ברשתות החברתיות אני נתקל בניסיונות של מתנגדי יוזמת החקיקה שמקודמת על-ידי ממשלת נתניהו להסביר לתומכי ה"רפורמה" שבניגוד לכותרת - זו איננה באמת רפורמה: היא לא באה להציע תיקונים לליקויים ידועים ומוסכמים במערכת היחסים שבין הרשות המחוקקת לבין הרשות השופטת, והיא איננה עוסקת כלל בטובת האזרח; כל-כולה התנפלות מגמתית על המערכת המשפטית כדי להשתיק אותה ולהגביר את העוצמה השלטונית שבידי הרשות המבצעת, ואגב כך פתיחת אפשרות למורשעים ולנאשמים לתפוס בהגה השלטון. במהלך זה - כך מסבירים מתנגדי ה"רפורמה" - איננו מסכנים רק את שלטון החוק בישראל ומחלישים את הדמוקרטיה, אלא גם מסכנים למעשה את המשך קיומה של מדינת ישראל: משוחררת מעכבות משפטיות, ממשלה ימנית-קיצונית עלולה לנקוט במהלכים מדיניים שיביאו את ישראל לידי עימות אזורי מסוכן ומיותר.
המאמץ לשכנע את התומכים ביוזמת החקיקה המשפטית של נתניהו ולוין לשנות את דעתם בהסתמך על נימוקים רציונליים נראה לי חסר-סיכוי. תומכי ה"רפורמה" רואים בה לא רק מהלך שבא לתקן "קילקולים", אלא גם מנוף להשתלטות מוחלטת על סדר היום הלאומי בשם "הרוב" שלכאורה העניק לנציגיו בכנסת ייפוי כוח מלא בכל נושא ונושא, וגם הזדמנות להיפרע ממה שמכונה בשיח הציבורי "האליטות". כך, אינני נתקל ברשתות בדיון ענייני או בוויכוח מנומק בין המחנות - רק בתגובות לא-מכבדות, רק בשנאה. התגובה השכיחה לטענות של מתנגדי החקיקה המשפטית היא לעג, שמחה לאיד ("תפנימו שהפסדתם…"), הפצת אמיתות אלטרנטיביות, קללות ועלבונות, ואפילו האשמה של מתנגדי יוזמת החקיקה בבגידה בציונות ובמדינת ישראל. זה איננו שיח אלא מלחמת אזרחים מילולית: לא הקשבה לצד השני, לא ניסיון לקיים ויכוח מנומק - העיקר להגיב, "להנחית", וכמה שיותר בנוסח מעליב ומשפיל. במקביל, חברי "גוש נתניהו" נוקטים בתרגילים פרלמנטריים שמטרתם להתגבר על האופוזיציה הפרלמנטרית ולשנות את המציאות החוקתית במהירות האפשרית. אני סבור שמיותר להמשיך את הוויכוח, שכן אין למעשה סיכוי לשנות עמדות ודעות בדרך של שכנוע. נותר רק להיאבק, ולא במסגרות הפוליטיות, כדי למנוע את הרעה: הדברים יוכרעו בהתאם לעוצמת תגובותיו של הציבור הרחב.
יש בכל זאת מסר אחד, אחרון, שהייתי רוצה להעביר למחנה התומך ביוזמת נתניהו-לוין. הסיבוב האחרון של הבחירות הוכרע אמנם לטובת גוש הימין, והממשלה הקואליציונית שהוקמה היא חוקית, כמו גם החלטותיה. אבל זוהי רק מערכה אחת של המשחק - לא המשחק כולו. המשחק יימשך, כולנו נישאר כאן בארץ, ולכולנו יש זיכרון טוב. ואנחנו נזכור את המערכה החוקתית הניטשת לא בגלל נושאי הוויכוח בינינו אלא בגלל שהניסיון להכריע בנושאים אלו מתבצע באמצעים שאינם לגיטימיים. זה לגמרי לגיטימי להתווכח בינינו על גורל השטחים ועל האפשרות והדרך להשגת הסכם מדיני עם הפלסטינים - הקיפאון המדיני של העשורים האחרונים הוא עדות לחוסר היכולת שלנו להגיע להכרעה פוליטית כזו בינינו. זה לגמרי לגיטימי להיאבק על תקציבי התמיכה הממשלתית באוכלוסייה החרדית - המצב הנוכחי שבו חלק ניכר מהאוכלוסייה החרדית נעדר מבחירה משירות הביטחון ומשוק העבודה הוא תוצאה של היותן של המפלגות החרדיות לשון מאזניים פוליטית והצלחתן לתרגם עובדה זו להישגים מגזריים. זה לגיטימי לגמרי להתווכח בינינו על הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ועל הזכות לנישואין אזרחיים - הסטטוס-קוו בנושאי דת בישראל והמעמד הבכיר שניתן לרבנות האורתודוקסית הם תוצאה של היותו של המחנה הדתי לשון-מאזניים פוליטית והצלחתו להשיג בתמורה הטבות לזרם דתי יחיד. כל אלו הם כישלונות לאומיים מנקודת מבטי, אבל הישגים פוליטיים לגיטימיים שכן הם הושגו במשא-ומתן קואליציוני ובמסגרת חוקי המשחק הקיימים. אבל