רשומות
129 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון ו-78 שנים לאחר הקמת המדינה, החברה הישראלית נקרעת ל"שבטים", כולם מומצאים, ששוטמים זה את זה. שוטמים עד כדי איום במלחמת-אזרחים אלימה. החזון הציוני-מדיני אודות "כור היתוך" שיצרוף את קהילות ישראל לעם אחד - הולך ומתפוגג לטובת התבדלות, הבלטה דווקאית של השונה והעדפת אינטרסים מיגזריים על טובת הכלל. תהליך זה נמשך כבר שנים ארוכות כשהוא מונע על-ידי שיסוי מכוון שמופעל על-ידי נתניהו לצרכים פוליטיים, אבל הוא הואץ מאז שקמה הממשלה הנוכחית ועוד יותר מאז שפרצה מלחמת "חרבות הברזל". הוא מאיים בבירור על עתידה של ישראל.
איש לא השלה את עצמו שבניית לאום יהודי חדש לאחר אלפיים שנות גלות תהיה תהליך קל. היה ברור ש"דור המדבר" איננו הומוגני ומדבר בבליל שפות, שהרפלקס הממלכתי והסולידריות החברתית אינם טבועים עדיין בציבור ויש לטפח אותם בהתמדה, ושיצירת זהות ישראלית משותפת תהיה כרוכה במאמץ חינוכי ותרבותי עצום שיימשך שנים. היה כמובן גם אתגר ברור של עצם הקיום הביטחוני והכלכלי של המדינה החדשה המוקפת אויבים. אבל היתה אופטימיות בקרב רוב הציבור שניתן להגשים את החזון ולבנות, פה בארץ חמדת-אבות, עתיד חדש לעם היהודי. ובעיקר - היתה תחושה מתמשכת של נס ככל שהחלום הפך למציאות. זה העולם שבו בגרנו - עולם של ציפיה ותקווה, עולם של תחושת ממלכתיות חדשה, עולם של גאווה בהישגים המצטברים, עולם של אמונה בדמוקרטיה ובכללי מוסר בינלאומיים, עולם של ערכי תרומה ואף הקרבה של הפרט למען הכלל.
הסתכלו מסביב: זה נגמר. הפוליטיקה הישראלית הכזיבה, הזדהמה והתרסקה. היא מתפרנסת (ומפרנסת את) העימות הקמאי בין "אנחנו" ו"אתם", והיא שוקדת בכפייתיות לאתר סדקים מזדמנים בחברה הישראלית ולהרחיבם לכדי סכסוכים בין "שבטים". האנרגיה שפעם פעלה להיתוך וליצירת ציבור אחד מלוכד - מופנית עתה לפירוק העם לגורמים. ולתנועה הפוליטית שמובילה את תהליך הפירוד בין חלקי העם קוראים - למרבה האירוניה - "הליכוד".
הדמוקרטיה הישראלית מדממת בשנים האחרונות: הממשלה פועלת בגלוי (ואף בהתרסה) מחוץ לגבולות החוק; הכנסת פועלת בבולמוס להעביר חקיקה פרטית (כדי לעקוף את מנגנוני הבקרה המוטמעים בתהליכי החקיקה הממשלתית) שמטרתה להעניק כוח מוחלט לדרג הפוליטי על-ידי ביטול מנגנונים קיימים של בקרות ואיזונים שעומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי; המשטרה הפכה לגוף מיליציוני שנשלט על-ידי הדרג הפוליטי, חורג מסמכויותיו החוקיות, איננו מקבל עוד את מרות הייעוץ המשפטי ונמנע מלעסוק במלחמה בשחיתות פוליטית; בראשות השב"כ, אירגון חשאי שעלול להפוך בקלות למכשיר לרדיפת הציבור הדמוקרטי, הועמד מקורב למלכות; צה"ל ממרה את הוראת בג"צ להוציא לאלתר צווי גיוס לכ-60 אלף צעירים חרדים שחוק הגיוס חל עליהם, ובמקביל מספק מטריית הגנה לפורעים יהודיים בשטחי יהודה ושומרון; הרשות השופטת הולכת ונחלשת מול מיתקפה אלימה וגלויה מצד הדרג הפוליטי ומראה סימנים של רתיעה מעימות גלוי עימו; ולבסוף: נשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת ומבקר המדינה בחרו לנטוש את מחויבותם הממלכתית ולשמש כלי משחק פוליטיים בידי נתניהו. כל זה קורה נוכח עינינו כי האויב הפנימי איננו מהסס עוד: רק הוא - לדעתו - מייצג את העם; פניו להרס הדמוקרטיה הישראלית כאמצעי להשגות מטרות שחשובות יותר בעיניו. כי זאת יש לזכור: השיטה הדמוקרטית מאפשרת לנבחרי הציבור לפעול בהתאם למנדט שקיבלו מהבוחר ובכפוף למבנה של איזונים (הפרדת רשויות) שמבטיח שלא ניתן יהיה לרכז את מלוא הכוח הממלכתי בידי רשות אחת; המטרה של הקואליציה הנוכחית היא להפקיע את כל הכוח ולרכזו בידי הממשלה הנוכחית (תחת הכותרת השקרית "משילות") ואולי גם להבטיח שהמדיניות הנוכחית תתקבע לתמיד על-ידי מניעה של תנועה עתידית נגדית של המטוטלת הדמוקרטית.
החרבתה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחלפתה במדינה לאומנית-דתית נמשכת בחסות מלחמה בלתי-נגמרת באויב חיצוני. אלא שהמאבק באויב החיצוני הוא הסחה - לא כורח המציאות ולא ציווי ביטחוני אמיתי. הקריאה לעיבוי השורות הצבאיות דיללה את השורות במאבק על הדמוקרטיה. "עכשיו לא הזמן למחאה!" - מטיפים הורסי הדמוקרטיה - "עכשיו הזמן להיות פטריוטים!". ומי שמתנגד למהלכי ההפיכה המשטרית מואשם בחוסר פטריוטיות ואפילו בבגידה. אבל פטריוטיות זו היא הונאה: היא קוראת לנו להפקיר את החזית הפנימית, הדמוקרטית, למען החזית החיצונית, הצבאית. ובזמן שהעיניים שלנו נעוצות באירוע הביטחוני התורן - העורף שלנו מותקף. נזכור שהנימוק המכריע להמשיך את הלחימה בחזית הצבאית איננו מדיני אלא פוליטי: אין יעד מדיני סביר שהמשך הלחימה משרת - זהו רק הרצון להשלים בינתיים את ההפיכה השלטונית, לשנות את פניה של ישראל, ובעיקר - לבטל את משפטו של נתניהו. והחזרה הנלהבת של חברי הקואליציה למלאכת ההפיכה החוקתית מעידה על כך: האויב האמיתי של הממשלה איננו נמצא מעבר לגבול - הוא אנחנו, מגיני הדמוקרטיה הליברלית.
אם ולכשתסתיים המלחמה - זה עלול להיות מאוחר מידי: נגלה שאנו חיים כבר במדינה אחרת. בזמן שהשתכנענו ש"הותקפנו באכזריות" וש"העולם כולו נגדנו" והתגייסנו להילחם באויב החיצוני - נעלמה המדינה שבה חיינו. היא תוחלף במדינה לאומנית-דתית, לא-דמוקרטית, שמאמינה שהדרך היחידה לשרוד במזה"ת היא להשתלט בכוח על מלוא שטחי ארץ ישראל. זוהי אסטרטגיה חסרת-סיכוי: העם היהודי קצר-הרוח והמשועבד לחלומות-שווא של "ניצחון מוחלט" לא יצליח לנצח בכוח הזרוע את הסבלנות ויכולת הספיגה של עמי המזה"ת, ובעיקר של העם הפלסטיני. זה לא יהיה סופו של החזון הלאומי הפלסטיני (הוא ישרוד את העימות) אבל זה יהיה אסון לחזון הציוני: אין קיום במזרח התיכון למדינה יהודית שמניפה דגל לאומני-דתי וקוראת תיגר על שכנותיה ועל שאר העולם, אם בשם הבטחה אלוהית או בשם הצדקה מופרכת של צורך ביטחוני. גם הנס הכלכלי של המשק הישראלי, שעל גבו נישאנו בגאווה שנים רבות - יימוג באחת, ואיתו האשלייה הכה-משכרת של עוצמה ביטחונית שמגינה עלינו. זו תהיה עוד דיקטטורה במרחב גיאופוליטי מפגר, רווי-שנאה ולא-יציב. זו תהיה מדינה פשיסטית שמאמינה בחיים על החרב, מבודדת בעולם, מצורעת. היא לא תאריך ימים.
מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להגן על קיומה של המדינה הציונית? הגיע הזמן להתפכח מהאשלייה של "אנשים אחים אנחנו" ומהאמונה שאחדותו של הציבור היהודי חשובה יותר מהישרדותה של מדינת ישראל הציונית-ליברלית המאמצת את עקרונות הכרזת העצמאות. הגיע הזמן לשחרר את הזעם על ההתקפה הדורסנית של הקואליציה הנוכחית על הדמוקרטיה, על הנכונות של קבוצות אוכלוסייה בישראל לוותר על הממלכתיות רק כדי לזכות בהטבות מיגזריות, על הטפטוף המתמשך של ארס שמפורר עוד ועוד את החברה הישראלית רק כדי לשמר את האחיזה השלטונית של הממשלה, על ההפקרה הנפשעת של עתידה של ישראל בשם נבואת שקר על עתיד ורוד, על דרדור השירות הציבורי והחלפת הדרג הניהולי שלו במלחכי-פנכה רק כדי שאלו יאפשרו למשטר הנוכחי להמשיך לאחוז בשלטון, על ציבור שלם שמסרב לשאת בנטל הביטחוני והכלכלי ומקדיש את כל כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות כלכליות, ועל התמשכותה חסרת התוחלת של המלחמה שגובה מאיתנו מחיר דמים בכל שבוע שעובר. בלי זעם, אם נשמור על כללי התנהגות ג'נטלמניים - זה עלול להיגמר באסון לישראל.
זה לא יסתיים מעצמו אם נמשיך להשקיף, פסיביים, על המתרחש. ההפיכה החוקתית תימשך במלוא המרץ, רדיפת הציבור הליברלי והתקשורת החופשית תימשך ותתעצם, המלחמה לא תסתיים אף פעם (ככל שנמשיך להתייצב לשירות הביטחון), החרדים לא יסכימו להתגייס, הסיפוח האלים המתרחש בשטחי יהודה ושומרון יימשך, ההדתה תשתלט על תחומי חיים נוספים, יש חשש סביר שהבחירות הדמוקרטיות תיפגענה בגלל התערבות הקואליציה הנוכחית בתהליכי הבחירות, והמשק הישראלי ייקלע למשבר כלכלי בגלל כישלון בלתי-נמנע להתמודד עם הוצאות הביטחון העצומות.
אין לנו למי לפנות לסיוע: אין לנו מה לצפות מהאופוזיציה הפוליטית המפולגת, שעסוקה בעיקר במלחמות-אגו בין מנהיגים-בעיני-עצמם במקום לשלב כוחות להצלת ישראל. וכדאי שניגמל מהמשחק האינפנטילי לבחור את היורש ונתמקד בשאלה למה אנחנו מצפים מההנהגה הפוליטית הבאה: לא מי, אלא מה. לא היורש - רק אנחנו יכולים לשנות את העתיד, אם נצא בהמונינו לרחובות, אם נצליח להרחיב את מעגל המפגינים כך שגם בני הדור הצעיר ודור הביניים יצטרפו להפגנות (הרי כל המאמץ הוא בשבילם!), אם נפריע בכל כוחנו לקואליציה להשלים את מזימתה, ואם נבטיח שביום הבחירות יתייצב ציבור עצום כנגד ממשלת הזדון הזו.
אם נקום ונפעל - נצליח להדיח את ממשלת הזדון. או-אז נוכל להתפנות למלאכת השיקום. ובראשיתה - טיהור: לא נשכח ולא נסלח לאלו שקמו על הדמוקרטיה הישראלית להשמידה. לא נשכח את ההנהגה הפוליטית שהובילה את המהלך, את השותפים הפוליטיים שאפשרו את המהלך תמורת אתנן, את משתפי הפעולה בהרס המערכת הדמוקרטית, את המסיתים שהפעילו את "מכונת הרעל", את מלחכי-הפנכה שנרתמו להרס תמורת משרות וכיבודים, ואת הציבור המתלהם והשוטה שהצטרף למקהלת ההסתה מתוך שנאה עיוורת שמעולם לא הבנו את עומקה. עם כולם נבוא חשבון. כי אם יש דבר שהפנמנו - זו ההבנה את שקר "האחדות" ו"אנשים אחים אנחנו". לא נטעה בכך שוב. "ראינו להם".
וכשנצא למרחב נפעל לבטל את הנזקים העמוקים שיצרה קואליציה זו למערכת הפוליטית ולהפרדת הרשויות, נהפוך את ישראל למדינה דמוקרטית-ליברלית וחילונית, ונכיר בזכויותיהם הלאומיות של בני העם הפלסטיני ונתחייב לפעול ביחד איתם להגשמת זכויותיהם אלו.
ולבסוף, לרגל היום הנורא הזה, ניזכר במחיר הנורא ונישא תפילה:
יִזְכֹּר עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְאַנְשֵי קְהִלּוֹת הַמּוֹדִיעִין, הַבִּטָּחוֹן, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.
יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל עֲטוּרֵי הַנִּצָּחוֹן
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדֹר דֹּר.
