להיכן נעלם השמאל החברתי בישראל?

במאמר שהתפרסם בעיתון ניו-יורק טיימס מציינת הכותבת כי סיכוייהם של ילדי-גן ממשפחות בעלות ההכנסה הגבוהה להגיע לתואר אקדמי הם 54%; סיכוייהם של חבריהם מהמשפחות העניות הם רק 9%. במחקר שהכותבת מצטטת נמצא גם שבעוד שבקרב משקי הבית המבוססים חל שיפור ניכר לאורך זמן בשיעור הילדים שיגיעו ללימודים גבוהים (המחקר הישווה בין תוצאותיהן של שתי תצפיות שבוצעו בהפרש של 20 שנה) - בקרב המשפחות העניות השיפור הוא איטי. נאמר אם כן: לא מדובר בפער חברתי, שהוא בעייתי כשלעצמו, אלא בתהליך של פער מתרחב והולך. ואולי עוד משהו מעניין בהקשר זה: ההתפתחות המהירה של נשים בתחום ההישגים האקדמיים (הרבה יותר מגברים) מרוכזת כולה בקרב משקי בית מבוססים; נשים מהשכבות העניות כמעט שלא זכו ליהנות מהשיפור הזה.

אינני מכיר את הנתונים בישראל. אינני יודע אם יש בכלל נתונים זמינים בישראל. אני מניח שהמציאות בישראל אינה שונה מזו שמצטיירת מהנתונים האמריקניים. אם אמנם כך, זה איננו מימצא שצריך להוביל אותנו לדיון על האפקטיביות של מערכת החינוך ועל מה שניתן וצריך לעשות אופרטיבית - זהו מימצא שצריך להוביל אותנו לשאלה לקראת איזה עולם אנו צועדים ומהו תפקידו של השמאל הפוליטי במציאות כזו.

האם יש שמאל בישראל?

לכאורה, יש בישראל מפלגת שמאל ותיקה ומוכרת: מר"צ. ישנו גם זיהוי מקובל (אם כי לעומתי) של "שמאל" פוליטי בישראל, אבל הוא: א) שמור לתחום המדיני (ולא לתחום החברתי-כלכלי); ב) מקיף בד"כ את כל מי שאינו מגיב על פיגועי-טרור בהפגנת-שנאה ובהתלהמות. אני מעריך לכן שכשמדברים בישראל על מרכז-שמאל לא מדובר בשמאל אידאולוגי, אלא יותר במרכז פוליטי חסר-אידאולוגיה שמטעמים פרגמטיים הגיע למסקנה שדרך של פשרה טריטוריאלית היא דרך אפקטיבית יותר להבטיח את ביטחונה של  מדינת ישראל.

ישנה שאלה שלא נעסוק בה כאן, מדוע חלק מרכזי (משכיל, מבוסס-כלכלית) של הציבור בישראל מנסה כבר כמעט ארבעה עשורים להימנע מהכרעה אידאולוגית ולהשליך את יהבו על מה שקרוי כיום "מפלגות אופנה" -  מפלגות מרכז מתחלפות שמבטיחות לכל היותר ניהול תקין של ענייני הממלכה באמצעות דמויות כריזמטיות וחסרות-אידאולוגיה. אבל ישנה גם שאלה אחרת, שכן ננסה לעסוק בה, ברוח הפתיח לרשימה זו: כיצד קרה שהשמאל בישראל הצטמצם לעיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני ואינו לוחם כמעט על עקרונות של צדק חברתי? איך קרה ששמאל הפך אצלנו לשם נרדף להעדפה (לפחות מילולית) של הנרטיב הפלסטיני על זה הישראלי ולטיפוח רגשות-אשמה סביב ה"נכבה", ואין כמעט הד לשאלה החברתית - לאפליה כלכלית הולכת וגוברת של חלקים גדולים בחברה הישראלית, יהודים וערבים?

כמה דוגמאות נקודתיות יבהירו את השאלה.

על שאלת הדיור

הבלוג הזה עוסק הרבה בנושאי דיור. לכן סביר שנתחיל מתחום הדיור. מזה כשני עשורים שממשלת ישראל אינה עוסקת עוד בפתרון בעיות הדיור ברמה הלאומית. תקציבי הסיוע נשחקו במונחי כוח-קנייה. מדיניות סיוע לאומית שהייתה תמיד מדגלי הממשלה - הלכה והצטמצמה למדיניות סיוע סקטוריאלית, סיוע שמתמקד בבנייה מעבר לקו הירוק.

