שעתם היפה ביותר

 

החברה הישראלית מתפוררת בתהליך מתמשך של היקרעות ל"שבטים" (מומצאים) ששוטמים זה את זה. החזון הציוני הממלכתי, שחתר ל"כור היתוך" ולסינתיזה של קהילות ישראל ליצירת עם אחד - הולך ומתפוגג לטובת התבדלות, הבלטה דווקאית של השונה והעדפת אינטרסים מיגזריים על טובת הכלל. תהליך זה אמנם איננו חדש - הוא נמשך כבר שנים ארוכות כשהוא ניזון משיסוי מכוון שמופעל על-ידי נתניהו לצרכים פוליטיים - אבל הוא הואץ מאז הבחירות האחרונות ועוד יותר מאז שפרצה מלחמת "חרבות הברזל". מודאגים מנימת הוויכוח הציבורי, מנסים חלקים מהציבור לעצור את תהליך השיסוע ולמנוע את החורבן החברתי. אלא שהם קוראים להתנגדות באמצעים "רכים", כאלו של "רפואה אלטרנטיבית", ולא לנקיטה באמצעים אגרסיביים יותר, כאלו של "התערבות פולשנית". צריך - כך אומרים שוחרי הטוב - לשמור על אחדותו של העם, על שיח מקרב בין חלקיו, שכן "אנשים אחים אנחנו". לכן על פעילות המחאה להישאר רק במסגרת החוק, להקפיד על מחאה לא-אלימה. אולי עדיף אפילו לדחות את פעולות המחאה עד לאחר שיסולק האיום החיצוני על ישראל.

אלא שיש בעייה: לא רק שהממשלה מהדקת את החגורה של החופש הדמוקרטי כדי לחנוק את המחאה הלגיטימית ולדחוף אותה אל מחוץ לחוק, אלא גם קיימת סכנה ממשית שבתהליך "רך" כזה החולה ימות קודם. הדמוקרטיה הישראלית כבר מדממת: הממשלה פועלת בגלוי (ואף בהתרסה) מחוץ לגבולות החוק; הכנסת נמצאת בבולמוס של חקיקה פרטית (לצורך עקיפה של תהליכי הבקרה החוקיים המוטמעים בחקיקה הממשלתית) שמטרתה לצבור כוח מוחלט בידי הדרג הפוליטי על-ידי ביטול מנגנונים קיימים של בקרות ואיזונים שהם ביסוד המשטר הדמוקרטי; המשטרה, שאמורה הייתה להוות כלי ממלכתי לאכיפת החוק, הפכה לגוף מיליציוני בידי צד פוליטי, גוף שחורג מסמכויותיו החוקיות, שאיננו מקבל עוד את מרות היועמ"שית ושנמנע בגלוי מלעסוק במלחמה בשחיתות פוליטית; צה"ל ממרה את הוראת בג"צ להוציא לאלתר צווי גיוס לכ-60 אלף צעירים חרדים שחוק הגיוס חל עליהם; הרשות השופטת נמצאת תחת מיתקפה גלויה של הדרג הפוליטי שמתבטאת בהטלת מצור על מינוי שופטים ובשלילת תקציבים; ונשיא המדינה, יושב-ראש הכנסת ומבקר המדינה בחרו לנטוש את מחוייבותם הממלכתית ולשמש כלי משחק פוליטיים בידי נתניהו תוך הפגנת ממלכתיות-לכאורה. כל זה קורה נוכח עינינו כי האויב הפנימי איננו מהסס עוד: הוא איננו מודאג מהפגיעה באחדות העם (למרות הסיסמאות הנבובות שהוא מרבה להשמיע) כי הוא (לדעתו) נושא בלעדית את דבר העם; פניו להרס הדמוקרטיה הישראלית כאמצעי להשגות מטרות שחשובות יותר בעיניו, מטרות שמשטר דמוקרטי מתפקד לא היה מקבל אותן.

לכן, המאבק המתמשך באויב החיצוני הוא כעת הסחה - לא ציווי ביטחוני אמיתי. הקריאה לדגל, לעבות את השורות הצבאיות - דיללה את השורות במאבק על הדמוקרטיה. "עכשיו לא הזמן למחאה!" - מטיפים לנו הורסי הדמוקרטיה - "עכשיו הזמן להיות פטריוטים!". פטריוטיות זו היא הונאה: היא מניעה אותנו להפקרת החזית הפנימית, הדמוקרטית, למען החזית החיצונית, הצבאית. ובזמן שהעיניים שלנו נעוצות בשדות פלשת ובגבול הצפון - העורף שלנו מותקף. נזכור שהנימוק המכריע להמשיך את הלחימה בחזית הצבאית איננו מדיני אלא פוליטי: אין יעד מדיני סביר שהמשך הלחימה משרת - זהו רק הרצון להשלים בינתיים את ההפיכה השלטונית, לשנות את פניה של ישראל. וכך נמשכת ההסחה: קריאות ל"ניצחון המוחלט", דרישה להכרעה צבאית של פרויקט הגרעין האיראני, אמירה על הצורך להכרעה של המשטר החות'י בתימן, וכיו"ב.

