מדוע בעצם אתם מתעקשים על קניית דירה למגורים?

 

בסה"כ חיפשתם פתרון מגורים. ידה-ידה-ידה: קניתם דירה. מדוע?

מה כבר רציתם? חיפשתם פתרון מגורים שיתאים לצרכיכם העכשוויים, הספציפיים. מבחינת מרחב פנימי - הוא אמור להתאים לגודל משק הבית שלכם; מבחינת מיקום גיאוגרפי - למקומות העבודה שלכם (או למיקום בני משפחה אחרים שלכם); מבחינת שכונת מגורים - למידה שבה השירותים בשכונה זו עונים על דרישות שירותי החינוך והקהילה שלכם; מבחינת נגישות פיזית - למיגבלות אפשריות שלכם (גיל, מצב רפואי). וכן הלאה. בקיצור: יש לכם "סיר" ספציפי, ואתם מחפשים לו "מכסה" מתאים. 

ברור לכם, כמובן, שה"סיר" שלכם ישתנה לאורך חייכם: משק הבית שלכם יגדל ובהמשך אולי יצטמצם; אתם אולי תחליפו מקום עבודה (גם מבחינת מיקום גיאוגרפי); צרכיכם השוטפים בנושא שירותי חינוך וקהילה ישתנו לאורך חייכם; הכנסתכם אולי תגדל (ובעתיד היותר-רחוק אולי תצטמצם); ויכולתכם להתמודד עם אתגרי נגישות פיזית אולי תפחת. אבל אם ה"סיר" שלכם ישתנה - סביר שגם ה"מכסה" המתאים לכם יהיה שונה בשלבים שונים של חייכם: התשובה לשאלה "איזה פתרון מגורים יענה על צרכי?" תשתנה לאורך חייכם. לכן, היה רצוי שפתרון לשאלת המגורים בטווח הארוך יהיה כזה שיאפשר גמישות: שנוכל בשלבים השונים של חיינו להתאים את פתרון המגורים לצרכינו המשתנים. 

מה זה אומר? שהיינו צריכים לאמץ אסטרטגיה שתיתן לנו חופש לשנות את פתרון המגורים שלנו בהתאם להשתנות הצרכים. אז מדוע אנחנו רוכשים דירת מגורים, מהלך שמשמעותו קיבוע פתרון המגורים וויתור על הגמישות להתאים אותו לצרכינו המשתנים?

שתי דילמות נפרדות: צריכת שירותי דיור, ובחירת סל השקעות

אני מציע לחשוב שעירבבנו כאן שתי דילמות שאין ביניהן קשר הכרחי: האחת - בחירת פתרון מגורים שיתאים לצרכינו העכשוויים; השנייה - בחירת השקעה לטווח ארוך. תוצאת העירבוב היא שאנו מחפשים לרכוש נכס שיהווה תשובה נכונה לשתי השאלות בו-זמנית: גם יענה על צרכי המגורים העכשוויים שלנו, וגם ייחשב (לפי הערכות מקצועיות) כהשקעה מבטיחה לטווח ארוך. מהו הסיכוי שנצליח בכך? לא סביר יותר שיכולנו למצוא פתרונות עדיפים לשתי הדילמות אילו היינו מפרידים ביניהן ומוותרים על האילוץ שהדירה הנרכשת תהווה גם פתרון שמתאים לצרכי המגורים העכשוויים וגם השקעה מוצלחת? ייתכן, הרי, שאנחנו זוג צעיר שסגנון חייו הזמני גורם לו לבחור להתגורר בגוש דן בדירת-גג קטנת-ממדים בבניין ללא מעלית - האם דירה זו תתאים לנו גם בעתיד, כשהתא המשפחתי יגדל וסדרי העדיפות שלנו ישתנו? והאם רכישתה של דירת-גג קטנת-ממדים בגוש דן היא בכלל ההשקעה העדיפה בטווח הארוך? ואולי לדעת רוב האנליסטים התשואה הגבוהה על השקעה בנדל"ן למגורים בעשורים הקרובים צפויה דווקא בנגב הצפוני או במישור החוף הדרומי או בעמק חפר או בגליל המערבי או בכלל בקפריסין?

האילוץ שכפינו על עצמנו, לשלב מגורים עם בעלות (כלומר: לרכוש את הדירות שבהן אנחנו מתגוררים) - הוא מיותר, והוא פוגע קודם כל בגמישותנו בתחום צריכת שירותי דיור. ייתכן שאנו נאלצים להתגורר בתנאי-מגורים ובמיקום המוכתבים על-ידי יכולת הרכישה שלנו, לפעמים שלא במיתאם לצרכינו ולהעדפותינו. ייתכן שאנו מתקשים לנצל הזדמנויות תעסוקתיות שמחייבות שינוי מקום המגורים בגלל הקושי הכרוך בהחלפת נכס המגורים (מכירה וקנייה). ייתכן שאנו מתקשים להתאים את גודלו של מרחב המגורים שלנו לצרכי התא המשפחתי המתרחב והמצטמצם לאורך השנים. וייתכן שאנו "נתקעים" בדירות גדולות מידי לצרכינו בהגיענו לגיל השלישי.

האילוץ המיותר פוגע גם באיכות הניהול של תיק ההשקעות שלנו. ראשית, רובנו נמצאים במצב שבו ההשקעה בנדל"ן מהווה חלק עיקרי מהוננו הנקי, בעוד שייתכן שאסטרטגיית השקעה סבירה יותר היתה כזו של פיזור סיכונים והגדלת משקל האפיקים הפיננסיים בתיק ההשקעות. שנית, השקעה בנדל"ן למגורים גוזרת עלינו נזילות נמוכה: משקי בית מבוגרים נמצאים לעיתים במצב שבו הם "לכודים" בבתיהם מבלי יכולת להשתמש בחיסכון שצברו במהלך חייהם למימון צרכיהם היומיומיים (ראו את הניסיון להתגבר על בעיה זו בעזרת "משכנתא הפוכה"). בנוסף, מאחר שלרוב משקי הבית הצעירים אין הון עצמי בהיקף שמאפשר להם לרכוש דירה מאמצעיהם - הם נאלצים ליטול על עצמם חובות גדולים שגם חושפים אותם לסיכונים פיננסיים ("פוזיציה" שנוצרה בגלל שהאשראי לדיור אינו צמוד למחיר הדירה שרכשו) וגם מטילים עליהם נטל תשלומים שוטף (וכבד) לטווח ארוך.

אז מדוע בכל זאת אנחנו רוכשים דירות לצורך מגורים עצמיים?

למרות האמור לעיל, רוב משקי הבית בישראל מתגוררים בדירה בבעלות עצמית. אז מה מניע את הציבור להשליך את יהבו על השקעה בדיור בצורה כל-כך מוחלטת?

ישנן מספר תשובות אפשריות. האחת - מדובר בנוהג תרבותי שהשתרש ושנשען במידה רבה על סיוע ממשלתי נדיב לרכישת דירות שהיה קיים בישראל בעיקר ברבע האחרון של המאה הקודמת. השנייה - האמונה הרווחת בציבור לפיה ההשקעה בדיור היא השקעה עדיפה על שאר אפיקי ההשקעה, אמונה שנשענת על היסטוריה של עליית מחירי הדירות לאורך תקופה ארוכה (אין בה, כמובן, שום הבטחה לגבי העתיד). השלישית - החשיבה שמשק בית נמצא במצב של "שורט" במונחי תשלומי שכ"ד עתידיים והוא סוגר חשיפה פיננסית זו על-ידי רכישת דירה. הרביעית - העדר מלאי משמעותי של דירות להשכרה לטווח ארוך שמוחזק בידי גופים פיננסיים ציבוריים, ואולי גם העדר הסדרה רגולטורית של כללי השכרה של דירות (חוזים אחידים וכו') - פערים שפוגעים בתחושת ביטחון המגורים של שוכרי הדירות. והאחרונה - "אשליית כסף" בציבור הרחב שנובעת מפער באוריינות פיננסית ושגורמת לתפיסה השגויה שתשלומי שכ"ד הם "בזבוז כסף" במונחים כלכליים.

האם המצב של דיור בבעלות עצמית יימשך גם בעתיד?

ישנן התפתחויות בשלושת העשורים האחרונים שיש בהן אולי לשנות הרגלים ומגמות, ובעיקר את הנוהג להתעקש על מגורים בדירות בבעלות עצמית. 

ההתפתחות הראשונה היא ההתייקרות המהירה של מחירי דירות. התייקרות זו כבר הביאה להדרה של משקי בית צעירים משוק הדיור: רכישת דירה התרחקה מאד מהישג ידם, הן מבחינת הקושי להמציא הון עצמי בהיקף הנדרש כיום על-ידי הבנקים (לא נשכח כמובן את בנק ישראל, שהתערב שלא לצורך וקבע "רצפה" שרירותית להון עצמי בעיסקאות רכישת דיור) והן מבחינת יכולת העמידה בנטל התשלום השוטף של המשכנתא. בניגוד למשקי-בית צעירים, שידם קצרה - התשואה הגבוהה על השקעה בדירות מגורים משכה לשוק הדירות משקי בית מבוגרים שיש להם הון עצמי ונגישות טובה לאשראי בנקאי. התוצאה היא ירידה בשיעור משקי הבית המתגוררים בדירה בבעלות עצמית ועלייה של נתח הדירות המוחזקות על-ידי משקי בית מבוגרים כאפיק השקעה.

ההתפתחות השנייה היא "התייבשות" כמעט מוחלטת של הסיוע הממשלתי לרוכשי דירה ראשונה, מאז שנות ה-90'. זוהי הפקרה של חסרי הדיור לגורלם במסווה ציני של "הפרטת" שוק המשכנתאות, כשהסיבה האמיתית היא חוסר יכולת פוליטית לטפל בבעיות תקציביות על-יד קביעת סדרי עדיפות, ובמקום זאת נקיטה במדיניות חברתית שמפקירה את בני הדור הצעיר.

