה אפשרות שהסיוט לא הסתיים, שמדינת ישראל תשנה את פניה, ושכולנו נהיה שותפים במחדל לחורבנה.

יום שלישי, 2 ביוני 2026

השמש שוקעת על עידן נתניהו

 

אנו מתקרבים לסוף עידן נתניהו. זה יקרה בקרוב, או חלילה רק בעוד שנה-שנתיים, אבל אנו מתקרבים למפנה פוליטי שמשמעותו תחרוג מחילופי משמרת שגרתיים של מנהיג דמוקרטי. כי מדובר במנהיג שהשאיר חותם עמוק על מהלך ההיסטוריה של ישראל ועל פניה של הפוליטיקה הישראלית. לכשתסתיים מלכות נתניהו - מדינת ישראל תוכל לפתוח דף חדש בקורותיה.

היו לנתניהו הצעיר נתוני יסוד מבטיחים. הוא צבר שנולד וגדל בישראל, הוא היה הצעיר בראשי הממשלה של ישראל, היתה לו היסטוריה צבאית קצרה ומכבדת, הוא נהנה מחינוך והשכלה מעולים, הוא הקרין כריזמה נדירה והיה אורטור בולט. הוא היה אמביציוזי, בעל מודעות היסטורית ויומרה ברורה להנהיג את מדינת ישראל לקראת עתיד בטוח. תכונותיו אלו גרמו לכך שאפילו לאחר שהכזיב את הציבור בבחירותיו המדיניות המוקדמות וחלה התפכחות לגבי יושרתו - הוא עדיין נסך בציבור תחושה מאגית שהוא מסוגל לשנות כיוון באחת ולהנהיג את ישראל בדרך להצלחה מדינית. היה כזה רגע אפילו לאחר התבוסה הצבאית האיומה של ה-7 באוקטובר.

אבל זה לא קרה. הוא התגלה כמנהיג בינוני הנרתע כרונית מהחלטות גדולות, ונמנע מגיבוש והנחלת חזון אמיתי למדינה. מורשת-שמורשת, עם המון פאתוס, או כמו שאמר עליו אהוד אולמרט: "הוא שחקן תיאטרון - לא מנהיג". הוא היה, לכן, נביא-שקר: "מוכר" לעמו מסרים קליטים שרצה לשמוע. בעוד שהבעיה העיקרית שעמדה ועומדת בפני מדינת ישראל היא החתירה הסיזיפית לסיום בהסכמה של הסכסוך ההיסטורי הישראלי-פלסטיני - מהלך שהיה מאפשר לישראל לכונן שלום עם שכנותיה ופותח פתח להשתלבות כלכלית של מדינה יהודית במזה"ת - הוא נמנע מכל מהלך מדיני בכיוון. במקום זאת הוא זיגזג, דיבר בכפל לשון, וטיפח את התפיסה הכוחנית, הדמגוגית, הנוחה לעיכול. במקום להוביל את ישראל ליטול על עצמה הימור מחושב כדי להיחלץ אולי ממעגל האלימות האיזורי - הוא העדיף שלא ליטול בעצמו סיכונים פוליטיים וגרם בכך לישראל להיקלע למבוי סתום מדיני.

כשהסתבך לפני כעשור בתביעות משפטיות על רקע פרשיות של שחיתות-לכאורה - הסיר את המסכה הליברלית שעטה בשנותיו המוקדמות ויצא למלחמת הישרדות אישית חסרת-גבולות נגד רשויות החוק של המדינה. במלחמה זו כל האמצעים היו כשרים בעיניו: הסתה שיטתית של חלקי האוכלוסייה זה כנגד זה, התקפה פרועה על רשויות החוק (כולל מהלך פומבי להפיכה חוקתית) ועל התקשורת החופשית, טיהור הצמרת הפוליטית של מחנהו ממנהיגים בעלי יושרה והחלפתם בחבורת פוליטיקאים שהקריטריון היחיד שנדרש מהם הוא נאמנות אישית לו, וסיכול שיטתי של שדרת הניהול המקצועי של השירות הציבורי תוך התקפה אלימה על מעמדם ("פקידים" - כינו אותם אנשיו, נושאי דגל ה"משילות"). הדמוקרטיה היתה בפיו לסיסמה ריקה. דה-פקטו, ישראל היא כבר דמוקרטיה פצועה, עמוק במסלול להפיכתה לדיקטטורה פופוליסטית: הפרדת הרשויות שבין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת כבר איננה קיימת ומדובר למעשה בגוף יחיד, וגוף זה הכריז מלחמה על הרשות השופטת כצעד מקדים לקראת אפשרות שבג"צ יקבל החלטות שאינן מקובלות עליו.

מה תהיה המורשת שישאיר אחריו נתניהו? הוא ישאיר אחריו חורבן מדיני, מצוקה ביטחונית, דמוקרטיה פצועה, מבנה ממשלתי מפורק ואימפוטנטי, תרבות פוליטית נפשעת ושנאת אחים (בואכה מלחמת אזרחים מדממת). בתקופת כהונתו הוא לא רק הסיג את ישראל לאחור - הוא קלע אותה לאיום קיומי חיצוני ופנימי, וכל זאת כשהוא (והמקהלה המדברת שבה הקיף את עצמו) מדקלמים סיסמאות שקריות ונושאים לשווא שמות מקודשים: "ביטחון", "דמוקרטיה אמיתית", "ציונות" ו"יהדות".

לכשירד סוף-סוף מהבמה הציבורית, אנחנו ניאלץ להתמודד עם החורבן שהותיר. אינני סבור שהליכוד ימשיך להנהיג את ישראל אחריו (תחת מנהיג פוליטי אחר), שכן נתניהו יצר בכוונה ואקום מנהיגותי בסביבתו. אבל הקואליציה הבאה תצטרך להתמודד עם האיומים האחרים שייוותרו אחריו, שרידי המגפה הביביסטית: מבנה ממשלתי לא-פונקציונלי שאיננו תואם את צרכי המדינה, שנאת אחים, תרבות פוליטית ירודה, שקר כשפה תקשורתית מקובלת בין ההנהגה לציבור, תקשורת נכה, דמוקרטיה מדממת שמחייבת שיקום באמצעות חקיקה, ואת הדילמות המדיניות והחברתיות הגדולות. זה יקח הרבה זמן לישראל לחזור לעצמה.

לאילו שאלות יידרש הציבור בתום עידן נתניהו? הוא יידרש לשקם את הדמוקרטיה, לעלות מחדש על דרך המשא-ומתן המדיני עם הפלסטינים בדרך להיפרדות אפשרית, ולהחליט מחדש על זהותה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית. זו תהיה משימת-אדירים. אם למדנו משהו בתקופת הממשלה האחרונה זה שבכל אחד מהנושאים הללו אין מדובר בוויכוח ידידותי המתקיים בתוך "המשפחה" (החברה הישראלית) אלא במלחמה מרה סביב השאלה מי ישתלט על ההגה. ההתקפה הפוליטית הנפשעת על הדמוקרטיה הישראלית לא היתה מופע רציונלי, תגובה לגילוי ליקויים אובייקטיביים בתפקוד הדמוקרטי - היא משקפת נכונות ברורה ולגמרי צינית של חלק מהחברה לבטל את האופי הדמוקרטי של ישראל כדי להבטיח לעצמו שליטה במוקדי הכוח שתאפשר לו לכפות את רצונו על כלל הציבור. המלחמה הארוכה בתולדות האומה, זו שהחלה באוקטובר 2023 (ולא בנובמבר 1947), לא צריכה להוביל אותנו למסקנה ש"אין עם מי לדבר" ו"לנצח תאכל חרב" ושצריך להשתפר ב"ניהול הסכסוך" וש"ביחד ננצח", אלא להבנה הברורה שאין בעולם הנאור מי שיאפשר לישראל להמשיך לשלוט בכוח בעם אחר, ושאותו פלג של החברה הישראלית שמתעקש על הכרעה בכוח הזרוע של העם הפלסטיני - איננו יכול להיות בן ברית שלנו במסע הציוני. סביר גם שאין לו עניין בכך, כי אנחנו - בעיניו - רפי-שכל או סתם תבוסתנים. ובמאבק על זהותה היהודית-דמוקרטית של ישראל, אני סבור שהקיץ הקץ על ההזייה הרומנטית שטיפחנו לאורך השנים, על חיים במדינה ליברלית עם כמה "קישוטים" יהודיים שתפקידם בעיקר לנסוך אווירה תרבותית וזיקה מסורתית: זו איננה מדינה ליברלית אלא מדינה שראשיה מתכופפים בפני המימסד הדתי, שנשטפת מאז 1967 על-ידי גלים של קנאות דתית. היא איננה יותר מדינה יהודית ודמוקרטית - היא הולכת והופכת למדינה יהודית-אורתודוקסית.

כיצד נתמודד עם האתגרים העצומים שבפנינו? בטח שלא על-ידי אימוץ אידיאולוגיה של מרכז פוליטי: מדובר באוקסימורון - למרכז אין אידיאולוגיה. הוא משמש ארץ מקלט למצביעים שמתעצלים לגבש לעצמם עמדה מדינית וחברתית ברורה, ל"מנהיגים" שאין להם פרוגרמה ולא מצע והם מציעים למכירה רק את עצמם (עם או בלי גלריה מחמיאה של "סלבס"), לאנשים-לכל-עת החוששים שמא חו"ח ידבק בהם אות קין פוליטי אם ינקטו בעמדה ברורה, ולאופורטוניסטים שרוצים לשמור לעצמם אופציה לנוע מקואליציה לקואליציה ללא עכבות אידיאולוגיות. למרבה המבוכה, חמש או שש רשימות מתגודדות כיום במרחב האידיאולוגי הלא-מוגדר הזה. הן אינן נבדלות זו מזו אלא בפרסונות שבראשן. 