כל זה מתרחש על רקע הפרטת המשכנתאות בישראל. המדיניות המוניטרית הביאה מאז 2008 לירידה דרמטית של הריבית על משכנתאות. ניצול הסיוע הממשלתי, שעלותו למשתכן לא פחתה בהתאם - נעשה לא-כדאי, ופחת. בכך, מדיניות הסיוע התאדתה: אין יותר סיבסוד אשראי לקבוצות אוכלוסיה מוחלשות שזכו בעבר לסיוע ממשלתי, ויכולתם של משקי בית צעירים להגיע לדירה בבעלות עצמית היא כיום נגזרת של מצבם הכלכלי, ולאור הכפלת מחירי הדירות בישראל בשבע השנים האחרונות - בעיקר של יכולתם הכלכלית של ההורים להעביר להם הון עצמי ולסייע להם בתשלומי המשכנתא. התהליך שאנו עדים לו כתוצאה מכך הוא דחיקה של אוכלוסיות מוחלשות אל מחוץ לשוק הדיור לטובת משקיעים, ששייכים לקבוצת האוכלוסייה המבוססת ושמטבע הדברים נמצאים בעמדת יתרון מבחינת נגישות לאשראי. יותר ויותר משקי בית צעירים נותרים בשל כך מחוץ למעגל הדיור בבעלות, והופכים לדיירים של משקי בית מבוססים.

תהליך זה לא עבר בלא תגובה: הפגנות המחאה של קיץ 2011 התמקדו בשאלה זו. אלא שמדובר כאן דווקא במשקי בית צעירים השייכים למעמד הביניים, זה שיכול אולי להתגייס ולסייע לדור הצעיר שלו לרכוש דירה בכוחות עצמו - לא במשקי הבית המוחלשים. אז זהו מאבק לגיטימי, שבו מעמד הביניים נלחם על זכויותיו מול השכבות המבוססות יותר, אבל מה עם הנפגעים האמיתיים? כיצד יגיעו בני הדור הצעיר של האוכלוסייה המוחלשת לבעלות על דיור? חישבו על תושבי עיירות הפיתוח והפריפריה, חישבו על דור שני של עולים חדשים, אוכלוסיית שכבות המוחלשות, בני המיעוטים - כיצד הם יוכלו להתמודד עם מחירי הדירות הנוכחיים? כיצד זה קרה למדינת ישראל שהזכות לשיכון אינה עוד זכות בסיסית של כלל האוכלוסייה? בעיקר: מדוע לא נשמע קולו של השמאל?

על ביטחון תעסוקתי

ישראל החלה דרכה כחברה סוציאליסטית. העובדים נהנו מחסותה של הסתדרות עובדים חזקה, מתנאים סוציאליים נוחים, מביטוח לאומי, מפנסיה ומביטחון תעסוקתי. בדיעבד, הסתבר שמדובר כאן בשיווי משקל רופף: מה שנבנה כדי ליצור חברה מתקדמת, נאורה, צודקת - הסתאב עקב צבירת כוח מוגזם בידי המדינה, המימסד הפוליטי והאיגודים המקצועיים. הגנת-יתר על זכויות העובדים - מנגנונים של קביעות בעבודה ושיפור אוטומטי ומוגזם של תנאי השכר (ראו לדוגמא את עובדי הבנקים כיום) - יצרו בעיה להמשיך ו"להאכיל את החיה". קשיחות תעסוקתית פגעה ביכולתם של גופים כלכליים יצרניים להתאים את עצמם לשינויים בינלאומיים. משברים חיצוניים שהמשק לא הצליח להתמודד איתם הביאו לאינפלציה דוהרת, למשברי מאזן תשלומים, לניסיונות-שווא להתמודדות עם המשברים ע"י הלאמה של נתחים מהמשק ושימוש במערכות כושלות של מיסוי וסיבסוד. עד שכל זה הגיע ב-1984 לפיצוץ שחייב את המדינה לנקוט במדיניות כלכלית חדשה.