ההתפתחות השלישית היא השתנותו של שוק העבודה. זוהי התפתחות בינלאומית - לא ייחודית לישראל. משקי בית צעירים אינם זוכים כיום לביטחון תעסוקתי כמו זה ששרר בימי הוריהם. המשמעות היא ניידות מרובה בין מקומות עבודה (לעיתים גם גיאוגרפית), אי-ודאות לגבי אופק התעסוקה וכושר ההשתכרות, רתיעה מנטילת התחייבויות כבדות לטווח ארוך, ואולי גם פגיעה בפרופיל הסיכון של הלווים ורתיעה של הבנקים לאשר להם הלוואות.

האם המגמה תתהפך? זה תלוי בסיכוי שממשלה עתידית תקבל החלטה להחיות את הסיוע הממשלתי לחסרי-דיור לרכוש דירה ראשונה. ללא מהלך ממשלתי כזה ההתפתחויות מנתבות מלאים גדולים של דירות לידי משקיעים פרטיים. זה אומר ששיעור המתגוררים בדירות בבעלות עצמית צפוי להמשיך לרדת (בעיקר בקרב משקי-בית צעירים), וזה של המתגוררים בשכירות יעלה. 

תמ"א-38 איננה תוכנית להתחדשות עירונית. אולי היא אפילו מסכלת אותה

 

הרשימה האחרונה של ד"ר יאיר דוכין (ראו כאן) עסקה בשאלה אם יש בכוחה של תוכנית "תמ"א-38" להוות פתרון לבעיית הדיור בישראל. הקישור הנפוץ בין תוכנית "תמ"א-38" לבין המושג "התחדשות עירונית" גרם לי להגיב ברשימה עצמאית שעיקרה "אני מאשים" כנגד עצם קיומה של תוכנית "תמ"א-38".

תוכנית "תמ"א-38" נולדה בחטא. היא איננה תוכנית של התחדשות עירונית – היא מעולם גם לא התיימרה להיות כזו. היא נולדה בכלל במטרה לעודד בעלי דירות בבתים משותפים ישנים (כאלו שנבנו לפני 1980) לחזק את מבני-המגורים כדי שיעמדו בפני רעידות אדמה. שני עשורים לאחר שהושקה, ניתן לקבוע שהתוכנית החמיצה את ייעודה: היא כמעט שלא גרמה לחיזוק מבני-מגורים באזורים המתאפיינים כבעלי סיכון גבוה לרעידות אדמה, ובסה"כ המספר הארצי המצטבר של מבני המגורים שחוזקו אינו עולה על 5% מסך המבנים שהוגדרו (הגדרה עקרונית, לא על-סמך בדק פרטני) כמסוכנים.

להלן ציטוט מתוך דוח מבקר המדינה שפורסם בינואר 2024 (ראו את המסמך המקורי כאן):

"המבקר מצא כי 18 שנה מאז שאושרה תוכנית תמ"א 38, היא עדיין לא השיגה את מטרתה העיקרית - לקדם משמעותית את חיזוקם של מבני מגורים מפני רעידות אדמה. תוכנית תמ"א 38 אושרה רק ב-6% ממבני המגורים המחייבים חיזוק בישראל, נכון לסוף שנת 2021 (4,755 מתוך 80,000). בפועל חוזקו רק 2,852 מבנים - 3.5% מהמבנים המחייבים חיזוק."

הכיצד? והרי כולנו עדים לשפע המנופים ומערבלי הבטון המציפים את רחובותינו – אז מה הם בעצם עושים?

מסתבר שבמקום להתמקד בחיזוק מבני מגורים כנגד רעידת אדמה, "תמ"א-38" הפכה להיות סל של הרבה דברים אחרים: תוכנית להוספת מרחבים מוגנים דירתיים (ממ"ד), גירסה לא מוצלחת של תוכנית להתחדשות עירונית שכן היא איננה תוצר של תכנון עירוני כולל אלא מצרף אקראי של התקשרויות בדידות של בעלי דירות עם יזמים, ובעיקר – התוכנית הפכה לאמצעי לצבירת רווחי הון על-ידי בעלי דירות באזורי הביקוש (בעיקר מטרופולין דן) על-ידי השבחה פטורה ממס של הדירות.

סיפור המעשה החל בשנת 1975, אז נכנס לתוקף תקן בנייה חדש להבטחת עמידותם של מבני מגורים בפני רעידות אדמה. תקן זה הפך למחייב לגבי דירות שנבנו לאחר תחילת 1980, והבטיח שבניינים חדשים יהיו בעלי עמידות טובה. זה יצר שאלה מיידית לגבי מלאי הדיור הקיים, שהיה חשש שרובו איננו בנוי להתמודדות עם רעידת אדמה. כדי לענות על הפער הוחלט להכין תוכנית ארצית שתטפל בבניינים שנבנו לפני החלת החוק. ההערכה אז הייתה שקיימות כ-800 אלף דירות כאלה. מתוכן, היה ברור שהבעיה מתמקדת בדירות המצויות באזורים רגישים-סיסמית (סדר גודל של 600 אלף דירות). המרכזים האורבניים החשובים הנמצאים בתוך אזורי סיכון אלו הם בית שאן, טבריה, צפת, חצור הגלילית ואילת. מדובר, בבירור, באזורי פריפריה – לא במרכז הארץ.

למרות שקיים גם אינטרס ציבורי לחיזוק מבני-מגורים כנגד רעידות אדמה (אוכלוסיות מוחלשות, חוסר מודעות של הציבור לגבי חשיבות הנושא וההשפעה החיצונית השלילית על כלל האוכלוסייה במקרה של רעש אדמה הרסני) - חיזוק מבנה הדיור כנגד נזקי רעידת-אדמה הוא קודם כל אינטרס פרטי של בעל הדירה. אינטרס זה היה מופנם היטב על-ידי בעלי הדירות אילו חברות הביטוח היו מחמירות קריטריונים במקרה של בקשה לביטוח מבנים ישנים שלא עברו חיזוק מתאים, ואילו הבנקים למשכנתאות היו מייקרים את עלות המשכנתאות לבעלי דירות הממשכנים דירות הנמצאות במבנים כאלו. מסיבה כלשהי, זה לא קרה.

עדיין, הממשלה – מודעת לכשל-השוק - יכלה להניע את בעלי הדירות הישנות לחזק את המבנים הישנים על-ידי שימוש בשילוב של "מקלות" (איום בהעלאת מיסי ארנונה למבנים לא מחוזקים) ו"גזרים" (העמדת אשראי בתנאים מסובסדים לבעלי הדירות לצורך מימון עלות החיזוק). הממשלה לא עשתה זאת. במקום זאת, ההתחמקות (או ההתחכמות) הולידה ב-2005 את תוכנית "תמ"א-38".

מטרתה המקורית של התוכנית הייתה להניע תהליכים רצוניים-פרטיים של חיזוק מבני מגורים, אבל מבלי שתהיה למהלך זה נגזרת תקציבית. כלומר: יש אמנם "גזר", אבל הוא חוץ-תקציבי. לשם כך נקבע מסלול רישוי מקוצר, שכלל אפשרות לחיזוק מבנה קיים או לחילופין להריסתו לצורך בנייה מחדש, והוגדר אמצעי תשלום חוץ-תקציבי: זכויות בנייה. השיטה: לבעלי דירות שדירותיהם כלולות במסלול תמ"א-38 מוענקות זכויות בנייה נוספות במבנים קיימים, והם מוכרים אותן בשוק החופשי כדי לממן את החיזוק (למעשה: השבחה). זוהי המהות האמיתית של הפרויקט: הענקת זכויות בנייה (ללא תמורה) לבעלי דירות, אותן הם מעבירים ליזמים פרטיים בתמורה לשיפוץ/בניית המבנים. היזמים משתמשים בתוספת לזכויות הבנייה להוספת קומות למבנים הקיימים, ומוכרים את הדירות הנוספות בשוק החופשי.

בגלל שההסדר נוקב במטראז' (זכויות לתוספת שטח מבונה) ולא בהטבה קבועה (סכום כספי אחיד) – נוצר מצב לפיו התמורה שמקבלים בעלי הדירות שמצויות באזורי הביקוש היא גבוהה ומאפשרת את העיסקה, מה שאין-כן באזורי הפריפריה: התמורה ממכירת זכויות-בנייה ליזמים אינה מכסה את עלות השיפוצים/הרחבות. אז מה קיבלנו? קיבלנו השבחת נכסים חינם באזור המרכז (שזכתה לכינוי המחמיא והמטעה "התחדשות עירונית"), וקיבלנו לא-כלום בפריפריה. התוצאה היא השבחה פרטנית של דירות באזורי הביקוש שאיננה מתיישבת עם תכנון אורבני סביר (נושא הרשימה של יאיר דוכין, כאן), והפקרה צינית של אוכלוסיית הפריפריה לסיכון של רעידת אדמה הרסנית.