האם אתה יודע, מצביע פוטנציאלי של אחת מרשימות המרכז, מהן הפרוגרמות הפוליטיות של הרשימות השונות? מה תשובותיך לשלוש השאלות שאליהן נידרש כחברה לאחר הבחירות הקרובות? We Shall See?


יום רביעי, 20 במאי 2026

היכן מצויה הדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?*

 

במאמר שהתפרסם ב"הארץ" ביום 15.5.26 ושעליו חתומה עו"ד יולי נובק - מנכ"לית ארגון "בצלם" - היא חולקת על אמירתו של יאיר גולן (במאמר שפורסם גם הוא ב"הארץ") כי "להיות שמאל ציוני פירושו לדבוק בעיקרון חלוקת הארץ". המסר שלו לבוחר, להבנתה, הוא: "גם אם נתקדם להסדר קבע, השליטה הצבאית על הפלסטינים תישאר, ותשמר את יחסי הכוחות שבמסגרתם מיליוני פלסטינים חיים באימה מתמדת מפני אלימות מצד כוחות הביטחון או אזרחים ישראלים הנהנים מחסינות". לדברי נובק, "הדבקות של גולן בעיקרון חלוקת הארץ אינה מציעה דרך חדשה, אלא ממחישה עד כמה הצליח המשטר הישראלי לצמצם את גבולות הדמיון שלנו ולסגור אותנו בתוך תפישת עולם שבה הפרדה ושימור עליונות יהודית, תוך שלילת זכויות ממיליוני בני אדם, נשמעים כמו פתרון מוסרי ואפילו "שמאלני". מערכת פוליטית [שחותרת] לשמר רוב של קבוצה אתנית-לאומית מסוימת אינה דמוקרטיה ... אלא היא משתמשת ... בהנדסה דמוגרפית לשימור עליונות של קבוצה [אתנית] אחת על חשבון האחרת".

אני מציע לחשוב אחרת. אני מציע להכיר בכך שאנו ניצבים בפני אתגר אדיר, הרבה יותר מורכב משחשבנו בתחילת דרכנו, כיצד לפתור (בהסכמה) את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכלל לא בטוח שהדבר אפשרי: בנאומו בפני הפרלמנט הבריטי בחודש פברואר 1947 (חודשיים לפני שממשלת בריטניה החזירה לאו"ם את המנדט על פלשתינה-א"י ו-9 חודשים לפני שהעצרת הכללית של האו"ם קיבלה החלטה על סיום המנדט הבריטי ואימוץ תוכנית החלוקה), דיווח שר החוץ הבריטי ארנסט בווין על כישלון מתסכל של המאמצים שנמשכו מאז סיום מלחה"ע II בהובלת בריטניה וארה"ב ובהשתתפות משלחות ערביות ויהודיות. הוא סיכם, בין היתר, במילים (תרגום שלי): "ממשלת הוד מלכותו ניצבת בפני קונפליקט עקרונות בלתי ניתן לגישור. בארץ ישראל יש כ-1,200,000 ערבים וכ-600,000 יהודים. עבור היהודים, העיקרון המרכזי הוא הקמת מדינה יהודית ריבונית. עבור הערבים, העיקרון המרכזי הוא להתנגד עד הסוף להקמת הריבונות היהודית בכל חלק בארץ ישראל". 

דבריו אלה של שר החוץ הבריטי מהדהדים עדיין במלאת מאה שנים לסכסוך ולאור אי-ההצלחה של הניסיונות הקודמים לסיים את הסכסוך. אז אמנם אסור לנו להתייאש וחובה עלינו להמשיך להתעקש על מציאת הפתרון, אבל האמנם עשינו כל מה שאפשרי כדי למצוא אותו?

בהעדר שיח קונסטרוקטיבי בין הצדדים לסכסוך התמכרנו לדיון פנימי, המתנהל בנוכחות צד אחד. כתוצאה, אנו שוגים בהזיות כאילו קיימת אפשרות שישראל תשלוט (מדינית, או רק צבאית) בכל השטח שממערב לירדן, בין אם לטווח הארוך ("סיפוח") או שרק לתקופת ביניים עד שהצד הפלסטיני ייעתר לדרישות הישראליות ("ניהול הסכסוך"). אינני מאמין שקיימת אפשרות להימנע מחלוקת הארץ לשתי ישויות מדיניות, ואני סבור שעלינו לנצל את רעידת האדמה המדינית שהתרחשה במזה"ת בעשורים האחרונים כדי לנסות להגיע לפתרון בינלאומי מוסכם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה כנראה יחייב אותנו להיפרד מכמה חלומות טריטוריאליים, אבל זה בנפשנו: אין לדעתי דרך אחרת להבטיח את המשך קיומה בביטחון של ישראל. וחוץ מזה: התנועה הציונית קמה כדי להקים מדינה ריבונית לעם היהודי – לא כדי להשתלט על שטחי ארץ ישראל (למרות קיום זיקה היסטורית של העם לארץ).

ולגבי טענתה של נובק על הנדסה דמוגרפית צינית שמטרתה לשמר עליונות של קבוצה אתנית אחת על-חשבון האחרת: היסטורית, דומני שכל ניסיון ליישב סכסוכים אתניים מתבסס על אלמנט של חלוקה גיאוגרפית של שטח המריבה בין הצדדים, כלומר על הפרדה. במצבים קיצוניים החלוקה מלווה במהלכים של "הזזת" (ואפילו "החלפת") אוכלוסייה כדי להבטיח את ההפרדה וליצור מלאכותית רוב אתני בכל אחד משני צידי קו-הפרדה. באחרים – החלוקה מנסה להימנע מ"הזזת" קבוצות אוכלוסייה ונשענת במקום זאת על שרטוט יצירתי של קווי הפרדה מדיניים סביב ריכוזי אוכלוסייה קיימים. אין בצעדים אלו כשלעצמם צעד ציני או לא-מוסרי: הרעיון המנחה אותם הוא שניתן לשכך סכסוך אתני על-ידי הפרדה פיזית בין הצדדים הניצים. גישה זו גם מתיישבת עם החזון הציוני לכונן מדינת-לאום יהודית - לא מדינת כל אזרחיה שמשאת נפשה היא אחיזה בשטח גיאוגרפי. נזכור רק שהפרדה אתנית מלאה איננה אפשרית בגלל פיזור היישובים הקיים כיום, והיא גם איננה צריכה להוות תנאי להסכם עתידי: יכולים להתקיים מיעוט ערבי במדינה היהודית וכנגדו מיעוט יהודי במדינה הפלסטינית. זה אומר שלא מתחייב פינוי של תושבים פלסטיניים משטח המדינה הישראלית או פינוי של תושבים יהודים משטח המדינה הפלסטינית כתנאי להסכם.

בהחלט ייתכן שהמשימה תהיה קשה ושהפתרון המבוקש איננו נמצא "על המדף", בספריית ההצעות הקודמות לפתרון הסכסוך. ייתכן שלצורך גיבוש הסכם נידרש למאמץ יצירתי ולנכונות להיעתר לרצונותיו של הצד השני. ייתכן שנגיע למסקנה שפתרונות העבר שקידשו את גבולות שביתת הנשק של 1949 ("הקו הירוק") והתעקשו על כך ש"ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים" אינם מהווים בסיס סביר להתקדמות אלא מגבילים אותנו בתהליך גיבוש ההסכמה. ואולי כדאי היה שניתן לצד השני להביע רצונות במפורש במקום שננסה לנחש אותם במשחק התפקידים המיותר שאנו מנהלים בתוך הציבור הישראלי.

*רשימה זו התפרסמה (בשינויי עריכה קלים) במדור "מכתבים למערכת הארץ", 20/5/26


יום שישי, 1 במאי 2026

ועדת חקירה ממלכתית היא אחריותנו - לא אחריות בג"צ*

 

במאמר שהתפרסם בעיתון "הארץ" ב-24.4.26 ("התירוץ המוחלט" - רוית הכט) טוענת הכותבת על הדיון בבג"ץ בנושא הקמת ועדת-חקירה ממלכתית: "נראה כי העמדה המועדפת על חברי ההרכב היא להימנע מלכפות על הממשלה [הקמת] ועדת חקירה ממלכתית...".

אפשר אולי להבין את רתיעת הרשות השופטת ממתן הוראה מחייבת לרשות המבצעת. למרות שעצם פעולתה של ועדת חקירה ממלכתית לנושא מלחמת ה-7 באוקטובר היא חיונית לביטחון ישראל – העיתוי הנוכחי הוא בעייתי לאור קירבתן של הבחירות לכנסת. ועדת חקירה ממלכתית תהווה מוקד מיותר של סערה פוליטית: שני המחנות הניצים מצפים ממנה בעיקר לפרסם מסקנות אישיות (ולא מסקנות מערכתיות), ואלו אינן רלוונטיות לגבי הצמרת הפיקודית (שכבר הוחלפה) ולא לגבי הצמרת הפוליטית (כי לפי לוח הזמנים הסביר מסקנות הוועדה לא תתפרסמנה לפני מועד הבחירות). סביר יותר, לכן, שלגבי אחריות הדרג הפוליטי יכריע הבוחר. ועדת החקירה, לכשתקום, תוכל להתמקד בפן המערכתי, בזיהוי כשלים, ובהמלצות לגבי העתיד.

