על ישראל והפלסטינים
ההתקפה שביצע החמאס על ישובי מערב הנגב איננה רק פרק נוסף בסכסוך המתמשך לבלי-סוף שבין ישראל לפלסטינים. יש בהתקפה הזו וברצחנותה המבעיתה מסר סמלי, דרמטי, שאני מציע להפנים: הסכסוך הישראלי-פלסטיני איננו סכסוך טריטוריאלי, כזה שניתן לפתור על-ידי פשרות, על-ידי תיקוני גבול פרי משא-ומתן פרטני בין משלחות דיפלומטיות סביב שולחנות - זהו סכסוך כולל, טוטאלי. ישראל, מאמינה בפתרון חלוקתי לסוגיה של "שניים אוחזין בטלית", כבר נסוגה בעבר משטחים: ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ובלבנון. בדיעבד, הנסיגות הללו לא קרבו אותנו להסדר מדיני יציב עם הפלסטינים. נסיגות כנראה גם לא תצלחנה בעתיד לפתור את הבעייה היסודית ולהביא לסיום הסכסוך. מדובר בשנאה תהומית, כזו המונחלת מדור לדור דרך מערכות החינוך (אגב: בשני הצדדים), כזו הגולשת למלחמת-דת מסוכנת וחסרת-תוחלת (שוב: בשני הצדדים). ממצלמות ה-Go-Pro של מחבלי הנוח'בה שנכנסו לישובי העוטף בבוקר ה-7.10 עולות קריאות העידוד העצמי הבלתי-פוסקות "אללה הוא אכבר" - זוהי אקסטאזה דתית, רצחנית, כזו שאיננה מאפשרת פשרות ולא יחס אנושי לאויב, כולל נשים וילדים. גם הימין המתנחלי הישראלי מגלה סימנים מובהקים של קנאות דתית הולכת ומתגברת. זו שנאה שמאיימת לשטוף את כולנו ולשרוף את יושבי הארץ בעוד שהצופים במחזה הדמים מבחוץ אינם מסוגלים לרדת לסוף האירוע. אני מציע להפנים שבמצב העניינים הנוכחי אין תקווה לפשרה ישראלית-פלסטינית שתושג במגע ישיר בין הצדדים הניצים. לא ייכון פה שלום אירופי אלא אולי לאחר חורבן והרג עצום.
אני מציע להפנים שאין באמת חזון מדיני לציבור הפלסטיני: לא ערגה לעצמאות מדינית, לא שרטוט טריטוריאלי מוגדר (גבולות) של מדינה פלסטינית עתידית לצד ישראל, ולא כמיהה לעתיד כלכלי וחברתי שונה לציבור הפלסטיני. יש רק עיקרון אחד שיוקד בציבור הפלסטיני מזה למעלה ממאה שנה: שלילת הזכות של הציבור היהודי להגשים את חזונו לבית לאומי בארץ ישראל; התנגדות עיקשת לקיומה של מדינה יהודית בכל מיתאר גיאוגרפי שהוא. הטענה הפלסטינית מתמצה בהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל, בקידוש האתוס של הפליטים, ובדרישה לשוב למקומות מגוריהם בתוך הקו הירוק. השאלה איננה עצם חלוקת הארץ לשתי מדינות שכנות ולא פער דעות לגבי מיקומו הראוי של קו הגבול בין שתי המדינות. זו אינה שאלה שתיפתר עם נסיגת ישראל לגבולות 1967, כפי שאולי קיווינו: ההתקפה על מערב הנגב נעשתה מתוך חבל ארץ שנמסר בשלמותו לפלסטינים ב-2005. זה גם איננו ויכוח על מיקומה של עיר הבירה הפלסטינית או על חלוקת ירושלים, או על שיבה סמלית של האוכלוסייה הפלסטינית (כנראה כ-50 אלף איש) לבתיהם בתוך המדינה היהודית: זוהי מלחמה טוטאלית נגד עצם הקיום של מדינה יהודית. ולכן הסירוב ההיסטורי לחתום על הסכם עם ישראל הוא עקרוני ולא נובע מתוואי הגבול בשרטוטי המפות. אפילו תוכנית החלוקה המופרכת שאימץ האו"מ ב-1947 וששימשה בסיס להכרזת העצמאות הישראלית איננה מספקת את הציבור הפלסטיני. למעשה, מעולם לא סיימנו את מלחמת האזרחים שפתחה את מלחמת העצמאות יום לאחר החלטת האו"מ על תוכנית החלוקה, זו שפרצה מול הפלסטינים (בניגוד למלחמה נגד מדינות ערב העצמאיות) - אנחנו רק מתקדמים מ"סיבוב" ל"סיבוב" באותה מלחמת מאה השנים. והפלסטינים לא יוותרו לעולם על שאיפתם להכחיד את ישראל: אם בעלי-בריתם הקודמים (מצריים, ירדן, ה"מפרציות") נטשו אותם וכרתו הסכמים מדיניים עם ישראל - הם יחפשו לעצמם בעלי-ברית חדשים. אלה יהיו אירן, או רוסיה, או אולי סין. חזון השמדתה של ישראל הוא כל-כך דומיננטי שהוא גורם לוויתור של הציבור הפלסטיני על כל יעד אחר, כלכלי או חברתי או מדיני: כל המשאבים הושקעו לאורך השנים רק בהכנות למלחמה - לא בבניית מוסדות אזרחיים ולא בהשקעות כלכליות אזרחיות.