נחזור להגדרת הבעיה. קיימים שני אתגרים נפרדים שדורשים התערבות שלטונית נמרצת: האחד – צורך דחוף בחיזוק מבני-מגורים ישנים כדי להתמודד עם סיכוני רעידות אדמה (כפי שנוכחנו, הנושא לא באמת טופל בשני העשורים האחרונים למרות שהוגדר היטב); השני – צורך בציפוף ניכר של המרכזים האורבניים הקיימים כדי שיוכלו לקלוט את תוספת האוכלוסייה הצפויה לפי התחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (ראו דיון ברשימה קודמת בבלוג זה, כאן). אסור לטשטש את ההבחנה בין שני האתגרים הללו על-ידי עירבובם, כפי שנעשה בדיון הציבורי סביב תוכנית "תמ"א-38":

בנושא חיזוק מבנים, אנחנו חייבים לזכור שתרחיש הייחוס המקורי של הוועדה הבין-משרדית (תרחיש רעידת אדמה שמולו מוגדרות תוכניות ההיערכות הממשלתיות) הוא בממדים של אסון לאומי: הוא מציג 16,000 הרוגים, 377,000 מפונים מכ-30,000 מבנים הרוסים או פגועים קשה. בזבזנו זמן יקר בהתחמקות מטיפול בבעיה ובעיסוק נרפה בתוכניות סרק (מסוג "תמ"א-38") וצריך לאמץ פתרון אפקטיבי בלוח זמנים מהיר. במקום לבנות על תמריצים לבעלי דירות באזורי הביקוש עלינו להתמקד באזורי הסיכון, לעבור מהשבחה כללית יקרה (הכוללת חנייה מקורה, הוספת מעליות, תוספת מרפסות) לתוכנית צרה שממוקדת במטרה עצמה - חיזוק מבני-מגורים - ולהתבסס על שילוב של "גזרים" (היצע של מימון ממשלתי מסובסד לבעלי הדירות שיצטרפו ליוזמה) ושל "מקלות" (העלאת שיעורי המיסוי על דירות במבנים שלא יחוזקו).

בנושא ציפוף האוכלוסייה יש להיערך להכנת תיכנון אורבני מעודכן שיתמקד בהתחדשות רובעים אורבניים שלמים (לא בניינים בודדים), יפנה מבני מגורים נמוכים ממשבצות קרקע תפוסות כדי לבנות עליהן מגדלי מגורים נישאים (ולא תוספת של 2.5 קומות למבנים קיימים), יסלק חסמים משפטיים שעלולים לעכב את התהליכים בשל העדפת זכויות הפרטים על טובת הכלל, ויזרז תהליכים כדי שנצליח להתמודד עם הגידול הדמוגרפי העצום שצפוי לנו בשנים הקרובות. פרויקטים של פינוי-בינוי תורמים מאליהם לפתרון של חיזוק כנגד רעידות אדמה.

רשימת אורח: האם תוכנית "תמ"א-38" מהווה פיתרון למשבר הדיור בישראל? - יאיר דוכין*

 

המונח "משבר הדיור" מלווה כבר שנים רבות את כותרות המאמרים העוסקים במגזר הבנייה למגורים בישראל. המונח "התחדשות עירונית" (שהביטוי הנפוץ שלו הוא פרויקטים של "תמ"א-38") צעיר ממנו בהרבה, ובאחרונה מוצג כסוג של פתרון למשבר הדיור. מטרת הרשימה הנוכחית היא לבחון אם תהליך ההתחדשות העירונית, שנמצא כיום לכאורה בתנופת ביצוע - אכן יכול לפתור את "משבר הדיור" בישראל.

כדי לבחון את הקשר בין שני המושגים (אם אמנם קיים כזה) יש להגדיר תחילה מהו "משבר דיור" ולבחון אם אכן קיים כזה בישראל. המאפיינים שמגדירים משבר דיור הם:

1.  מלאי יחידות דיור שקטן מצרכי הדיור (מצבת משקי הבית)
2.  מלאי דיור ציבורי שאינו נותן מענה לאוכלוסייה שזקוקה לו

בשטח, משבר כזה מתבטא בארבע תופעות אפשריות:

• א.     משקי בית נורמטיביים רבים גרים ברחוב
• ב.      מציאות של מחנות אוהלים או פתרונות דיור מאולתרים אחרים
• ג.       צפיפות דיור לא סבירה (מספר משקי בית גרים ביחידת דיור אחת)
• ד.      נזקקי דיור ציבורי שמורחקים ממקומות המחייה הרגילים שלהם

בחינה היסטורית של שוק הדיור בישראל מצביעה על שני משברי דיור. משבר ראשית שנות ה-50' ("תקופת המעברות") ומשבר שנות ה-90', בעקבות גל העלייה הגדול מחבר המדינות (התופעה הנפוצה אז הייתה של מספר משקי בית שגרו ביחידת דיור אחת). כיום, הנתונים מצביעים על קיומו של מצב משברי רק במרכיב הדיור הציבורי, עקב הפרטה של חלק ניכר ממלאי הדיור הציבורי בשנות ה-90' ובראשית שנות ה- 2000 (לדוגמא, באיחוד האירופי מהווה כיום מלאי הדיור הציבורי כ- 9% ממלאי הדיור הכולל; בישראל הוא מהווה פחות מ- 1%).

הבעיה האמיתית כיום בשוק הדיור של ישראל היא נשיגות (לפי מילון אבניאון: "היותם של מוצרים ושירותים מסוימים בני השגה לרוב האוכלוסייה החיה במקום מסוים"): התרחקות מתמשכת של היכולת לרכוש דירה מהישג-ידם של מרבית משקי הבית. המדד המעיד על כך הוא מספר חודשי השכר הממוצע הדרושים לרכישת דירה ממוצעת: זה עלה מ- 103 בשנת 2008 (8.5 שנים), ל – 170 בשנת 2025 (14.2 שנים). המספרים הללו אינם משקפים את מלוא חומרתה של הבעיה, שכן במטרופולין תל אביב ובמחוז המרכז בכללותו (שהם המרכז הכלכלי-תעסוקתי בישראל ) המספרים גבוהים בהרבה. זוהי הסיבה לכך שבמחוזות אלו הולך ומצטבר מלאי בלתי מכור של דירות שאינן בהישג-ידם של מרבית משקי הבית ובפרט רוכשי דירה ראשונה.

תוכנית "תמ"א-38" (2005) היא כיום חלק חשוב מתהליך ההתחדשות העירונית בישראל. מטרתה המקורית הייתה ליצור מסלול רישוי מובנה לחיזוק מבני-מגורים ישנים (כאלו שהיתר הבנייה שלהם ניתן לפני 1980) כנגד סיכוני רעידות אדמה, לרבות הריסת מבנה ישן קיים לצורך בנייתו מחדש. למטרה המקורית נוסף, עקב המצב הבטחוני, צורך להוסיף לדירות מרחבים מוגנים (ממ"ד). בניסיון להטיל על הסקטור הפרטי את מימון העלות הכרוכה בחיזוק המבנים נקבע בתמ"א-38 הסדר המעניק לבעלי הדירות בתמורה זכויות בנייה נוספות במבנים קיימים.

תיאורטית, מהלך כזה יכול להביא להגדלת צפיפות הדיור במרכזים העירוניים העיקריים בישראל, שסובלים מצפיפות דיור נמוכה בהשוואה למרכזים עירוניים בארה"ב ואירופה (לדוגמא, צפיפות הדיור ברובע מנהטן היא כ- 29,000 נפש לקמ"ר ובפריס - כ- 21,000, לעומת כ- 8,600 בתל אביב, 7,200 בירושלים, 4,300 בחיפה ו- 1,800 בבאר שבע). להגדלת צפיפות הדיור יש יתרונות משמעותיים, עקב היכולת המשופרת לספק מעטפת שירותים איכותית (חינוך, בריאות, רווחה ואחרים) לאוכלוסייה. אלא שישנה בעיה בדרך למימוש נרחב של תהליך ההתחדשות העירונית בישראל: הטלת המשימה על הסקטור הפרטי מחייבת יצירת כדאיות כלכלית לפרויקטים השונים (כל פרויקט בנפרד), שקיימת כמעט רק במטרופולין תל אביב ובשוליים של ירושלים בגלל מחירי הקרקע הגבוהים. באחרונה חלה התפתחות לרעה בכדאיות הכלכלית של ההתחדשות העירונית גם במרחבי תל אביב וירושלים: שילוב של התייקרות משמעותית של עלויות הבנייה (זו נאמדת על ידי יזמים בקרוב ל- 30% בשלוש השנים האחרונות) עם ירידת מחירי הדירות (עקב הצטברות מלאי גדול של דירות לא מכורות) הביא לעצירת פרויקטים רבים. בחלק מהמקרים חוזרים היזמים אל בעלי הדירות הקיימים עם דרישה אולטימטיבית להפחתת התמורות המובטחות להם.

בעיה נוספת בדרך למימוש התהליך של התחדשות עירונית היא שהגדלת צפיפות הדיור מחייבת פיתוח מותאם של תשתיות (תחבורה, מים, חשמל, טיפול בשפכים, חינוך וכדומה). תנאי זה איננו מתקיים: בתחום התחבורה קיים פיגור מצטבר של למעלה מעשר שנות השקעה בפיתוח התחבורה הציבורית והנזק השנתי נאמד בלמעלה מ- 5 מיליארד ₪; בתחום החשמל קיימת רזרבה מותקנת של 10-12% בלבד (לעומת כ- 25% באירופה); גם מגזרי אספקת המים והטיפול בשפכים נמצאים כיום בגבול הקיבולת שלהם (בחורף המתקרב צפויה, עקב כך, הזרמת שפכים גולמיים לים), ללא רזרבה מינימלית.

פיתוח התשתיות הוא תפקידה של הממשלה. הפיגור המתמשך בפיתוח תשתיות-העל מונע כיום וימנע בעתיד את מימוש הפוטנציאל לרמת שירות גבוהה יותר של מעטפת השירותים הגלומה בהגדלת צפיפות הדיור. לכן, התשובה לשאלה שהוצגה בראשית הרשימה היא שבהעדר מאמץ תשתיתי משלים מצד הממשלה - ההתחדשות העירונית במסגרת תוכנית "תמ"א-38" איננה מהווה תשובה אפקטיבית למשבר הדיור. מעבר לכך, רמת המחירים הנדרשת על ידי היזמים בפרויקטים של "תמ"א-38" במטרופולין תל אביב מונעת בנייה של דיור בר-השגה ממרבית משקי הבית, שנוהרים לשם משיקולי תעסוקה ומעטפת שירותים איכותית.