ולמרות זאת, יש לי קושיה למצדדי הקמת הוועדה לאלתר, שלהערכתי מה שמניע אותם הוא בעיקר הרצון להטיל אשמה פרסונלית ולבוא חשבון: מדוע שההכרעה תובא בכלל לפתחו של בג"צ? אם אתם בטוחים שהאירוע של ה-7 באוקטובר מחייב הקמת ועדת-חקירה ממלכתית – למה שלא תצאו לרחובות לזעוק על כך? למה שתסתפקו בעתירה משפטית? ומה אם בג"צ יחליט לדחות את העתירה בהנמקות משפטיות כלשהן - אז ויתרתם? קומו ועשו מעשה – אל תהיו הצד החלש והנפגע שמשליך את יהבו על התערבות המורה/ההורה: יש לכם עוד דרכים לפעול. האם לגבי ה-7 באוקטובר הייתם מסתפקים בתלונה למועצת הביטחון של האו"מ?

אם הממשלה מסרבת להקים ועדת-חקירה ממלכתית – תפגינו, תשבתו, תשביתו. אם הממשלה פוטרת צעירים חרדים מגיוס לצה"ל – תשקלו היטב אם החברים ליחידת המילואים הם עילה סבירה להמשיך לשרת. אם צה"ל עומד מהצד בהתקפות של תושבים יהודים על כפרים פלסטיניים ביהודה ושומרון – תשקלו אם אתם מוכנים להיות שותפים לכך. אם משטרת ישראל הופכת למיליציה פרטית של השר לבט"ל ומתאמצת למנוע הפגנות בניגוד להוראות היועמ"ש – שיקלו אם סביר שתמשיכו להתנדב למשטרה. אם אירועים ממלכתיים הופקעו לטובת יקירי מחנה פוליטי אחד – שיקלו אם תשתתפו בהם (אפילו כמקבלי כיבודים). אם ערוצי התקשורת משדרים תעמולה פוליטית במקום דיווח חדשותי – שיקלו אם להמשיך לצפות בהם.

אל תסתתרו מאחורי הסינרים של הרשות השופטת.

*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 1/5/26


יום שלישי, 21 באפריל 2026

עכשיו זה רק עלינו: רשימה ליום העצמאות ה-78

 

129 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון ו-78 שנים לאחר הקמת המדינה, החברה הישראלית נקרעת ל"שבטים", כולם מומצאים, ששוטמים זה את זה. שוטמים עד כדי איום במלחמת-אזרחים אלימה. החזון הציוני-מדיני אודות "כור היתוך" שיצרוף את קהילות ישראל לעם אחד - הולך ומתפוגג לטובת התבדלות, הבלטה דווקאית של השונה והעדפת אינטרסים מיגזריים על טובת הכלל. תהליך זה נמשך כבר שנים ארוכות כשהוא מונע על-ידי שיסוי מכוון שמופעל על-ידי נתניהו לצרכים פוליטיים, אבל הוא הואץ מאז שקמה הממשלה הנוכחית ועוד יותר מאז שפרצה מלחמת "חרבות הברזל". הוא מאיים בבירור על עתידה של ישראל.

איש לא השלה את עצמו שבניית לאום יהודי חדש לאחר אלפיים שנות גלות תהיה תהליך קל. היה ברור ש"דור המדבר" איננו הומוגני ומדבר בבליל שפות, שהרפלקס הממלכתי והסולידריות החברתית אינם טבועים עדיין בציבור ויש לטפח אותם בהתמדה, ושיצירת זהות ישראלית משותפת תהיה כרוכה במאמץ חינוכי ותרבותי עצום שיימשך שנים. היה כמובן גם אתגר ברור של עצם הקיום הביטחוני והכלכלי של המדינה החדשה המוקפת אויבים. אבל היתה אופטימיות בקרב רוב הציבור שניתן להגשים את החזון ולבנות, פה בארץ חמדת-אבות, עתיד חדש לעם היהודי. ובעיקר - היתה תחושה מתמשכת של נס ככל שהחלום הפך למציאות. זה העולם שבו בגרנו - עולם של ציפיה ותקווה, עולם של תחושת ממלכתיות חדשה, עולם של גאווה בהישגים המצטברים, עולם של אמונה בדמוקרטיה ובכללי מוסר בינלאומיים, עולם של ערכי תרומה ואף הקרבה של הפרט למען הכלל. 

הסתכלו מסביב: זה נגמר. הפוליטיקה הישראלית הכזיבה, הזדהמה והתרסקה. היא מתפרנסת (ומפרנסת את) העימות הקמאי בין "אנחנו" ו"אתם", והיא שוקדת בכפייתיות לאתר סדקים מזדמנים בחברה הישראלית ולהרחיבם לכדי סכסוכים בין "שבטים". האנרגיה שפעם פעלה להיתוך וליצירת ציבור אחד מלוכד - מופנית עתה לפירוק העם לגורמים. ולתנועה הפוליטית שמובילה את תהליך הפירוד בין חלקי העם קוראים - למרבה האירוניה - "הליכוד".

הדמוקרטיה הישראלית מדממת בשנים האחרונות: הממשלה פועלת בגלוי (ואף בהתרסה) מחוץ לגבולות החוק; הכנסת פועלת בבולמוס להעביר חקיקה פרטית (כדי לעקוף את מנגנוני הבקרה המוטמעים בתהליכי החקיקה הממשלתית) שמטרתה להעניק כוח מוחלט לדרג הפוליטי על-ידי ביטול מנגנונים קיימים של בקרות ואיזונים שעומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי; המשטרה הפכה לגוף מיליציוני שנשלט על-ידי הדרג הפוליטי, חורג מסמכויותיו החוקיות, איננו מקבל עוד את מרות הייעוץ המשפטי ונמנע מלעסוק במלחמה בשחיתות פוליטית; בראשות השב"כ, אירגון חשאי שעלול להפוך בקלות למכשיר לרדיפת הציבור הדמוקרטי, הועמד מקורב למלכות; צה"ל ממרה את הוראת בג"צ להוציא לאלתר צווי גיוס לכ-60 אלף צעירים חרדים שחוק הגיוס חל עליהם, ובמקביל מספק מטריית הגנה לפורעים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון; הרשות השופטת הולכת ונחלשת מול מיתקפה אלימה וגלויה מצד הדרג הפוליטי ומראה סימנים של רתיעה מעימות גלוי עימו; ולבסוף: נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת ומבקר המדינה בחרו לנטוש את מחויבותם הממלכתית ולשמש כלי משחק פוליטיים בידי נתניהו. כל זה קורה נוכח עינינו כי האויב הפנימי איננו מהסס עוד: רק הוא - לדעתו - מייצג את העם; פניו להרס הדמוקרטיה הישראלית כאמצעי להשגות מטרות שחשובות יותר בעיניו. כי זאת יש לזכור: השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנבחרי הציבור לפעול בהתאם למנדט שקיבלו מהבוחר ובכפוף למבנה של איזונים (הפרדת רשויות) שמבטיח שלא ניתן יהיה לרכז את מלוא הכוח הממלכתי בידי רשות אחת; המטרה של הקואליציה הנוכחית היא להפקיע את כל הכוח ולרכזו בידי הממשלה הנוכחית (תחת הכותרת השקרית "משילות") ואולי גם להבטיח שהמדיניות הנוכחית תתקבע לתמיד על-ידי מניעה של תנועה עתידית נגדית של המטוטלת הדמוקרטית. 

החרבתה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחלפתה במדינה לאומנית-דתית נמשכת בחסות מלחמה בלתי-נגמרת באויב חיצוני. אלא שהמאבק באויב החיצוני הוא הסחה - לא כורח המציאות ולא ציווי ביטחוני אמיתי. הקריאה לעיבוי השורות הצבאיות דיללה את השורות במאבק על הדמוקרטיה. "עכשיו לא הזמן למחאה!" - מטיפים הורסי הדמוקרטיה - "עכשיו הזמן להיות פטריוטים!". ומי שמתנגד למהלכי ההפיכה המשטרית מואשם בחוסר פטריוטיות ואפילו בבגידה. אבל פטריוטיות זו היא הונאה: היא קוראת לנו להפקיר את החזית הפנימית, הדמוקרטית, למען החזית החיצונית, הצבאית. ובזמן שהעיניים שלנו נעוצות באירוע הביטחוני התורן - העורף שלנו מותקף. נזכור שהנימוק המכריע להמשיך את הלחימה בחזית הצבאית איננו מדיני אלא פוליטי: אין יעד מדיני סביר שהמשך הלחימה משרת - זהו רק הרצון להשלים בינתיים את ההפיכה השלטונית, לשנות את פניה של ישראל, ובעיקר - לבטל את משפטו של נתניהו. והחזרה הנלהבת של חברי הקואליציה למלאכת ההפיכה החוקתית מעידה על כך: האויב האמיתי של הממשלה איננו נמצא מעבר לגבול - הוא אנחנו, מגיני הדמוקרטיה הליברלית.

