רשימת אורח: הישורת האחרונה - שני הנעלמים לקראת הבחירות בארה"ב - אבנר סידי*

לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב התעוררו אצלי שתי שאלות: הראשונה נוגעת לאותם בוחרים אשר מחליטים רק ברגע האחרון למי להצביע; השנייה - אם ואיך יש למתחולל באזורנו השפעה על תוצאת הבחירות.

הבעייה הראשונה היא להבין את אותו נתח מהבוחרים שאינו "מחויב" או מזוהה מראש עם אחת משתי המפלגות הגדולות. לפי הסקרים, נוצר בבחירות הנוכחיות מעין "תיקו" בין המועמדים (ראו רשימה קודמת שלי העוסקת בתובנות לגבי הבחירות הקרובות בארה"ב, כאן).  במצב זה תוצאות הסוקרים נמצאות "בטווח טעות" אפשרי, בהערכת היתרון המזערי (1-2%) של כל מועמד במדינות "המתנדנדות" (ראו כאן) שבהן יתרון קטן מתורגם לזכיית המועמד בכל קולות האלקטורים באותה מדינה. שבע המדינות "המתנדנדות" הן מישיגן, פנסילבניה, ויסקונסין, צפון-קרוליינה, ג'ורג'יה, אריזונה, ונבדה (ראו כאן). מצב זה יכול להסביר מדוע המועמדת הדמוקרטית האריס כה רגישה לביקורת כלפיה מצד מצביעים פוטנציאליים ומוכנה לשנות ולהתאים את מדיניות החוץ שלה בגלל לחצי-פנים במדינות בודדות כמו מישיגן (שלה 15 אלקטורים שיכולים להטות את כל ספירת ההצבעה לצד זה או אחר). זה גם מסביר את פליטת הפה שלה בויסקונסין בנוגע ל"רצח עם" המתבצע ע"י ישראל בעזה.

נעשו ניסיונות רבים ל"פלח" ולהבין מה מוביל את אותו נתח בוחרים "מתנדנד" (swing), "לא מחויב" (committed) או "עצמאי" (independent). לפי ה-ניו-יורק-טיימס (ראו כאן), הגורם המטריד ביותר (57% מהנשאלים) קבוצת בוחרים זו לגבי טראמפ הוא אישיותו הבעייתית בשל כל הסיבות הקשורות למזג שלו, חוסר-הכנות שלו, דעות-קדומות וגזעניות שלו, או היותו איום לדמוקרטיה. עמדותיו בנושא ההפלות או ההגירה, יחד עם הסתבכותו המשפטית - מדאיגים רק 9% מהם. לגבי האריס, אישיותה נתפסת כבעייתית רק אצל 27% מהנשאלים, אם בשל צורת ההתנהגות שלה או תחושה לגבי חוסר-כנותה, אבל 30% נוספים מודאגים מדעותיה, מהידע שלה בכלכלה, ומחוסר יכולתה או העדר ניסיון שלה בעמדת שלטון, ועוד 4% מודאגים מדרך טיפולה בעבר בנושא ההגירה.

בניסיון לאפיין את קבוצת ה"המתנדנדים" נמצאו העובדות המעניינות הבאות (ראו גרף בהמשך): החלוקה הגזעית בקבוצה דומה לזו של המצביעים ה"בטוחים בדעתם", אבל בחלוקה לקבוצות גיל או נטייה פוליטית יש עלייה בקבוצת הגיל תחת 45 (48% לעומת 31%, בהתאמה), וכן עלייה בנטייה שלהם להיות במרכז המפה הפוליטית (48% לעומת 25%, בהתאמה). לעומת זאת, הבעיות העומדות ברומו של עולם הנחשבות ביותר בקבוצה זו של מצביעים "מתנדנדים" שונות מאד מבחינת סדר החשיבות מאלה שמטרידות מצביעים ה"מחויבים" לדמוקרטים (מצביעי האריס) ודומות יותר לאלה שמטרידות מצביעים ה"מחויבים" לרפובליקנים (מצביעי טראמפ). כך, למשל, בנוגע לחשש מהמצב הכלכלי, הגירעון והאינפלציה (47%) ובנושא בעיית ההגירה והביטחון הלאומי (14%), בעוד משבר האקלים, זכויות האדם או סוגיית ההפלות זוכות לתשומת לב נמוכה יחסית ( 4-5% לכל אחת מהן). בעיות סוציאליות כמו ביטוח רפואי כן מדאיגות 11% מהם (ראו כאן).