אולם בתהליך ההתחדשות העירונית טמון פתרון אפשרי לתוספת יחידות שתידרש בישראל ב- 25 השנים הבאות. התחזית הדמוגרפית (הבינונית) למדינת ישראל (בגבולות הקו הירוק + אוכלוסיית המתנחלים ביו"ש) לשנת 2048 (מאה שנים למדינת ישראל) עומדת על כ- 15 מיליון תושבים - תוספת אוכלוסייה של כ- 5 מיליון תושבים. תוספת זו תחייב תוספת של 1.8-2 מיליון יחידות למלאי הדיור. בחינה ראשונית של הפוטנציאל הגלום בתהליך של התחדשות עירונית במכלול המרחבים האורבניים בישראל מצביעה על למעלה מ- 1.8 מיליון יחידות דיור, כך שלכאורה יכול מקור זה "לכסות" את תוספת יחידות הדיור הנדרשות. אולם מימוש הפוטנציאל מותנה באופן מוחלט במעורבות ממשלתית מלאה במכלול ההיבטים (פיננסית, תכנונית ורגולטורית) הכרוכים בתהליך. הנתונים הנוכחיים במשק בכללותו ובשוק הדיור בפרט מצביעים בסבירות גבוהה, להערכתי, על המשך ירידה של מחירי הדירות לפחות בשנתיים הקרובות. במציאות זו צפויה נסיגה מתמשכת והאטה של יזמים (שכאמור כבר נצפית בשטח) במימוש פרויקטים של "תמ"א-38". היות שלא מסתמנת תכנית כלל-ארצית כלשהי למעורבות ממשלתית במאמץ להתחדשות עירונית - יימשכו מחזורי הגאות והשפל בפרויקטים הללו שמובלים על ידי השוק הפרטי, תוך החמצת הפוטנציאל הגלום בתהליך.

 * ד"ר יאיר דוכין הוא ראש תוכנית ה- MBA בהתמחות מימון נדל"ן, בית ספר למנהל עסקים, האוניברסיטה העברית, ירושלים. רשימה זו הופיעה, בשינויי עריכה, במוסף הנדל"ן של "דה-מרקר"

לקראת 2026: האם הנתונים הכלכליים החיוביים של המשק צריכים להרגיע אותנו?

 

"הכל טוב!"

השעונים הכלכליים המקובלים מורים על כך שהמשק הישראלי מתפקד היטב למרות המלחמה ולמרות המאבק הפנימי המתמשך סביב ההפיכה המשטרית: 

• שיעור האבטלה עמד לאורך רוב שנת 2025 על פחות מ-3% - שיעור נמוך בהשוואה היסטורית ומתיישב עם המושג "תעסוקה מלאה"; 

• קצב הצמיחה של התוצר יהיה השנה כנראה 2.5% (לפי אומדן בנק ישראל מתוך התחזית המקרו-כלכלית של חטיבת המחקר, ספטמבר 2025) - קצב מכובד בהשוואה בינלאומית ובעיקר נוכח השפעות המלחמה; 

• שיעור האינפלציה הצפוי ב-2025 הוא 3% (ראו שם) - בתוך תחום היעד של בנק ישראל (1-3%); 

• שער החליפין של השקל עלה בשלוש השנים האחרונות, ובתחילת דצמבר 2025 הוא עמד על כ-0.31 דולר לשקל לעומת כ-0.25 לפני שפרצה המלחמה ו-0.29 לפני שהוכרזה ההפיכה המשטרית; 

• ולבסוף, שערי המניות בבורסה של תל אביב מטפסים בהתמדה, כשמדד תל-אביב 125 הגיע בתחילת דצמבר 2025 ל-3,587 לעומת 2,029 לפני שהוכרזה ההפיכה המשטרית ו-1,658 לפני שפרצה המלחמה. 

נתונים אלו חיוביים, והם מורים לכאורה על כך שהמשק הישראלי שרד היטב את מאבקי ההפיכה המשטרית ואת המלחמה. מכאן שאזהרות הכלכלנים היו אולי פסימיות מידי ("חמוצים"). האומנם?

האמנם "הכל טוב"?

אני מציע לשקול שלמרות החיווי האופטימי שעולה מהשעונים הכלכליים - ייתכן שהתמונה הכלכלית קודרת יותר כי ישנם קשיים שהשעונים אינם מצביעים עליהם: 

• יש חשש שנתוני האבטלה המרגיעים מושפעים מהיקף הגיוס נרחב של כוח-אדם לצה"ל (הארכת משך השירות הסדיר וגיוס ארוך של כוחות המילואים) על רקע המצב הביטחוני; 

• חיזוק אפשרי לחשש זה נקבל מהגרף המתאר את התפתחות התוצר העיסקי בעשור האחרון (ראו בהמשך. מקור הנתונים: מאגר הנתונים של בנק ישראל): אם נתייחס לקו המגמה ארוך-הטווח (הקו הכחול, שהוא חיוץ פשוט של ההתפתחויות בשלושת העשורים הקודמים), נראה בבהירות את המיתון שיצרה מגפת הקורונה בשנים 2021-2020 (ההפרש האנכי בין קו המגמה לבין נתוני התוצר העסקי בפועל ) ואת החזרה המהירה של הפעילות העיסקית לתוואי כבר ב-2022; בהמשך נראה המיתון השני, זה שנוצר בשלוש השנים האחרונות. כפי שעולה מהגרף, התוצר העיסקי בשנת 2025 לא יהיה כנראה גדול מהותית מזה של 2022 (הנחתי שגידול התוצר העיסקי ב-2025 יהיה 1%), בעוד שקצב הגידול השנתי הממוצע של התוצר העיסקי עמד לאורך שלושה עשורים (בשנים 2019-1989) על 5.0%. הדיון כאן מצביע על כך שנתוני האבטלה האופטימיים שראינו מספרים אולי סיפור חלקי, ובעיקר מטעה: הם משקפים גידול בתעסוקה בסקטור הציבורי (ובעיקר במערכת הביטחון) בעוד שהמשק הפרטי לא צמח. ואולי מדובר בכלל בירידה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה - התמונה תתבהר רק ככל שנתרחק מתקופת המלחמה והמשק האזרחי יחזור לפעילות רגילה; 

• במצב כזה, שבו המשק נמצא מתחת לפוטנציאל הייצור שלו - אין מקום לייחס את המשמעות החיובית הרגילה לשיעור הצמיחה הצפוי (2.5%) של התמ"ג ב-2025, זה שמופיע בתחזית בנק ישראל: אילו המשק היה מתאושש באמת ב-2025 (בהתבסס על חזרת כוח העבודה המגוייס למעגל הייצור), יכולנו בקלות לחוות שיעור צמיחה כפול ואף יותר. עדות לכך אנו רואים בתחזיות חטיבת המחקר של בנק ישראל לגבי שיעור הצמיחה ב-2026 (4.7%), האצה שמשקפת צימצום של הפער בין התוצר בפועל לתוצר הפוטנציאלי; 

• ההתפתחות של שער החליפין של השקל ושל שערי המניות מאז שפרצה המלחמה היא חידה בעיני: למרות שהסיכון הפיננסי הקשור במשק הישראלי גדל (אפריורי, בגלל האיום של הפיכה משטרית והתגובה הציבורית לו, ובדיעבד, לאור הפחתת דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל) - לא התרחשה בישראל בריחת-הון, שהייתה גורמת מן-הסתם לפיחות משמעותי של השקל (עד כדי צורך בהתערבות בנק ישראל בשוק המט"ח) ולהתרסקות של שוק המניות;

• פיחות משמעותי של השקל, אילו התרחש, היה גורר בהכרח האצה של קצב האינפלציה והעלאה של הריבית המוניטרית. כל זה נחסך מאיתנו, אולי במפתיע. 

המסקנה היא, לכן, שמצבו של המשק הישראלי הריאלי (תוצר, תעסוקה) אינו טוב כפי שניתן היה להסיק מהשעונים המקובלים, והעובדה ששוקי הכספים מצביעים על יציבות היא אולי משמחת, אבל חידתית. אמירה זו צריכה, כשלעצמה, לפגום בתחושת ההקלה שמלווה אותנו לגבי מצבו של המשק הישראלי, ובעיקר כשאנו עוסקים בקבלת החלטות לגבי המדיניות הכלכלית הנדרשת לקראת השנים הקרובות.

