הון בנקאי וסיכון בנקאי

הודעת המפקח על הבנקים

נתבשרנו באחרונה על כך שהמפקח על הבנקים עומד להחמיר את דרישות ההון שהוא מפנה כלפי הבנקים. ההחמרה המתוכננת היא דרישה מהבנקים להגדיל את היחס המינימלי בין הון לנכסים שהם חייבים להחזיק בכל עת. כדי לעמוד בדרישה זו על הבנקים לפעול בשילוב של שתי דרכים:

• להגדיל את כמות ההון שלהם (לדוגמא, ע"י הנפקת מניות חדשות או הימנעות מחלוקת דיבידנדים לבעלי המניות), פעולה שמשמעותה הגדלת המונה של היחס הון/נכסים,

ו/או:

• לצמצם את היקף נכסיהם (לדוגמא, צמצום האשראי לציבור), פעולה שמשמעותה הקטנת המכנה של היחס הון/נכסים.

לפי מה שנכתב בעיתונות, המפקח על הבנקים כבר שלח להנהלות הבנקים התראה על כוונה זו, כדי להכין אותם לקראת המהלך: התאמת כל אחד מהגדלים לעיל דורשת לפחות מספר חודשים מהבנקים.

הודעת המפקח כבר זכתה לתגובות בעיתונות. ההערכות המיידיות של המגיבים היו שהחמרת הדרישות תגרום להקטנת נכונותם של הבנקים להעמיד אשראי, ואולי אף להתפתחותה של מצוקת אשראי במשק. צמצום האשראי יפגע ביכולתן של החברות ללוות ולהשקיע, ואולי אף יכריח אותן לצמצם מלאים ובכך יפעיל פעולת שרשרת של צמצום רכישות. בתחום הבנייה פירושו של צמצום האשראי הוא שהיזמים ייתקלו בנכונות מוקטנת מצד הבנקים לממן רכישת קרקעות חדשות לבנייה ובניית דירות חדשות. צמצום האשראי יפגע לכן ביכולתו של ענף הבנייה להאיץ את קצב הבנייה של דירות חדשות, מהלך שנתפס ע"י רוב הציבור (לא כולל כותב שורות אלו) כתנאי הכרחי להפחתת מחירי הדירות. צמצום האשראי יכול לגרום לבנקים להיות יותר סלקטיביים בהעמדת הלוואות למשקי בית לצורך רכישת דיור, פעולה שיכולה להתבטא מבחינת משקי הבית בהתייקרות הריבית על משכנתאות.

מנגד, מסע ההסברה של המפקח הבנקים שמלווה את המהלך מתמקד בהתרעה על החמרה אפשרית של המשבר הפיננסי העולמי ועל הסיכון שהחמרה כזו יוצרת למערכת הפיננסית המקומית, כשמובלט הצורך להחמיר את דרישות ההון כאמצעי מנע להגנה מפני נזקים שיגרום המשבר המתקרב.

מה זה בכלל "הון של בנק"?

כשאומרים "הון של הבנק" אין מדובר בהון המניות המונפק של הבנק או בכל צירוף מורכב של מערך ההתחייבויות של הבנק כלפי הבעלים וכלפי בעלי חוב נחות (הכוונה בצמד המילים "חוב נחות" היא לחוב שתנאיו כוללים במפורש הסכמה מצד בעלי החוב להיות אחרונים בסדר הנושים במקרה של פשיטת רגל של הבנק, הסכמה שניתנת תמורת ריבית גבוהה יותר על החוב מזו שמשולמת בגין חוב רגיל). הון בנקאי הוא מונח חשבונאי, המוגדר כהפרש הפשוט בין נכסי הבנק לבין התחיבויותיו. מאחר שהמקורות הכספיים למימון החזקת הנכסים של הבנק הם שניים - הון בעלים וחוב (כולל פיקדונות) – יוצא שהון הבנק הוא חלק הנכסים הממומן ע"י הבעלים.

הון של בנק כגודל משתנה

העובדה שמדובר בהפרש בין שני גדלים אוטונומיים פירושה שהון הבנק אינו קבוע לאורך זמן, אלא הוא משתנה כתוצאה מכל שינוי של הנכסים שאינו מלווה בשינוי מקביל וזהה של ההתחייבויות. השתנות ההון יכולה לקרות כתוצאה משינויים בנכסים (לדוגמא: חדלות-פירעון של לווה), שינויים בהתחייבויות (לדוגמא: פיחות השקל לעומת הדולר כאשר מדובר בפיקדון דולרי) ושינויים ישירים בהון (לדוגמא: חלוקת דיבידנד). חלק מההשתנות של ההון מקורה בשינויים לא זהים בשני הסעיפים: פיחות המשפיע בצורה שונה על הנכסים ועל ההתחייבויות, הפרש בין שיעור הריבית על אשראי לבין זה שעל פיקדונות (מה שקרוי מירווח פיננסי).

הון בעלים וערך שוק של מניות הבנק

מניות הבנקים נסחרות בדרך-כלל בבורסה לניירות ערך. לכאורה, ההון של הבנק היה צריך להשתקף בערך השוק של המניות שלו. הדבר אינו כך, כיון שבעוד שההון הבנקאי הוא גודל חשבונאי המשקף צילום מצב ליום המאזן של ערך נכסי הבנק והתחיבויותיו וערכו מחושב כהפרש פשוט בין השניים – ערך המניות של הבנק בבורסה לניירות-ערך משקף את ציפיותיהם של כל המשתתפים במסחר לגבי רווחיותו של הבנק בעתיד. כך, למשל, אם הציבור מצפה לפריחה מקרו-כלכלית - הדבר ישפיע לטובה על ערך מניות הבנק, ממש כפי שציפיות להעמקת משבר  פיננסי ישפיעו לרעה על ערך המניות; הון הבנק, לעומת זאת, אינו מושפע ישירות מהערכות לגבי העתיד.

לשם מה דרוש לבנק הון?

בנק הוא מתווך פיננסי שמקבל פיקדונות ומשתמש בהם להעמדת אשראי. לכאורה, הוא אינו זקוק להון-בעלים לשם כך. למעשה, הוא זקוק להון עצמי בגלל קיומו של סיכון אינהרנטי בפעילותו: העובדה שהוא נזקק להון עצמי נובעת מכך שהבנק נוטל סיכון בהעמדת אשראי - הסיכון שהלווים לא יפרעו את הלוואותיהם. ההון העצמי של הבנק משמש תשובה לסיכון זה.

אילו הבנק היה משתמש בכספי הפיקדונות רק לביצוע השקעות חסרות-סיכון - כמו לדוגמא רכישת אג"ח ממשלתי – הוא לא היה זקוק להון עצמי. בנקים שפעלו כך אכן היו קיימים בארה"ב בעבר ("בנקים לחיסכון"), והם התפרנסו משימוש בכספי חוסכים להשקעה בני"ע ממשלתיים. פעילות זו פרחה בתקופה ששוק ניירות הערך בארה"ב לא איפשר למשקי בית להשקיע ישירות בני"ע ממשלתיים, בעיקר בגלל מיגבלות שהוטלו על גודל העיסקה המינימלי. הבנק האופייני כיום הוא בנק שונה: הוא מגייס פיקדונות ממשקי בית ומשתמש בהם להעמדת אשראי לסקטור הפרטי. לאשראי זה מתלווה בהכרח סיכון של אי-פירעון, או בשמו המקובל: סיכון אשראי.

במצב שבו קיים סיכון אשראי הבנק נדרש להישען על כמות מסוימת של הון עצמי. ללא הון עצמי, כל נזק שהיה נגרם לבנק מצד האשראי (לדוגמא: פשיטות רגל של לווים) היה מועבר במלואו אל כתפי המפקידים. הון הבעלים משמש לכן להגנה על כספי המפקידים מפני פגיעה שמקורה בחדלות-פירעון מצד הלווים. זוהי למעשה שכבת בידוד שמגינה על המפקידים, משהו מקביל לשכבת האוזון שמגינה עלינו מקרינת השמש. משום כך נהוג גם לכנות את הון הבעלים "כרית ספיגה".

כמה הון נחוץ לבנק?

ההגנה שמספק הון הבנק למפקידים אינה בלתי מוגבלת. בהינתן כמות הון מסוימת, כל נזק שייגרם לבנק ייספג במלואו עד לאותה נקודה שבה ההפסד יגדל מעבר לגודלו של ההון - מנקודה זו ואילך הנזק ייפול על המפקידים. לפיכך, מידת ההגנה על כספי המפקידים היא פונקציה ישירה של כמות ההון, וליתר דיוק – של היחס בין ההון לאשראי. לכן, מפקידים היו צריכים לכאורה לקבל החלטות על הפקדת כסף בבנק מסוים רק לאחר שסקרו את מצבו העסקי ובפרט לאחר שלמדו על יחס ההון שלו: בהיותם מפקידים הם הרי בעלי חוב של הבנק והיו צריכים לבחון את חוסנו הפיננסי. כך בדיוק עושה הבנק כשהוא שוקל להעמיד אשראי ללווה. ובכל זאת, מסיבות שונות משקי הבית אינם מסתכלים בדרך-כלל על חוסנו של הבנק שבו הם מפקידים את כספם ועל יחס ההון שלו. יש כאן משהו אסימטרי ביחסי בנק-לקוח: בניגוד לחשדנות של הבנק ביחס ללווים – משקי הבית אינם חושדים בבנקים. אסימטריה זו מאפשרת לבנקים לפעול ביחסי-הון נמוכים ממה שהיה נדרש לו המפקידים היו ערים לסיכונים. למעשה, הבנקים הם הגופים העסקיים הפועלים עם היחס הנמוך ביותר של הון לנכסים במשק: נסו לתאר חברה שהייתה מעלה על דעתה לפעול עם יחס הון/נכסים של 5-10%, כמו הבנקים. חוסר-עירנות זה מצד המפקידים מטיל אחריות נוספת על המפקח על הבנקים.

מה מגביל את יחס ההון לאשראי?

לכאורה, בנק שמעוניין לגייס כספי מפקידים היה צריך לפתות אותם ע"י הצגה לראווה של יחס גבוה של הון לאשראי. הדבר היה מקטין את חששותיהם של מפקידים ואולי אפילו מאפשר לבנק לשלם להם ריבית נמוכה יותר לאור הביטחון הגבוה יותר שהוא מעניק להם. אלא שלשימוש בהון בעלים יש מחיר: ככל שהבנק משתמש יותר בהון הבעלים - התמורה שמקבלים הבעלים (תשואה להון) נמוכה יותר.

מדוע זה קורה? מאחר שלבנק יש מירווח פיננסי (ההפרש בין הריבית שהוא גובה מהלווים לבין הריבית שהוא משלם למפקידים) – הרווח שלו נגזר ישירות מגודלו של תיק האשראי שלו. אם הבנק יכול להגדיל את תיק האשראי עבור הון בעלים נתון – הוא יגדיל בכך את רווחיהם של בעלי המניות. הנטייה הטבעית של בעלי המניות תהיה, לכן, להגדיל ככל האפשר את "המנוף הפיננסי" – היחס בין גודל תיק האשראי לבין הון הבעלים; אלא שהמנוף הפיננסי הוא בדיוק ההופכי של היחס הון/אשראי, המצביע מנקודת מבטו של המפקיד על מידת הסיכון שנשקף לו. לכן, שיקולי השאת הרווח של הבנק יגרמו לו להגדיל ככל האפשר את המנוף הפיננסי, בעיקר אם המפקידים אינם רגישים לחשיפה הנוצרת לפיקדונותיהם; לעומת זאת, שיקולי שנאת הסיכון של המפקידים יהיו הקטנה ככל האפשר של המנוף הפיננסי כדי להגן על כספם מנזק.

הפתרון: שיווי משקל

התוצאה של מפגש הרצונות היא שיווי משקל תחרותי. הגדלת המנוף הפיננסי יכולה אמנם להגדיל את רווחי בעלי המניות של הבנק, אבל מצד שני היא תקטין את נכונות המפקידים לבחור בבנק כזה לניהול כספם ולכן תייקר עבורו את הפיקדונות.

השיקול לשמור על יחס הון סביר אינו רק אינטרס של המפקידים, אלא גם של בעלי עניין אחרים. כרית הון קטנה מידי תכניס את הבנק לאזור מסוכן: הוא יהיה פגיע יותר לנזקים מחזוריים מצד האשראי. עובדה זו לא תיעלם מעיני אנליסטים שונים וחברות דירוג, כמו גם מעיני שותפים פוטנציאליים לעסקים, ותגרום לבנק להיחשב כבנק לא יציב. הנוסחה הפשוטה היא לכן שככל שיש לבנק יותר הון – כך הוא בטוח יותר, תכונה החשובה לא רק למפקידים אלא גם לשאר בעלי העניין.

האם שיווי משקל תחרותי מספיק טוב?

מהתיאור האידילי עד כאן ניתן היה להסיק שאת שאלת קביעת יחס ההון של הבנקים אפשר היה להותיר לכוחות השוק: יחס ההון (או, לחילופין, גודל המנוף הפיננסי) ייקבע לפי משיכת החבל שבין המפקידים לבין בעלי המניות. כך הרי קורה בכל החברות העסקיות – בעלי החברות מנסים למנף ככל האפשר את ההון העצמי שלהם כדי להגדיל את רווחיהם, והבנקים מרסנים תופעה זו בכך שהם מוכנים להעמיד אשראי בתנאים שמגבילים את שיעור המינוף. בכך, הבנקים שומרים על שאר החברות הכלכליות מניהול לא-אחראי ומכניסה לסיכונים מוגזמים.

אותה תופעה מתרחשת גם במימון רכישת דיור ע"י משק בית. משק בית יכול אולי להעריך שמחירי הדירות עומדים בפני עלייה משמעותית, ולהחליט לכן על צעד של השקעה בדיור. מטבע הדברים, יכולתו ליצור רווחי הון בהשקעה זו תלויה ביכולתו למנף את הונו העצמי: הוא יכול לקנות דירה אחת אם שיעור המימון שלו הוא 50%, או חמש דירות אם שיעור המימון שלו הוא 10%. ההחלטה אינה נתונה בלעדית לשיקולו: הבנק יחליט גם הוא איזה שיעור מינוף הוא מוכן לממן.

ומי ישמור על הבנקים? האם יש הבדל בין בנק לבין חברה מסחרית אחרת? מי זה המפקח על הבנקים שנטל לעצמו סמכות לקבוע לבנקים שיעור הון מינימלי ומהו הבסיס המוסרי (או לפחות המקצועי) להתערבות זו?

על כך – ברשימה הבאה.