אם ולכשתסתיים המלחמה - זה עלול להיות מאוחר מידי: נגלה שאנו חיים כבר במדינה אחרת. בזמן שהשתכנענו ש"הותקפנו באכזריות" וש"העולם כולו נגדנו" והתגייסנו להילחם באויב החיצוני - נעלמה המדינה שבה חיינו. היא תוחלף במדינה לאומנית-דתית, לא-דמוקרטית, שמאמינה שהדרך היחידה לשרוד במזה"ת היא להשתלט בכוח על מלוא שטחי ארץ ישראל. זוהי אסטרטגיה חסרת-סיכוי: העם היהודי קצר-הרוח והמשועבד לחלומות-שווא של "ניצחון מוחלט" לא יצליח לנצח בכוח הזרוע את הסבלנות ויכולת הספיגה של עמי המזה"ת, ובעיקר של העם הפלסטיני. זה לא יהיה סופו של החזון הלאומי הפלסטיני (הוא ישרוד את העימות) אבל זה יהיה אסון לחזון הציוני: אין קיום במזרח התיכון למדינה יהודית שמניפה דגל לאומני-דתי וקוראת תיגר על שכנותיה ועל שאר העולם, אם בשם הבטחה אלוהית או בשם הצדקה מופרכת של צורך ביטחוני. גם הנס הכלכלי של המשק הישראלי, שעל גבו נישאנו בגאווה שנים רבות - יימוג באחת, ואיתו האשלייה הכה-משכרת של עוצמה ביטחונית שמגינה עלינו. זו תהיה עוד דיקטטורה במרחב גיאופוליטי מפגר, רווי-שנאה ולא-יציב. זו תהיה מדינה פשיסטית שמאמינה בחיים על החרב, מבודדת בעולם, מצורעת. היא לא תאריך ימים.

מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להגן על קיומה של המדינה הציונית? הגיע הזמן להתפכח מהאשלייה של "אנשים אחים אנחנו" ומהאמונה שאחדותו של הציבור היהודי חשובה יותר מהישרדותה של מדינת ישראל הציונית-ליברלית המאמצת את עקרונות הכרזת העצמאות. הגיע הזמן לשחרר את הזעם על ההתקפה הדורסנית של הקואליציה הנוכחית על הדמוקרטיה, על הנכונות של קבוצות אוכלוסייה בישראל לוותר על הממלכתיות רק כדי לזכות בהטבות מיגזריות, על הטפטוף המתמשך של ארס שמפורר עוד ועוד את החברה הישראלית רק כדי לשמר את האחיזה השלטונית של הממשלה, על ההפקרה הנפשעת של עתידה של ישראל בשם נבואת שקר על עתיד ורוד, על דרדור השירות הציבורי והחלפת הדרג הניהולי שלו במלחכי-פנכה רק כדי שאלו יאפשרו למשטר הנוכחי להמשיך לאחוז בשלטון, על ציבור שלם שמסרב לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי ומקדיש את כל כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות כלכליות, ועל התמשכותה חסרת התוחלת של המלחמה שגובה מאיתנו מחיר דמים בכל שבוע שעובר. בלי זעם, אם נשמור על כללי התנהגות ג'נטלמניים - זה עלול להיגמר באסון לישראל.

זה לא יסתיים מעצמו אם נמשיך להשקיף, פסיביים, על המתרחש. ההפיכה החוקתית תימשך במלוא המרץ, רדיפת הציבור הליברלי והתקשורת החופשית תימשך ותתעצם, המלחמה לא תסתיים אף פעם (ככל שנמשיך להתייצב לשירות הביטחון), החרדים לא יסכימו להתגייס, הסיפוח האלים המתרחש בשטחי יהודה ושומרון יימשך, ההדתה תשתלט על תחומי חיים נוספים, יש חשש סביר שהבחירות הדמוקרטיות תיפגענה בגלל התערבות הקואליציה הנוכחית בתהליכי הבחירות, והמשק הישראלי ייקלע למשבר כלכלי בגלל כישלון בלתי-נמנע להתמודד עם הוצאות הביטחון העצומות. 

אין לנו למי לפנות לסיוע: אין לנו מה לצפות מהאופוזיציה הפוליטית המפולגת, שעסוקה בעיקר במלחמות-אגו בין מנהיגים-בעיני-עצמם במקום לשלב כוחות להצלת ישראל. וכדאי שניגמל מהמשחק האינפנטילי לבחור את היורש ונתמקד בשאלה למה אנחנו מצפים מההנהגה הפוליטית הבאה: לא מי, אלא מה. לא היורש - רק אנחנו יכולים לשנות את העתיד, אם נצא בהמונינו לרחובות, אם נצליח להרחיב את מעגל המפגינים כך שגם בני הדור הצעיר ודור הביניים יצטרפו להפגנות (הרי כל המאמץ הוא בשבילם!), אם נפריע בכל כוחנו לקואליציה להשלים את מזימתה, ואם נבטיח שביום הבחירות יתייצב ציבור עצום כנגד ממשלת הזדון הזו.

אם נקום ונפעל - נצליח להדיח את ממשלת הזדון. או-אז נוכל להתפנות למלאכת השיקום. ובראשיתה - טיהור: לא נשכח ולא נסלח לאלו שקמו על הדמוקרטיה הישראלית להשמידה. לא נשכח את ההנהגה הפוליטית שהובילה את המהלך, את השותפים הפוליטיים שאפשרו את המהלך תמורת אתנן, את משתפי הפעולה בהרס המערכת הדמוקרטית, את המסיתים שהפעילו את "מכונת הרעל", את מלחכי-הפנכה שנרתמו להרס תמורת משרות וכיבודים, ואת הציבור המתלהם והשוטה שהצטרף למקהלת ההסתה מתוך שנאה עיוורת שמעולם לא הבנו את עומקה. עם כולם נבוא חשבון. כי אם יש דבר שהפנמנו - זו ההבנה את שקר "האחדות" ו"אנשים אחים אנחנו". לא נטעה בכך שוב. "ראינו להם".

וכשנצא למרחב נפעל לבטל את הנזקים העמוקים שיצרה קואליציה זו למערכת הפוליטית ולהפרדת הרשויות, נהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית-ליברלית וחילונית, ונכיר בזכויותיהם הלאומיות של בני העם הפלסטיני ונתחייב לפעול ביחד איתם להגשמת זכויותיהם אלו.

ולבסוף, לרגל היום הנורא הזה, ניזכר במחיר הנורא ונישא תפילה:

יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,

חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,

וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,

וְאַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,

אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,

וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.

יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים

וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.

יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן

חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדֹר דֹּר.

יום שישי, 3 באפריל 2026

מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?

 

האם המשבר הכלכלי המתקרב הוא תוצאה של הכיבוש?*

ברשימה הקודמת בבלוג זה (ראו: "כלכלת ישראל שלאחר המלחמה", כאן) הערכתי שהוצאות הביטחון העצומות בגין המלחמה שהחלה ב-7.10.23 תדרדרנה את המשק הישראלי למשבר כלכלי. המשבר לא יהיה תוצאה בלתי-נמנעת של הזינוק בהוצאות הביטחון של ישראל, אלא דווקא של ניהול כלכלי כושל. ניתן היה לעמוד באתגר הכלכלי אילו הממשלה הייתה נוקטת במדיניות כלכלית מתאימה, אבל בהסתמך על תיפקודה הכלכלי הלקוי של הממשלה בשנים האחרונות הערכתי שהתנהגותה הפיסקאלית תהיה חסרת-אחריות, והיא תוביל את המשק למשבר כלכלי מיותר. 

בין התגובות שקיבלתי מקוראי הבלוג עלתה טענה שהבעיה איננה נעוצה בהתנהלותה הכלכלית של הממשלה אלא בכיבוש: ללא סיום הכיבוש, כך נטען, ישראל לא תוכל להיחלץ ממשבר כלכלי. מכאן שהחלפת ממשלת נתניהו ושינוי המדיניות הישראלית בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כלומר: סיום הכיבוש) הם תנאי לשיקום ולתיקון כלכלי

נראה לי שטענה זו מערבבת בין הדברים: אני סבור שהמשך הכיבוש אינו מכתיב משבר כלכלי, וממילא סיום הכיבוש אינו מבטיח את שיקום המשק הישראלי. התנהגות פיסקאלית חסרת-אחריות של הממשלה - היא זו שתגרום למשבר: המגזר הפרטי יצליח כנראה להתמודד בכוחות עצמו עם נזקי המלחמה (כך לפחות עולה מהתנהלותו מאז ה-7 באוקטובר), אבל הממשלה, בגלל חולשתה הפוליטית ובגלל אופי המנהיגות הלאומית הכושלת שהיא מפגינה מאז שהושבעה - לא תצליח להתמודד עם האתגר הפיסקאלי של מימון הוצאות הביטחון העצומות ותגרור את המשק למשבר. זוהי ממשלה חלשה, פופוליסטית, אימפוטנטית, היא מכחישה את המציאות ואיננה מהססת לשקר בגלוי לציבור. מנהיגות כזו מדהירה את המשק הישראלי אל עבר קיר. זוהי בעייה שאיננה קשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קבלו תזכורת: המשבר הכלכלי שאליו נקלע המשק הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים נגרם בגלל מדיניות כלכלית שגויה והנהגה פוליטית רופסת שכשלה בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, וזאת דווקא בשנים של חתימה על הסכמי שלום ורגיעה בשטחים; השיקום הכלכלי והריסון המופתי של האינפלציה לאחר 1985 - לעומת זאת - הושגו בזמן כהונתה של ממשלה ימנית (מבחינה מדינית) ולמרות פריצתם של אירועי האינתיפאדה הראשונה. מדובר היה אז בממשלה אחראית-כלכלית. זה איננו המצב כיום.