Credit-- By The New York Times | Source: Economist/YouGov nationwide polls, Aug. 2024

ברור שהקרב העיקרי בישורת האחרונה הוא על אותו נתח בוחרים "לא מזוהים", בעיקר במדינות "המתנדנדות". במהלך החודש האחרון נראה היה שהאריס איבדה בהדרגה את המומנטום שהשיגה כאשר החליפה את הנשיא ביידן כמועמדת לנשיאות, וגם את היתרון היחסי שהפגינה נגד המועמד טראמפ בעימות הטלוויזיוני ביניהם. יש לכך כנראה סיבות רבות – הימנעות ממושכת מידי שלה מ"חשיפה" בפני עורכי העיתונים ורשתות הטלוויזיה הגדולות, התחמקותה מלענות לשאלות נוקבות בנושאי מדיניות ודרך, שינויי דעות תכופים, חוסר הסבר ופירוט של דרך כלכלית חדשה ובכלל - היפרדות מאוחרת מידי מהדרך הישנה של ממשל ביידן-האריס (ראו כאן וכאן). אפילו ההסתבכויות התכופות של טראמפ בראיונות עם עורכי העיתונים והרשתות הגדולות לא שינו את המומנטום לטובתה: טראמפ הוא שזכה במומנטום בסקרים והגיע לשוויון ואפילו ליתרון (אמנם זעיר) בחלק מן המדינות "המתנדנדות" וגם באוכלוסייה הכללית (popular vote) שבועיים לפני הבחירות. אפילו אחוזי התמיכה של האריס בקרב בוחרים שחורים והיספנים ירדו לקראת הישורת האחרונה (ראו כאן).

הבעייה השנייה היא כיצד יחסי ממשלי ארה"ב-ישראל עלולים להשפיע על תוצאות הבחירות ועל הצבעת "הקול היהודי". יחסי הממשל הדמוקרטי עם ישראל בזמן ממשל אובמה-ביידן (2008-2016) וביידן-האריס (2020-2024) ידעו בעיקר מורדות, כאשר נתניהו מכהן רוב אותו זמן כראש ממשלת ישראל. אין ספק שלנתניהו יש "יד ורגל" בהיצמדות לנציגי המפלגה או הממשל הרפובליקני, ועימותים תכופים עם נציגי המפלגה ו/או הממשל הדמוקרטי. אולם גם לממשל ולאישים הדמוקרטיים יש תרומה להתרחקות ממה שישראל והעומד בראשה סימלו בעיניהם: מדיניות כוחנית ללא רצון להגיע להסדר ישיר עם הפלסטינים, התעקשות חסרת פשרות על ריסון התקפי של פרויקט הגרעין האיראני, ויצירת הסדרים עם העולם המוסלמי-סוני על בסיס תועלתני בלבד וללא ביסוס אידיאולוגי. חייבים לציין כאן: המפלגה הדמוקרטית עברה בשני העשורים האחרונים תפנית אידיאולוגית המכוונת לא רק לתמיכה היסטורית בישראל, אלא גם ובעיקר מעודדת תמיכה בחלשים והגנה על מיעוטים סובלים ונדכאים, עם התרחקות מכל מי שנתפס בתור מדכא קבוצות אלו, אפילו במחיר של תמיכה וחיבור עם העולם המוסלמי עם כל ביטוייו הקיצוניים. הניתוק במקרה זה היה דו-צדדי: בבחינת "יום תעזבני - יומיים אעזבך", ולשני הצדדים יש אחריות להתרחקות האידיאולוגית-פוליטית הזו.

 

אין ספק שבחודשים האחרונים למלחמה הנוכחית בישראל, נתניהו יודע לנצל את קרבת הבחירות בארה"ב ולדחוק את הממשל הדמוקרטי להתייצב לצד ישראל, כשהוא מציב את הממשל בפני עובדות מוגמרות הנוגדות את מדיניותו וסוחט אותו בידיעה שהוא מוגבל לפני הבחירות ב"ענישת" נתניהו או ישראל. אבל נתניהו אינו הראשון ולא האחרון שיודע לנצל את התקופה הרגישה שלפני בחירות בארה"ב כדי לדחוק את הממשל המכהן לוויתורים. קדמו לו האיראנים, בנושא בני הערובה בזמן כהונתו של הנשיא קרטר בחודשים שלפני הבחירות של נובמבר 1980, והרוסים בפלישה לאוקראינה מספר חודשים לפני בחירות האמצע בנובמבר 2022. יתכן ש"אילוץ" הממשל פחות משבועיים לפני מועד הבחירות בארה"ב לעמוד לצד ישראל כאשר זו "תוקפת" את הציר השיעי בכלל ואת איראן בפרט, ולא רק "להגן" על ישראל – מהווה בעקיפין התערבות בבחירות בארה"ב, ואפילו יכולה להיות גורם משפיע בהכרעת הבחירה במועמד זה או אחר ב-5 בנובמבר – מעין "הפתעת-אוקטובר".

