מה ניתן ללמוד מאירוע הסלולר על התחרות בין הבנקים?

מה ניתן  ללמוד מהמהלך הסלולרי?

ההתרחשויות הדרמטיות האחרונות בתחום הסלולר מעוררות מחשבה. לאחר שנים בהן היו בישראל שלושה מפעילים - הופיעו בתוך תקופה קצרה מספר מפעילים חדשים, חלקם "אמיתיים" וחלקם "וירטואליים". כבמטה קסם ובלוח זמנים מיידי נחתכו מחירי הסלולר של החברות הוותיקות. תקציבי הסלולר של כל בית ישראל עומדים להתכווץ משמעותית במהרה. מהפך!

יש רק שאלה אחת שנותר עוד לענות עליה: הרי גם בשנים האחרונות לא היה בישראל מפעיל בודד, אלא היו שלושה (ואפילו שלושה וחצי); לכאורה, שלושה מפעילים היו צריכים לגרום לכך שתתפתח תחרות ערה בתחום הסלולר ומחירי השירותים (ואיתם רווחי המפעילים) ירדו למינימום. בפועל זה לא קרה עד שלא הופיעו עוד מפעילים: רווחי המפעילים היו אדירים, רמת השירות למשתמש הייתה נמוכה, ובציבור התפתחה שנאה כלפי המפעילים.

זה מזכיר תחום אחר. בתחום הבנקאות מתקיימת תחרות בין מעטים: שני הבנקים הגדולים מחזיקים ברוב השוק; חמשת הבנקים הגדולים מחזיקים ב-90% מהשוק. למרות הטענה על קיום תחרות - רווחי הבנקים עצומים, הם משלמים הוצאות שכר מנופחות לעובדיהם, רמת השירות שלהם נמוכה, וגם כלפיהם התפתח יחס שלילי מצד הציבור. מה נוכל ללמוד מסיפור שוק הסלולר על מה שיכול להיות אפשרי בתחום הבנקאות?

מדוע מספר הבנקים בישראל הולך ופוחת?

בעבר, פעלו בישראל בנקים רבים. במהלך השנים, מספרם הלך והצטמצם. לכך יש כנראה שלוש סיבות. הסיבה הראשונה היא שבבנקאות מתקיים יתרון לגודל: ככל שבנק גדול יותר - הוא נהנה מירידה יחסית בהוצאות הקבועות הכרוכות בהפעלתו. משום כך יש בענף הבנקאות נטייה טבעית למיזוגם של בנקים קטנים לשם יצירת בנק גדול יותר, היכול ליהנות מפירות היתרון לגודל. תכונה זו היא תכונה מובנית: היא מעידה על כך ששיקולי יעילות כשלעצמם (אבל רק שיקולי יעילות!) היו צריכים להוביל אותנו להעדפה של בנק יחיד גדול על פני ריבוי בנקים קטנים. 

הסיבה השנייה היא שהתפתחויות טכנולוגיות של העשורים האחרונים, ואיתן התפתחויות בתחום ניהול הסיכונים ודרישות רגולטוריות - פועלות כולן להגברת היתרונות לגודל בענף הבנקאות. טכנולוגית, מדובר במיחשוב ענף הבנקאות שמחייב השקעות כבדות, כאשר מיחשוב הוא באופיו הוצאה קבועה - אותו מחשב יכול לשרת בנק כפול בגודלו כמעט ללא שינוי בהוצאה; בתחום ניהול הסיכונים, מדובר ביכולות המודרניות לנהל סיכוני אשראי ושוק בהסתמך על בסיסי נתונים מפורטים; רגולטורית, מדובר בדרישות הולכות ומחמירות של הרגולטור, שמחייבות גם הן הגדלה של ההוצאות הקבועות: יצירת פונקציות אירגוניות חדשות לניהול סיכונים (מנהלי סיכונים, בקרי סיכונים, קציני ציות וכו') והישענות על מודלים סטטיסטיים יקרים לניהול הסיכונים.