מה אפשר לעשות? ראשית, מדינת ישראל חייבת להיפרד סופית מהפלסטינים. הפרידה הכרחית לא בגלל עניין שלנו בהגשמת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים ולא משיקולים של מוסר, אלא כי שליטה בעם אחר איננה מתיישבת עם החזון הציוני של הקמת בית לאומי לעם היהודי. הפתרון שיימצא חייב להבטיח את ביטחונה של ישראל - לא להתבסס עוד על הרתעה והתרעה. לקחים בהקשר זה ניתן להפיק מכשלונות קודמים: הנסיגה מלבנון, שהותירה מדינה קורסת להשתלטות של אויבי ישראל ולהפיכתה לכן-שיגור של מערך אדיר של טילים המכוונים למרכזי ישראל למרות חתימה חגיגית על הסכמים בינלאומיים (החלטה 1701 של האו"מ) ונוכחות קבועה של כוחות או"מ בדרום לבנון, וההתנתקות מרצועת עזה, שפינתה לארגוני טרור רצחניים שטח היערכות צמוד לגבולה של ישראל לצורך התקפה יזומה עליה. נצטרך הפעם למצוא פתרון שונה, שיתבסס על מנגנונים אפקטיביים להבטחת שלומה של ישראל, על בעלי ברית בינלאומיים ועל הסכמים אזוריים - לא על הסכמים בילטרליים עם הפלסטינים.
על הפתרון המדיני
ישנה כיום הזדמנות היסטורית לנצל את המצב הגיאופוליטי במזה"ת לשינוי יסודי של מצבה האסטרטגי של ישראל. ההתחזקות הצבאית האיראנית ומהלך ההתגרענות הפומבי שלה יצרו גוש אנטי-איראני בהובלת ערב הסעודית ומצריים שרואה בישראל בת-ברית אסטרטגית פוטנציאלית. ציר זה, מחוזק על-ידי מדינות נוספות באזור כמו מרוקו, ירדן ומדינות המפרץ, הוא הבסיס לתוכנית האמריקנית הנוכחית ליצירת ברית הגנה אזורית לקראת האפשרות של התחזקות נוכחותה של סין במרחב. ההזדמנות ההיסטורית של ישראל היא להצטרף לברית זו ולשנות את המציאות הגיאופוליטית (הכוונה בעיקר לשינוי ביטחוני - לאו דווקא לשיתופי-פעולה כלכליים). התנאי הערבי ליצירת ההסכם האזורי הוא פתרון הבעייה הפלסטינית בדרך של היפרדות ויצירת אופק מדיני לפלסטינים. התמורה המוצעת לישראל היא סיום הסכסוך הערבי-ישראלי ויצירת מערכת מלאה של שיתוף כלכלי-מדיני. היפרדות מהפלסטינים (ולא בהכרח הכרזה על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית) אמורה לאפשר למדינה הפלסטינית לעבור לשלב ארוך של שיקום כלכלי בהתבסס על מימון סעודי וקטארי ועל השקעות כלכליות ממדינות האזור ומהמערב. הדרישה הערבית להיפרדות ישראלית מהפלסטינים איננה נובעת מאהדה לפלסטינים או משיקולים מוסריים אלא מההכרה שבהעדר אופק מדיני וכלכלי חיובי תימשך הנוכחות והשליטה של גורמי טרור מסוכנים ופנאטיים באוכלוסייה הפלסטינית, גורמים המאיימים גם על יציבות המשטרים של מדינות האזור האחרות. התהליך יביא לשינוי גיאופוליטי מקיף במזה"ת, לרבות שיתופי פעולה צבאיים וכלכליים שיזניקו את כלל מדינות האזור. את בעיות הביטחון השוטף של ישראל ניתן לקדם על-ידי דאגה ספציפית לפירוז המדינה הפלסטינית, ואולי גם על-ידי שיתופי פעולה צבאיים בינלאומיים בנוכחות ובשיטור בשטחים הפלסטיניים. מעבר לכך, ברית הגנה תאפשר לנטרל גם את האיום על ישראל מצפון על ידי אירגוני הפרוקסי של איראן.
