רשומות
ישנה מהומה תקשורתית בישראל סביב זכיית הסרט התיעודי הישראלי "נז"א" בפרס מיוחד של השופטים בפסטיבל הסרטים של ונציה. המהומה הזו תוקפנית במיוחד. זה לא קשור לסרט ולא ליוצריו - זוהי (עוד) עדות למצבה הקשה והמתדרדר של החברה הישראלית.
הפגיעה ההמונית של צה"ל באזרחים תושבי רצועת עזה במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר איננה עוד עלילה שקרית של שונאי-ישראל והיא איננה מפתיעה אותנו - ידענו. המספרים על ההרוגים התפרסמו. חלקנו הגיב בשמחה, חלקנו במשיכת-כתף וחלקנו בחלחלה. המהומה הנוכחית איננה לגבי עובדות (הן מוסכמות) - היא לגבי עמדות ולגבי הלגיטימיות של עמדות.
יש דברים שאנחנו יודעים על היקפי הפגיעה באזרחים במהלך המלחמה עוד לפני שניחשף לסרט עצמו. ההתקפה של החמאס בבוקר ה-7 באוקטובר גרמה לתגובה צבאית תקיפה של ישראל. זה היה בלתי-נמנע בהינתן הצעד הרצחני של החמאס והכוונה הכוללת להשמיד את מדינת ישראל (תכנית החמאס לא הצטמצמה לישובי הנגב המערבי). במהלך האופרציה הצבאית הארוכה של צה"ל (שהתמשכה בעיקר בגלל הימצאות חטופים ישראליים בידי החמאס) נראה שנהרגו ברצועת עזה קרוב ל-100 אלף פלסטינים (לפי נתוני משרד הבריאות העזתי, המתבססים להבנתי על ספירת גופות, מדובר על 72 אלף הרוגים). זהו אסון פלסטיני בקנה מידה היסטורי, גדול פי-כמה מזה של "הנכבה", גם יחסית לגודל האוכלוסייה.
הוויכוח הפוליטי בישראל עוסק בשאלות לגבי עצם היקלעותנו למצב שהוביל לסבב צבאי זה (ע"ע ויכוחים דומים לגבי מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים). הוויכוח הפנימי כבר הוביל מזמן את הציבור לנקיטה בעמדות קשיחות ולקרע מחנאי שייתכן שאיננו ניתן לאיחוי בחברה הישראלית. בהינתן הקרע והעמדות הקשיחות - כל דיון ציבורי בכל נושא הוא דיון עקר: כל מחנה אוחז בעמדה קשיחה (וצפויה מראש) בהתאם לזהות המחנאית שאליה הוא משייך את עצמו, ולכן אין לדיון שום תרומה להתלבטות אמיתית ושום סיכוי לשינוי דעה. משכך, כל "דיון ציבורי" אינו יותר מקריאה להתגייסות לדגל המחנאי, לביצור הזהות המחנאית ולהעמקת הקרע בין המחנות. ה"דיונים" הללו הם רק זרדים המשמשים לליבוי אש השנאה הפורצת והמאיימת על שלום ושלמות החברה הישראלית.
בסיפור של הסרט "נז"א", קבוצת יוצרים הכינה מסמך שמאשים את ישראל בהרג לא-מידתי מכוון. היוצרים שייכים לאותו חלק של החברה הישראלית שקיבל את היקפי ההרג בקרב הפלסטינים בחלחלה. אנשים השייכים למחנה זה (ואולי גם כאלו שקיבלו בזמנו את הידיעות על היקף ההרג במשיכת-כתף לאור אירועי ה-7 באוקטובר) ירצו לצפות בסרט ולהתמודד בעצמם עם ההאשמה, בין אם דעתם המוקדמת נוטה לקבל האשמה זו ובין אם הם טרם גיבשו דעה לגביה. אנשים מהמחנה האחר יעשו כל שביכולתם לחסום את הדיון: לדעתם "אין חפים מפשע בעזה", "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם", מדובר בהאשמה אנטישמית שקרית מצד שונאי ישראל, וכל ישראלי שמסייע לעיסוק בשאלה זו הוא בוגד.
לכן הכל צפוי: העמדות, הטיעונים, האישומים בבגידה. תשכחו מהאשלייה של סולידריות כלל-ישראלית. נשארה רק השאלה של מידת האלימות שתשטוף את החברה הישראלית, אם בעטיו של "הדיון" הפעם או על רקע הבחירות הקרבות. לסרט עצמו אין ערך מבחינת חינוך הציבור: אין מי שמקשיב לדברים.
