מדוע ועדה של כלכלנים?

חמישה שבועות אחרי שהחלה מחאת האוהלים הנוכחית קשה עדיין להעריך לאן מועדות פניה ומה יהיו הישגיה. היא כבר הצליחה לגייס מספר עצום של תומכים. היא כבר הצליחה לזעזע את הממסד הפוליטי. היא תביא מן הסתם לשינוי כיוון במדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל. השאלה היא רק עד כמה: האם המסרים של ציבור המפגינים יביאו לשינוי מהותי במדיניות הכלכלית-חברתית של ישראל, או רק לשינויים חלקיים (וכנראה גם הדרגתיים) שייתפסו ע"י הממסד הפוליטי כתשלום המינימלי שיש בו כדי להרגיע את רוב הציבור? כי זאת יש לקחת בחשבון: ייתכן, חס-וחלילה, שהממסד הפוליטי אינו רואה במחאה המפתיעה קריאה לעצמו לחשבון נפש ושינוי מדיניות חברתית, אלא רק חלק מריטואל המשא ומתן על דרישות מיגזריות שהוא מורגל בו מאז ומעולם.

התשובה תלויה בנחישות הציבור. היא תלויה באורך הנשימה של המחאה. אם הציבור יגלה חולשה, אם ייכנע לדרישה לנסח דרישות ספציפיות ובכך יתפלג לקבוצות אינטרסים, אם יאמין שבאמת המשבר העולמי (או המצב הביטחוני, או הכרזת העצמאות של הפלסטינאים) מחייב אותו לרכך את דרישותיו, אם יקבל את התירוצים המקצועיים-כביכול שיסופקו ע"י כלכלנים ממסדיים, אם ימחל על כבודו כציבור – המחאה תיחלש בהדרגה, והסיכוי לשינויים יפחת. המחאה הרי מראש הצטיינה בכך שהיא התנהלה ללא זעם וללא שנאה, ולכן חולשתה בכך שרוחות נגדיות עלולות לבלום אותה.

אינני יודע מדוע הוועדה שהקים ראש הממשלה בעקבות המחאה היא ועדה המורכבת בעיקר מכלכלנים. אין לכלכלנים חזקה על תפיסה חברתית, על שאלות של חברה צודקת, על שאלות של השקעה ציבורית בחינוך או שאלות של בריאות ציבורית, על אידיאולוגיה חברתית. כלכלנים כהוגי דעות חברתיים הם תופעה של המאה הקודמת. ישנם אמנם כלכלנים מקצועיים שיש להם תפיסה חברתית כזו או אחרת, אבל זהו צירוף שאיננו נותן להם בהכרח תוקף אקדמי ככלכלנים, ולא תוקף כהוגי דעות חברתיים. לטעמי, ועדה כזו הייתה צריכה להיות בינתחומית, והמשקל הכלכלי בה היה צריך להיות שולי. אין מדובר כאן במדיניות חירום כלכלית להתמודדות עם היפר-אינפלציה או מדיניות כלכלית להתמודדות עם איומי משבר פיננסי: מדובר במדיניות החברתית של מדינת ישראל.

אז מדוע הוועדה מורכבת בעיקר מכלכלנים? אני מתאר לעצמי שהבחירה בכלכלנים אינה מקרית. היא נובעת אולי מכך שחלק מהציבור רואה בכלכלנים אוטוריטה בתחום החשיבה החברתית, ומקבל לכן ללא שאלה את ההרכב המקצועי של הוועדה. היא נובעת אולי מכך שמדובר גם במושגים כלכליים, כמו שיעורי מיסוי, חלוקת הכנסה, משאבים, תקציב, גירעון. היא נובעת אולי מכך שהממסד הפוליטי רואה את המחאה כדרישה סקטוריאלית המוגשת לצורך משא-ומתן, והאינסטינקט המיידי שלו הוא לגייס לעזרתו פרקליטים מומחים שיסייעו לו למוסס את רוב הדרישות בתואנה של "מגבלות", "צרכים אחרים", "הצורך ביציבות כלכלית", ועוד.

יתרונם של הכלכלנים הוא ביכולתם לכלכל: לתרגם את הדרישות למונחים כמותיים של השקעת משאבים נדרשת, להבהיר את המיגבלות על המשאבים, ולהפוך את הדרישות האיכותיות למונחים של בחירה בין חלופות. לכן תרומתם של כלכלנים חשובה, אבל בעיקר במגזר המצומצם של מקצועם – לא כהוגי דעות חברתיים. מי שנדרש לקבל את ההחלטות הוא הדרג הפוליטי – לשם כך הוא נבחר, והוא אינו יכול להסתתר מאחורי דעות חברתיות או מקצועיות של מומחים. טוב לכן לשמוע שקבוצה של כלכלנים בעלי שיעור קומה העמידו את שירותיהם לטובת המפגינים: כדי שהדרישות החברתיות לא יתנפצו אל חומת טענות כלכליות-מקצועיות – גם המפגינים נדרשים שיהיו להם מומחים.

ישנה גם סכנה בכך שהמחאה תיבלם. זוהי מחאה "חלבית": היא אינה נובעת מהשכבות החלשות של החברה הישראלית, היא אינה משקפת את הבעיות החברתיות הקשות של ישראל, היא אינה נוקטת צד פוליטי אלא נזהרת להישאר בגבולות הקונצנזוס, היא אינה תוקפת פרסונלית את הממשלה הנוכחית אלא מציעה לשפר את המדינה והחברה באמצעות מדיניות חברתית שונה, היא אינה אלימה אלא מחוייכת, והיא מלאה תקווה ואופטימיות. כישלונה עלול להביא למסקנה ציבורית שכדי להביא לתוצאות יש צורך "לשבור את הכלים". חבל להתפתות לאפשרות לבלום את המחאה הנוכחית ולבזבז את ההזדמנות שמציעה מחאה זו, לפתור את רוב הבעיות בהסכמה ומתוך רצון טוב.