ההסחה היא קריטית להשלמת ההפיכה המשטרית. לכשתסתיים המלחמה ויעלו האורות באולם נגלה שאנו חיים במדינה אחרת. שבזמן שנימנמנו והוצפנו ברגשות פטריוטיים מחממי-לב (או אולי בגל שנאה מעוור לארגוני המחבלים) והמהמנו לעצמנו את המנטרות "הותקפנו באכזריות" ו"העולם כולו נגדנו" - נעלמה המדינה שבה חיינו. היא תוחלף במדינה לאומנית-דתית, לא-דמוקרטית, ושאינה שוחרת שלום עם שכניה. זה עלול להיות אסון לחזון הציוני: אין קיום במזרח התיכון למדינה יהודית שמניפה דגל לאומני-דתי וקוראת תיגר על שכנותיה ועל שאר העולם, אם בשם הבטחה אלוהית או בשם הצדקה של צורך ביטחוני ב"שטח מחייה". גם הנס הכלכלי של המשק הישראלי, שעל גבו נישאנו בגאווה שנים רבות - יימוג באחת, ואיתו האשלייה הכה-משכרת של עוצמה ביטחונית שמגינה עלינו. זו תהיה עוד דיקטטורה במרחב גיאופוליטי מפגר, רווי-שנאה ולא-יציב. זו תהיה מדינה פשיסטית שמאמינה בחיים על החרב, מבודדת בעולם, מצורעת. היא לא תאריך ימים.

אז מהו הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לפני השינה? שקודם נגבור על האויב החיצוני ורק אז נתפנה לעסוק בזהותה של המדינה שלנו? ש"הם התחילו" ולכן העולם התרבותי יכיר בצדקתנו וירשה לנו לעשות שמות באוכלוסייה הפלסטינית ולהפוך חבלי ארץ לשממה? שהכל שאלה של הבנה והכל יסתדר עבורנו אם רק נשפר את ההסברה המדינית שלנו? או אולי שהעולם כולו אנטישמי ואנחנו יכולים לכן להתעלם ממנו ולעשות כטוב בעינינו? 

 *                    *

מה אנחנו מוכנים להקריב כדי להגן על קיומה של המדינה הציונית? האם זה הגיוני שמותר לנו להרוג 70 אלף עזתים כדי להגן על המדינה מאויב חיצוני אבל אסור בשום אופן לחרוג מהמגבלות "הספורטיביות" של מחאה אזרחית לא-אלימה בבואנו להגן עליה מאויב פנימי? האם אנחנו עדיין מאמינים ש"ביחד ננצח", ש"אנשים אחים אנחנו", שאם נשמור באדיקות על מחאה מנומסת במרחב המצטמצם שמשטרת ישראל תקצה לנו נצליח לשמור על לכידות חברתית וסולידריות עם המחנה השני?

הגיע הזמן להתפכח. הגיע הזמן לזעם. זעם על ההתקפה הדורסנית של הקואליציה הנוכחית על החזון הציוני. זעם על הנכונות של קבוצות אוכלוסייה בישראל לוותר על הממלכתיות למען אינטרסים מיגזריים. זעם על הארס המטפטף וקורע עוד ועוד את החברה הישראלית רק כדי לשמר את האחיזה השלטונית של הממשלה. זעם על האשמה מחפירה של מחצית מהעם בחוסר נאמנות וחוסר פטריוטיות והתרת דמו. זעם על הפקרה נפשעת של עתידה של ישראל, על דרדור השירות הציבורי ומילוי הדרג הניהולי שלו במלחכי-פנכה רק כדי שיאפשרו להמשיך לאחוז בשלטון. זעם על ציבור שלם שמסרב למלא את חלקו בנשיאה בנטל הביטחוני והכלכלי בעוד הוא מקדיש את כל כוחו הפוליטי לסחיטת הטבות. זעם על התמשכותה חסרת התוחלת של מלחמה שגובה מאיתנו מחיר דמים בכל שבוע שעובר. זעם על הפקרת חטופים בשבי רק משיקולים פוליטיים של המשך אחיזה בשלטון.

הזעם הזה צריך לדחוף אותנו לפעולה - לא להשאיר אותנו בשולי המגרש נרגנים וחסרי-אונים. אסור שנסכין להימשכותו של משחק פוליטי פורמליסטי שבו החלום הציוני עלול להיחרב. אסור שנתפשר על קיומה של דמוקרטיה אמיתית ומתפקדת, שנסכין לשחיתות שלטונית, ושנקבל מצב שבו ציבור שלם משתמט מנשיאה בנטל. אסור להסכים לביטול שלטון החוק בישראל ולא לעיקור כוחם של הרשות השופטת ושל שומרי הסף. אסור לנו להסכים להרס השירות הציבורי על-ידי שתילת נאמנים פוליטיים חסרי-כישורים מקצועיים בראשו. אסור לנו להסכים שהמחדל של ה-7 באוקטובר יישאר תלוי באוויר בלא שתמונה ועדת חקירה ממלכתית שתופקד על חקירתו רק כי הדרג הפוליטי חושש ממסקנות אישיות שליליות שיצוצו. ולבסוף, אסור לנו להסכים לפשרות עם מחריבי המדינה בשם אחדות מזוייפת, בגלל חולשת-דעת או בגלל תקווה מוטעית שבכך נצליח למנוע את מלחמת האזרחים. 

