על השאלה סביב גרינלנד

 

בדיון הציבורי הנסוב על איומו של הנשיא טראמפ להשתלט על האי גרינלנד רצוי להפריד בין המוץ (טראמפ) והתבן (שאלת גרינלנד). להלן כמה עובדות על גרינלנד.

האי גרינלנד הוא האי הגדול בכדור הארץ. שטחו כ-2.2 מיליון קמ"ר - כפול מהשטח המשותף של גרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה ביחד. בגלל מיקומו הצפוני (רוב שטחו נמצא מצפון לחוג הארקטי), העובדה שכ-90% משטחו מכוסה שכבה עבה של קרח, ותנאי האקלים הקיצוניים ששוררים בו - האי כמעט ריק מתושבים: אוכלוסייתו מונה 55-60 אלף נפש, כמעט כולה ילידים-אינואיטים, וכמעט כולה מרוכזת בחוף הדרום-מערבי של האי. להמחשה: זהו גודל האוכלוסייה של גבעתיים, ששטחה הכולל הוא כ-3 קמ"ר. כשליש מהאוכלוסייה של גרינלנד מתגורר בעיר הבירה נואוק (Nuuk) שהיא גם העיר היחידה, ובעוד מספר מצומצם של עיירות וכפרים. פנים האי איננו מיושב - זוהי שממה עצומה של קרח. אורך הכבישים הכולל באי מגיע לכ-100 ק"מ, ואין מסילות ברזל. האוכלוסייה מתפרנסת כמעט לחלוטין מייצוא מוצרי דייג, והתקציב הציבורי נשען במידה רבה (50%) על תמיכה כספית קבועה של ממשלת דנמרק.

השליטה הדנית בגרינלנד החלה עוד במחצית הראשונה של המאה ה-18, כשדנמרק עצמה היתה עדיין חלק מהממלכה הדנית-נורווגית. בהמשך, גרינלנד הייתה מושבה דנית, והפכה רשמית לחלק מממלכת דנמרק (גרינלנד היא מחוז המיוצג בפרלמנט הדני) רק באמצע המאה ה-20. ב-1979 זכתה גרינלנד לאוטונומיה בניהול ענייניה הפנימיים, אוטונומיה שהורחבה ב-2009 ונכללה בה גם זכות עתידית להכרזת עצמאות בהתבסס על משאל עם. ספק אם ניתן לממש זכות זו להכרזת עצמאות במציאות הנוכחית בגלל תלות כלכלית אינהרנטית, העדר תשתית מדינתית, וחוסר היכולת של אוכלוסיית גרינלנד להתמודד עם לחצים של כוחות בינלאומיים שמנסים להשתלט על האי עצמו ועל המרחבים שסביבו.

לגרינלנד חשיבות אסטרטגית עצומה לנאט"ו בכלל ולארה"ב בפרט. היא נמצאת בחיבור שבין האוקיינוס הארקטי לאוקיינוס האטלנטי (ראו מפה בהמשך שהעתקתי מוויקיפדיה), חלק מהמעבר הימי שנמצא בינה, איסלנד ובריטניה (GIUK). החשיבות האסטרטגית של גרינלנד איננה חדש: גרינלנד הייתה חשובה לצדדים הלוחמים כבר במלחה"ע II. כניעת דנמרק לצבא הגרמני (אפריל 1940) הביאה לכיבוש גרמני שלה שנמשך עד 1945. הדבר יצר מצב מעורפל לגבי השליטה בגרינלנד. שני הצדדים במלחמה ניסו להשתמש באי לצרכים צבאיים: הצבא הגרמני בנה במזרח האי בסיסים משלו, והצבא האמריקני השתלט על האי לאחר הצטרפותה של ארה"ב למלחמה (דצמבר 1941) ובנה בו מספר בסיסים צבאיים ששימשו אותו במלחמה על השליטה בצפון האוקיינוס האטלנטי. חשיבות מיוחדת הייתה לנוכחות האמריקנית בגרינלנד בתקופת "המלחמה הקרה". צי הצוללות הגרעיניות של בריה"מ היה ממוקם לאורך חופי האוקיינוס הארקטי, והנוכחות הצבאית בגרינלנד איפשרה לאמריקנים לפקח על מעבר הצוללות וכלי השייט לאוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי של ארה"ב). בנוסף, גרינלנד שימשה בעבר ומשמשת גם כיום בסיס לניטור והתרעה מפני טילים בליסטיים ולשליטה בלוויינים צבאיים. לכאורה, עם התפרקות בריה"מ ודעיכתה-לכאורה של "המלחמה הקרה" קטן הצורך במערכי הגנה באיזור ואמנם הנוכחות הצבאית של ארה"ב בגרינלנד הצטמצמה לבסיס צבאי יחיד, אלא שבעשור האחרון רוסיה הגדילה את נוכחותה הצבאית בים הצפוני ובאזור הקוטב וברקע הולך ומתגבר האיום של מלחמה (קרה או חמה) אפשרית נגד סין. משבר האקלים, שגורם להפשרת קרחונים היסטורית באוקיינוס הצפוני (ובגרינלנד עצמה), מגדיל את הסיכוי שחשיבותו של אזור זה תגדל, הן כלכלית-אזרחית (הים הצפוני הופך לחשוב יותר מבחינת יכולתו להפוך לנתיב סחר עיקרי בין סין ויפן לבין אירופה) והן צבאית, לקראת העימות הבינגושי הקרב. סין כבר הביעה עניין בפיתוח נתיבי סחר שיתבססו על האוקיינוס הארקטי לאור ההערכה שהוא יהיה עביר למשך תקופה ארוכה יותר במהלך השנה. במסגרת מאמציה אלו הציעה סין לממן פרויקטים של פיתוח תשתית באי, הצעה שנדחתה על-ידי דינמרק ומדינות נאט"ו מסיבות ברורות.

