כמה מילים חיוביות על הצעת הנשיא טראמפ

 

הצעתו המפתיעה של הנשיא טראמפ לפנות את רוב התושבים מרצועת עזה לצורך שיקום כלכלי (הקמת "ריביירה") גררה תגובות בינלאומיות נרחבות. רובן מביעות התנגדות ל"טראנספר" - כך זה נתפס - בשל זכותם של הפלסטינים להישאר ברצועת עזה. הביקורת הנזעמת טוענת שלא מדובר בתוכנית סדורה שגובשה על-ידי אנשי מקצוע אלא ב"שליפה מהמותן" של הנשיא שאין לה היתכנות מעשית. ואמנם, נראה שמדובר יותר בזריקת רעיון גולמי מאשר בחשיפת תוכנית מדינית קיימת. אלא שאין בכך כדי להמעיט מחשיבות האירוע: עצם ההצעה היא הכרזה על ההכרח למצוא מוצא מהמילכוד הקיים. היא מאתגרת את החשיבה הקיימת.

אני סבור שקיים רק פתרון אחד לסכסוך הארוך שמתקיים במזרח התיכון: הסכם איזורי בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות בחסות ארה"ב. הסכם כזה ישנה את פני המזרח התיכון: הוא יכלול הסכם שלום ראשון בין מדינת ישראל לכלל מדינות הליגה הערבית, הוא יאפשר לעצור את תהליך ההתגרענות של איראן באמצעים מדיניים וללא התנגשות אלימה, הוא יסייע למשטרים של מדינות האיזור להתגונן מפני תהליכי הקצנה של קבוצות איסלמיסטיות רדיקליות, והוא יכניס את מדינות האיזור תחת מטריית הגנה אמריקנית. ובעיקר - הסכם כזה מחייב לסיים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בהסכמה על-ידי יצירת תוואי מוסכם להיפרדות ולהקמת יישות מדינית פלסטינית עצמאית. הוא יאפשר לסיים את מלחמת מאה השנים.

הבעייה היא שלמרות שהפתרון הזה נראה מחויב המציאות - הדרך אליו נראית חסומה: היא חסומה על-ידי שאיפות חלק ניכר מהציבור הישראלי לשליטה בכל חלקי ארץ ישראל (לרוב בשם תביעות לבעלות יהודית, אבל גם בשם נימוקים ביטחוניים), והיא חסומה על-ידי תביעות פלסטיניות סימטריות, והסירוב הפלסטיני להשלים עם קיומה של המדינה היהודית ולוותר על "זכות השיבה" של פליטים פלסטיניים לתוך שטח "הקו הירוק". כך, למרות החתימה החגיגית על הסכמי אוסלו והפינוי החד-צדדי של ישובי גוש קטיף - הדינמיקה באיזור בשלושת העשורים האחרונים איננה מתכנסת לרגיעה ולנורמליזציה: השתלטות אירגון החמאס על רצועת עזה, היחלשותה בעליל של הרשות הפלסטינית, הטרור הבלתי פוסק והריטואל של מבצעים צבאיים של צה"ל ברצועת עזה יצרו מציאות אלימה יציבה, מאיימת ורוויית-דמים. נותרנו עם מה שנראה לנו כתחליף, כרע במיעוטו: "ניהול הסכסוך" והמב"מ כתפיסת ביטחון. ואז הגיע הפיצוץ של ה-7 באוקטובר וטרף את הקלפים.