 כדאי לציין שלנציגי הממשל הישראלי והאמריקאי יש נקודות דמיון בהתנהלות האישית והפוליטית: אופורטוניזם פוליטי, שנים רבות במסגרת שלטונית, ושחיתות הנובעת משימוש לא תקין בכוח השלטוני הרב במשך השנים. חייבים להזכיר כאן את סוגיית השחיתות המקשרת מעורבות אישית של ביידן ומשפחתו (ראו כאן וכאן). עוד חשוב לציין כי ביידן הדמוקרט איננו אידיאולוג אלא פרגמטיסט: גם תמיכתו בישראל, אפילו אם היא נובעת מאהדה "ציונית-פנימית" - קשורה לצורך שלו לשפר את מעמדו במפלגה ןבסקרים, ובצורך לשפר את מעמדה הגלובלי-כלכלי של ארה"ב במזרח התיכון ובעולם בכלל (ראו רשימה שלי בנושא האוניברסיטאות והמזרח התיכון כאן, ורשימה שנייה על מורשת הממשל האמריקאי בנוגע לישראל והמזרח התיכון, כאן). ברור לכל, וגם לנתניהו, כי בהתקרב הבחירות ובהשתנות המצב הגלובלי אין לצפות לתמיכה גורפת של ממשל ביידן-האריס בישראל. ביידן כבר שינה בעבר את התייחסותו לישראל, וללא שום היסוס תמך בלחצים ואפילו איים על ישראל בהפסקת סיוע ב-1982 בשבתו בראשות הוועדה ליחסי-חוץ בסנאט, כדי שזו תתיישר עם מדיניות החוץ האמריקאית ראו כאן). 

הבעייה של ממשל ביידן-האריס היא שמצד אחד תמיכתו בישראל עוררה נגדו את הציבור האקדמי באוניברסיטאות (ראו רשימה קודמת שלי בנושא האוניברסיטאות, כאן) שכינה את ביידן "ג'ו-ג'נוסייד" ואת הפלג הליברלי-פרוגרסיבי במפלגתו בצורה המסכנת את סיכויי בחירתה של מועמדת דמוקרטית, ומצד שני - התעוררות ההפגנות "השקטות" ו"האלימות" באוניברסיטאות התומכות בחמאס ובפלסטינים עם גילויי אנטישמיות קשים (למעלה מ- 50 מוקדים בכל רחבי ארה"ב) עוררו זעזוע נרחב בקהילה היהודית, בקרב האגף המרכזי של המפלגה הדמוקרטית, ובכל חלקה טובה בציבוריות האמריקאית (מעל 70% הביעו תמיכה בעמדה הישראלית לפי סקרים אחרונים) בצורה שמבליטה את מידת הסטייה והקיצוניות של האגף הפרוגרסיבי-הליברלי של המפלגה הדמוקרטית. כמובן, שסוגיית ישראל והמזרח התיכון הפכה מייד לכלי ניגוח פוליטי בידי הרפובליקנים. ניגוח זה בלט מאד בישורת האחרונה של תקופת הבחירות כאשר הממשל איים ב"אמברגו" נשק על ישראל אם זו לא תרחיב את הסיוע ההומניטרי לעזה, או כאשר האריס "הסכימה" להאשמה שמתחולל באזורנו "רצח עם".

טראמפ מכוון במסע הבחירות שלו לקהילה היהודית כדי להוציא את המצביעים היהודים ממסגרת המצביעים "הבטוחים" למפלגה הדמוקרטית. יש לו הצלחה מסוימת בעקבות ה"הלם התרבותי" בו נמצאת הקהילה היהודית בנוגע לתוצאות המלחמה במזרח התיכון ובשל האנטישמיות הגואה. אכן, הוא מנסה לנצל את הפחד והכעס בו הם מצויים, אבל שאיפתו המוצהרת לסחוף אליו 50% מהמצביעים היהודיים נראית קצת מוגזמת.

לסיכום – אין לי תשובה כיצד שתי הבעיות או הנעלמים הללו ישחקו תפקיד בתוצאת הבחירות בארה"ב. מה שברור הוא שאפילו בעיה כביכול-שולית כמו המזה"ת, הנמצאת מחוץ למעגל הבעיות הבוערות היומיומיות של תושבי ארה"ב, עלולה במצב ה"תיקו" להסיט מספר מצביעים "לא-מחוייבים" בצורה שתכריע את תוצאת הבחירות.

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב