רשומות
הואיל ואינני מומחה לענייני צבא וביטחון וגם אין לי עבר של שירות צבאי יוצא דופן, אני נעזר ביתרון הכמעט-יחידי שיש לי על פני מרבית הקוראים: הזיכרון שלי מתקופות עבר, שמאפשר לי להפיק מספר לקחים אשר לדעתי רלבנטיים לימינו.
לקח ראשון: הניצחון המוחלט. נתחיל בסיסמת "הניצחון המוחלט" שקבע ראש הממשלה: מה לנו ניצחון צבאי יותר מוחלט מזה שהושג במלחמת ששת הימים? ובכן, חשוב לזכור כי ארבעה חודשים בלבד לאחר סיום המלחמה (באוקטובר 1967), הצבא המצרי - שהובס ביוני - הטביע את המשחתת אח"י אילת, אירוע שבו נהרגו 47 חיילי צה"ל. התגובה הייתה פעולת תגמול נרחבת של ישראל נגד מצרים. ולא רק זאת: בחזית המזרחית החלה בסוף קיץ 1967 - רק שלושה חודשים מתום מלחמת ששת הימים - מלחמה עיקשת בין צה"ל לבין חוליות מחבלים שחדרו מהגבול הירדני לבקעת הירדן. תקופה זו, שנקראה "תקופת המרדפים", נמשכה כשלוש שנים והייתה כרוכה באבדות לא מעטות לישראל. ועוד באותו עניין: ותיקי האזרחים ביישובים שבבקעת הירדן זוכרים היטב את מלחמת ההתשה בין ישראל לבין ירדן שנמשכה גם היא כמעט שלוש שנים.
"ניצחון מוחלט" כבר אמרנו? בעברית מדוברת - מי שמדבר על ניצחון מוחלט אומר דברי הבל.
לקח שני: ניהול הסכסוך. השנים שבין 1970 ל-1973 אופיינו על-ידי שקט ביטחוני יחסי, שקט שעיוור את עינינו. ההנהגה של אז הייתה משוכנעת שהיא יודעת "לנהל את הסכסוך", והמוטו היה "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". זו אינה בדיחה לא-מוצלחת: הבחירות לכנסת השמינית היו אמורות להתקיים בסוף אוקטובר 1973 (בפועל הבחירות נדחו בגלל המלחמה לסוף דצמבר) ואחת מכרזות התעמולה של "המערך" (ששלט אז) לפני המלחמה התהדרה בשקט ששרר בגבולותינו מתעלת סואץ ועד הגולן. היה פה נימוק ממש חזק: המצב שלנו טוב - אם-כך למה ליזום מהלכים לשינוי? אבל היה מנהיג אזורי אחד שאמר במפורש: "יש לי מטרה והיא לשבור את הקיפאון המדיני שנכפה על-ידי מדיניות ממשלת ישראל, ולשם כך אני מוכן להקריב אלפי חיילים מצריים". וההמשך ידוע. מה קרה אחרי אותה המלחמה? הקיפאון המדיני אכן נשבר, תחילה בהסכמי הפרדה ובהמשך בהסכם שלום עם מצרים. קל להבחין בקווי הדמיון לימינו: ממשלה שמשוכנעת שהיא יודעת "לנהל את הסכסוך" ביחד עם מפקדי צבא זחוחים שמזלזלים באויב שמולם. מהצד השני ישנו מנהיג ערבי שמוכן להקריב אלפי פלסטינאים על מנת לשבור את הקיפאון המדיני בין ישראל לפלסטינים. ומה תהיה התוצאה של המלחמה הנוכחית? בין אם נגדיר זאת כ-"ניצחון מוחלט" או כל הגדרה אחרת, ברור לכל מי שעיניו בראשו שהמציאות ביחסי ישראל והפלסטינאים שהייתה עד 6 באוקטובר לא תהיה זו שתשרור בחודשים ובשנים שלפנינו. רמז לכך קיבלנו גם בגל התגובות נגד ישראל במדינות המערב.
לקח שלישי: ועדת חקירה ממלכתית. בחוגי הממשלה נשמעת הטענה כי אין להקים כעת ועדת חקירה ממלכתית שכן המלחמה עדיין בעיצומה. מה שתורם לפקפוק בעניין נחיצותה של ועדה כזו היא בין היתר ההערכה שעד אשר ועדה כזו תגיש את מסקנותיה יחלוף זמן רב, כשדוגמת ועדות חקירה ממלכתיות (כמו ועדת אסון מירון) ניצבת מול עינינו. אבל מה קרה ב 1973? ועדת החקירה הממלכתית הוקמה בנובמבר 1973 והגישה דו"ח ביניים לאחר פחות מחצי שנה. בתוך אותה תקופה עדיין התחוללו קרבות בגזרה הצפונית ואיש לא טען כי אין להקים ועדת חקירה כי עדיין מתחוללים קרבות. הכול הבינו שמה שעמד על הפרק היה חמור מספיק כדי להצדיק הקמת ועדה לאלתר. ואכן, דוח ועדת אגרנט גרר פרישה או סילוק מהצבא של הרמטכ"ל ושל שני אלופים - מפקד פיקוד הדרום וראש אגף המודיעין. חשוב להדגיש שוב את לוחות הזמנים הללו: בעת הקמת הוועדה עדיין היו מרבית כוחות צה"ל מגויסים ופרושים בקווי החזית, ובעת פרסום דוח הביניים שלה עדיין היה גיוס מילואים מלא בחזית הצפון, צה"ל עדיין שלט במובלעת שבשטח סוריה ועדיין התחוללו קרבות רבים (מה שקראו אז "ימי קרב") מול צבא סוריה. כל זה לא הפריע: לא להקמת ועדת חקירה, לא לפרסום מסקנות ולא לביצוע שינויים פרסונליים בהנהגת הצבא.
לקח רביעי: איכות הפיקוד הצבאי הבכיר. מהו ההבדל בין מלחמות העבר לבין המלחמות האחרונות? מלחמת יום הכיפורים החלה בהפתעה גמורה אך בתוך מספר ימים לא גדול הצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה, הכוחות הפולשים נהדפו והמלחמה הועתקה לשטחי האויב. כך, חרף תנאי פתיחה גרועים, הצליחה ישראל לנצח צבאית. הנה הקו המאפיין את שלוש מלחמותינו הראשונות - מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור: שלוש מלחמות אלה הסתיימו בניצחון צבאי חרף הערכות מאוד פסימיות ששררו בתחילתן. ומהו ההסבר לכך? בשלושתן התברכה ישראל באיכות גבוהה מאוד של המפקדים הבכירים; איכות זו, ולא כל יתרון חומרי (שלא היה לנו) - היא שהביאה לנו את הניצחון. מאז 1982, מלחמותינו נשענות בעיקר על עוצמה פיזית חזקה אך יתרון חומרי זה לא מביא למימוש הניצחון כי ראשי הצבא מאז הם מאיכות נמוכה יותר מאשר קודמיהם. אלה העובדות, אך מהו שורש העניין? לאן הלכו מיטב הנוער בשנות ה-50' וה-60'? הם פנו לקריירה צבאית או לאקדמיה, ואילו בעשורים האחרונים נפתחו בפניהם שלל עיסוקים חדשים כמו היי-טק. והנה התוצאה: איכות נמוכה יותר של הנהגת הצבא ביחס לעשורים הראשונים של קיום המדינה. עד כדי כך שהיום זה נראה מובן מאליו שמפקדים שכשלו באופן מחפיר כל-כך ב-7 באוקטובר עדיין נושאים בתפקידים בכירים (פרט למועטים שהחליטו מיוזמתם לפרוש). כשזהו המצב, מוטב שלא נשלה את עצמנו לגבי מלחמה אפשרית בצפון.
לקח חמישי - התלות בארה"ב. אירועי השנה האחרונה הבהירו את מידת התלות הביטחונית של ישראל בארה"ב. כבר אין מדובר רק באספקת מערכות נשק מתקדמות או באספקת תחמושת, אלא בהשתתפות פעילה של צבא ארה"ב במאמצי ההגנה של ישראל. אין לישראל יכולת להתנהל עצמאית במלחמה. במצב זה אי-אפשר שלא לשאול את השאלה: עד מתי ימשיכו האמריקאים לשלם מס שפתיים ליעד שנקרא "פתרון שתי המדינות" בטרם יפשילו שרוולים?
לקח שישי - סיכון האוכלוסייה האזרחית. אנחנו מרבים לדבר על כך שגם החמאס וגם החיזבאללה מרכזים את כוחם ואת אמצעי הלחימה שלהם בתוך ריכוזים אזרחיים ובכך מסכנים שלא לצורך אזרחים. אם אמנם זה מקומם אותנו - בואו נשאל את עצמנו היכן ממוקם הלב הפועם של מערכת הביטחון - משרד הביטחון והמטה הכללי: יכול להיות מקום יותר מרכזי מהמיקום בלב תל אביב?