בתגובה להתקפה הקרקעית על ישובי העוטף וההתקפה הרקטית על כל שטחי המדינה יצא צה"ל למערכה קרקעית נרחבת במהלכה הוא כבש והרס את רוב רצועת עזה. האם כיבוש הרצועה פתר את בעיית הביטחון של ישראל? 16 חודשים לאחר מכן, ישראל לא השיגה הכרעה צבאית. בהעדר הצעה ישראלית לתוכנית מדינית ל"יום שאחרי" שהיתה מאפשרת את העברת השליטה האזרחית ברצועת עזה לידי קואליציה בינלאומית כלשהי - החמאס נותר השליט בפועל. כיון שכך, צה"ל עדיין אוחז ברצועה, ותושבי הנגב המערבי אינם יכולים עדיין לשוב לבתיהם בביטחון. ישראל מתקשה להגיע להסכם עם החמאס לגבי החזרת כל החטופים כיון שהתנאי שלו הוא פינוי מלא של כוחות צה"ל מרצועת עזה, מהלך שאיננו מקובל על חלק ממפלגות הקואליציה. לפיכך הגענו למבוי סתום, שאולי בעצם היה צפוי מראש: מטרותיה של ישראל במלחמת "חרבות הברזל" - מיטוט החמאס והחזרת החטופים - הן מטרות מתחרות; הן מוציאות זו את זו. החזרת החטופים מחייבת כנראה את ישראל להסכים לסיום המלחמה, להסיג את צה"ל מרצועת עזה, ולהותיר את הרצועה לשלטון החמאס. לא ניתן גם לשחרר את החטופים וגם להבטיח שרצועת עזה תזכה לשלטון של גוף מוסכם שאיננו אירגון טרור, שרק הוא יאפשר מעבר ליישום השלב הבא של ההסכם - שיקום כלכלי של הרצועה. ככל הנראה, ממשלת נתניהו לא תסכים לבצע את השלב השני של ההסכם עם החמאס המחייב את צה"ל לנסיגה מלאה מהרצועה, והחמאס לא יסכים לשחרור כל החטופים ללא הכרזה על סיום המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל. אבל אם כך - אין לכאורה אפשרות להגיע להסכם איזורי. מה ניתן לעשות?

כאן נכנסת הצעתו של הנשיא טראמפ. לא מדובר בתוכנית מגובשת - מדובר בניסיון לקעקע את קירות המבוי הסתום על-ידי הנחה על השולחן של צורת חשיבה שונה. מדובר בניסיון להיחלץ ממשחק סכום-אפס שבו אנחנו שרויים, משחק שבו הצלחתו של צד אחד מחייבת ויתור של הצד האחר, והגדרת סוג אחר של משחק. מדובר בהצעה שפורצת אל מחוץ לקופסא, שמאתגרת את הנחות היסוד המקובלות, אלו שמכתיבות את הימשכותו של משחק סכום-אפס. 