אתגרי המדיניות הכלכלית: כמה בעיות של המשק הישראלי

מעבר לספק לגבי התמונה המרגיעה העולה מהשעונים המקובלים, ישנן בעיות מהותיות של המשק שצריכות לאתגר אותנו:

• מדינת ישראל סובלת מזה מספר שנים מאי-יציבות פוליטית: מאז 2019 התקיימו בה חמש פעמים בחירות כלליות. זה מתבטא בהחלפה תכופה של ממשלות; זה מתבט בקואליציות צרות הנשענות (מבחירה) על מפלגות קיצוניות; זה מתבטא במהלכים של הפיכה משטרית (שינוי כללי המשחק) כדרך להבטחת הישרדותה של הקואליציה הנוכחית, וזה מתבטא באי-שקט פוליטי ובהפגנות-ענק בחוצות ישראל. אי-יציבות פוליטית מאיימת על חוסנו של המשק הישראלי: משמעותה המיידית היא החלשת יכולתה של הממשלה (כל ממשלה!) להתמודד עם בעיות הטווח הארוך של המשק, חולשה מול קבוצות אינטרסים שמנצלות את המצב לסחיטת הטבות מיגזריות, ונטייה מוגזמת לאימוץ מדיניות כלכלית פופוליסטית שמרצה את התומכים הפוליטיים. ועוד דבר: חולשה פוליטית יוצרת צורך נגזר בחוסר-שקיפות מול הציבור כדי לטשטש את המהלכים האמיתיים. ללא קשר לזהות המימשל (שמאל, ימין) חולשה פוליטית תמנע טיפול בבעיות שורש ובכך תחמיר אותן, תערער את היציבות הכלכלית ובכך תחשוף את המשק לנזקם של מחזורי עסקים ומשברים חיצוניים, ותדכא גורמים מקצועיים ותקשורת משקפת;

• המצב הגיאופוליטי של ישראל, ובעיקר אי-ההתקדמות המכוונת לקראת פתרון מדיני-איזורי - משמעותו שאנו יושבים (מבחירה) על חבית של אבק שריפה. ישראל מועדת לפורענות: התלקחות ביטחונית במרחב הקרוב או על רקע המלחמה הבינגושית המתעצמת יכולה להתרחש במפתיע. המשק הישראלי חשוף בכך, מעבר לנדרש, לסיכון ממשי;

• לאחר כמה עשורים של פריחה כלכלית - צמיחה, יציבות פיננסית והתכנסות הדרגתית של המשק אל משפחת המדינות המפותחות - חווינו בחמש השנים האחרונות אירועים שטלטלו את המשק הישראלי: מגיפת הקורונה, מהלך של הפיכה משטרית ומלחמה ארוכה. מעבר לפגיעה בצמיחה ולזינוק בחוב הציבורי החד-פעמי שיצרה מגפת הקורונה (כמו במשקים רבים אחרים בעולם) - נטל הביטחון שיצרה המלחמה הוא עצום, והוא יימשך גם בשנים הקרובות. המלחמה העבירה את המשק הישראלי ממציאות מתמשכת של גירעון ממשלתי סביר (ממוצע רב-שנתי של 2-3%) וחוב ציבורי בהיקף סביר (כ-60% במונחי תוצר) הנמצא בתוואי רצוף של ירידה - למציאות של גירעון ממשלתי גדול (מעבר ל-5% לפי התקציב המוצע לשנת 2026) וחוב ציבורי הולך ותופח (צפי של מעבר ל-70% במונחי תוצר ב-2026). למרות שגידול הגירעון והחוב היה אולי בלתי נמנע עקב המלחמה, יש חשש שניקלע לתהליך שעלול להתבדר בגלל אובדן שליטה: החוב התופח, כשלעצמו, משמעותו גידול הדרגתי בנטל תשלומי הריבית השוטפים והכבדה על התקציב הממשלתי; מעבר לכך, עליית הריבית שחלה בשנים האחרונות כבר מחייבת את הממשלה להחליף בהדרגה חוב זול בחוב יקר יותר ויוצרת בכך לחץ הולך וגובר על התקציב;

• המאבק התמידי לאזן בין הלחץ הפוליטי ה"טבעי" להגדלת הוצאות הממשלה (והפעם: כולל זינוק בלתי-נמנע של הוצאות הביטחון), הרתיעה הפוליטית הכרונית מהגדלת שיעורי המס והאילוץ המוכתב לגבי שיעור הגירעון - גרם בעשורים האחרונים לכירסום מתמשך בצריכה הציבורית האזרחית. זו הפכה לשסתום הנבחר לשחרור הלחץ הפוליטי על התקציב. המשמעות היא "דיאטה" כמעט סמויה, שפגיעתה היא בטיב השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות, רווחה, איכות הסביבה, תחבורה וכו'. כך, רמת החיים של האזרח נפגעת והולכת, כשפגיעה זו היא רגרסיבית באופייה: היא חזקה יותר בקרב השכבות המוחלשות של האוכלוסייה;

• אותו התהליך גורם ל"דיאטה" מקבילה גם בסעיפי ההשקעה הממשלתית: כשמתעורר צורך לצמצם גירעון ממשלתי - הפתרון הנוח-פוליטית הוא לקצץ בהשקעה. הבעייה עם השקעה ממשלתית קטנה מידי (מושג מקצועי מורכב ולכן סמוי מהעין) היא שמדובר בתת-השקעה בתשתיות, מה שייצור צווארי-בקבוק שיחסמו את צמיחת המשק הפרטי בעתיד. כך, מדובר בתשתיות תחבורה, חשמל, מים, ביוב, תקשורת, קרקע מתוכננת לבנייה וכו', שאינן מספקות את צרכי המשק. בהשאלה, מדובר בהקלה על מצוקת ההווה על-ידי הפקרת העתיד: תחשבו על משיכת כספי הפנסיה לצורך מימון רמת חיים שנמצאת מעבר לאמצעים השוטפים.

מימון גרעוני של הוצאות הממשלה ויצירת חוב ציבורי אינם מהלך שלא יעלה על הדעת - זהו צעד מקובל בכל העולם במצבים לאומיים חריגים: מלחמות, אסונות-טבע, מגפות, משברים פיננסיים חריפים, וכו'. במצבים כאלו, שבהם שמירה קשיחה על מסגרות גירעון עלולה לגרום לנזק כבד למשק (הדוגמה ההיסטורית הפופולרית היא המדיניות הפיסקאלית הקשוחה של הממשלה האמריקנית בזמן השפל הגדול של שנות ה-30') - לגיטימי שהממשלה תבחר להגדיל את החוב הציבורי. אלא שמהלך כזה חייב להיות זמני, ומלווה בתוכנית שיקום כלכלי שתבטיח שהמצב הכלכלי ישוב במהרה לקדמותו. דרושה תוכנית אחראית - לא מהלך של זריית חול בעיניים שיביא לשקיעה מופקרת של המשק לתוך ביצה טובענית (ויש לישראל דוגמה טובה בעברה להתנהלות כזו, בתקופה שמכונה "העשור האבוד של הצמיחה").

באיזו מדיניות כלכלית תצטרך הממשלה לנקוט כדי לטפל באתגרים מבלי להפקיר את חוסנו של המשק?

• המלחמה תחייב את ישראל להגדיל משמעותית את הוצאות הביטחון. לא מדובר בגידול חד-פעמי (הוצאות המלחמה שכבר הייתה) אלא בגידול קבוע של רמת ההוצאה הביטחונית נוכח הערכה מחדש של האיומים על ישראל. גידול פרמננטי של הוצאות הביטחון מחייב אותנו למצוא מקור מימון קבוע ומשמעותי - "קונצים" לא יעבדו: אנחנו מדברים על תנועה על גבי "עקום התמורה";

• ישראל חייבת להגדיל את היקף ההשקעות בתשתית. יש לאפשר למשק הפרטי לצמוח במהירות מבלי להיקלע למצוקת תשתיות שתחסום אותו. שוב, מדובר בגידול פרמננטי לטובת האצת פיתוח התשתיות כחלק מתוכנית אסטרטגית לאומית - לא מהלך חד-פעמי סמלי;

• ישראל חייבת להרחיב ולשפר משמעותית את השירותים הציבוריים: חינוך, בריאות, רווחה, איכות הסביבה, תחבורה וכו'. יש לקבוע יעדים ברורים ובני-מדידה לאיכות השירותים הציבוריים ולעקוב אחריהם. יש להדגיש אלמנט של צדק חלוקתי בהערכת טיב השירותים הציבוריים והקצאתם לאוכלוסייה: אסור להפקיר אוכלוסייה מוחלשת. ולבסוף, יש לחדול מלייחס נופך של "התייעלות" לקיצוץ של השירותים הציבוריים (ובעיקר קיצוץ שרירותי-רוחבי): יש כלים נכונים יותר להשגת התייעלות של הסקטור הציבורי ויש להשתמש בהם;

• טיפול בשלושת הסעיפים לעיל יחייב גידול ניכר ורב-שנתי של הוצאות הממשלה. זה יחייב את הממשלה למצוא מקור מימון משמעותי ורב-שנתי. לא תהיה לממשלה ברירה אלא להגדיל את שיעורי המס כדי לממן את תוספת ההוצאה. לא מדובר כאן בהיקפים שניתן להתמודד איתם באמצעות התייעלות, העמקת הגבייה של מיסים קיימים או פעולות חד-פעמיות של מכירת נכסים ממשלתיים או משיכת רווחים מחברות ממשלתיות - נדרש טיפול יסודי בצד ההכנסות ממיסוי. מסיבות ברורות, לא נעסוק כאן בבחינת החלופות להגדיל את תקבולי הממשלה ממיסים;

• במטרה להגביר את חוסנו של המשק הישראלי ואת עמידותו בפני מצבים בלתי צפויים בעקבות משברים חיצוניים ופנימיים, על הממשלה להבטיח שהגירעון הממשלתי יצטמצם במהרה לרמה סבירה (כמה? נשאיר זאת לדרג המקצועי) ובכך יאפשר להקטין את החוב הציבורי בחזרה לממדים של 60% במונחי תוצר. מהלך כזה יאותת לשוקי ההון הבינלאומיים על ניהול מקרו-כלכלי אחראי וישפר את מעמדו של הסקטור העיסקי בשוקי ההון;

• יש לחדול משיטה של "קוסמטיקה תקציבית" שמטרתה העיקרית היתה תמיד להונות את הציבור: הצגת תקציב מעורפל שמסתיר מהכנסת ומהציבור את תוכניתה הכלכלית האמיתית של הממשלה ואת השימוש האמיתי בכספי הממשלה, בניית "קופסאות תקציביות" שמסתירות כשלי תקצוב ומאפשרות חריגה "לגיטימית" ממיגבלת הגירעון, והצגת מצג-שווא (באמצעות טריקים "קוסמטיים") כאילו הממשלה עומדת בפועל ביעדי התקציב. המעקב והדיווח אחר ביצוע התקציב ואחר ההתפתחויות הכלכליות במשק חייבים להיות בידי גוף עצמאי ומקצועי - לא בידי הגוף האחראי על הביצוע.