הסיבה השלישית קשורה לחשש של המפקח על הבנקים בישראל מפני בנקים קטנים. מאז התמוטטותו של הבנק למסחר (2002) והלאמתו של הבנק לפיתוח התעשיה על רקע בעיות נזילות (2002) שינה המפקח על הבנקים את טעמו. אם עד אז הוא תמך בריבוי בנקים כאמצעי להגברת התחרות בין הבנקים, ואף שקל בצורה חיובית הרחבה של הרישיון הבנקאי לבנקים בעלי רישיון בנקאות חלקי (כמו בנקים למשכנתאות) - העובדה שהמערכת הפיננסית כולה חוותה זעזוע טראומטי שפרץ בן-לילה, בגלל ניהול מופקר של בנק אחד קטן, גרמה לו להסיק שבנקים קטנים אינם מצוידים במערכות המאפשרות להם להתמודד בצורה טובה עם סיכונים והם מהווים נקודת תורפה ליציבות המערכת הפיננסית כולה. לאור זאת ניתן אולי להבין את נכונותו של המפקח על הבנקים - בניגוד גמור להעדפותיו הקודמות - להסכים למיזוגים של בנקים בישראל, לרבות מיזוגי הבנקים למשכנתאות לתוך בנקי האם. 

הבנקים והתחרות

בנקאים מרבים להתגונן נגד המקטרגים ולטעון שתחרות אינה מתחילה כשמספר הבנקים עולה על מספר קסם כלשהו - היא קיימת כבר כיום. הם יצביעו - להוכחת הטענה - על מסעי הפירסום והשיווק הנמרצים, על מלחמות המחירים ביניהם, ועל מעבר לכאורה של מאות אלפי לקוחות מבנק לבנק (שימו לב להרבה מספרים מפוברקים שהתפרסמו בעשור האחרון כדי להצביע על הצלחת בנקים למשוך לקוחות).

ניתן עדיין לטעון את ההיפך הגמור: שגם אחרי המאמצים המתמשכים של המפקח על הבנקים, עדיין משקי-בית מתקשים לעבור מבנק לבנק ומוצאים עצמם לכודים למעשה במערכות יחסים עם הבנקים שלהם לאורך עשרות שנים; שמלחמות המחירים (לרבות המשא ומתן המעורפל והמייגע על עמלות בנקאיות) מייצרות הרבה רעש וצלצולים, אבל הלקוח אינו מסוגל להבין את המחיר האמיתי שהוא משלם על השירותים הבנקאיים; שלמעשה, למרות הטענות על מעבר לקוחות, קיים למעשה תיקו ארוך-טווח בין הבנקים, ולכן למעט כישלונות ניהוליים נקודתיים - חלוקת פלחי השוק בין הבנקים אינה משתנה כבר עשרות שנים.

כשאין תחרות מספקת, מתעצמת יכולתם של הבנקים לקבוע מחיר גבוה לשירותים שהם מספקים. האם יש לנו סימנים המעידים על מצב כזה? מספיק אם נסתכל על חלוקת השלל בתוך ענף הבנקאות: על השכר הגבוה של כלל עובדי הבנקים יחסית לענפי משק אחרים (ועדי עובדים חזקים מתפתחים בענפים בהם לא קיימת תחרות), על התגמול הבלתי-סביר לראשי הבנקים (לא לחינם נוהרים בכירי הסקטור הציבורי לבנקים), ועל ההשקעה העצומה בנכסים פיסיים (היכן נקבע שסניף המספק שירות לקהל צריך להיות מפואר?).

האם מדובר בצרות-עיין מצידנו? לאו דווקא. בעולם הקפיטליסטי רווחים ושכר הם תמורה לגיטימית ליוזמה ולפריון. כל עוד מתקיימת תחרות חופשית, העובדה שמישהו מתעשר מהמצאה, מיוזמה עסקית ומנטילת סיכון - היא המנוע של צמיחה ושגשוג. הכלל הזה מתהפך בעולם ללא תחרות: כאן היכולת להגדיל את העוגה שלי היא פונקציה של יכולתי להקטין את העוגה של האחר. כאן שורר עולם של כוח במשא ומתן. כאן חשוב לשמור על כוח מונופוליסטי כדי "לחלוב" את הלקוח. כאן מי שמשלם את השכר המנופח והתיגמול האסטרונומי הוא הציבור הרחב. זה המצב שהיה עד כה בחברות הסלולר. זה המצב הנוכחי בענף הבנקאות.

סיכון מערכתי

לכאורה, היעדר התחרות בענף הבנקאות הוא המחיר שאנו נדרשים לשלם כדי שתהיה לנו מערכת בנקאות יציבה. אבל כפי שלמדנו במשבר האחרון, גודלם של הבנקים אינו מבטיח את יציבותה של המערכת הפיננסית: אם בכלל, הוא מגביר את פגיעותה. מערכת פיננסית עם מעט בנקים גדולים מסוכנת יותר ממערכת עם הרבה בנקים קטנים.