עלינו לפעול בכל דרך חוקית להחלפת השלטון בישראל. להתנגד לפשרות, להצביע ברגלינו: להפגין, לחסום ולסכל בכל דרך חוקית את המשך החיים הרגילים בישראל אם וברגע שהקואליציה המכהנת תנקוט בצעדים שמאיימים לדעתנו על אופיו הדמוקרטי של המשטר בישראל. בלי זעם, אם נשמור על כללי התנהגות ג'נטלמניים - זה עלול להיגמר באסון לישראל.

 *                    *

אינני פסימי. אני חי בתחושה שזכיתי לקחת חלק בניסוי המרגש של תקומת מדינה עצמאית, יהודית ודמוקרטית. שמדובר בסיפור הצלחה עולמי. שמדינת ישראל הפורחת היא סוג של נס - מדיני, תרבותי, כלכלי, חברתי ואפילו ביטחוני. שקיימת זהות ישראלית ייחודית, מצודדת, סולידרית, גאה ומעוררת קנאה בעולם. שאני חלק מקואופרטיב - שמדינה זו שייכת לי ועתידה הוא גם באחריותי. שהאופק של מדינה זו מלא בהבטחות, וזה תלוי בעיקר בנו שנצליח להגשים אותן. שהשינויים הגיאופוליטיים של הדור האחרון במזרח התיכון מאפשרים עתיד חדש ומזהיר למדינה הציונית. ומתוך אופטימיות זו אני מודע לסכנה החמורה של הממשלה הנוכחית: היא אולי אינה יוצרת איום קיומי על החזון הציוני אבל היא בהחלט מאיימת לשבש אותו. היא מנסה להסיט את החזון לסכסוך אזורי דתי על טריטוריה, היא פוגעת במודע באופי הדמוקרטי של המדינה בשם "משילות" כוזבת, והיא מפוררת את החברה הישראלית כדי ליצור לעצמה מנופים פוליטיים שיבטיחו את הישרדותה. מדינת ישראל אמנם תשרוד את ההתקפה של ממשלה זו, אבל הנזק עלול להיות כבד: מלחמות מיותרות, בידוד בינלאומי, שפל כלכלי, בריחת מוחות. עלינו להילחם בנחישות כדי להרחיק נזקים אלו.

אני שואב עידוד מהתגלותה מחדש של החברה הישראלית במלוא יפעתה. מאירגוני המחאה שנאבקים כבר שנתיים ברחובות ובצמתים על שימור אופייה של המדינה היהודית-דמוקרטית, מאירגוני ההתנדבות שיצאו לסייע במלחמה ובאזורי האסון כשהממשלה הרשמית ושלוחיה נתקפו בהלם ושיתוק, ומרבבות הלוחמים שחשו ב-7 באוקטובר להציל את ישובי העוטף ושמשרתים מאז בגבורה ובמסירות בחזיתות השונות ומשלמים על כך מחיר אישי כבד. כל אלו הם אחי האמיתיים, אחים לחזון ואחים לנשיאה באחריות לגורלה של המדינה. וכל אלו התגלו בשעת מצוקה והאירו את חשכת הלילה. ולכבודם אני מביא פראפראזה (שלי) על נאומו של וינסטון צ'רצ'יל בבית הנבחרים הבריטי ב-18 ביוני 1940, עם תום מבצע החילוץ של חיילי כוחות הברית מנמל דנקירק במלחמת העולם השנייה:

המהלך הראשון של מה שיריבינו כינו "הרפורמה המשפטית" - הסתיים. אני מצפה כי הקרב העיקרי על אופייה של מדינת ישראל עומד להתחיל. בתוצאותיו של קרב זה תלויה הישרדותו של החזון הציוני למדינה יהודית ודמוקרטית - המשך הקיום של מוסדותינו ושל המדינה האהובה שלנו. כל זעמו ועוצמתו של היריב מופנים כלפינו. הוא יודע כי עליו לשבור אותנו או שיפסיד את הקרב. אם נוכל לעמוד מולו, מדינת ישראל תהיה חופשייה וחיינו יוכלו להתקדם אל מרחבים שטופי שמש. אך אם ניכשל, אזי עולמנו כולו, לרבות כל מה שהכרנו ואכפת לנו ממנו, ישקע לתקופת חושך חדשה, אפלה יותר ואולי ארוכה. לכן, נתכונן למלחמתנו זו, ונתנהג כך שאם המדינה הישראלית תחזיק מעמד אלף שנים, עדיין יאמרו אנשים: "זו היתה שעתם היפה ביותר".