רשימת אורח: המאבק של הנשיא טראמפ עם מערכת המשפט האמריקאית - אבנר סידי*

 לנשיא טראמפ יש היסטוריה עשירה של התנגשויות עם הרשות השופטת בארה"ב, ברבדים ובערכאות השונות שלה. אלו התרחשו בתקופת כהונתו הראשונה ובמהלך הבחירות לכהונה השנייה, והן נמשכות מאז שנבחר בשנית בגלל ניסיונותיו לקדם יוזמות שונות שלו. החיכוכים בין נציגי הרשות המבצעת לרשות השופטת בארה"ב מזכירים תהליכים דומים אצלנו בישראל.

1. מינויים לבית המשפט העליון, תקופת הנשיאות הראשונה של טראמפ

בגירסה האמריקאית של הפרדת רשויות, שבה הנשיא (ראש הרשות המבצעת) ממליץ והסנאט (רשות מחוקקת) מאשר את מינויה של קצה הפירמידה של הרשות השופטת, התרחשו תהליכים של שינוי כיוון פוליטי. בתוך עשרים שנה השתנה האיזון (ראו רשימה קודמת): בעקבות מינויים שביצעו ארבעת הנשיאים האחרונים, יחס המינויים עומד כיום על 3:6 לטובת הרפובליקנים (ראו כאן). העובדה שביהמ"ש העליון בארה"ב התפתח לכיוון "אקטיבי" ועסוק בחקיקה-למעשה ולא רק בפירוש החוק הפכה את מינוי השופטים לאקט שיש בו כדי להשפיע על מידת ההצלחה של הממשל להגשים את תוכניותיו.

כבר בתקופת כהונתו הראשונה של טראמפ, עם רוב שמרני בביהמ"ש, נראה היה שמינויים פוליטיים של השופטים אינם מהווים ערובה לביטוי נטייתם הפוליטית בפסיקות. לדוגמה, ההתערבות של ביהמ"ש העליון בסוגיית ההפלות הזיקה קשות לאג'נדה של השמרנים ולסיכויי הבחירה שלהם, ולכן ביהמ"ש העליון צמצם את מעורבותו בנושא זה (וגם הפנה עקרונית את הבעיה הזו, המשולה ל"תפוח-אדמה לוהט", למדינות עצמן). זאת, ועוד: בנושא הבחירות, שבו טראמפ טען לזיופים ועיוותים בתהליך הבחירות – ביהמ"ש העליון סירב לדון בעניינו למרות ציפיותיו שבית משפט עם רוב של מינויים רפובליקנים יכריע לטובתו.

2.  הבעיות המשפטיות של טראמפ בדרך לנשיאות השנייה ולאחר היבחרו

נזכיר נשכחות מהתקופה שלפני הבחירות (ראו רשימה קודמת, כאן): בפני טראמפ נערמו ארבעה משפטים פליליים שגולת הכותרת שלהם הייתה ניסיון להמרדה לאחר ההסתה שהפעיל על ההמון לתקיפת הסנאט ב- 6 בינואר 2021. הזדהותו הפומבית של טראמפ עם בעיותיו המשפטיות של נתניהו נובעת במידה רבה מנסיונו האישי ומשפטיו השונים בארה"ב, שהתפרשו בעיני רבים כרדיפה פוליטית. בכל אחד מהמשפטים הוא ניהל קרב מפרך כדי לדחות את הדיונים וההכרעה למועד שלאחר תקופת הבחירות. בחלק מהם הוא טען שהוא מוגן מתביעות על רקע היותו נשיא מכהן בעת האירועים. לאחר בחירתו הפכה שאלת המשך התהליכים המשפטיים לשאלה אקדמית, כיוון שהם לא הצליחו למנוע את בחירתו. אפילו אם היה מורשע – החוקה האמריקאית מאפשרת לו להמשיך לכהן כנשיא מהכלא: אפשר להיפטר מנשיא מכהן רק בתהליך הפוליטי של הדחה (Impeachment). לכן, עם בחירתו מחדש של טראמפ נאלצו מגישי העתירות לבטלן בשל יכולת משפטית של נשיא נבחר לכהן אפילו אם הוא נאשם, ולאו דווקא על בסיס חסינות מהעמדה לדין (כפי שטען טראמפ). טראמפ, מצידו, טען לאורך כל תקופת ההתמודדות (וגם לאחר הבחירות) ל"חסינות נשיאותית" בכל מעשיו לרבות הוצאת מסמכים מסווגים ופעילותו בג'ורג'יה. חסינות כזו ניתנה לו רק בצורה חלקית בפסיקה עקרונית של ביהמ"ש העליון, ולא עמדה לו במקרה שנדון בפני שופט פדרלי שבו טען שיש להסיר אישום באונס נגדו (לכן טראמפ מחויב להתייחס לחוב של 83 מיליון דולר דמי נזקים לסופרת Jean Carroll). כנשיא, טראמפ לא מהסס להפעיל את התביעה הכללית לאותן רדיפות פוליטיות שעליהן כל-כך התלונן לפני היבחרו, כמו במקרה של יריבו ג'יימס קומי, ראש ה-FBI לשעבר; גם את יועצו לשעבר ג'ון בולטון, שהפך ליריבו המר, הוחלט להעמיד לדין על-ידי חבר מושבעים גדול בטענה של החזקת מסמכים מסווגים; כתב אישום מוגש בימים אלה כנגד התובעת הכללית של ג'ורג'יה אשר תבעה את טראמפ על הפרעת-בחירות, ואת התובעת הכללית של מדינת ניו-יורק, אשר הגישה וגם זכתה בתביעה נגדו.

האפשרות של "מחיקת המשפטים" שעמדו נגדו, וזאת אפילו באמצע התהליכים, באמצעות הסרת האישום או "מחילה" (Pardon) קיימת בארה"ב (בניגוד למצב המשפטי בישראל). יתכן שזו הסיבה לכך שטראמפ אינו רואה בעייה במתן חנינה במקרה של נתניהו בישראל: שיקול דעתו של הנשיא בארה"ב להעניק מחילה אינו מוגבל ויכול להתבצע לפני, במהלך ולאחר כל הליך משפטי. כנשיא, טראמפ חנן תומכים פוליטיים, עורכי-דין ששירתו אותו, תורמים ובני משפחותיהם, כוכבי ריאליטי, אנשים שהיטיבו עם משפחתו, ולאחרונה את נשיא הונדורס לשעבר הרננדז למרות שהפך את ארצו לספקית-סמים לארה"ב. לפני היבחרו טראמפ אפילו העלה אפשרות של "מחילה" לעצמו, אם לא יבוטלו ההליכים שעמדו נגדו.

3. מאבק טראמפ במערכת המשפטית בתקופת נשיאותו השנייה

בחזית החוקתית טראמפ מנהל הסתערות עם צווים נשיאותיים וללא חקיקה מסודרת של הרשות המחוקקת או הסכמה מלאה של הרשות השופטת (ראו כאן). אבל יש לזכור: שליטתו בקונגרס מאד שברירית (רוב רפובליקני זעום ביותר בשני הבתים) והוא עלול לא רק לראות נציגים רפובליקניים שפונים נגד פעולותיו הכוחניות ומונעים בכך השגת רוב בכל אחד מבתי המחוקקים אלא גם להסתכן באובדן הרוב בבחירות האמצע, כפי שקרה לנשיאים בכל אחת מארבע בחירות האמצע האחרונות. כבר בכניסתו לתפקיד היה ברור שהוא הולך לפעול בחזיתות רבות בהתאם לאג'נדות שהציג בתקופת הבחירות (ראו כאן), אבל ברור גם שהוא מתנהל עתה כאחוז-אמוק ובלחץ זמן לממש את מטרותיו עוד לפני בחירות האמצע, ונתקל במערכת המשפטית בכל אחת מהחזיתות הבאות, שבהן בחר לפעול או להילחם: 

א. חזית המלחמה באקדמיה ובאוניברסיטאות המובילות

האידיאולוגיה שצמחה באקדמיה של אוניברסיטאות וקולג'ים בצפון-מזרח ובמערב ארה"ב בשני העשורים האחרונים ביטאה רעיונות של ליברליזם והומניות שתמכו בביטויי שנאה ואלימות של קיצוניים ובסתימת פיות בשלל נושאים ובעיות חברתיות-אתניות-דתיות-מגדריות (ראו רשימה קודמת כאן). אין ספק שטראמפ שם לו למטרה את המלחמה על עתיד החינוך, במסגרת שאיפתו לכוון מחדש את החינוך הרחק מן המגמות הליברליות-קיצוניות שהשתלטו במערכות החינוך וההשכלה הגבוהה – החל מחינוך בגיל בית-הספר ועד לאקדמיה. הממשל פנה לבתי המשפט במטרה להגן על זכויות ההורים למנוע חינוך הנוטה ל"ליברליזם קיצוני" לילדיהם. ממשל טראמפ שלל מימון פדרלי מאוניברסיטאות (כמו קולומביה, קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (Wokism) שפשטה שם. ביהמ"ש העליון הכיר בפיטורין שכפה על עובדי מחלקת החינוך (Education Department) ובביטול סוכנות פדרלית זו. סוכנויות פדרליות אחרות (24 במספר, כולל DC) פנו לביהמ"ש ותבעו לשחרר 6.8 מיליארד דולר שהוקפאו לאחר שנועדו לתוכניות לימוד "ליברליות" שונות (כולל לימודי אנגלית) ושעות פעילות שלאחר שעות ביה"ס. אין ספק שכל עוד המערכת המשפטית והמערכת החינוכית-האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו.

