בחירות והשאלה הפלסטינית: הגענו לצומת ההחלטה

 

דני סיטרינוביץ, חוקר בכיר בתוכנית "איראן והציר השיעי" במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), טען במאמר שהתפרסם לפני כשבוע בעיתון "הארץ" (ראו כאן) שהתקווה לשלב את ישראל בפרויקט המסדרון הכלכלי בין הודו למזה"ת ולאירופה (IMEC) ללא שתחל תזוזה משמעותית במו"מ המדיני הישראלי-פלסטיני היא אשליה: "כל אינטגרציה אזורית משמעותית תלויה ... ביכולתה [של ישראל] לשנות את יחסיה עם הפלסטינים. ... אי אפשר להבטיח לציבור גם המשך של המדיניות הנוכחית כלפי הפלסטינים וגם השתלבות במזרח התיכון החדש".

התובנה הזו פשוטה. אז מדוע היא איננה מקובלת על רוב הציבור בישראל ואיננה מנחה אותו (כך לפחות זה נראה בשלב הנוכחי לפי הסקרים על התמיכה ברשימות השונות) בבחירה בין רשימות פוליטיות בבחירות הקרובות? והרי התוצאה המתבקשת של היסוס זה מצד הציבור משתקפת (בהכרח) במצעים של הרשימות: אלו אינם כוללים אמירה ברורה ומחייבת לגבי קידום יוזמה מדינית לפתרון הסכסוך.

לגבי שני מחנות בציבור הישראלי - התשובה ברורה: מחנה אחד שם את השליטה בכל שטחי ארץ ישראל בראש מעייניו (בעיקר על בסיס טיעון של זכות היסטורית), ומשכך – פשרה ישראלית-פלסטינית שתכלול ויתור על ריבונות ישראלית בחלק מהשטח שממערב לנהר הירדן איננה באה בחשבון מבחינתו; מחנה אחר משוכנע שאין סיכוי שהמדינה הפלסטינית שתוקם לצד ישראל תהיה שוחרת-שלום ויציבה, אם בגלל חוסר הבשלות המדינית של העם הפלסטיני שלא יאפשר קיום יציב של ממשל עצמי דמוקרטי ותקין ואם בגלל הניסיון הפח"עי המצטבר הטראומטי מאז נסיגת צה"ל מלבנון וההתנתקות ברצועת עזה, ולכן החזון על הסכם ישראלי-פלסטיני שיאפשר לישראל לשגשג בביטחון הוא בעיניו תעתוע-שווא וכל מהלך של פשרה טריטוריאלית הוא נטילת סיכון ביטחוני מוגזם.

אבל המחנות הללו אינם מהווים רוב בישראל: יש בציבור הישראלי גם מחנה ששותף לתובנה שמציע סיטרינוביץ, ולכן מטיל ספק ביכולת של "הסכמי אברהם" להוות מסלול ריאלי שיביא להשגת הסכם מזרח-תיכוני יציב. מחנה זה שואף להשגת הסכם מדיני ישראלי-פלסטיני שבבסיסו היפרדות, חלוקה טריטוריאלית והסדרי ביטחון. לפי הסקרים מחנה זה הוא הרוב בציבור הישראלי, ומה שמשותף לו הוא התובנה שהמצב הנוכחי של כיבוש ושליטה צבאית במיליוני אנשים אינו מוביל לעתיד יציב למדינת ישראל אלא רק למלחמת-נצח שתכלה אותה. זהו, לכן, נימוק תועלתני: כזה שמתמקד בעתידה של מדינת ישראל ולא "רק" בתפיסה מוסרית של הכיבוש. אבל אם כך, מדוע מחנה זה איננו צועק, אינו נוקט עמדה ברורה, אינו מבטא את רצונו בסקרים ואינו דורש במפגיע מהמערכת הפוליטית לאמץ מצעים שכוללים התחייבות מפורשת לחתירה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרך של פשרה טריטוריאלית? מדוע הוא מתחמק מלעסוק בשאלה הקריטית ובוחר במקום זאת לברבר לעייפה על נושאים כמו יוקר המחייה, הצורך באחדות השורות, הלגיטימיות של קואליציה הנשענת על (או כוללת בתוכה) מפלגות ערביות, ומידת התאמתו של מנהיג זה או אחר להוביל את הקואליציה שתקום?

זהו, לדעתי, גילוי של חולשה. זוהי בריחה מעיסוק בנושא העיקרי (והמסובך) – המשך הכיבוש - ועיסוק בטפל. ואפילו יותר מזה: זהו עיסוק בדחלילים. "יוקר המחייה" הוא סיסמה – לא מושג אובייקטיבי מדיד שקיימת הסכמה כיצד להתמודד איתו; קריאה ל"אחדות השורות" היא לרוב שיכנוע של הרוב להיכנע לדרישות המיעוט ולוותר לשם כך על עקרונות; פסילת מפלגות ערביות מהשתתפות בהכרעות הלאומיות היא גזענות שלא תיאמן במדינה יהודית; ההתמקדות בפרסונה (ולא בפרוגרמה) שמציעות הרשימות היא אינפנטילית (אנחנו מחפשים מלך או משיח, או שאנחנו מבקשים מנהיג פוליטי שישרת אותנו בנאמנות?) ואנטי-דמוקרטית (אנחנו באמת מוכנים להעניק ל"מלך" שלנו סמכויות בלתי מוגבלות?).

בעצם, הסיבה היא שונה: אנחנו פוחדים להחליט. אנחנו מתחמקים מהכרעות לאומיות. אנחנו מעדיפים שמנהיגים פוליטיים יתמודדו עם השאלות ויחליטו במקומנו. לא צריך אפילו שקיפות: שהם יחליטו מה שיחליטו ואנחנו "נזרום" - לא נשאל אותם שאלות קשות, לא מראש ולא בדיעבד. אנחנו דוחים את הקץ: מתלוננים על מורכבות הבעיה הישראלית-פלסטינית, מעדיפים "לקנות" סיסמאות נבובות המצדיקות פסיביות, להמשיך "לנהל את הסכסוך", לקוות שהמציאות תשתנה מעצמה לטובה והבעיות תחלופנה, ובעיקר - מנסים "להרוויח זמן". אולי – כך אנחנו מקווים – נימנע בכך מעימות פנימי ונשמור על אחדות השורות. לכן אנחנו עטים בשמחה על כל סוגיה אזוטרית שמסיחה את דעתנו מהצורך לקבל החלטה בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכן כל רסיס מפלגה שמוקם כעת זוכה לדיון ציבורי מעמיק שכולו טקטיקה וחישובים פוליטיים, והעיסוק התקשורתי הוא ברכילות, ב"פוזה". הכל כדי שלא נצטרך לעסוק ב"פיל שבחדר": הצורך להגיע להסכמה מדינית (כלשהי) עם הפלסטינים הן לגופו של עניין והן כצעד לקראת השתלבות בהסכם איזורי חדש במזרח התיכון.

בואו נחזור ל"פיל" - לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מספיק להתחמק. על זה צריכות להיות הבחירות, ורשימה פוליטית שאיננה קובעת עמדה ברורה (לכאן או לכאן) איננה ראויה שנצביע עבורה.