המכשול בדרכה של ישראל להיפרדות מהפלסטינים איננו כ"כ ביטחוני אלא בעיקר פוליטי. בעשורים האחרונים התחזקה בישראל החזית הימנית, זו הכופרת בצורך להיפרד מהפלסטינים, והיא נשענת כיום במידה רבה על אלמנטים דתיים ואף קנאיים. האידיאולוגיה הניצית של אלמנטים אלו איננה מונעת על-ידי שיקולים ביטחוניים אלא על-ידי הכרה ב"זכות היסטורית" שהעניק כביכול האל לעם היהודי - בעלות מוחלטת ובלעדית על כל שטחי ארץ ישראל. יש בכך סימטריה למה שקורה לאורך השנים בקרב הציבור הפלסטיני - ראייה מתחזקת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כנושא דתי ולא כסכסוך טריטוריאלי. הכרעה פוליטית של ישראל להיאות להיפרד משטחים במסגרת הסדר אזורי מחייבת לכן התגברות דמוקרטית-פוליטית על החזית הימנית. בגלל המגמות הדמוגרפיות ההיסטוריות בישראל, המגבירות לאורך זמן את כוחו של הציבור הדתי - המאבק הזה נעשה כנגד השעון.
על דמותה של החברה הישראלית
מורשתה העיקרית של ממשלת הימין-על-מלא שמכהנת בישראל מאז סוף 2022 היא הבהרת סוגיות היסוד של מדינת ישראל. תיאורטית, הכל היה ידוע גם קודם, אבל הערפל שיצר הסטטוס-קוו הפנימי בישראל מיסך את המציאות. ניתן היה בקלות לטעות ולחשוב שדמוקרטיה מוחלשת יכולה להיות מצב יציב, ושפשרה פוליטית היא בהכרח "הרע במיעוטו" ודרך חיים נסבלת, ממש כמו "ניהול הסכסוך" מול אויבי ישראל. עליית הממשלה הקיצונית הזו והאגרסיביות שבה היא פעלה (ההסכם הקואליציוני, הנהגת "רפורמת המשילות" והניסיון לחסל את הצמרת המקצועית במגזר הציבורי בשם "משילות") גרמו להתפכחות כללית ולהתעוררות מחאה המונית. ההתקפה הרצחנית של החמאס על ישובי הנגב המערבי והריק המוחלט שהפגינה הממשלה נוכח הצורך במנהיגות וניהול המלחמה חתמו את האירוע כולו: המנהיגות הפוליטית איננה מתפקדת, והיא עסוקה רק בהחרבת המבנה הדמוקרטי של ישראל כדי לאפשר לה להישאר בשלטון ולפעול כראות-עיניה וללא הגבלת כוחה. אסור לנו שזה יקרה. נדרשת החלטיות ונחישות לגבי שאלות היסוד של ישראל, ולשם כך נדרשת הליכה מיידית לבחירות דמוקרטיות.