האוניברסיטאות לא הגיבו בחזית אחידה להתקפה של טראמפ: אוניברסיטת קולומביה "התקפלה" מיד כאשר הוא ביטל כלאחר-יד את הסבסוד הממשלתי בסך 400 מיליון דולר שנועד לקרנות וחוזי מחקר. לעומת זאת, אוניברסיטת הרווארד התנגדה נמרצות למניעת 2.2 מיליארד דולר ולמהלכים שניסה טראמפ לכפות עליה ופנתה לערכאות. ואכן, שופט פדרלי חסם את כוונות הממשל בטענת "אי-חוקיות". שופט פדרלי אחר חסם את ניסיון הממשל להפסקת או צמצום קבלת סטודנטים זרים לאוניברסיטת הרווארד, אבל אין ספק שהדיונים בנושאים אלה יגיעו לפתחו של ביהמ"ש העליון. באחרונה, MIT הפכה לאוניברסיטה השנייה שסירבה להיכנע לתכתיבי הממשל, ודחתה תמורה כספית נכבדת מצד הממשל.

ב. חזית המלחמה בליברליזם הקיצוני בתוך ארה"ב

התיוג מהצד השמרני-ימני הפך את המונח "ווקיזם" למילת גנאי כנגד תומכי המפלגה הדמוקרטית (ראו כאן). יש להבין: סתימת פיות ותיוג הפכו לאמצעים הננקטים תדיר לא רק באקדמיה (ראה מקרה פרופ' דרשוביץ) אלא גם במדיה וברשתות חברתיות (כמו Twitter, Facebook). טענות דומות בדבר השתלטות האג'נדה "השמאלנית" על המדיה והתקשורת או מערכות השלטון נשמעת תכופות בשנים האחרונות על-ידי כל נציגי השלטון ה"ימני" אשר שולט בשני העשורים האחרונים בישראל.

עם היבחרו בשנית מיהר טראמפ לבצע פעולות-ראווה עם "דחיפת אצבע בעין", כמו הרחקת הומואים משירות צבאי, שלילה "חוקית" (באמצעות צו מנהלי) של מיניות שלישית, ושלילת מימון פדרלי מאוניברסיטאות (קורנל, הרווארד) שאינן מטפלות בקיצוניות הליברלית (ווקיזם) שפשטה שם. לאחרונה גם הוגשה בקשה לביהמ"ש העליון המבטאת את שאיפת הממשל לאסור מחדש נישואין של זוגות מאותו מין.

כאמור, היה ברור מתחילת כהונתו זו שכל זמן שהמערכת המשפטית והמערכת האקדמית לא יעצרו את המהלכים הבוטים שלו – הוא ימשיך בדרכו זו. ואכן, המערכת המשפטית התייצבה מולו במספר מקרים: (א) שופט פדרלי בבוסטון, בטענה שהוא רודף ומאיים בגירוש לא לגיטימי של אזרחי-חוץ כיוון שהם רשאים לנצל את חופש הדיבור (אפילו אם הוא בעד פלסטין). (ב) בהחלטה של ביהמ"ש העליון, נדחתה בקשה (בשל תיקו 4:4 בין השופטים שישבו בדיון) להקמת בתי ספר בהשגחה וניהול דתי באוקלהומה בתמיכה ומימון פדרלי. (ג) שופט פדרלי בפלורידה דחה תביעה בסך 15 מיליארד דולר כנגד העיתון New York Times שכן הוא סבר שיש בכך הפרת חופש הדיבור. מצד שני, המערכת המשפטית תמכה במהלכים מסוימים שלו נגד הליברליזם: (א) ביהמ"ש העליון בשתי החלטות הגן גם על זכויות ההורים למנוע חינוך הנוטה ל"ליברליזם קיצוני" לילדיהם - איזכור וחומר סיפורי על טרנסג'נדרים בבתי ספר יסודיים - וגם חייב מניעת כניסה לאתרי פורנו שתנוהל ותופעל על-ידי האתרים עצמם כאשר הנכנסים הם מתחת לגיל מורשה. (ב) ביהמ"ש העליון חייב גם את חברת Paramount לשלם 16 מיליון דולר בשל שידור תוכנית "60 דקות" פוגענית, למרות שהחלטה זו פגעה בחופש הביטוי.

ג. חזית המלחמה בהגירה בלתי חוקית, ושמירה על הגבולות

טראמפ הצהיר עוד לפני היבחרו על כוונותיו לבצע גירוש המוני של מהגרים לא-חוקיים - סדר גודל של 5 מיליון מהגרים (אומדן המהגרים הלא-חוקיים רק בשנתיים האחרונות, לפי מפקד האוכלוסין. ראו רשימה קודמת). ספק אם הצהרה זו תגיע למימוש מלא, אבל טראמפ כבר החל בגירוש סיסטמטי של כנופיות-פשע של המהגרים לארצות מוצאם (ובראש - לאל-סלבדור) אפילו אם נכללו בתוכן מקרים של גירוש לא-חוקי - וזאת בניגוד לפסיקת בית-משפט - של מהגרים שאינם פושעים. גם גירוש שלא לארצות המוצא (כמו לדרום סודן) נכלל בפעילות הבלתי-מתפשרת שלו כנגד מהגרים לא-חוקיים.

טראמפ ממשיך לדחוף בכל הכוח כדי לצמצם את בעיית ההגירה הלא-חוקית שעימה התמודדה ארה"ב ללא הצלחה בארבע השנים האחרונות. יש לזכור: כ-14 מיליון מהגרים לא חוקיים (שהגיעו בשני העשורים האחרונים) חיים כיום בארה"ב, אבל המלחמה שכבר החלה איננה על כל הציבור הזה אלא על כמה עשרות אלפים שפשעו מעבר לאי-החוקיות של עצם הגירתם. הממונה על רשות הפיקוח על ביטחון המולדת (Department of Homeland Security), שהיא רשות פדרלית, ניסה תחילה להניע עזיבה מרצון (יתכן שזה מזכיר לנו את תוכנית ההגירה מרצון מרצועת עזה שגם אותה הגה טראמפ). במקביל החל הממשל להפעיל תהליך מהיר של גירוש בטיסות בטענות של "זמן חירום" בהתבססו על חוקי "זמן-מלחמה" ישנים מהמאה ה-18. כאשר שופט פדרלי קבע שטיסות הגירוש נעדרות בסיס חוקי ואינן באמת בזמן מלחמה, הוא הותקף על-ידי טראמפ שטען שקביעתו אינה חוקית ואיים עליו בתהליך של "הדחה" המיועד לפקידי ממשל או נבחרי ציבור ולא לשופטים, וזה העלה עליו את חמתו של נשיא העליון רוברטס שהתנגד פומבית לתהליך של "הכפשה" (תהליך שיכול להזכיר הכפשות דומות בישראל כנגד שופטים ואפילו נשיא ביהמ"ש העליון מצד נבחרי ציבור) או הדחה של שופטים. בסופו של דבר ביהמ"ש העליון הקפיא את השימוש בהוראת-השעה של טראמפ הנוגעת להגדרת זמן החירום כ"זמן מלחמה". בנוסף לטענה של אי-חוקיות נטען גם כי תהליך הגירוש לקוי כיוון שהוא לא-דמוקרטי ולא-ליברלי (בשל פגיעה בחופש הדיבור), כמו במקרה שהממשל דרש גם גירוש של מהגרים "חוקיים" בטענה שהם השתמשו בחופש הדיבור להפצת "דיבור-שנאה" נגד ישראל סביב ההפגנות באוניברסיטת קולומביה. מצד שני, ביהמ"ש העליון אישר פסיקת שופט פדרלי שנעזר בחוק פדרלי ישן וקבע שהממשל יכול לגרש מהגרים לארץ שאיננה ארץ המוצא. כך הוטסו מהגרים שגורשו לאל-סלבדור, פנמה, קוסטה-ריקה ואפילו דרום סודן, לוב ורואנדה.

בסופו של דבר ביהמ"ש העליון נתן כוח מלא לממשל להחליט על גירוש והגירה. אולם כאשר טראמפ ביקש למנוע החזרת מגורשים (שהותרה בפני שופט פדרלי) אפילו אם גורשו בטעות (כמו במקרה של מגורש ממרילנד לאל-סלבדור) – ביהמ"ש העליון החליט ברוב דחוק (5:4) להתיר את תהליך הגירוש אבל גם להתיר ערעור על גירוש המוגש בערכאות נמוכות. כך התגבשו מספר החרגות בנוגע לתהליך הגירוש שאושרו בערכאות נמוכות יותר או אפילו בעליון: (א) בימ"ש פדרלי לערעורים השאיר החלטה קודמת של שופט פדרלי בלוס אנג'לס המונעת מסוכנים פדרליים לבצע מאסרים ללא כל עילה או סיבה מספקת (בדומה לצורך שנקבע בחוק לגבי שימוש ב-"עילת הסבירות" בישראל, לפני ביטולה במהפכה החוקתית). (ב) שופט פדרלי במערב וירג'יניה מנע מממשל טראמפ שלילת מקלט מדיני כיוון שזה נמצא מנוגד לחוקה בנוגע להגירה. יש לציין שטראמפ עצמו החריג עובדי תעשיות שונות (מזון, חקלאות, אירוח) מגירוש המוני. (ג) שופט פדרלי מנע מהממשל ביטול סטטוס "מוגן-זמני" של קרוב לחצי מיליון מהגרים שניתן להם בשל בעיות הומניטריות בארצות מוצאם אשר מונעות מהם חזרה לארצם. (ד) פעמיים בתי משפט פדרליים לערעורים אישרו את פסיקת שופטים פדרליים בנושא התיקון ה-14 לחוקה המתיר אזרחות "מתוך לידה" Birthright, החלטות שחסמו את ניסיונותיו של טראמפ לבטל זכות זו בצו נשיאותי.

