מהו הקשר בין המשבר הכלכלי לכיבוש?

 

האם המשבר הכלכלי המתקרב הוא תוצאה של הכיבוש?*

ברשימה הקודמת בבלוג זה (ראו: "כלכלת ישראל שלאחר המלחמה", כאן) הערכתי שהוצאות הביטחון העצומות בגין המלחמה שהחלה ב-7.10.23 תדרדרנה את המשק הישראלי למשבר כלכלי. המשבר לא יהיה תוצאה בלתי-נמנעת של הזינוק בהוצאות הביטחון של ישראל, אלא דווקא של ניהול כלכלי כושל. ניתן היה לעמוד באתגר הכלכלי אילו הממשלה הייתה נוקטת במדיניות כלכלית מתאימה, אבל בהסתמך על תיפקודה הכלכלי הלקוי של הממשלה בשנים האחרונות הערכתי שהתנהגותה הפיסקאלית תהיה חסרת-אחריות, והיא תוביל את המשק למשבר כלכלי מיותר. 

בין התגובות שקיבלתי מקוראי הבלוג עלתה טענה שהבעיה איננה נעוצה בהתנהלותה הכלכלית של הממשלה אלא בכיבוש: ללא סיום הכיבוש, כך נטען, ישראל לא תוכל להיחלץ ממשבר כלכלי. מכאן שהחלפת ממשלת נתניהו ושינוי המדיניות הישראלית בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כלומר: סיום הכיבוש) הם תנאי לשיקום ולתיקון כלכלי. 

נראה לי שטענה זו מערבבת בין הדברים: אני סבור שהמשך הכיבוש אינו מכתיב משבר כלכלי, וממילא סיום הכיבוש אינו מבטיח את שיקום המשק הישראלי. התנהגות פיסקאלית חסרת-אחריות של הממשלה - היא זו שתגרום למשבר: המגזר הפרטי יצליח כנראה להתמודד בכוחות עצמו עם נזקי המלחמה (כך לפחות עולה מהתנהלותו מאז ה-7 באוקטובר), אבל הממשלה, בגלל חולשתה הפוליטית ובגלל אופי המנהיגות הלאומית הכושלת שהיא מפגינה מאז שהושבעה - לא תצליח להתמודד עם האתגר הפיסקאלי של מימון הוצאות הביטחון העצומות ותגרור את המשק למשבר. זוהי ממשלה חלשה, פופוליסטית, אימפוטנטית, היא מכחישה את המציאות ואיננה מהססת לשקר בגלוי לציבור. מנהיגות כזו מדהירה את המשק הישראלי אל עבר קיר. זוהי בעייה שאיננה קשורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. קבלו תזכורת: המשבר הכלכלי שאליו נקלע המשק הישראלי לאחר מלחמת יום הכיפורים נגרם בגלל מדיניות כלכלית שגויה והנהגה פוליטית רופסת שכשלה בהתמודדות עם האתגר הכלכלי, וזאת דווקא בשנים של חתימה על הסכמי שלום ורגיעה בשטחים; השיקום הכלכלי והריסון המופתי של האינפלציה לאחר 1985 - לעומת זאת - הושגו בזמן כהונתה של ממשלה ימנית (מבחינה מדינית) ולמרות פריצתם של אירועי האינתיפאדה הראשונה. מדובר היה אז בממשלה אחראית-כלכלית. זה איננו המצב כיום.

מעבר לכך, מניעתו של משבר כלכלי איננה מובטחת גם אם תוחלף ממשלת נתניהו. ברשימה האמורה הערכתי שהתרחיש של ניהול פיסקאלי כושל צפוי להתממש גם אם יחול מהפך פוליטי ותוקם ממשלה חליפית: לפי הסקרים הפוליטיים שהתפרסמו עד כה יש חשש שגם הממשלה החדשה תישען על קואליציה צרה ורופפת, וגם היא תחשוש לקבל החלטות אמיצות ולהסתכן באובדן הפופולריות שלה בחזית הפנימית. לכן סיום כהונתה של ממשלת נתניהו הוא אולי תנאי הכרחי לתיקון ושיקום, אבל לא תנאי מספיק.