יש משהו שאיננו יכול להיות לגיטימי: ניצול הניצחון הפוליטי בבחירות לכנסת לשינוי חד-צדדי של כללי המשחק הפוליטי; ניצול הרוב הקואליציוני שהושג בבחירות האחרונות ליצירת מציאות חוקתית חדשה שפועלת לטובת הרוב הנוכחי בכנסת. זוהי פגיעות מובנית ידועה של השיטה הדמוקרטית שהיא מאפשרת לרוב פרלמנטרי לשנות את הכללים, אבל האופציה הזו חייבת להיות לא לגיטימית: לא יכול להיות שלמנצח בבחירות שהתקיימו לפי חוקי משחק מסוימים תהיה אפשרות לשנות כרצונו את חוקי המשחק מרגע שהוא אוחז ברוב פרלמנטרי. לא יכול להיות שמטרת המפלגות בתהליך הבחירות איננה רק להשיג רוב קואליציוני כדי להוביל את המדינה בהתאם להשקפותיהן אלא לשנות את חוקי המשחק הדמוקרטיים: ההצבעה בדמוקרטיה איננה נסובה על חוקים אלא על בחירת מטרות ודרכים בכפוף לחוקים. הכנסת הנכנסת איננה אמורה לבטל את השיטה בעזרתה נבחרה או לשנות אותה כדי ליטול לעצמה סמכויות או חופש פעולה שלא היו לה קודם לכן, גם אם אין (עדיין) בישראל חוקה. זה איננו אינטרס של צד זה או אחר - קואליציות נוהגות להתחלף.
המהלך שבא לשנות את חוקי המשחק נובע בראש ובראשונה ממאמציו של נתניהו לבטל את תהליך משפטו, למרות שהוא עצמו נהג להכחיש כוונה זו לאורך השנים. חברו אליו גופים אופורטוניסטיים שהצטרפו למלחמתו זו במערכות המשפט כדי ליטול לעצמם זכויות שלא יכלו להשיג ללא שינוי המשטר החוקתי: החרדים, שחפצים לבטל את יכולתו של בג"צ לבלום מהלכים של הממשלה ובכך למנוע מהם הישגים חומריים ודתיים, והציונות הדתית, שחותרת להשלים את סיפוח שטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל ומודעת למחסום שמציב בג"צ. אין לשני גופים אלו (ולא למצביעיהם) עניין אמיתי במשפטו של נתניהו - הם רק מנצלים את מצבו ומשתמשים בו כמכשיר להשגת מטרותיהם. אלא שיש בחבירה זו של המפלגות החרדיות והציונות הדתית לנתניהו אמירה בוטה שעלינו להפנים: הם מביעים בחבירתם זו את חוסר העניין שלהם בשלטון החוק ובחוסנה הדמוקרטי של ישראל. מדינת ישראל - יהודית ודמוקרטית - חשובה להם רק אם היא משרתת את האינטרסים הספציפיים שלהם. מעבר לכך - הם מוכנים להקריב אותה.
כולנו רואים אותם, את אלו שנותנים את ידם למהלך לשינוי המשטר ולסיכון עתידה של המדינה ושל אופייה, את אלה ששותקים כשמכונת ההרס מתקרבת למערכת המשפטית כי הובטחו להם הטבות בתמורה לשתיקתם. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים לשאיפה הציונית להקים פה חברת-מופת ודמוקרטיה ליברלית: מצידם - שהדמוקרטיה תיהרס. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים למאמץ שלנו להבטיח את ביטחונה ושגשוגה של ישראל: מצידם - שישראל תאבד את תמיכת העולם הדמוקרטי ואולי גם תיקלע למלחמה אזורית חסרת-סיכוי ובלבד שתוגשם הבטחת הקב"ה לאברהם אבינו. הם מוכיחים במעשיהם שאינם שותפים אמיתיים לשאיפה שלנו לבצר את שלטון החוק ולטהר את השחיתות: מצידם - שהשחיתות תאכל בכל פה ובלבד שנתניהו יוכל להמשיך לעמוד בראש המדינה.
עלינו לזכור אותם בשל מעשיהם - הם הפכו את עצמם במהלך זה לאויבי המדינה: החרדים, הציונות הדתית, והמחנה אכול-השנאה המצטופף סביב נתניהו כדי לבטל את משפטו ומאשים אותנו בבגידה במדינה. כולנו רואים אותם, כולנו נזכור אותם. אין לנו שום כוונה להיכנע, לוותר או לסגת: מבחינתנו זוהי מלחמה על הבית, ממש כמו מלחמת העצמאות. אנו נילחם בכל כוחנו, לא נתפשר ולא נוותר, ונזכור אתכם תמיד. יהיה מחיר למעשיכם, מחיר לשתיקתכם. איננו אחים עוד, ולא שותפים לחלום. חישבו היטב, אתם העמלקים שמאפשרים לנאשם אחד להרוס את מנגנוני הדמוקרטיה ולסכן את עתיד כולנו, שבשם הקואליציה המושחתת, הקנאית ואכולת-השנאה הזו ממהרים לקרוע את האריג הציוני.