מאז 1986 המשק הישראלי עובר רפורמה אדירה ומתמשכת, שעיקרה הפרטה ותהליכי ליברליזציה. הגירעון הממשלתי קוצץ. החוב החיצוני נמצא בירידה מתמדת. האינפלציה, שנראתה פעם מחלה כרונית של המשק הישראלי - נכבשה. שוק ההון, שנוהל פעם כולו ע"י פקידי משרד האוצר - הופרט. שיעורי המיסוי העצומים - הופחתו. ולמרבה הפלא: מאזן התשלומים - האיום הקבוע על המשק - חדל להוות בעיה כלכלית. וכל הנס הכלכלי הזה קרה תוך שלושה עשורים.

אלא שיש מי שמשלמים את המחיר של הפריחה הכלכלית. רוב העובדים בישראל איבדו את הביטחון הסוציאלי שהיה נחלתם. זה התחיל מאובדן ה"קביעות", נמשך דרך צמצום החברות באירגוני עובדים, עבר דרך פגיעה בתעסוקה בשל חשיפת המשק לתחרות וסגירת מפעלים, והגיע לפגיעה בשכר. מה שהיה נחלת חלק ניכר מכוח העבודה - כמעט ונעלם. עובדים כיום אינם מוגנים כמעט, אינם יכולים עוד לבנות על תוואי הכנסה עולה לאורך חייהם המקצועיים, אינם בטוחים בקיום פתרון פנסיוני שיבטיח את קיומם בכבוד לאחר פרישה ממעגל העבודה, והם נלחמים מלחמת מאסף אבודה בתהליך מתמיד של אובדן מקומות העבודה לטובת קבוצות של עובדים זרים, למדינות עניות יותר ולתהליכי מיחשוב ורובוטיקה.

על רקע מציאות זו שבה רוב המשק הישראלי משלם בביטחון תעסוקתי תמורת שיפור רמת החיים החומרית (וזוהי אולי תחלופה לגיטימית), בולטת קבוצה של חריגים: קבוצות עובדים שהתמקמו במוקדי-כוח שאינם פגיעים לתהליך ההפרטה, והם מצליחים לנצל את כוחם לסחיטה של תנאי תעסוקה מעל ומעבר לסביר. מדובר לרוב במונופולים ובשירותים ציבוריים חיוניים. וכך אנחנו פוגשים בעובדי הבנקים, חברת החשמל, הנמלים, הרכבת, רשות שדות התעופה, ועוד. למי שעוקב אחר מלחמת הצלב של ה-"דה מרקר" נגד קבוצות עובדים אלו הנושא אינו חדש, אם כי יש תמיד חומר חדש לקרוא. כי את מקום האיגוד המקצועי הישן, זה שייצג את עניינם של כלל העובדים מול המעסיקים ודאג לתמורה הולמת ולביטחון סוציאלי - תפס זה הנוכחי, הציני, שמגן על קבוצות עובדים שממוקמות בנקודות אסטרטגיות שמאפשרות להן, ורק להן, לשמור על גם על ביטחון תעסוקתי ייחודי וגם על רמת שכר שאינה קיימת עוד במקומותינו. ואין מי שיילחם את מלחמתם של עובדים אחרים.

היכן נמצא השמאל הישראלי? היכן נשמע קולו כשמדובר בהתפשטות התופעה של עובדי-קבלן לכדי מגפה? כיצד הוא מקבל את כניסתם לישראל של רבבות עובדים זרים, שלפחות מחציתם בלתי-ליגליים, ושבעצמם אינם זוכים להגנת חוקי העבודה בישראל? היכן דרישתו להסדרת פנסיה ממלכתית? וכיצד הוא משלים עם אופי פעילותה של ההסתדרות, שכבר מזמן נטשה את העובדים החלשים ודואגת רק לקבוצות חזקות?

על אי-שיוויון

בעולם של שווקים חופשיים, התמורה שמקבל הפרט אינה שרירותית: היא אמורה לשקף את ערך תרומתו לכלל. הקונה ממנו (סחורה או שירות) משלם לו כערכו (מחיר שוק). לפיכך, התגמול הוא כלי שמכוון את הפרט לתרום ככל האפשר לתועלת הכלל. אז קיים אמנם מצב של אי-שיוויון בין פרטים, אבל אנחנו מקבלים אותו בהבנה כ"אי-שיוויון חינוכי": הוא נובע מהפרש בתרומה של הפרטים לכלל. אין בו אי-צדק.