 ד. חזית המלחמה על "גבולות הגזרה" שבין הרשות המבצעת לרשויות האחרות

כפי שכבר תואר בפירוט ברשימה קודמת (ראו כאן), טראמפ הבטיח טיפול בהוצאות ובשחיתות הממשל, והצבת גבולות לממשל. עם היבחרו, טראמפ הכריז על הקמת משרד מיוחד (DOGE -  Department of Government Efficiency) שמטרתו לייעל את המימסד הפדרלי. בתחום טיפולו של משרד זה נכללו טיפול בשחיתות, בהשתלטות גורמים פוליטיים על מנגנוני הביטחון (FBI, CIA), וקיצוץ נרחב בכוח אדם ובתקציבים הפדרליים. אבל במקרים רבים - כמו רדיפת האויבים הפוליטיים שלו עצמו, ומלחמתו בשופטים בחוקים ובחוקה – טראמפ פועל הפוך מהצהרותיו. הבעייה היא שהוא נסחף במלחמה זו שהצהיר לפני היבחרו על גורמים פוליטיים אשר השתלטו על מנגנוני הביטחון, ולאחר היבחרו הפעיל את התביעה הכללית לרדוף גם את יריביו הפוליטיים (ראו לעיל כנגד קומי, ויליס).

היה ברור שאם טראמפ ינסה לקיים הבטחות בחירות הקשורות ל"משילות" - רק המערכת המשפטית תוכל לרסן אותו. ואכן, מאז בחירתו טראמפ מנסה כל הזמן לנסות להרחיב את גבולות הגזרה של הממשל גם על חשבון השלטון המקומי: הוא שלח והפעיל את חיילי המשמר הלאומי (הכפוף למרותו) למספר מדינות כדי להתעמת עם אלימות ברחובות וכנגד פעילי שמאל (ANTIFA) שהתנגדו לפעולות "משמר אכיפת ההגירה" (ICE). בפעולות הללו נתקל הממשל בהחלטות בתי משפט: שופטים פדרליים שמנעו שליחת משמר לאומי לשיקגו, לוס אנג'לס ופורטלנד לטיפול בהפגנות נגד ICE. פסיקות אלו עוררו את זעמו של טראמפ ורצונו להפעיל חוק ישן (ראה חוק) Insurrection Act מ-1807 המסמיך אותו להפעיל חיילים במדינות השונות בתוך ארה"ב; כמו-כן הוא הורה באחרונה לגנרלים שלו (כמפקד העליון של הצבא והכוחות המזוינים) להיערך למאבק של הצבא ברחובות הערים כנגד "האויב שבפנים". זה מזכיר מאוד את התייחסות נציגי הקואליציה בישראל למשתתפים בהפגנות או לשופטים ליברליים כאל "אויב מבית".

בשם המלחמה בבזבוזי ממשל, טראמפ קיצץ מיליארדים בתקציבים ופיטר עשרות אלפי פקידים בסוכנויות ממשלתיות שונות. במלחמתו לקצץ בסמכויותיהם של "שומרי הסף" הפדרליים וראשי הסוכנויות הפדרליות העצמאיים הוא פנה לביהמ"ש העליון בבקשה להתיר לו לפטר את הנגידה העומדת בראש Federal Reserve Board of Governors שיש לה שליטה כלכלית נרחבת על פעילות הבנקים האמריקאיים (בדומה לניסיונות בישראל להרחיק את "שומרי הסף" ובעיקר את היועצת המשפטית לממשלה). דרישה זו עדיין תלויה ועומדת לפתחו של ביהמ"ש העליון. בדומה לכך, ביהמ"ש העליון כבר התערב ומנע מטראמפ לנגוס בהפרדת הרשויות ולפטר את ראשת הסוכנות העצמאית Federal Trade Commission) FTC) שתפקידה להגן על הצרכן, לעודד תחרות ולמנוע מונופול של חברות גדולות. מצד שני, התיר ביהמ"ש העליון לטראמפ לפטר מספר פקידים דמוקרטיים חברים ב-Consumer Product Safety Commission שתפקידה לפקח על רגולציה של ייצור, יבוא, ומכירה לצרכן. כמו-כן התיר ביהמ"ש העליון לטראמפ לקצץ 4 מיליארד דולר שכבר הותרו על-ידי הקונגרס לשימוש סוכנות USAID שתפקידה עזרה ופיתוח (בתחומי כלכלה, בריאות, חינוך) מחוץ לארה"ב.

 ה. חזית המלחמה על עצמאות בתי המשפט ועל שינויים בחוקה או בחוקים

טראמפ שואף לכך שהרשות השופטת תפרש את החוקה לצרכיו ותתמוך בצווים הנשיאותיים שלו. כאמור לעיל, נראה היה שמינויים פוליטיים של השופטים אינם בהכרח ערובה לביטוי נטייתם הפוליטית בפסיקות, ולכן יש הרואים בכך השלכה על מה לצפות ועד כמה יש לחשוש בנושא המינויים הפוליטיים ונאמנותם למי שממנה אותם בישראל.      

כבר בתחילת כהונתו השנייה של טראמפ התייצב ביהמ"ש העליון כדי להציב גבולות להתנהגות הכוחנית שלו בנושא פיטורי "שומרי הסף" בסוכנויות הכלכליות הפדרליות (שוב, מזכיר את רדיפת ונטרול "שומרי הסף" בישראל על-ידי נציגי הקואליציה), וכן דחה את תביעת טראמפ להקפיא שני מיליארד דולר המיועדים לסיוע בינלאומי כחלק ממלחמתו ב"Deep State" (שוב, מזכיר את מלחמתו של נתניהו ב"דיפ-סטייט" הישראלי). ועוד – רוב ברור של שופטי העליון (רוב הכולל מעבר לשופטים "הליברליים" גם את ה"שמרנים") – התיר לקונגרס להעביר זכויות מיסוי מסוימות ל-Federal Communications Commission (FCC) האחראית על רגולציית התקשורת בארה"ב, זכות שהממשל טראמפ ראה בה זכות בלעדית שלו. הניסיונות להשתלט על התקשורת ולהדק את הרגולציה על תקשורת מזכירות כמובן את הפעילות האחרונה של שר התקשורת בישראל. החלטות אלו העלו את חמתו של טראמפ, שתבע ממספר שופטים שמרניים (רוברטס וקוונו) להתייצב מאחוריו. במקרה אחר, של פסיקה נגד התעריפים/מכסים שהטיל, נקראו על ידו השופטים השמרנים תומס ואליטו לסדר וגם ננזפו פומבית. טראמפ אפילו התבטא בחריפות נגד שופטים עליונים או פדרליים בהזכירו להם שהם לא "נבחרי העם" כמוהו אלא ממונים על ידי ראש הרשות המבצעת (טענה הנשמעת תכופות גם בישראל על-ידי נציגי הקואליציה).

טראמפ משתמש ביכולתו להמליץ על מינויי שופטים כדי להשפיע על האג'נדה/אידיאולוגיה של ביהמ"ש לא רק בערכאה העליונה, אלא גם בשכבת השופטים שמתחתיה (בדומה למה ששר המשפטים יריב לוין שואף לבצע בישראל). מצד שני, שופטי ביהמ"ש העליון הגבילו החלטות שפיטה של שופטים פדרליים במדינות השונות בטענה שפסיקה מדינתית אינה יכולה לקבוע תקנות "לאומיות".

ו. חזית המלחמה הכלכלית

עוד במהלך הבחירות הצהיר טראמפ על כוונותיו להטיל מכס על היבוא, ואכן קיים את הבטחתו. הבעיות הצפויות בעקבות הטלת המכסים היו ידועות לכלכלנים האקדמיים (וכנראה גם לטראמפ עצמו), אבל הוא התעלם מאזהרות שהושמעו. כיום, עם נסיגתו המהירה מהטלה כוללת של מכסים על יבוא, נראה שייתכן שפעולותיו היוו רק עמדת-פתיחה לקראת מיקוח מחודש.

לגבי הרפורמה בכללותה, כולל הצעדים המכוונים להקטנת הממשל וקיצוץ תקציב ההוצאות הפדרלי – סביר להניח שטראמפ יעשה בשנה הקרובה את כל שיוכל כדי להימנע ממשבר כלכלי עמוק שירחיק ממנו קהל בוחרים פוטנציאלי לקראת "בחירות האמצע". אבל גם פה לממשל טראמפ צצה התנגדות עם פסיקה של בית משפט פדרלי לערעורים כנגד הטלה גורפת של מכסים במחשבה שמתן כוח כה-גדול בידי הממשל פוגע בעקרון הפרדת הרשויות. כאמור לעיל, במקרה זה טראמפ כבר התנגש ישירות גם עם השופטים השמרנים תומס ואליטו (שהם נושאי הדגל של הפרדת רשויות בהתאם לחוקה) האמורים לפסוק לטובתו, ועם הניסיונות להגביל את כוחו. התייחסות ביהמ"ש העליון היא שבכך יש שימוש לא נכון בתקנות החירום מ-1970 הנותנות לנשיא שליטה חד-צדדית וללא איזון הרשות המחוקקת לשנות כלכלה עולמית ולאגור מיליארדי דולרים ללא אישור הקונגרס.

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב