כלכלת שוק ושכר בכירים: האם יש קשר מחייב ביניהם?

החברות הציבוריות מדווחות בעונה זו של השנה על התוצאות העסקיות שלהן בשנה הקודמת, וכותרות העיתונים מצטטות נתונים על שכרם של הבכירים. אנו קוראים ולא מאמינים, על סכומים אסטרונומיים שבכירים בחברות ציבוריות מקבלים כתגמול. האם כך היה תמיד? האם תמיד מנכ"לים קיבלו סכומים עצומים כאלו? ואם לא - מהיכן זה הגיע?

האמונה בעליונות כלכלת השוק

הכלכלנים אמונים על תורת "היד הנעלמה" של הכלכלן בן המאה ה-18 אדם סמית. הם לומדים כבר בשנת הלימודים הראשונה שלהם (בקורס "מבוא לכלכלה") שתחרות חופשית מביאה את המשק ליעילות מירבית מבלי שיש צורך לתכנן ולנהל באופן ריכוזי את הקצאת המשאבים. כך, הרצון של כל פרט להיטיב את מצבו-הוא - מביא גם לשיפור מצב הכלל. סטודנטים לכלכלה מפנימים גם את העקרונות האנליטיים האלגנטיים של התחרות החופשית: תחרות משוכללת, שיווי משקל, הקצאה אופטימלית של משאבים ומנגנון אוטומטי לקביעת שכר המשקף את ערך התפוקה השולית של העובד.

המודל הוא אלגנטי, דטרמיניסטי, וגם מכיר בשיבושים אפשריים בפעולת כוחות השוק : "כשל שוק". הוא גם פוזיטיבי (כלומר: נקי מהעדפה נורמטיבית לגבי צדק חברתי), ומאפשר לחברה להכניס שינויים בחלוקת ההכנסה משיקולים אידיאולוגיים, כל זאת תוך מיזעור הנזק הכלכלי (הקרוי "עיוות הקצאה").

העובדה שרובנו מאמינים בעליונותה של כלכלת השווקים נובעת בעיקר מהחינוך האידיאולוגי שחילחל לתוך השכלתנו, ואולי גם מהאלגנטיות הנקייה של התיאוריה הכלכלית אותה למדנו. משום כך יש לרובנו סלידה אינסטיקטיבית ממושגים ה"מפריעים" לפעולת השווקים: מונופולים, מיסוי וסובסידיה, ועדי עובדים, התערבות אדמיניסטרטיבית בשווקים ספציפיים, ואפילו רגולציה. זו אינה רק סלידה אינטלקטואלית - זהו כמעט רפלקס של כלכלן. השפעת לוואי של רפלקס זה היא הסלידה האישית מהתערבותם של אנשים שאינם כלכלנים בשאלות כלכלה וחברה: הם לא מבינים!

מציאות ישראלית

לאורך רוב ההיסטוריה של ישראל חיו הכלכלנים במצב של סתירה בין העולם המסודר שאותו הם לומדים לבין זה שבתוכו הם חיים. המשק הישראלי נולד כמשק מתוכנן, וצלח את המשברים העצומים שעמדו בפניו בראשית דרכו ע"י ניהול מרכזי קפדני של משאבים שמקורם בעיקר בכספי העם היהודי. בעולם זה הממשלה השקיעה ובנתה, הכווינה את הייצור והצריכה ושלטה בהון ע"י כך ששמרה על שוק הון מולאם (הן החיסכון והן ההשקעה היו מוכוונים ומנוהלים).

הסתכלות בעולם שסביבם גרמה לכלכלנים מפח-נפש. הם ראו בכיליון עיניים כיצד שאלות כלכליות נפתרות בניגוד לדעתם, כיצד מוקמת מערכת מגושמת של מיסוי ותמריצים שלדעתם עיוותו את הקצאת המקורות, כיצד המשק הישראלי סובל כרונית מחולשה בינלאומית ומאינפלציה, כיצד המדיניות התעשייתית אינה בונה בסיס תעשייתי רציונלי אלא מייצרת מפעלי תעשייה תלויי-ממשלה, וכיצד הביורוקרטיה משתלטת על כל חלקה טובה.

הכלכלנים ניסו אמנם להשפיע, אבל השפעתם הייתה קלושה. בהדרגה נוצר בחילחול של כלכלנים צעירים לתוך שורות משרד האוצר, והשפעת האקדמיה הלכה וגברה. עדיין, ההשפעה הייתה מוגבלת: קבוצות לחץ ופוליטיקאים קבעו את סדר היום הכלכלי, והכלכלנים היו לרוב באופוזיציה לניהול הכלכלי השוטף. עדות מעניינת לגבי תחושת האופוזיציה וביקורת המציאות: מי שלמד כלכלה זוכר אולי את תרגילי הבית בשנה א' בהם מובאות טענות של שרי ממשלה לגבי צעדים כלכליים נדרשים, והתשובה הנכונה של הסטודנט צריכה להראות שכולם טועים. השרים אינם מבינים כלכלה ונוקטים בצעדים שגויים.

כישלונות כלכליים מחזקים את מעמד כלכלת השוק

ההתפתחויות הכלכליות בשני העשורים האחרונים (למעשה: עד למשבר הפיננסי האחרון) יצרו לכאורה הוכחה ניצחת לעליונות כלכלת השוק על שיטות אלטרנטיביות. קריסתה של האימפריה הסובייטית היא האירוע הדרמטי. קריסתם הכלכלית של הקיבוצים בישראל נתפסה כהוכחה אמפירית של כישלונה הבלתי נמנע של השיטה הסוציאליסטית. ההיפר-אינפלציה של אמצע שנות ה-80' בישראל הביאה למהפך כלכלי מבוסס-רפורמות בהתנהלות המשק, והצלחתו המרשימה של המשק הישראלי לחזור ולצמוח נקלטה כניצחון כלכלת השוק על כלכלה מעורבת.

ניצחון המודל של כלכלת שוק איפשר לכלכלנים להכניס שינויים מרחיקי לכת במנגנוני השוק. בעשורים האחרונים נפתח המשק לתחרות, הופרט שוק ההון, הגירעון הממשלתי צומצם ואיתו החוב הלאומי, פחת כוחה של הסתדרות העובדים והשתנו יחסי העבודה ומנגנוני קביעת השכר, הופרטה הפנסיה, הופחתו שיעורי המיסוי הישירים, ועוד. כתוצאה, המשק הישראלי זכה להישגים היסטוריים: ריסון התהליך האינפלציוני, צמיחה כלכלית מרשימה, מעבר מגירעון כרוני במאזן התשלומים לעודף יצוא, כניסת הון זר להשקעות בישראל, עלייה ברמת החיים הממוצעת, ועוד.

בעיות מופיעות

העולם החדש נראה בתחילה כסיפור הצלחה. פירות כלכלת השוק התקבלו בתשואות: צמיחה מהירה, עודף במאזן התשלומים וירידה הדרגתית ביחס חוב/תוצר, יציבות המטבע, הפחתת שיעורי המס הישיר, עלייה ברמת החיים. 

הסדקים הופיעו משני כיוונים: הראשון - המחזה המפחיד של כמעט-קריסה של המערכת הפיננסית העולמית, שהמשק הישראלי התחמק ממנה רק בגלל שהמערכת הפיננסית המקומית אינה מפותחת עדיין והיא מבודדת מהמערכת העולמית (ולא, כפי שניתן לחשוב כשקוראים התפארויות-שווא של פונקציונרים שונים, כאילו המערכת הישראלית מנוהלת יותר טוב); השני - התובנה, שחדרה בהדרגה, שהשיפור המוצג ברמת החיים לא היה משותף לחלקים נרחבים של האוכלוסייה, ושמדובר בעיקר בשינוי מהותי באי-השיוויון בחלוקת ההכנסה. כך, חלק מהאוכלוסייה נהנה אמנם מגידול מהיר בהכנסה, אבל רוב הגידול מקורו בחלוקה מחדש של ההכנסה לטובתו: חלקים אחרים מהאוכלוסייה לא נהנו כלל מצמיחת המשק, או אפילו סבלו מירידת הכנסה.

האם המחאה החברתית מייצגת את הנפגעים?

אינני בטוח שמשתתפי המחאה החברתית הם אכן הנציגים האמיתיים של שכבות האוכלוסייה שנפגעו בעשורים האחרונים. סביר שלא. סביר שמה שפגשנו הוא אותו חלק מהציבור שמסוגל להשמיע קול זעקה, להתארגן, להפגין, לחוות דעה. יש ציבור אחר, כנראה פגוע יותר, שלא השמיע את קולו בקייץ האחרון. 

לא ברור גם שנושאי המחאה הראשוניים - מחירי הדיור ויוקר המחייה בישראל - הם נושאים לגיטימיים למחאה או אפקטיביים למדיניות. אבל חשיבות המחאה היא בעצם ביטוי אי-שביעות רצון כללית מכך שהישגי ההצלחה הכלכלית אינם מגיעים לכלל האוכלוסייה. הם מעשירים את המעטים.

שכר הבכירים

אחת התופעות המתעצמות בשני העשורים האחרונים היא העלייה המהירה של שכר הבכירים בחברות הציבוריות, והתרחבות מעגל מקבלי השכר החריג. שכר שנתי בסדרי גודל של מיליוני ש"ח, שהיה פעם נחלתם של מתי-מעט (בעיקר בבנקים), הפך לנפוץ.


עד אמצע שנות ה-90' לא ידע הציבור את שכר הבכירים: הוא נקבע בסתר. פרשת השכר של ארנסט יפת מבנק לאומי הביאה לדרישה גוברת לשקיפות, אולי כדי להרתיע את הבנקים מלשלם תגמול גבוה לבכירים. אולי גם כי הנורמות החברתיות עדיין לא סגדו לכסף במידה הנוכחית. הפיקוח על הבנקים דרש אז שתנאי העסקתם של חמשת מקבלי השכר הגבוה בבנק ייחשפו בדוחות הכספיים השנתיים. למרבה ההפתעה, במקום שהחשיפה תרסן את התגמול - היא הביאה לתחרות בין בכירים על גובה התגמול. מקבלי התגמול קיבלו פירסום חיובי, כשנתוני התגמול מעידים כביכול על ערך תרומתם לאירגון בראשו הם עומדים. במהרה, מספרים אסטרונומיים הפכו לנורמה.

האם השכר הגבוה הוא ביטוי של כוחות שוק? לכאורה, יכולנו בתמימותנו לחשוב שהמראת השכר שבה מדובר משקפת את פעולת כוחות השוק, חלק אינטגרלי מקפיטליזם נאור: שמדובר ביחידי סגולה, שהחברות הציבוריות משלמות להם שכר והטבות של מיליונים בגלל יכולת ניהולית נדירה. אבל מיותר להיות כ"כ תמימים. לא מדובר ביחידי סגולה, והתגמול אינו מבטא את תרומת הבכיר לערך החברה. השכר אינו מבטא את כוחות השוק: על כל משרה רמה בחברות הציבוריות יש מספיק מועמדים שהיו מוכנים למלא את התפקיד בתמורה לחלק קטן מהתגמול שפורסם. מדובר לכן באנשים שזוכים לתגמול למרות שניתן היה לשלם להם פחות. בחלק מהמקרים יש בכוחם לקבוע את השכר לעצמם, ובחלק מהמקרים מדובר ביחסי גומלין בעייתיים בין מקבלי השכר לבין מאשרי התנאים המיוחדים. גם התוצאות העיסקיות של רוב החברות אינן מעידות על כך שבראשן יושב מנהל בעל ביצועים ייחודיים.

בריחת מוחות?

האם נכונה הטענה על סיכון של בריחת כישרונות המושמעת בהקשר לתיגמול, כאילו לולא התיגמול היו המנהלים המוכשרים הללו מעדיפים הצעות קורצות מחברות בחו"ל? זה נראה לי תירוץ מגוחך: לא מדובר ביחידי סגולה, ובוודאי שלא מדובר באנשים שיש להם ביקוש בשוק החברות העולמי. הניסיון הניהולי שלהם הוא לרוב לוקאלי, אם בכלל יש כאן ניסיון ניהולי אמיתי שניתן לדבר עליו. אם יש בכלל בישראל תופעה של בריחת מוחות - היא מתרחשת בדרגי הביניים הצעירים יותר, שם מאות מדענים, חוקרים, מרצים, מהנדסים, אמנים, רופאים וכו' נוטשים מידי שנה לחו"ל כיון שבארץ הם אינם יכולים לקבל שכר סביר ואפשרויות מתאימות של מחקר או ניהול או פיתוח אישי.

מיהם המנהלים והבכירים?

אז מה באמת קורה? התופעה המטרידה הראשונה היא שמדובר לרוב בבכירים לשעבר בסקטור הציבורי. מה שהם יכולים למכור לחברות (או לבעלי השליטה בחברות) אינו כישרון ניהולי, אלא קשרים עם המימשל. חלקם בכירים לשעבר במשרדי ממשלה, או פוליטיקאים לשעבר; חלקם - וזה עוד יותר מטריד - רגולטורים לשעבר. מספיק אם נעבור על רשימת בכירי משרד האוצר ובנק ישראל הממוקמים בראשות חברות ציבוריות. ביכולתם להעניק למעסיקיהם החדשים מפתח לדלתות ממשלתיות צדדיות; לעזור להם במגעים עם הממשלה. ויש אולי פוטנציאל נזק גדול יותר: האיתות הסמוי המועבר בשיטה זו לבכירי ממשלה מכהנים לגבי אפשרות תיגמול בעתיד, לכשיפרשו מהשירות הציבורי.