הפלא הזה (עיקרון "היד הנעלמה") עובד בעולם אידיאלי: עולם של תחרות משוכללת. העולם שסביבנו אינו עולם אידיאלי, ולכן יש בו סטיות מסויימות. אבל לפעמים הדברים גולשים לקיצוניות: עולם של מונופולים או קרטלים, עולם של עבודה מאורגנת. בעולם כזה, מי שהצליח להשתלט על אמצעי ייצור יכול לנצל את כוחו להפקת תמורה שהיא מעבר למה שהוא-עצמו תורם לחברה. זה יכול להגיע לרווחיות מוגזמת של חברות, וזה יכול גם להגיע לתהליך של ריכוזיות הולכת וגוברת, וזה יכול להוביל לצבירת עוצמה פוליטית ותקשורתית מוגזמת ע"י בעלי הממון. הרבה לפני שהדברים גולשים לתחום הפלילי, התופעות שנוצרות הן שיתוף בעלי-ברית בשלל: חלוקת רווחים מוגזמים לבעלי המניות, שכר דימיוני למנהלים, שכר מנופח לעובדים בשכבות הביניים, תרומות לגופים פוליטיים, השתלטות הדרגתית על כלים לעיצוב דעת הקהל. במצב כזה נותרנו אמנם עם מנגנון שוק, אבל הרצפה אינה ישרה עוד: עיקרון "היד הנעלמה" אינו פועל עוד לטובת הכלל אלא לעושק הכלל ע"י גורמים מנצלים.

 

המלחמה במונופולים, בקרטלים ובוועדי עובדים אינה צריכה להיות אחריותו הבלעדית של הפקיד הממונה על ההגבלים העסקיים. הוא לא יצליח בכך לבדו כי מדובר בגורמים חזקים מידי ומקושרים מידי. הניסיון ברוסיה ובארה"ב בעשורים האחרונים מלמד שזו חייבת להיות מלחמה שאליה יירתם הציבור כולו - אחרת הוא ישלם את המחיר של התעשרות של מעטים. אז יש אולי מי שמתלהב מהצלחות עיסקיות של מעטים כי הוא מקווה שיום אחד גם הוא יצליח (או לפחות יצטרף כשכיר למצליחים ויזכה בכמה פירורים), אבל הציבור הרחב חייב להילחם על שמירת האינטרסים שלו. הגנה כלכלית על אינטרסים של הפרט אינה עניין לעמותות של רצון טוב - זהו ציווי פוליטי. כי אין ארוחה חינם: המתעשרים אינם מתעשרים כתוצאה מתרומתם לחברה - הם מתעשרים אך ורק בגלל יכולתם להגדיל את חלקם על חשבון כל היתר. ובדרך הם עלולים ללמד את הדור הצעיר כולו שהדרך להצלחה כלכלית אישית אינה עוברת בתרומה לכלל, אלא ביכולת "להתיישב על הווריד" ולסחוט לעצמך תמורה מוגזמת. וזהו לקח משחית.

על עיקרון שיוויון ההזדמנויות

הרעיון של כלכלת שווקים הוא שמאמציהם של פרטים להיטיב את מצבם האישי תורמים לרווחת הכלל. כך, אי-שיוויון בהתחלקות ההכנסה נובע מכך שחלק מהפרטים תורמים יותר מאחרים למשק, והתמורה שהם מקבלים משקפת זאת. המסר הוא "חינוכי": תתאמץ - תצליח; תשקיע בהון אנושי - תגדיל את הכנסתך; תחסוך - תגדיל את הונך ותצבור נכסים. בנוסף, החברה המערבית בוחרת להגביל את אי-השיוויון בהתחלקות ההכנסה ע"י מערכת מיסוי פרוגרסיבית שאינה מנטרלת את עיקרון התחרות אלא רק מקהה את עוצמת ההבדלים בין פרטים.

יש בעיות בעולם אוטופי זה: כללי המשחק שתיארנו מעלים שאלות שמא הפרשי התמורה אינם נובעים מהבדלים במאמץ שמשקיעים הפרטים אלא דווקא מהבדלים במיומנויות שלהם - תכונה שאינה תלויה בהם. מעבר לכך, מסתבר שבדור הבא הפרטים יוצאים לדרך כאשר יש ביניהם הפרשים גדולים מבחינת הון. כאשר זה קורה, יש הבדלים בין פרטים מבחינת יכולתם להגיע להצלחה כלכלית: הצלחתם של הפרטים מוכתבת ע"י תנאי המוצא שלהם (תכונות והון). זהו משחק שבו המוביליות הכלכלית של פרטים - מוגבלת. השמים אינם עוד הגבול - הם מיועדים רק למי שנולד עם כפית זהב בפיו. וגם תחושת שיוויון ההזדמנויות מתעמעמת.