מעבר לחשיבותו האסטרטגית, הולכת וגוברת חשיבותו הכלכלית של האי גרינלנד בגלל עושר במשאבי-טבע. המדובר בעיקר במחצבים נדירים הדרושים להתפתחות תעשיות ההיי-טק (25 מתוך 34 היסודות הנדירים הדרושים לאיחוד האירופי) ושכיום מרוכזים בעיקר בסין. בעולם של עימות מול סין ישנה חשיבות עצומה לפתח את כריית המחצבים הללו. מעבר לכך, קיימים מחצבים אחרים כמו אורניום, ברזל, טיטניום, גרפיט, ניקל, זהב, נחושת ויהלומים והערכות חיוביות לגבי מאגרי נפט. עד עתה לא נעשתה כרייה בהיקפים רחבים בגרינלנד בגלל תנאי כרייה קשים בגלל הקרח העבה. מצב זה צפוי להשתנות בעקבות השפעת משבר האקלים: התחממות ונסיגת קרחונים.

השאלה של גרינלנד איננה חדשה ובוודאי שלא נשאלה לראשונה על-ידי טראמפ. כבר לאחר מלחה"ע השנייה (1946) הציעה ארה"ב לדנמרק לקנות ממנה את האי, משיקולים ביטחוניים: האי נתפס כבעל חשיבות גבוהה למערך ההגנה האמריקני נגד היריב הסובייטי האימתני. דנמרק סירבה אז להצעת הרכישה, אבל הסכימה להותיר את הבסיסים האמריקניים הצבאיים במקומם. כיום גרינלנד משמשת חלק חיוני במערך ההגנה של ארה"ב, הן לצורך ניטור פעילות הצוללות הגרעיניות של רוסיה באיזור (רוסיה מגדילה בהתמדה את הנוכחות הצבאית של הצי שלה בים הארקטי ומוסיפה לשם-כך נמלים) והן כמערך התרעה מפני התקפת טילים בליסטיים. לאור התעצמות הצי הרוסי באוקיינוס הצפוני והתחלת התעצמות של יכולת ימית סינית - חשיבותו האסטרטגית של האי רק גוברת והולכת.

למרות שהשאלה האסטרטגית ברורה וחשיבותו של האי להגנה על מדינות נאט"ו איננה מוטלת בספק, קיימת רתיעה אירופית מהיענות לדרישותיה של ארה"ב. זה מוזר, כי מדינות אירופה כבר ויתרו לפני עשרות שנים על זכותן להשתתף כחברות שוות בנאט"ו והעדיפו להותיר את נושא ההגנה למיקור-חוץ של ארה"ב. לא מדובר רק על הצטיידות בנשק אסטרטגי ובנושאות מטוסים אלא גם בנכונות להשתתף בנטל הכלכלי השוטף הכרוך בהגנה על אירופה. המחשה היסטורית לכך היא ההשתתפות האירופית הזעומה בתקציבי הביטחון, ובשנים האחרונות - אזלת-היד האירופית נוכח ההתקפה הברוטלית של רוסיה על אוקראינה. נוכח התוקפנות הרוסית הבוטה והמתמשכת והאיום של עימות בינגושי חדש מול סין צריך היה לקבל כמובן מאליו את המהלך להגדלת הנוכחות הצבאית של ארה"ב באוקיינוס הארקטי בכלל ובגרינלנד בפרט. והנה, השיח הציבורי נסב על זכותה של דנמרק להגן על נכסיה (הצבא הדני הוא חסר-משמעות נוכח האתגר האסטרטגי שבפני נאט"ו) ועל זכותם של תושבי גרינלנד להגדרה עצמית (האוכלוסייה של גרינלנד איננה במצב שמאפשר לה להתמודד עם המהלכים הגיאופוליטיים שצפויים בחלק זה של העולם). נכון אמנם שהסגנון האופייני של הנשיא טראמפ מעורר בהלה, אבל עלינו להפריד בין המוץ לבין התבן: דרושה היערכות צבאית שונה של נאט"ו באוקיינוס הארקטי ולמערב דרושים מהלכים מרחיקי-לכת שיאפשרו לנצל את המחצבים שמצויים בגרינלנד, גם אם לא מדובר בסרט בורקס א-לה-טראמפ של "כיבוש" או "סיפוח" של האי לארה"ב. וזה כנראה מה שיקרה אחרי שההתרגשות תחלוף.