רשומות
במאמר שהתפרסם בעיתון 'הארץ' ב-1.3.26 ("במחיר כבד מאוד הפכנו לשמשון", יוסי בן ארי) שואל הכותב אם נתניהו ישכיל לחלץ ממלחמת "שאגת הארי" את ההישג המדיני הנדרש. תשובה קצרה: אני סבור שלא. תהיינה התוצאות הצבאיות של המהלך הצבאי בעל השם היומרני אשר תהיינה - אפשר להמר על כך שנתניהו לא ינסה לחלץ מהאירוע שום הישג מדיני ראוי. ההישג היחיד שהוא מחפש לחלץ מהאירוע הוא פוליטי-פנימי: הישרדותו בשלטון. לכן הוא אץ-רץ ליטול קרדיט להצלחת היום הראשון של התקיפה. כזכור, הוא אינו אחראי לכלום למעט הצלחות.
במדינות המערב ישנם חילוקי דעות ערים לגבי ההיגיון שבתקיפה צבאית אמריקאית את איראן: השיקולים האסטרטגיים שהיו צריכים להדריך את מקבלי ההחלטות בארה"ב הם התמודדות עם המלחמה המתמשכת באוקראינה והיערכות לקראת עימות צבאי עתידי של מדינות ברית נאט"ו מול סין בגין השליטה בים סין הדרומי - לא הניסיון לעצור בכוח הזרוע את התגרענותה של איראן. מעבר לכך, קיימים ספקות מובנים לגבי תוצאות ההתקפה על איראן: האם המשטר האיראני יוחלף כתוצאה מהמהלך הצבאי? האם ארה"ב עלולה להסתבך במערכה ארוכה ו'מלוכלכת'? האם התקיפה תתגלגל לכדי עימות איזורי שיזעזע את המזרח התיכון? מול ההתלבטות במדינות המערב לגבי השאלה אם עימות צבאי הוא מהלך רציונלי, נדמה שבישראל הייתה כמעט תמימות דעים לטובת תקיפה אמריקנית, ואפילו תמיכה ציבורית מקיפה בהצטרפות צה"ל לתקיפה. מדוע? מדוע אנחנו ששים כל-כך אלי קרב?
התשובה איננה פרי ניתוח אסטרטגי קר, אלא לקות נפשית: מדינת ישראל הפכה לפטיש. מנקודת מבטו של פטיש - כל העולם הוא מסמרים שיש להכות בהם. לא מדובר רק באיראן - החמאס הוא מסמר, גם החיזבאללה, וכמוהם הפלסטינים, החות'ים, לבנון וסוריה. אז קדימה - שחררו את הפטיש! הוא לבדו יפתור עבורנו את כל הבעיות! "תנו לצה"ל לנצח!"
מתי זה קרה לנו שהחלטנו שאין תוחלת לחוכמה המדינית ולהפעלת קשרים דיפלומטיים, ושהפיתרון היחיד לבעיותיה הגיאופוליטיות של ישראל הוא שימוש בכוח? האם מדיניות החוץ של ישראל התנוונה עד שהפכה לאחריותן הבלעדית של זרועות הביטחון? היכן התבונה המדינית שמנסה להתמודד עם אילוצי המציאות מתוך דאגה לעתידה של המדינה ולהבטחת הישרדותה? להיכן נעלם המאמץ המתמשך לבסס את הביטחון הלאומי על הסכמים בינלאומיים והסכמי שלום עם שכנים ולהשתמש באופציה הצבאית רק בלית-ברירה? היכן הדאגה העמוקה לשלומו של החזון הציוני שגרמה לחיים וייצמן ולדוד בן גוריון להסכים להצעות פשרה טריטוריאליות בינלאומיות ב-1947, לבן גוריון להסכים לנסיגה מחצי האי סיני ב-1956, ללוי אשכול להסס ארוכות לפני שהחליט לתקוף את מצריים ב-1967 וליצחק רבין לצעוד בנתיב המפותל של הסכמי אוסלו ב-1992 מחשש שאין עתיד בטוח לישראל ללא פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני?
התבונה המדינית נעלמה. ישראל של היום היא מדינה שונה, כוחנית. היא לכודה באשלייה שיש בכוחה הצבאי כשלעצמו להבטיח את קיומה - לא צריך להתפשר ואסור לוותר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". לכן אימצנו את הסיסמאות הנבובות "אין עם מי לדבר", "ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל לנצח-נצחים", "העם עם הגולן". מכאן צמחה תפיסת "ניהול הסכסוך" כתחליף לפתרונו, ומכאן גם צצה סיסמת השווא ההזויה "הניצחון המוחלט" שהאריכה ללא צורך את המערכה ברצועת עזה ועלתה לנו בקורבנות מיותרים. כי החלטנו שהטלית "כולה שלי", וצה"ל יאפשר זאת, וכל העולם הוא ממילא אנטישמי ואין לו שום זכות מוסרית להתנגד למעשינו. וכל מי שקם בקירבנו ומטיל ספק בסיסמאות הנבובות הללו הוא תבוסתן, שמאלני, אנטישמי ומכחיש שואה.
"חזון הפטיש" שהשתלט על ישראל הוא קוצר-ראות מדיני. העיוורון מעלים מאיתנו שישנו כיום (לראשונה מאז תחילת שנות ה-90', בעקבות התפרקות בריה"מ) חלון הזדמנויות נדיר שניתן לנצל להשגת הסכם אסטרטגי אזורי שישנה את גורל המזה"ת ויאפשר לישראל להשתלב במרחב ולשגשג מדינית וכלכלית. ישנה אפשרות ליצור מזרח תיכון חדש. החמצתה תהיה טעות היסטורית.
ומשהו לגבי קריאות הקרב המתלהמות המלוות כל סבב של עימות צבאי: ה"לוחמנות" המופגנת היא רק תוקפנות של מוגי-לב – לא ביטוי לנחישות ולנכונות אישית להקרבה. ייתכן גם שהצהלה על ההישגים הצבאיים של הימים הראשונים תשכך בהמשך, לכשיתברר ששיטת ה"זבנג" אינה מביאה לניצחון מוחלט. היא רק בחירה בדרך חיים: "זבנג" ועוד "זבנג". וחוזר חלילה.
*רשימה זו התפרסמה, בשינויי עריכה קלים, במדור "מכתבים למערכת הארץ", 3/3/26