נקודה נוספת היא שבכירים אלו אינם מקבלים את התיגמול הכספי ממעסיקיהם האמיתיים, אלא מהציבור הרחב. מאחר שמדובר בחברות ציבוריות, שבהן רוב המניות מוחזקות בידי הציבור - בעלי השליטה בחברות מגייסים אמנם את הבכירים, והבכירים יודעים מי גייס אותם ולמי הם חייבים לתת דין וחשבון, אבל התיגמול הוא ברוב המקרים על-חשבון הציבור. יוצא, אפוא, שהציבור אינו זוכה לכך שמנהלי החברות הציבוריות (שמקבלים את השכר העצום ממנו) ייצגו את האינטרסים שלו.

התרחבות מעגל הבכירים היא מעבר למה שאנו רואים בכותרות העיתונים. פרט למנכ"לים, בעלי השליטה קובעים גם את איוש רוב הדירקטוריונים. כאן נוצר מעגל של נציגי בעלי השליטה שמורכב גם הוא במידה רבה מבכירים לשעבר בסקטור הציבורי, לרבות רגולטורים. גם כאן, הציבור אינו זוכה שהדירקטוריונים ייצגו אותו, עד כדי כך שנוצר מושג של דירקטור מן הציבור שרק הוא, לכאורה, אמור לייצג את טובת הציבור הרחב.


התוצאה היא יצירת מועדון חברים סגור הקושר את גורלו עם בעלי שליטה. שילוב הכוחות אינו תורם לקידום הכלכלי של החברות הציבוריות, אלא לחיזוק כוחם של בעלי שליטה מול הממשלה, הרגולטורים והרשות המחוקקת, והכל כנראה על חשבונו של הציבור. אם נוסיף את השליטה במדיה - נקבל גם איום על מקבילית הכוחות של מדינה דמוקרטית.

האינטרס הציבורי?

תגמולי העתק המשולמים לבכירים אינם מייצגים את האינטרס הציבורי. אין מדובר כאן בערך ניהולי סגולי, שעתיד להביא להצלחה עיסקית של החברה ולדיבידנד שממנו יהנה הציבור הרחב, אלא בערך אחר ששמור לבעלי השליטה בלבד. משום כך, המראת שכר הבכירים אינה חלק מהסדר שבו שני הצדדים (הציבור והבכירים) מרוויחים, אלא היא פשוט נטילה מכספי הציבור כדי להרעיף תשורות על בכירים ללא זיקה לטובת הציבור.

אין הכוונה כאן לפגוע אישית במי מהבכירים או להטיל ספק בכישוריו הניהוליים או ביושרתו. כמאמר חז"ל: "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב" - אין להאשים אנשים ספציפיים על כך שהם "עושים לביתם", אלא יש להוקיע את התופעה, את השיטה. 


הוועדה לנושאי הריכוזיות כבר הציגה המלצות, עדיין מדוללות ובוודאי לא סופיות, שמטרתן למנוע התדרדרות נוספת של המצב. עדיין, אפשר היה לפעול ספציפית בשני תחומים נוספים.


 יש להבטיח את האינטרס הציבורי ע"י קביעת תקרות לתגמול המותר למנהלי חברות ציבוריות: כל זמן שחלק מהמניות מוחזקות בידי הציבור - יחולו תנאים מגבילים על התגמול. הגבלה זו אינה צריכה לעורר חשש מדלדול מאגר הכישרונות הניהוליים מהחברות הציבוריות, שכן לא מדובר כאן במאגר כזה. אבל היא תשמור על כספי הציבור. ואם יש מקרה של בכיר שהשוק הבינלאומי מכיר בכישוריו ומוכן לשלם לו מעבר לתקרת התגמול שתיקבע בישראל - ניפרד ממנו בצער ובבניין הארץ נתנחם.

ונקודה נוספת: הסיפורים על הפיכת דירקטורים למריונטות של בעלי השליטה, ודירקטוריונים לחותמות גומי - צריכים לעורר אותנו לתגובה. כדאי היה אולי שדירקטוריונים של חברות ציבוריות יהיו מורכבים אך ורק מאנשים שמייצגים את טובת הציבור ושעברו סינון קפדני של ועדת מינויים שתמונה ע"י הרגולטורים, ובכך לנתק את הקשר הבעייתי בין בעלי השליטה לבין החברות הציבוריות.