אחת התופעות שעליהן מצביע תומס פיקטי בספרו "Capital in the 21st Century" היא שלאורך זמן קיימת צבירה גוברת של הון בידי שכבות עשירות. זה אינו משחק שמתחיל בכל מערכה מחדש, בתנאי פתיחה שווים: שיעור הריבית - לפי פיקטי - גבוה לאורך זמן מקצב הצמיחה, וכך בעלי ההון מגדילים בהתמדה את הונם. העולם המערבי המודרני, זה שסילק את האריסטוקרטיה השולטת לטובת הבורגנות, חוזר בהדרגה למצב שבו משפחות מסוימות צוברות עושר מוגזם על-חשבון הכלל ויוצרות שכבה שלטת. והכל קורה בתוך מסגרת לגיטימית של כלכלת שווקים. תחת הבחנה זו אין יותר סיכוי לציבור הרחב ליהנות מהפירות של כלכלת שווקים. אין ולא תהיה הזדמנות שווה.

הדרך לצמצם את השפעת השלילית של תחושת חוסר ההזדמנות היא גישה של תיקון בין-דורי, של "יישור הרצפה" כדי להחזיר את התקווה (ואת היוזמה) לכלל הפרטים: מיסוי פרוגרסיבי של ההכנסה, מיסוי ההון והירושה, תמיכה דיפרנציאלית בפרטים, אפליה מתקנת. כך אנו מנסים לחיות בטוב משני העולמות: לשמור על איזון בין המשחק הדינמי התחרותי שיוצרת כלכלה חופשית, משחק שבו כל המשתתפים מנסים להצליח ותורמים בכך לכלל, לבין מערכת מקזזת, חומלת, שתפקידה למנוע מצב של יאוש וויתור מצד אלו שלא הצליחו במערכה הקודמת. גישה זו מתיישבת גם עם העקרונות החברתיים המקובלים במסורת היהודית: דגש על יוזמת הפרט מצד אחד, ואחריות לרווחתו של הזולת ולצרכיו של העני בקהילה מצד שני. זה הרקע של צדקה, של לקט שיכחה ופאה, של שמיטת החוב.

אבל מערכת כזו לא תתפתח מעצמה - היא מחייבת לנקוט בצעדים. לראות בחינוך כלי לתיקון אי-השיוויון. לספק לכל חלקי האוכלוסייה חינוך מינימלי שיאפשר להם בעתיד להשתלב בשוק העבודה. לאפשר לכל חלקי האוכלוסייה להגיע להכשרה מקצועית ולחינוך גבוה. לספק לכלל הציבור שירותי בריאות ציבוריים באיכות גבוהה. לשלם שכר אמיתי לחיילים בשירות-חובה כדי לאפשר להם לבנות בסיס כלכלי משמעותי לקראת המשך חייהם. לסייע לכל משק בית שמסוגל לעמוד בכך להגיע לדיור בבעלות. להטיל מס על העברות בין-דוריות כדי לחלק מחדש חלק מהעושר. ובעיקר: לבנות רשת הגנה שתבטיח את קיומם של אלו שלא הצליחו במשחק הקיום הכלכלי.

התפיסה של חברה אחת - להבדיל משבטים, עדות, קבוצות אינטרסים ומעמדות - היא חלק חיוני מהדבק הציוני, זה שמבטיח ראיית המשותף ונכונות להקרבה. הפירוד הצנטריפוגלי שיוצרת כלכלת שווקים לא מרוסנת (בדומה לליבוי יצרים עדתיים) יוצר ניכור. מחסל את הסולידריות. מסכן חברה שעדיין מצויה בעימות ביטחוני. חלוקה שווה יותר של המשאבים היא בסופו של דבר צורך ביטחוני. התעשרות מוגזמת בחברה כזו היא פגיעה בחלום הציוני.

אחרי כל הדברים הללו, היכן נמצא השמאל הישראלי ערב בחירות 2015? האם הוא מביע עמדות חברתיות ברורות ונחרצות, או שהוא מצטמצם לעמדת מיעוט בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני? ומדוע הוא ויתר על יכולתו לעמוד בראש מחנה חברתי רחב ופרו-אקטיבי לטובת נקיטת עמדת שוליים מתגוננת בנושאי חוץ וביטחון?