תפקיד של מי זה, להילחם?

 

ישנו מיתוס ישראלי שמלווה אותי לאורך השנים: צה"ל הוא הצבא הכי … בעולם. זה נאמר בדרך-כלל לגבי יחידות ספציפיות (לדוגמה: טייסי הקרב של חיל האוויר), אבל גם לגבי כלל הצבא. זהו "צבא העם". ומצויינותו של צה"ל מאצילה על כולנו נוגה משכר של מצויינות: כולנו הכי … בעולם. אלא שיש לי כמה בעיות עם טענה זו. הן אינן בעיות חדשות, אבל הן התעצמו במלחמה האחרונה.

בצעירותי, נתקלתי הרבה במושג "דור הפלמ"ח". רוצה לומר: זה לא שהיתה מסגרת צבאית מצומצמת, מבוססת-מתנדבים, שהייתה כוח החוד של ארגון "ההגנה" - לא ולא: כל הדור היה כזה! אז זהו שלא. למיטב ידיעתי (ואתם רשאים בהחלט לחלוק על המידע כאן), הפלמ"ח הוקם ב-1941 בהסכמת הבריטים ובמימונם ככוח שיסייע להם בהגנה על ארץ ישראל מפני הצבא הגרמני המתקרב. לקראת סוף 1942, לאחר שניגף צבאו של הגנרל רומל מול כוחות הברית במדבר המערבי (אל-עלמיין) - הסכנה של פלישה גרמנית לארץ ישראל נחלשה ואיתה התמיכה הבריטית בפלמ"ח. הפלמ"ח - ארגון מבוסס-מתנדבים שנכנס למחתרת, השתכן בעקבות זאת בקיבוצים ופירנס את עצמו בעבודה חקלאית - מנה כנראה כ-2,000 לוחמים. בהמשך התקופה, כשהכשרות הפלמ"ח השתחררו וחזרו לביתן, נוספו לפלמ"ח עוד כאלף לוחמים משוחררים ("הרזרבה"). על איזה מאמץ אנחנו מדברים מבחינת משאבים אנושיים? הישוב העברי מנה אז כ-550 אלף איש, כך שמדובר במיעוט זעום של כחצי אחוז מהאוכלוסייה. להמחשה: במהלך מלחמת העולם הגיוס לצבא הבריטי הקיף כ-30 אלף איש - פי עשר. הדברים התערפלו אולי במהלך מלחמת העצמאות, כי אז הוטל על הישוב גיוס כללי וששת גדודי הפלמ"ח שימשו שלד להקמת שלוש חטיבות מרחביות שנקראו "חטיבות פלמ"ח": חטיבת "יפתח" (גליל), חטיבת "הראל" (מרכז וירושלים) וחטיבת "הנגב" (דרום). המצבה הכוללת של חטיבות אלה גדלה והגיעה בשיאה לכ-6,000 איש. אז נכון שחטיבות אלו השתתפו בקרבות קשים במהלך מלחמת העצמאות, אבל "דור הפלמ"ח"? אין דבר כזה.

ובישראל כיום, האמנם "כל העם צבא"? רחוק מזה. קיים אמנם חוק גיוס חובה, אבל ההשתתפות בנטל הביטחון אינה נחלת כל העם. היא מעולם לא הייתה. וכשמדובר במערך הקרבי של צה"ל התמונה מקצינה: המערך הקרבי הוא שכבה דקה יחסית לגודלו של צה"ל ועוד יותר - יחסית לגודל האוכלוסייה. כשמסתכלים במערכה הניטשת ברצועת עזה לאחר טיהור חאן יונס נדמה שהמלחמה מתבצעת בכלל באמצעות נציגים ("ישחקו הנערים לפנינו"): מישהו (היחידות המיוחדות של צה"ל) יילחם בשביל כולנו. אנחנו - פטורים מזה. כמעט כולנו חיילי העורף, "דרגים", "מסייעי לחימה", או לוחמי מקלדת ומפעילי אמצעים טכניים. ככאלה, איננו מיומנים בשימוש בנשק אישי לצרכי הגנה עצמית (או שבכלל אין לנו נשק אישי!). אנחנו משליכים את יהבנו על יחידות לוחמות שיגנו עלינו אם המרחב ייפרץ. אני זוכר את זה מסיפור מוצב החרמון ב-1973 שחייליו נלקחו בשבי הסורי כמעט ללא התנגדות, אני זוכר את זה מאוטובוס קו 300 (1984) שנחטף על-ידי ארבעה מחבלים כשיש בתוכו חיילים, ואני זוכר את זה מטבח התצפיתניות במוצב נח"ל עוז. בכל המקרים הללו חיילי צה"ל במדים נתפסו כשאינם חמושים ובעיקר אינם מסוגלים להגן על עצמם. מישהו פטר אותם מהצורך להתגונן. מדוע?