מעבר לכך, מניעתו של משבר כלכלי איננה מובטחת גם אם תוחלף ממשלת נתניהו. ברשימה האמורה הערכתי שהתרחיש של ניהול פיסקאלי כושל צפוי להתממש גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית: לפי הסקרים הפוליטיים שהתפרסמו עד כה יש חשש שגם הממשלה החדשה תישען על קואליציה צרה ורופפת, וגם היא תחשוש לקבל החלטות אמיצות ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הפנימית. לכן סיום כהונתה של ממשלת נתניהו הוא אולי תנאי הכרחי לתיקון ושיקום, אבל לא תנאי מספיק.

אפרופו סיום הכיבוש

בהזדמנות זו, שנושא סיום הכיבוש הועלה כתנאי לשגשוגו של המשק הישראלי - יש לי עניין להתייחס לטענות על הכיבוש עצמו. אני חושש שהאוחזים בדגל סיום הכיבוש הם אופטימיים מידי ביחס לסיכויים לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם מבלבלים בין שאיפות, מהלכים ותוצאות. הם טיפחו בליבם אשלייה שישנו מהלך קסמים שאם ישראל תנקוט בו - היא תיחלץ מסכסוך הדמים שמתקיים בארץ ישראל כבר למעלה מ-100 שנים ותצא באחת למרחב של שלום וביטחון. בעצם, הם מציגים משאלת-לב (לגיטימית כשלעצמה) כאילו היא תוכנית מדינית סבירה. היא איננה כזו. הכיבוש לא יצר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסיום הכיבוש כשלעצמו לא יביא לפתרון הסכסוך.

למרות שגם אני מאמין שמדינת ישראל חייבת להתנתק מהעם הפלסטיני אם החברה הישראלית חפצת-חיים, ולכן הכיבוש חייב להסתיים - אני פחות אופטימי לגבי הדרך לגן עדן. אין בעיני שום מהלך חד-צדדי שיביא לשלום וביטחון במרחב, והוא עלול אפילו להיתפס כסיום מערכה אחת במלחמה נמשכת. אני אמנם סבור שישראל עשתה טעות היסטורית כשהתפתתה לכבוש את 'השטחים' ב-1967 (עד היום אינני מבין מה היה השיקול המדיני שגרם לצה"ל לכבוש את שטחי יהודה ושומרון ואת רצועת עזה), אבל אינני רואה דרך ברורה לסובב את הגלגל לאחור. ערביי ארץ ישראל של 1947, אלו שסירבו לקבל את החלטת האו"מ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ואף יצאו מייד להתקפה על המיעוט היהודי, לא הצליחו בשמונה העשורים שחלפו מאז להציג חזון של ישות מדינית פלסטינית עצמאית שמקבלת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצידה: הם עדיין שם, אוחזים בדעה שאין מקום למדינה יהודית וטוענים לזכות השיבה לבתיהם ואדמותיהם ב-1948. הם גם לא הצליחו להדגים לעולם כושר להנהיג את עצמם תחת אירגונים כמו-מדינתיים, בעלי סדר-יום אזרחי. בהעדר התארגנות אזרחית וסדר-יום אזרחי, רוב הציבור הפלסטיני נשלט לאורך התקופה על-ידי אירגוני טרור בינלאומיים שהחזון היחיד שבוער בהם הוא השמדתה של מדינת ישראל. מימוש החזון מחייב התכוננות למלחמה, ואמנם כל המשאבים והחינוך מוקדשים לכך. לכן, כל הדיונים על חלוקת הארץ לשתי מדינות שתחיינה בשלום ובשיתוף פעולה מתקיימים כמעט בלעדית בתיבת התהודה של השמאל הישראלי.

זהו 'בייס' מצומצם מידי, והוא מאותגר על-ידי המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית. היינו רוצים להרחיב אותו, לשכנע ציבור רחב בישראל שיש תוחלת להסכם ישראל-פלסטיני, ושסיכוי זה מצדיק נטילת סיכונים ביטחוניים. אבל בהעדר כל הוכחת-יכולת של שלטון עצמי לא-עוין בקרב האוכלוסייה הפלסטינית - האם סביר לצפות מישראל לוויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים? הדאגה הביטחונית של ישראל צריכה להיות מובנת: אנו נוכחים שוב ושוב שמדינות לא-מתפקדות שבהן נוצר ואקום שלטוני נתפסות על-ידי אירגוני טרור והופכות במהרה לכן-שיגור להתקפות רצחניות על ישראל. זה קרה עם היציאה של צה"ל מדרום-לבנון שהותירה את לבנון לשליטת החיזבאללה וקשה עדיין לראות פיתרון מדיני באופק. זה קרה שוב עם היציאה החד-צדדית מרצועת עזה ('ההתנתקות') שהעבירה את הרצועה לשליטת החמאס והפכה אותה למתחם מבוצר ענק ומחסן של נשק התקפי, עם תוצאות טרגיות לשני העמים. עכשיו נמצא על הפרק אזור יהודה ושומרון: אפילו אם נניח לרגע לסיכון שייווצר קרע נורא (ואלים) בחברה הישראלית סביב פינוי ישובים יהודיים, ולשאלה אם קיימת היתכנות פוליטית להחלטת הכנסת על נסיגה (חלק חשוב מהאופוזיציה לממשלת נתניהו ממוקם גם הוא בימין האידיאולוגי הישראלי, ומתכנה משום-מה 'מרכז') - מי לידינו יתקע שסיום הכיבוש לא יביא להולדת טורף-על, מדינת טרור הממוקמת במרחק זעיר ממרכזה הפועם של ישראל ובעלת יכולת ברורה לשלול מישראל קיום נורמלי?

אז למרות שאני מאמין שמדינת ישראל חייבת (לטובתה כחברה) להיפרד מהשטחים שנכבשו ב-1967 ולסיים את הכיבוש - כלל לא ברור לי כיצד נגיע לשם. אני משקיף ממרפסת ההווה על גן עדן, אבל אין בידי מפה אמינה כיצד ניתן להיכנס אליו. אינני מאמין שעצם הנסיגה מהשטחים תפעיל תהליך שיביא לסיום הסכסוך: כמו הנסיגה מלבנון ופינוי רצועת עזה, המהלך עלול להיתפס ככניעה ישראלית, כאיתות על חולשתה של החברה הישראלית וכסיומו של שלב אחד (מוצלח) במערכה המתמשכת על השמדתה של מדינת ישראל. לכן, סיום הכיבוש חייב להיות מהלך שהוא חלק מהסכם על סיום הסכסוך - לא מהלך העומד בפני עצמו.

האם יש סיכוי להתפתחות כזו? אישית, אני נוטה לתמוך בהצטרפותה של ישראל לקואליציה איזורית ברוח היוזמה הסעודית ובחסות מטריית-הגנה אמריקנית, ומקווה שנסיגת ישראל מהשטחים והקמתה של ישות פלסטינית עצמאית תהיינה חלק אינטגרלי מתהליך ההתקשרות של קואליציה זו. לא סתם הרחבה של 'הסכמי אברהם' ובוודאי שלא 'שלום תמורת שלום': סיום הכיבוש והיפרדות מעשית ורשמית מהשטחים. זה לא יהיה קל: הציבור הישראלי עדיין לא שם, ואירועי ה-7 באוקטובר פגעו קשות באופטימיות הישראלית לגבי קיומה של מדינה פלסטינית שמקבלת את המדינה היהודית. אז ישראל תצטרך אמנם לתכנן (בנחישות ובאחריות) את צעדיה בדרך להיפרדות מהשטחים, אבל הלהיטות משמאל לראות בסיום הכיבוש צעד פותח למסע המורכב לשלום וביטחון אינה שונה בעיני מהלהיטות מימין להשתלט על השטחים ואף לספח אותם בשם הביטחון: שתיהן דעות של קצות הקשת.

* אני מתנצל על כך שהגבלתי את יכולת הקוראים להגיב בתוך הבלוג. מניסיוני, רשימות שעוסקות בוויכוח המדיני-פוליטי גוררות תגובות שחורגות מהדיון הענייני עצמו ועוברות להבעת שנאה. ניסיתי להימנע מסוג זה של תגובות

יום שלישי, 17 במרץ 2026

כמה אמירות על המצב בישראל

 


  1. נתניהו הוא מנהיג היסטורי. לא מדובר במנהיג שנקלע באקראי לאירועים היסטוריים בעומדו ליד ההגה - הוא מנהיג שמחולל אותם. בהשאלה: הוא אינו הנווט שמיטיב לקרוא את המפה ("הראשון לזהות") - הוא האיש ששירטט אותה. הבעייה ההיסטורית שעומדת בפני מדינת ישראל היא הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך, והסתבכותה-מרצון של ישראל ב-1967 עם מצב (שנראה בזמנו מצב חולף) של כיבוש צבאי ושליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים. נתניהו הוביל את הבחירה ההיסטורית של ישראל לסרב לתביעה הפלסטינית להגדרה עצמית ולהימנע מלנסות ולמצוא לה פתרון בהסכמה. הוא מייצג את התפיסה לפיה המצב הנוכחי איננו מצב-ביניים, אלא זהו למעשה המצב הרצוי, הנכון לישראל בטווח ארוך. משום כך הדרך לחיפוש ולמציאת מוצא מוסכם מהסכסוך הישראלי-פלסטיני עוברת בהכרח דרך סיום כהונתו של נתניהו כראש הממשלה.

  2. אינני יודע כיצד תסתיים המערכה באיראן, אבל ברור שכאשר נצא מהממ"ד נמצא את עצמנו בעיצומה של מערכת בחירות. זה טוב, כי האתגר העיקרי שעומד בפנינו כחברה הוא פנימי: להחליט, בבחירות דמוקרטיות, אם ניתן לנתניהו מנדט להמשיך להוביל את ישראל. לפיכך, המיקוד כיום לא צריך להיות בדילמה הצבאית סביב המערכה מול איראן, לא בתגובות למהלכיה הבוטים של ההנהגה הפוליטית הקיימת ולא בדילמה הפתטית של בחירה בין ששת הדיאדוכים של האופוזיציה - המיקוד צריך להיות בהחלפת הנהגה, בבחירת הדרך המדינית. לטובת כולנו, רצוי שהחלפת ממשלתו של נתניהו תהיה באמצעות הכרעה דמוקרטית - לא כתוצאה מפסיקה משפטית שתגדיל את הסיכון של התדרדרות למלחמת אזרחים. העילה להחלפת נתניהו צריכה להיות התנגדות נרחבת לדרך המדינית שהוא מתווה - לא הרשעה בשוחד, מירמה והפרת אמונים. הבחירות הקרבות הן החשובות ביותר בתולדות המדינה, כי בהן תכריע החברה הישראלית בשאלות היסוד שלה, לכאן או לכאן.

  3. החברה הישראלית היא שמיכת טלאים. בזה תמיד היה כוחה (מיזוג גלויות העם היהודי) ובזה היה גם קיסמה התרבותי. אבל השמיכה הולכת ונפרמת, בכוונת מכוון: ההסתה הצליחה, "טלאים" מסוימים שוכנעו, והם שוללים כיום את זכותם של "טלאים" אחרים להשתייך. אני מציע שבמקום לריב בינינו - נבין: כל ההחלטות החשובות על גורלה של ישראל תלויות במנהיגות שתיבחר בבחירות הקרובות. אם ה"טלאים" שלנו יצליחו להביא לסיום שלטונו של נתניהו - מה טוב. אם ה"טלאים" שתומכים בנתניהו יצליחו לבסס את המשך שלטונו - נצטרך לשקול מחדש את עתידנו. ייתכן שהגיע סופה של השמיכה ששמה 'החברה הישראלית'. נחכה ונראה.

  4. שתי קהילות מתוך החברה הישראלית מאיימות כיום על המשך קיומה של מדינת ישראל ברוחה ובמתכונתה הקיימות: הציבור החרדי והציונות הדתית. הציבור החרדי - בתפקודו כטפיל בחברה הישראלית ולאור קצב גידולו הדמוגרפי המסחרר - מהווה בעייה שאין לה פתרון באופק ומאיים לכן על קיומה של מדינת ישראל: הוא איננו לוקח חלק פרודוקטיבי בחיי המדינה, ומצד שני מנצל את המערכת הפוליטית המשותקת לסחיטת הטבות כלכליות מפליגות. הציונות הדתית שינתה עם השנים את אופייה - היא הפכה מגירסה שומרת-מיצוות של הציונות המדינית ("ציונות עם כיפה") ללאומנות המסתמכת על פרשנות דתית קיצונית להעלאת תביעות טריטוריאליות (גם צורתה של הכיפה השתנתה). החזון הציוני בעיניה איננו מתמצה בבניית בית לאומי בארץ ישראל, כמוצהר במגילת העצמאות, אלא כולל שליטה יהודית ונוכחות יהודית בכל שטחי ארץ ישראל: בארץ ישראל המנדטורית תוקם רק מדינה יהודית. השאיפות של שתי קהילות אלו אינן מתיישבות עם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתחייבת כאן הכרעה.

  5. אני סבור שהבחירה ההיסטורית של ישראל להיות מדינה דמוקרטית ויהודית מסתברת בדיעבד כטעות: קיימת סתירה בין שני הדגלים הללו, והמדינה תצטרך לבחור ביניהם. קיים אמנם מרחב גמישות כשמנסים לתרגם את המושג "דמוקרטיה" לשיטת ממשל ספציפית, אבל שליטה במיליוני פלסטינים משוללי זכויות אזרחיות איננה יכולה להיות כלולה במרחב זה. מעבר לכך, ככל שההפיכה השלטונית שמתרחשת בישראל מאז תחילת 2023 מתקדמת, מתחוור לנו שהיעד שהיא חותרת אליו איננו יכול להיחשב כדמוקרטיה אלא כקריקטורה שלה. המצב חמור עוד יותר כשתוהים לגבי ההגדרה של מדינה "יהודית": הגדרה כזו איננה באמת בנמצא. הניסיון הציוני הנאיבי ("אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל") התייחס, ובצדק, ל"הכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר-המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל", אבל מדובר היה בהקמת מדינה עבור העם היהודי - לא במדינה יהודית-דתית שחוקיה כפופים להלכה היהודית. האופי היהודי של המדינה אמור היה להתבטא - אם נתייחס לכתוב במגילת העצמאות - בהיותה "מולדת לכל יהודי", "פתוחה לעלייה יהודית", ביטוי ל"זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" ו"מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". אבל מה שתוכנן כמדינה עם זיקה למאפיינים תרבותיים יהודיים (לרבות מוסר, שפה, לוח שנה וכו') - הלך והתממש, בשל המאבקים הפוליטיים הפנימיים, כחברה הנשלטת על-ידי תכתיבים דתיים של זרם דתי יחיד - זה האורתודוקסי. כך, המושג ההצהרתי 'מדינה יהודית' הוחלף במהלך השנים במציאות של מדינה דתית אורתודוקסית המתערבת במידה הולכת וגוברת בחיי אזרחיה תוך צמצום המרחב המובטח של חופש-דת.

  6. בזמן שהמלחמה באויב החיצוני ניטשת, מתנהלת במקביל מלחמה פוליטית פנימית סביב קידום ההפיכה המשטרית. האווירה היא קדחתנית: המאמץ של מובילי ההפיכה הוא להשלים את המהלכים העיקריים עוד לפני הבחירות הקרובות. אינני יודע מה יספיקו המחריבים לעולל בחודשים הקרובים, אבל נראה שהמאמץ למנוע את ההפיכה המשטרית לא הצליח לבלום אותה, והיא נמשכת שבוע-שבוע. בתוך כך, המערכת המשפטית הולכת ונחלשת מול המיתקפות עליה מצד הדרג הפוליטי, מערכת אכיפת החוק נמצאת בקרב הישרדות נואש, ונתניהו ממשיך להחליף את צמרת השירות הממשלתי בעושי דברו. זה אומר שייתכן שהתגוננות ליברלית שומרת-חוק תתקשה לעצור מהלך מתואם לריסוק הדמוקרטיה. זה אומר שדמוקרטיה תאבת-חיים הייתה צריכה להצטייד מראש באמצעי התגוננות אפקטיביים שיגוננו עליה מפני התקפה. אלא שזה לא קרה: הדמוקרטיה הישראלית פגיעה להתקפה, המסע להחרבתה נמצא בעיצומו, ונפנוף מנומס של שלטי מחאה על-ידי מפגינים איננו מספיק כדי לסכל את המהלך. בעתיד, אם המחנה הליברלי יצליח לזכות בשלטון, נצטרך לא רק לשקם את המערכת הדמוקרטית ולמסד אותה באמצעות אימוץ חוקה, אלא גם למגן אותה מפני מהלכים עויינים עתידיים. בטווח המיידי נצטרך להתעשת במהירות: לא תהיה לנו ברירה אלא לנטוש את כללי המלחמה האביריים שהכתבנו לעצמנו ולצאת לקרב חיינו על אופייה של מדינת ישראל. 

  7. רובנו מאמינים שצורת השלטון הצודקת ביותר היא משטר דמוקרטי. לכן אנחנו מקבלים את מחדלי הדמוקרטיה כמחיר ראוי. אבל לא צריך להיסחף: מיצוות הדמוקרטיה איננה ערך מקודש העומד מעל לכל שאר הערכים; לא חל עליה הכלל "ייהרג ובל יעבור". חובתה של כל חברה להבטיח שהפולחן הדמוקרטי לא יחליף את המהות. וכמובן, משטר דמוקרטי חייב להיות מסוגל להתגונן מפני התקפה עליו. במקרה הספציפי של חלק מהציבור החרדי שמסרב לקבל עליו את דרישת המדינה לקיום לימודי הליב"ה במסגרת מערכת החינוך ולציית לחוק שירות הביטחון ("נמות, ולא נתגייס") אני מציע לזכור: הזכות של כל פרט להשפיע דמוקרטית על ההכרעות העיקריות של החברה איננה צריכה להיות אוטומטית, מובטחת ללא תנאי, אלא להיות מותנית בהשתתפותו של הפרט כגורם פרודוקטיבי התורם לחברה. מי שאיננו משתייך לכוח העבודה, איננו משלם מיסים ואיננו משרת בצה"ל כנדרש לפי חוק שירות הביטחון - אינו צריך לקבל זכות להשתתף בבחירות הכלליות. משתמט משירות ביטחוני איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית בנושאים  מדיניים, ופרזיט איננו זכאי מוסרית להשמיע את קולו בהכרעה הדמוקרטית על חלוקת העוגה. הוא זכאי כמובן להיות תושב המדינה - אחרי הכל המדינה הכריזה על עצמה בהקמתה כ"מולדת לכל יהודי" וכ"פתוחה לעלייה יהודית" - אבל במעשיו הוא מכריז על עצמו שאיננו שותף למעשה הציוני ולכן איננו זכאי להיות אזרח מלא של המדינה.