מהן אותן שאלות יסוד? מדינת ישראל נולדה כתשובה לחזון הציוני להקים בית לאומי לעם היהודי - תשובה חילונית (למרות ה"עיטורים" הדתיים המקשטים את הכרזת העצמאות) לתופעת האנטישמיות ולרדיפת היהודים שנחוותה בתקופת ההשכלה ואחריה ברוב קהילות ישראל. ישראל אמורה להיות מדינת היהודים - לא מדינה יהודית. זה אומר שכל ניסיון לערב את מוסדות הדת במארג המדינה הוא ניסיון פסול ויש להקפיד לקיים הפרדה מלאה של מוסדות הדת מהמדינה. זה אומר שמדינת ישראל אמנם תציע מקלט ליהודים מכל העולם (עד כדי הענקת תושבות), אבל מצד שני לא תהפוך אותם אוטומטית לאזרחים מלאים ללא שעמדו בקריטריונים נאותים (לדוגמה: ביטול חוק השבות והחלפתו בחוקי הגירה). זה אומר שמדינת ישראל תחיל שיוויון מלא על כל אזרחיה ולא תפלה ביניהם בגלל דת (ביטול חוק הלאום). זה אומר שמוסלמים ונוצרים (וגם חסרי-דת ויהודים שלא לפי דעת רבני היהדות האורתודוקסית) יוכלו לראות בישראל את ביתם ולהיות אזרחים שווי-זכויות. זה אומר שמדינת ישראל תשאף להיות חברה צודקת, המציעה לצעיריה שיוויון הזדמנויות וצדק חברתי, ודורשת מהם בתמורה השתתפות מלאה ושיוויונית בנשיאה בנטל.
עקרונות של חופש ושיוויון הזדמנויות מחייבים לאמץ שיטה כלכלית של תחרות חופשית בשווקים. מדינת ישראל צריכה להבטיח את התחרות על-ידי רגולציה שתמנע ניצול מונופוליסטי מכל סוג, ולקדם את שיוויון ההזדמנויות על-ידי מערכת הוגנת של מיסוי פרוגרסיבי ועל-ידי תמיכה בצבירת ההון האנושי וברווחה של הדור הצעיר. מיסוי פרוגרסיבי בא לשקף את עיקרון הערבות ההדדית של הציבור בישראל ואת השאיפה לדאוג למוחלש בקהילה. התמיכה בצבירת ההון האנושי משמעותה שנושאי החינוך והבריאות ייתפסו כהשקעה (ולא צריכה) ויהיו באחריות הממשלה כדי להבטיח שבני הדור הבא יזכו בהזדמנות הוגנת להשתלב בחיים הכלכליים. הדאגה לרווחה משמעותה לא רק מתן שירותים סוציאליים תומכים ודאגה לביטחון תזונתי אלא גם אחריות של החברה לקיום תנאי מגורים מינימליים לבני הדור הצעיר. תפקידה הכלכלי של הממשלה צריך להצטמצם לניהול מקרו-כלכלי אחראי, לאספקה של שירותים ציבוריים נאותים, ולדאגה לרמת השקעה במשק (תשתיות וענפי משק) שמתיישבת עם צרכי המשק והאוכלוסייה בטווח הארוך.
ולסיום: המלחמה שפרצה בדרום חשפה שהחברה הישראלית איננה עשויה מיקשה אחת. מצד אחד, נחשף ציבור עצום של אזרחים נאמנים, מתנדבים, תורמים, מחזקים את ידי אלו שנפגעו מהמלחמה והמשבר הכלכלי שבעקבותיה, ומצד שני נחשפה המציאות המכוערת שחלק מהציבור איננו רואה עצמו מחויב לתרום את חלקו לביטחון המדינה ולכלכלתה. מצד אחד - אירגונים אזרחיים שפעלו בהתנדבות ועל חשבונם כדי לחפות על הריק השלטוני ולהפעיל את מנגנוני השלטון המשותקים, ומהצד השני הממשלה והכנסת נחשפו בקלקלתן, חסרות-אונים בניהול המשבר הביטחוני והכלכלי. ובעוד ישראל שבורת-לב ומתחבטת לגבי המשך ניהול המלחמה וההתמודדות עם האסון ועם שאלת החזרת החטופים - חזרו תומכי הקואליציה למאמציהם להרוס את המשטר הדמוקרטי של ישראל תוך חזרה גם לסגנון המפלג, המאשים בעלי דעות פוליטיות אחרות בחוסר נאמנות למדינה. הרושם הכללי שלי הוא שעם נשגב מונהג כיום על-ידי קבוצת אנשים בזויה. זה צריך להחזיר את כולנו למאמץ שבו נמצאנו לפני המלחמה: מאמץ לחזק את המשטר הדמוקרטי בישראל, לחזק את מעמדה של הרשות השופטת ולמנוע את מה שמכונה בשם השיקרי "רפורמת המשילות". המלחמה האחרונה צריכה להוביל אותנו לבחירות דמוקרטיות שבהן נחדד את ההבחנות שלמדנו בשנה האחרונה ונצביע לאורן.