בספרו "יום הפלישה" על פלישת כוחות הברית לחבל נורמנדי מספר ההיסטוריון סטיבן אמברוז שיחסי הכוחות בשטחי הנחיתה היו מוטים קשות לטובת כוחות הברית ונגד הצבא הגרמני. בקיץ 1944 נמצא הצבא הגרמני במצב של נסיגה מתמשכת (מאז קיץ 1943) בחזית המזרחית, במצוקה חריפה של כוח אדם וציוד, ובנחיתות אווירית משוועת. המאמץ העיקרי - להתגונן בחזית המזרחית מפני ההתקפה של הצבא האדום - שאב את רוב כוחותיו של הצבא הגרמני והותיר רק שאריות להגנת חופי צרפת מפני פלישה אמריקנית-בריטית. רוב היחידות שהוקצו לחזית זו היו נחותות מבחינת איכות כוח האדם, בנויות על חיילים מבוגרים שגוייסו עקב הקזת הדם של הצבא הגרמני במזרח. הגיל הממוצע בצד הגרמני היה 36, לעומת כ-25 בכוחות האמריקניים. שלא לדבר על רעננות התוקפים, עדיפותם החומרית והעובדה שנהנו מסיוע אווירי ששלט בשמי צרפת. ולמרות זאת, כוחות הברית נתקלו בהגנה עיקשת שגבתה מהם מחיר כבד ועיכבה משמעותית (חודשים) את התקדמותם מחופי הנחיתה לפריז. זה לא היה בתוכנית: לכאורה, הניצחון היה אמור להיות קל יותר, מהיר יותר. אלא שלא רק המספרים הקרים (כמויות) קובעים את תוצאת הקרב: גם הנחישות, האומץ, רוח הלחימה.

נחזור לצה"ל: מה גרם לנו לחשוב שהתגוננות איננה אחריות של כולנו, שאפשר להשאיר את הלחימה ליחידות עילית, לחטיבות סדירות, לכוחות הביטחון? מה זה הלוקסוס הזה של חלוקת תפקידים שמשחרר את רובנו מחובת ההתגוננות האישית כאילו כולנו "בלתי-מעורבים" - האם לא שיננו לעצמנו כל השנים ש"כל העם צבא"? מדוע יש בצה"ל חיילים שאינם אמורים ואינם מסוגלים להגן על עצמם או שכלל אינם חמושים? מי אמור להגן עליהם? ומהו הסיפור של יישובי קו עימות שאין לתושביהם האזרחיים נשק אישי בהישג-יד שיאפשר להם להתגונן? האם לקיבוצים ב-1948 לא היה נשק אישי וסליקים ועמדות הגנה בנויות ותעלות קשר? האם גם הם סמכו על כך שמישהו מבחוץ יבוא להגן עליהם? האם יש לדעתכם ישוב ערבי אחד בישראל שאין לתושביו כלי נשק אישיים לצורך התגוננות? האם לדעתכם תושבי ההתנחלויות ביו"ש אינם חמושים כי "יש צה"ל והוא ידאג לשלומנו"? 

משהו בסיסי לקוי בסיפור שלנו, וזה לא קשור למחדל של מערכת הביטחון: כולנו חיים במרחק קצר מגבול, כולנו חיים בקירבה גיאוגרפית ליו"ש, כולנו חיים בקירבה לישובים ערביים שעלולים להתלקח ולהצטרף לאויבינו במקרה שתפרוץ מלחמה נוספת, כוללת. אף אחד - בנגב המערבי, במרכז הארץ או בגליל - איננו צריך לחיות את חייו ללא יכולת מינימלית להתגוננות אישית. לא צריך לשם כך רובי סער, לא שכפ"צים ולא רשתות קשר ואמצעי שליטה. צריך להפנים את הצורך, צריך להחליט, צריך להצטייד בנשק אישי וצריך לספק אימון בסיסי לכולם. לוחמים מבוגרים שמפאת גילם שוחררו משירות המילואים ביחידות הקרביות צריכים להשתלב בעת חירום בהגנת העורף, בשמירה על מתקנים ובנייני ציבור, בשמירה על המרחב האזרחי. האירוע של עוטף עזה יכול להתרחש בעתיד באיזורים שונים של ישראל. 

תארו לכם מה היה שונה בסיפור של ה-7 באוקטובר אילו לכל תושבי העוטף (ולא רק לכיתות הכוננות) הייתה גישה לנשק אישי ולא רק תושייה הישרדותית להסתתר בממ"דים, אילו לכל החיילים שהותקפו בבסיסיהם היה נשק אישי והכשרה בסיסית להתגונן: פחות אנשי חמאס היו שורדים את ההתקפה הנפשעת, ממדי הטבח בישובי ובמחנות העוטף היו קטנים יותר, ואולי גם ההתקפה של צה"ל על רצועת עזה הייתה מבוקרת יותר ומסתיימת עם מספרים נמוכים יותר של קורבנות מקרב האוכלוסייה הבלתי מעורבת. כי רצחנות מאפיינת את החלש.