יום שלישי, 3 במרץ 2026

מדינת ישראל כפטיש*

 

במאמר שהתפרסם בעיתון 'הארץ' ב-1.3.26 ("במחיר כבד מאוד הפכנו לשמשון", יוסי בן ארי) שואל הכותב אם נתניהו ישכיל לחלץ ממלחמת "שאגת הארי" את ההישג המדיני הנדרש. תשובה קצרה: אני סבור שלא. תהיינה התוצאות הצבאיות של המהלך הצבאי בעל השם היומרני אשר תהיינה - אפשר להמר על כך שנתניהו לא ינסה לחלץ מהאירוע שום הישג מדיני ראוי. ההישג היחיד שהוא מחפש לחלץ מהאירוע הוא פוליטי-פנימי: הישרדותו בשלטון. לכן הוא אץ-רץ ליטול קרדיט להצלחת היום הראשון של התקיפה. כזכור, הוא אינו אחראי לכלום למעט הצלחות.

במדינות המערב ישנם חילוקי דעות ערים לגבי ההיגיון שבתקיפה צבאית אמריקאית את איראן: השיקולים האסטרטגיים שהיו צריכים להדריך את מקבלי ההחלטות בארה"ב הם התמודדות עם המלחמה המתמשכת באוקראינה והיערכות לקראת עימות צבאי עתידי של מדינות ברית נאט"ו מול סין בגין השליטה בים סין הדרומי - לא הניסיון לעצור בכוח הזרוע את התגרענותה של איראן. מעבר לכך, קיימים ספקות מובנים לגבי תוצאות ההתקפה על איראן: האם המשטר האיראני יוחלף כתוצאה מהמהלך הצבאי? האם ארה"ב עלולה להסתבך במערכה ארוכה ו'מלוכלכת'? האם התקיפה תתגלגל לכדי עימות איזורי שיזעזע את המזרח התיכון? מול ההתלבטות במדינות המערב לגבי השאלה אם עימות צבאי הוא מהלך רציונלי, נדמה שבישראל הייתה כמעט תמימות דעים לטובת תקיפה אמריקנית, ואפילו תמיכה ציבורית מקיפה בהצטרפות צה"ל לתקיפה. מדוע? מדוע אנחנו ששים כל-כך אלי קרב?

התשובה איננה פרי ניתוח אסטרטגי קר, אלא לקות נפשית: מדינת ישראל הפכה לפטיש. מנקודת מבטו של פטיש - כל העולם הוא מסמרים שיש להכות בהם. לא מדובר רק באיראן - החמאס הוא מסמר, גם החיזבאללה, וכמוהם הפלסטינים, החות'ים, לבנון וסוריה. אז קדימה - שחררו את הפטיש! הוא לבדו יפתור עבורנו את כל הבעיות! "תנו לצה"ל לנצח!"

מתי זה קרה לנו שהחלטנו שאין תוחלת לחוכמה המדינית ולהפעלת קשרים דיפלומטיים, ושהפיתרון היחיד לבעיותיה הגיאופוליטיות של ישראל הוא שימוש בכוח? האם מדיניות החוץ של ישראל התנוונה עד שהפכה לאחריותן הבלעדית של זרועות הביטחון? היכן התבונה המדינית שמנסה להתמודד עם אילוצי המציאות מתוך דאגה לעתידה של המדינה ולהבטחת הישרדותה? להיכן נעלם המאמץ המתמשך לבסס את הביטחון הלאומי על הסכמים בינלאומיים והסכמי שלום עם שכנים ולהשתמש באופציה הצבאית רק בלית-ברירה? היכן הדאגה העמוקה לשלומו של החזון הציוני שגרמה לחיים וייצמן ולדוד בן גוריון להסכים להצעות פשרה טריטוריאליות בינלאומיות ב-1947, לבן גוריון להסכים לנסיגה מחצי האי סיני ב-1956, ללוי אשכול להסס ארוכות לפני שהחליט לתקוף את מצריים ב-1967 וליצחק רבין לצעוד בנתיב המפותל של הסכמי אוסלו ב-1992 מחשש שאין עתיד בטוח לישראל ללא פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

התבונה המדינית נעלמה. ישראל של היום היא מדינה שונה, כוחנית. היא לכודה באשלייה שיש בכוחה הצבאי כשלעצמו להבטיח את קיומה - לא צריך להתפשר ואסור לוותר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן אימצנו את הסיסמאות הנבובות "אין עם מי לדבר", "ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים", "העם עם הגולן". מכאן צמחה תפיסת "ניהול הסכסוך" כתחליף לפתרונו, ומכאן גם צצה סיסמת השווא ההזויה "הניצחון המוחלט" שהאריכה ללא צורך את המערכה ברצועת עזה ועלתה לנו בקורבנות מיותרים. כי החלטנו שהטלית "כולה שלי", וצה"ל יאפשר זאת, וכל העולם הוא ממילא אנטישמי ואין לו שום זכות מוסרית להתנגד למעשינו. וכל מי שקם בקירבנו ומטיל ספק בסיסמאות הנבובות הללו הוא תבוסתן, שמאלני, אנטישמי ומכחיש שואה.

"חזון הפטיש" שהשתלט על ישראל הוא קוצר-ראות מדיני. העיוורון מעלים מאיתנו שישנו כיום (לראשונה מאז תחילת שנות ה-90', בעקבות התפרקות בריה"מ) חלון הזדמנויות נדיר שניתן לנצל להשגת הסכם אסטרטגי אזורי שישנה את גורל המזה"ת ויאפשר לישראל להשתלב במרחב ולשגשג מדינית וכלכלית. ישנה אפשרות ליצור מזרח תיכון חדש. החמצתה תהיה טעות היסטורית. 

ומשהו לגבי קריאות הקרב המתלהמות המלוות כל סבב של עימות צבאי: ה"לוחמנות" המופגנת היא רק תוקפנות של מוגי-לב – לא ביטוי לנחישות ולנכונות אישית להקרבה. ייתכן גם שהצהלה על ההישגים הצבאיים של הימים הראשונים תשכך בהמשך, לכשיתברר ששיטת ה"זבנג" אינה מביאה לניצחון מוחלט. היא רק בחירה בדרך חיים: "זבנג" ועוד "זבנג". וחוזר חלילה.

*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 3/3/26

יום חמישי, 19 בפברואר 2026

לאן נוליך את החרפה?

 

אני מציע לחלק את הכרונולוגיה הציונית לשלושה דורות: דור הגאולה, דור התקומה, ודור ההמשך. זו איננה חלוקה כרונולוגית מדויקת - היא סובייקטיבית, ומשורטטת במכחול רחב. היא משקפת יותר את התחושה הפנימית של כל דור לגבי הפרויקט הציוני, את החזון המנחה אותו, את מערכת היחסים שבינו לבין הפרויקט הציוני.

הדור של הורינו (ואולי גם של הוריהם) הוא דור הגאולה. זהו "דור המדבר". הוא נולד בגלות, ו'צעד במדבר' כ-60 שנה. הוא נדלק בשלהבת הציונית בנעוריו, שכן היא הציעה לו חיבור מלהיב בין ההתעוררות הלאומית ששטפה את עמי אירופה לקראת סוף המאה ה-19 לבין הרעיון של קיום לאומי נפרד ובטוח לבני העם היהודי. הוא חווה את הדרמה של עליית הציונות כאלטרנטיבה נועזת לאלו שהיו אז, זו של המשך הקיום היהודי כמיעוט בקרב אומות לא-יהודיות בזכות האמנציפציה והנאורות, וזו של התבוללות בחברה העל-דתית החדשה והנאורה של סוציאליזם בינלאומי. זהו הדור שחלם והתלבט על דרך התממשותו של החזון הציוני ועל תמונת הסיום שלו. זהו הדור שאימץ שפה חדשה-ישנה - העברית - שהציעה את עצמה (בחוצפה!) כשפה לאומית, יומיומית, לא רק שפת-קודש. זהו הדור המפעים של מעשה העלייה וההתיישבות. זהו הדור של חלום 'היהודי החדש', ניגוד רומנטי ליהודי 'הגלותי'. זהו הדור של הולדת התרבות העברית. זהו הדור של 'המדינה שבדרך', שהקים מערכות קהילתיות מתפקדות עוד בטרם קמה המדינה. זהו הדור של המאבק הצבאי הנועז להקמת מדינה יהודית. זהו הדור שחווה את הנס של מעמד הר סיני של העת החדשה - הקמת מדינה עברית בהסכמה בינלאומית גורפת. זהו הדור שחש חרדת-קודש לגבי מדינת ישראל, ערכיה וסמליה הלאומיים: לא בית המקדש - אלא הדגל, ההמנון, הממלכתיות. 

את בני דורי אני רואה כדור התקומה. לא הקמנו מדינה - נולדנו לתוך מדינה קיימת, עצמאית. לא למדנו שפה חדשה - נולדנו לתוך השפה העברית כשפת-אם. אבל משהגענו - נטלנו את ההובלה. אנחנו היינו הראשונים לשרת בצבא העברי - לא "הגדוד העברי" ולא "הבריגדה היהודית" של צבא זר. חווינו לאורך חיינו את ההתעצמות הצבאית שהחדירה בנו תחושה של ביטחון פיזי, תחת המוטו האיום של "לא עוד". לאורך חיינו חווינו את המטמורפוזה המדהימה של ישראל ממדינה ענייה וחלושה למדינה מודרנית, מבוססת-כלכלית, חזקה וגאה, מדינה מוכרת ומוערכת בעולם בזכות הישגיה בשלל תחומים. מדינה שצועדת מהצלחה להצלחה. מדינה שנטעה בנו רגשות גאווה בכל מפגש שלנו עם בני גילנו בעולם. ואנחנו ניצלנו את הפריחה להשגת ביטחון כלכלי אישי ולצבירת הון אנושי שלא היו בהישג ידם של הורינו בצעירותם. אנחנו היינו "וילה בג'ונגל" במזרח התיכון, שושנה בין החוחים. אנחנו המחשנו לעולם כיצד נראית דמוקרטיה ליברלית איתנה גם במצבים של מצוקה כלכלית וביטחונית. אנחנו תרגמנו את כל ההצלחות הבינלאומיות האינדיבידואליות - ספורט, מדע, תרבות ואמנות - לגאווה לאומית גורפת, קצת קרתנית אבל תמיד אמיתית, אופטימית, סולידרית. התבשמנו: ראינו בעצמנו עם סגולה, כולנו. ראינו בעצמנו את העידית של העם היהודי. למרות שמחציתו של העם היהודי כיום אינו משתתף בחוויה ששמה מדינת ישראל, ראינו בישראל הוכחה לניצחון הדרך הציונית על האלטרנטיבות. ניצחון מוחלט: סוף ההיסטוריה.

הדור שאחרינו הוא דור ההמשך. אבל מיהי ישראל שאנחנו משאירים לו? לכאורה, אנחנו מעבירים לידיו מדינה משגשגת, בטוחה, נאורה, יציבה. אבל עננים קודרים מכסים את האופק. דור הגאולה הוריש לנו בית, תחושת מטרה, סולידריות, חזון לאומי, גאווה עצומה בהישגי המפעל הלאומי, ותקווה ואופטימיות לגבי ההמשך. אבל מה נותר מכל אלה? הבית - בסכנה, כי התפתינו לחמוד את כל המגרש, גם את חלקו של השכן. אין לנו יותר תחושת מטרה: האם אנחנו שואפים למדינה יהודית עצמאית משגשגת שבה נחיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, או שאנו רוצים לכונן מעצמה אזורית שתשלוט במרחב בכוח הזרוע? אין לנו סולידריות: איפשרנו לחילוקי דעות פנימיים לגיטימיים ולתחרות פנימית על משאבים לקרוע אותנו לשבטים שעויינים זה-את-זה וקרובים מאי-פעם למלחמת אזרחים. אין לנו יותר חזון לאומי משותף: איננו מסכימים יותר בינינו אם משאת-נפשנו היא מדינה דמוקרטית-ליברלית שתציע חיים פלורליסטיים תחת חוקה ששומרת על זכויות הפרט, או שפנינו למדינה לאומנית-דתית שנועדה ליהודים בלבד וכופה דרך-חיים ספציפית על אזרחיה. הגאווה שחשנו בגין הישגי המפעל הציוני הולכת ונמוגה ככל שהמשטר הדמוקרטי בישראל הולך ונחרב, ככל שהשחיתות השלטונית מתפשטת לממדי מגיפה, ככל שאנו נוכחים בהתפרצות השנאה לישראל במדינות המערב וככל שמתחוור לנו הטבח הנורא שביצענו באוכלוסייה האזרחית בעזה מנימוקים ביטחוניים. ולבסוף - האם יש לנו תקווה ואופטימיות לגבי ההמשך? אני מסופק, גם למראה ההגירה של צעירים מהארץ, וגם לאור ההקצנה הגוברת של שנאה בין המחנות בישראל שתביא כנראה למלחמת אזרחים מדממת.

מה קרה לנו? אני חושש שאנחנו, דור התקומה, פישלנו. חירבנו את הכל. בחולשתנו ובקוצר-ראותנו ויתרנו על חזון דמוקרטי-ליברלי לחברה הישראלית משיקולים פוליטיים קצרי-טווח. ויתרנו על ה"מה" כדי להקל קצת על ה"איך". איפשרנו בכך לגורמים קלריקליים להשתלט על הממלכתיות הישראלית החילונית (שהייתה מקושטת אמנם בסמלים יהודיים לרוב, אבל בעיקר מבחירה תרבותית) ולהמיר אותה בחזון דתי-לאומני ממוקד וחסר-פשרות. שגינו באשלייה ביטחונית ("ניהול הסכסוך") בחושבנו שהיא תאפשר לנו להמשיך לאחוז בנדל"ן כולו לצורך שמירה על שלום-בית בקרב הציבור היהודי, מבלי להבין שלעולם לא תיכון מדינה יהודית בטוחה שתשלוט בכל השטח שממערב לירדן ובאוכלוסייה של 7 מיליון ערבים. ויתרנו על האחריות החברתית והמחויבות ההדדית שבתוכנו תמורת הישגיות אינדיבידואלית שאיפשרה אמנם שגשוג כלכלי מואץ אבל הביאה להתפתחותו של אי-שוויון כלכלי ממאיר שמאיים על לכידותה של החברה הישראלית ולכן על עתידה. גידלנו מתוכנו מנהיגות פוליטית רקובה, מושחתת, נרקיסיסטית. הפקרנו את הנהגת המדינה ללא-יוצלחים וגם אפשרנו להם לחסל כמעט ללא התנגדות את הדרג המקצועי-ניהולי הבכיר של השירות הציבורי (מה שקרוי בפי המחריבים "דיפ סטייט") בשם הסיסמה המתעתעת "משילות". זו אשמתנו, אשמת דור התקומה. בקוצר ראותנו הובלנו את מדינת ישראל לאיום קיומי.


ישראל של היום היא דמוקרטיה שנלקחה בשבי פוליטי, קורבן של מערכת דמוקרטית רפויה. מנגנוני ההגנה המובנים שאמורים היו לשמור על המדינה בדיוק מפני אירוע כזה - הפרדת רשויות, חוקים, שלטון החוק, מערכות האכיפה, התקשורת החופשית, ואפילו חלק משירותי הביטחון - נמצאים בשלבים שונים של קריסה. אבל הסכנה האמיתית איננה המצב הנוכחי אלא הדינמיקה, האפשרות שאנו נמצאים על קצה התהום, ושאם התהליכים ההרסניים יימשכו - הנזק שייגרם למדינת ישראל יהיה בלתי-הפיך. אם כך, אנחנו בדרך להיווצרות מדינה לאומנית-דתית, מדינה שתהיה תוקפנית כנגזרת של בחירה אידיאולוגית ולא מחוסר ברירה. זו תהיה מדינה לא-מתפקדת בחיי היומיום שלה כי היא נלקחה בשבי על-ידי פוליטיקאים ננסיים, נכלוליים, זדוניים, שפועלים בקדחתנות לזרוע כאוס במערכות השונות בעוד הם נושאים לשווא את שם הציונות, הדמוקרטיה ורצון העם. זו תהיה חברה קרועה בכוונת מכוון, שבה המתח הבין-מגזרי מבטיח את המשך האחיזה בשלטון. זו תהיה חברה שמוותרת על סולידריות ואחריות הדדית לטובת חלום התעשרות חומרית אינדיבידואלית: "איש בבועתו יחיה". זו תהיה מדינה שמחמיצה הזדמנויות היסטוריות שנוצרו לבריתות גיאו-פוליטיות חדשות, הזדמנויות שאולי לא יחזרו עוד. זו תהיה מדינה מנודה בקרב אומות העולם. היא לא תהיה עבורנו מקור לגאווה, וסיכויי ההישרדות שלה עלובים.

אנחנו נמצאים בנקודת ההכרעה. בראשות המדינה נמצאים כמעט רק פוליטיקאים רקובים ומושחתים הנשענים על מגזרים מסונוורים ועל משתפי-פעולה המבצבצים לרוב מכל חרך. שאון הטרקטורים השוקדים על הרס המדינה נשמע מכל עבר ובכל יום, ולמרות זאת - אתם שותקים. אתם אומנם כועסים, מצקצקים בלשונכם, מגנים, נושאים שלטים בהפגנות-נגד, אבל אתם מקפידים על מחאה לא אלימה. כמוני, אתם מסתפקים בשיח מתבכיין בתוך תיבות התהודה המוגבלות שלכם. אלא שהמחאה איננה רק לא-אלימה - היא גם אימפוטנטית: היא כנראה לא תשיג כלום. ובינתיים אתם מוציאים דרכונים זרים, אתם מהגרים - נכנעתם. יורקים עליכם, מאשימים אתכם בבגידה, מתנכלים לכם, תוקפים אתכם ברחובות, ואתם מספרים לעצמכם סיפור שאלו לא 'החולצות החומות', שהתופעה הזו תעבור מעצמה. שהסיוט יחלוף מעצמו בדרך כלשהי והכל יחזור למקומו בשלום. אתם, שהקרבתם את בני משפחתכם ואת טובי חבריכם במאבק להגנת המדינה מול האויב החיצוני - לא נוקפים אצבע מול האויב הפנימי. "נמות ולא נתגייס" זו עכשיו הסיסמה שלנו למלחמה הפנימית. לאן נוליך את החרפה? איך הגענו למצב נפשי שבו כללי המשחק חשובים בעינינו יותר מגורלה של המדינה?

זוהי אזעקת אמת: קומו ועשו מעשה. אסור לנו לוותר על מדינת ישראל שלנו. אם היא תיפול - ייתכן שלא תהיה לנו הזדמנות שנייה להקים בית לאומי לעם היהודי.