מצב של בנקים גדולים פירושו שהיקלעות אפשרית של כל אחד מהבנקים לקשיים מאיימת על יציבותה של המערכת כולה. מבחינת המערכת, מדובר באי-פיזור סיכונים. מבחינת הרגולטור, מדובר באיום מתמיד של כל אחד מהבנקים על היציבות הכוללת. מבחינת הרגולטור, לכן, נפילת בנק בישראל אינה יכולה להתרחש: היא אירוע בלתי-נסבל. הבנקים בישראל הם גדולים מכדי ליפול.

מציאות כזו משפיעה על כללי המשחק שבין הבנקים לרגולטור. הוא אינו יכול לפעול מולם באופן חופשי, וכלי השליטה שלו נחלשים. הבנקים הגדולים נהנים מעוצמה מול הרגולטור בגלל הזיהוי של טובתם עם טובת המערכת. אם נוסיף לכך את העובדה שבהנהגת הבנקים הצטברו בוגרי הסקטור הציבורי, לרבות בכירים לשעבר בבנק ישראל - נקבל מערכת החשודה ביכולת רגולציה. נקבל מערכת עם סיכון יציבותי מוגדל.

המערכת אינה עיוורת למצבם המיוחד של הבנקים בישראל. ההערכה שהבנקים גדולים מכדי ליפול גורמת לכך שהם יכולים לגייס מקורות בשוק ההון בתוספת פרמיית-סיכון זעומה, המעידה לא על אמון הציבור בהם כמו על ביטחון הציבור במחוייבותה של המדינה לשמור על יציבות הבנקים. התוצאה היא שהבנקים זוכים להוזלה של מקורות המימון. הם גורפים רווח מימוני ממחוייבות ערטילאית של המדינה.

מעבר לכך, משקי הבית מפקידים את כספם בבנקים ללא חשש מחדלות-פירעון שלהם ובלא שהם מעריכים תחילה את חוסנם של הבנקים, אופן ניהולם ואולי גם את יחס ההון שלהם. "יהיה בסדר: המדינה לא יכולה לאפשר לעצמה שבנק …... ייפול". התוצאה היא שבישראל קיים בפועל ביטוח פיקדונות, לפחות בעיני ציבור המפקידים, אבל ללא מנגנוני הפרמיה שהלקוחות היו צריכים לשלם בגין ביטוח שכזה.

וישנה עוד תוצאה: אין לבנקים עניין בניהול סיכונים. זו אינה בעיה שלהם - זו בעיה של המדינה, שהיא אמורה לחלץ אותם במקרה של הסתבכות. לכן הבנקים מחזיקים בהון עצמי מינימלי, זה הנדרש מהם ע"י הרגולטור, ומגייסים סיוע של גורמים פוליטיים כדי לסכל כל דרישה של הרגולטור לחזק את ההון. לכן גם ניהול הסיכונים בבנקים הוא למעשה ציות שלא מרצון לדרישות הרגולטור: אין בנקים שמערכי ניהול הסיכונים שלהם הקדימו את דרישות הרגולטור, שמאמינים שניהול סיכונים הוא חלק אינטגרלי מניהול אסטרטגי, וכולם ביחד עסוקים בהדיפת דרישותיו של המפקח על הבנקים. דוגמא בולטת היא ההכרזות האחרונות של הבנקים שיישום דרישות המפקח להגדלת ההון העצמי (לקראת החלת דרישות באזל III) יגרמו למחנק אשראי במשק, הכרזות שמטרתן לגייס דעת קהל ותמיכה עסקית ופוליטית כנגד המפקח על הבנקים.

מה היה צריך לקרות?

בנקים גדולים אינם פתרון ליציבות המערכת הפיננסית - הם הבעיה. פרט לכך שהם מסכנים את יציבות המערכת, הם מונעים תחרות ומטילים על הציבור נטל מוגזם של תשלומים על שירותיהם. משתי סיבות אלו - הגברת התחרות והגברת היציבות המערכתית - קיים צורך לפעול להקטנת הבנקים בישראל.

קטונתי מלהציע למפקח על הבנקים כלים ספציפיים. הוא ואנשיו מכירים את הנושא טוב מכולם. מספיק היה לומר כאן שיש לשקול צעדים שיגבילו את גודלם של הבנקים, שייצרו אפליה מתקנת לטובת בנקים קטנים, שיחמירו את דרישות ההון המופנות לבנקים כפונקציה של גודלם (ולא להיפך, כפי שהיה בעבר) כדי לנטרל את השפעת היתרונות לגודל מעבר לגודל מסויים, שיעודדו פירוק של קבוצות בנקאיות בחזרה לבנקים נפרדים, שימנעו את התיגמול הבוטה של דרגי הניהול הבכירים, ושיקלו על כניסת בנקים זרים למערכת.