התגובה הרפלקסיבית השלילית להצעתו של הנשיא טראמפ היא סירוב לוותר על הנחות היסוד שהובילו אותנו למבוי הסתום, היא קידוש של הקיר שחוסם אותנו. וכדי להבין זאת אין צורך לחטט בפרטי הצעתו ולהצביע על אי-סבירויות או אפילו אי-היתכנות. רצועת עזה היא מכלאת פליטים אדירה שנוצרה בעקבות מלחמת 1948 והיא מהווה בעייה בלתי-פתירה בעליל. מצריים לא מיזגה את הרצועה לתוך שטחה ולא קלטה את הפליטים הפלסטיניים לתוכה בהסכמי שביתת הנשק של 1949. העצרת הכללית של האו"מ הנציחה את מעמדם המיוחד של התושבים באמצעות הגדרתם כפליטים נצחיים ובניית סוכנות נפרדת עבורם (אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטי פלסטין במזרח הקרוב) שיוצרת תלות כלכלית ארוכת שנים ומנוונת. ישראל, ברגע של ליקוי מאורות, כבשה את הרצועה (1967) ושלטה בה כמעט 40 שנה, גם לאחר שנחתם כבר הסכם השלום עם מצרים. במסגרת הסכמי אוסלו (1993) נראה היה שנוצרה יישות פלסטינית עוברית בשטחים המוחזקים (יש"ע) שניתן לפתח אותה לכדי יישות מדינית עצמאית, אבל סרבנות ישראלית ונסיגה חד-צדדית מרצועת עזה (2005) הובילה בסופו של דבר לאובדן השליטה של הרש"פ ברצועה ולעליית החמאס (2007). מאותו רגע, החל תהליך חימוש של הרצועה לקראת עימות צבאי עם ישראל. המחשבה הצבאית שניתן להכיל את החמאס התרסקה ב-7 באוקטובר, ואיתה התקווה לדו-קיום שליו בנגב המערבי. הבעייה איננה רק צבאית: בעשור וחצי האחרונים הטילה ישראל סגר על רצועת עזה, וכיום מדובר ביישות שאין לה היתכנות ואופק כלכליים. רצועת עזה היא מחנה צבאי אחד גדול, שמתפרנס בעיקר מתרומות ומכספי טרור, שעסוק בהתבצרות ובייצור נשק ותחמושת, שרמת החיים החומרית בו ירודה ומערכת החינוך שלו מתמקדת בהכשרת נוער לשנאת ישראל ולמשימות טרור. זהו איזור אסון אנושי שבתוכו חיים למעלה משני מיליון פלסטינים בתנאי מחייה מחפירים והוא מהווה מחסום עבור החלום לפתרון מוסכם של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. לאחר מלחמת "חרבות הברזל" - זהו גם מרחב של אסון הומניטרי בגלל הרס התשתיות האזרחיות והחרבת חלק גדול ממלאי הדיור. הניסיון לכן לגנות את הצעת הנשיא טראמפ בשם שמירה על זכויות תושבי הרצועה להישאר ברצועה ולנהל את חייהם כרצונם (קרי: לאפשר לאירגון החמאס לשוב ולהשתלט על החיים ברצועת עזה) הוא בעייה: הוא עלול לקלוע את תושבי הרצועה לאסון כלכלי מתמשך, הוא יחזיר את הרצועה במהרה לעימות צבאי מתמשך עם ישראל, הוא יחסום כל ניסיון לקדם פתרון מדיני לפלסטינים, והוא עלול למנוע אפשרות להגיע להסכם איזורי בחסות ארה"ב. הנשיא טראמפ, בדרכו הגמלונית, מציע מוצא.

אין טעם להתמודד עם פרטי תוכניתו של הנשיא טראמפ וללהג בהתחסדות על אי-המוסריות של "טראנספר". יש באוויר רגע של הזדמנות היסטורית לכל תושבי האיזור: יש כוחות מדיניים שיאפשרו להגיע להסכם איזורי בחסות ארה"ב, ישנה הזדמנות היסטורית לסיום מצב הלחימה של ישראל עם מדינות ערב המתונות, יש אופק חדש לפריחה כלכלית לכלל תושבי האיזור, יש קרן תקווה שניתן יהיה אולי לסיים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בהסכם שיביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית (על אפו וחמתו של הימין הישראלי), ויש ארנק בינלאומי עצום שמוכן לממן את ההשקעות האדירות הנדרשות לשיקום רצועת עזה ולפריחת האיזור כולו. אז האם צריך לפנות זמנית חלק מתושבי הרצועה לצורך עבודות השיקום? הרי מדובר בפרויקט שיימשך שנים וממילא כוח העבודה יהיה מורכב כולו מתושבי הרצועה, והשקעות הענק המתוכננות (בניינים, תשתיות אזרחיות, כבישים, נמל ימי, נמל תעופה, תחנות כוח, תחנות התפלה) יביאו לפריחה כלכלית של כלל תושבי הרצועה ויפעפעו לתושבי האיזור כולו. לשם כך יש לחפש בני ברית לחזון - לא לשלול בכעס את היוזמה הציורית ששירטט הנשיא טראמפ בשם עקרונות של צדק ומוסר. מדובר הרי רק בניסיון לקעקע את חומות המבוי הסתום, לקרוא לחשיבה חדשה על המצב - לא בהצגת תוכנית פעולה מפורטת. אז על מה כל הכעס והזלזול?