אפרופו סיום הכיבוש

בהזדמנות זו, שנושא סיום הכיבוש הועלה כתנאי לשגשוגו של המשק הישראלי - יש לי עניין להתייחס לטענות על הכיבוש עצמו. אני חושש שהאוחזים בדגל סיום הכיבוש הם אופטימיים מידי ביחס לסיכויים לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם מבלבלים בין שאיפות, מהלכים ותוצאות. הם טיפחו בליבם אשלייה שישנו מהלך קסמים שאם ישראל תנקוט בו - היא תיחלץ מסכסוך הדמים שמתקיים בארץ ישראל כבר למעלה מ-100 שנים ותצא באחת למרחב של שלום וביטחון. בעצם, הם מציגים משאלת-לב (לגיטימית כשלעצמה) כאילו היא תוכנית מדינית סבירה. היא איננה כזו. הכיבוש לא יצר את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וסיום הכיבוש כשלעצמו לא יביא לפתרון הסכסוך.

למרות שגם אני מאמין שמדינת ישראל חייבת להתנתק מהעם הפלסטיני אם החברה הישראלית חפצת-חיים, ולכן הכיבוש חייב להסתיים - אני פחות אופטימי לגבי הדרך לגן עדן. אין בעיני שום מהלך חד-צדדי שיביא לשלום וביטחון במרחב, והוא עלול אפילו להיתפס כסיום מערכה אחת במלחמה נמשכת. אני אמנם סבור שישראל עשתה טעות היסטורית כשהתפתתה לכבוש את 'השטחים' ב-1967 (עד היום אינני מבין מה היה השיקול המדיני שגרם לצה"ל לכבוש את שטחי יהודה ושומרון ואת רצועת עזה), אבל אינני רואה דרך ברורה לסובב את הגלגל לאחור. ערביי ארץ ישראל של 1947, אלו שסירבו לקבל את החלטת האו"מ על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות ואף יצאו מייד להתקפה על המיעוט היהודי, לא הצליחו בשמונה העשורים שחלפו מאז להציג חזון של ישות מדינית פלסטינית עצמאית שמקבלת את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בצידה: הם עדיין שם, אוחזים בדעה שאין מקום למדינה יהודית וטוענים לזכות השיבה לבתיהם ואדמותיהם ב-1948. הם גם לא הצליחו להדגים לעולם כושר להנהיג את עצמם תחת אירגונים כמו-מדינתיים, בעלי סדר-יום אזרחי. בהעדר התארגנות אזרחית וסדר-יום אזרחי, רוב הציבור הפלסטיני נשלט לאורך התקופה על-ידי אירגוני טרור בינלאומיים שהחזון היחיד שבוער בהם הוא השמדתה של מדינת ישראל. מימוש החזון מחייב התכוננות למלחמה, ואמנם כל המשאבים והחינוך מוקדשים לכך. לכן, כל הדיונים על חלוקת הארץ לשתי מדינות שתחיינה בשלום ובשיתוף פעולה מתקיימים כמעט בלעדית בתיבת התהודה של השמאל הישראלי.

זהו 'בייס' מצומצם מידי, והוא מאותגר על-ידי המגמות הדמוגרפיות בחברה הישראלית. היינו רוצים להרחיב אותו, לשכנע ציבור רחב בישראל שיש תוחלת להסכם ישראל-פלסטיני, ושסיכוי זה מצדיק נטילת סיכונים ביטחוניים. אבל בהעדר כל הוכחת-יכולת של שלטון עצמי לא-עוין בקרב האוכלוסייה הפלסטינית - האם סביר לצפות מישראל לוויתורים טריטוריאליים חד-צדדיים? הדאגה הביטחונית של ישראל צריכה להיות מובנת: אנו נוכחים שוב ושוב שמדינות לא-מתפקדות שבהן נוצר ואקום שלטוני נתפסות על-ידי אירגוני טרור והופכות במהרה לכן-שיגור להתקפות רצחניות על ישראל. זה קרה עם היציאה של צה"ל מדרום-לבנון שהותירה את לבנון לשליטת החיזבאללה וקשה עדיין לראות פיתרון מדיני באופק. זה קרה שוב עם היציאה החד-צדדית מרצועת עזה ('ההתנתקות') שהעבירה את הרצועה לשליטת החמאס והפכה אותה למתחם מבוצר ענק ומחסן של נשק התקפי, עם תוצאות טרגיות לשני העמים. עכשיו נמצא על הפרק אזור יהודה ושומרון: אפילו אם נניח לרגע לסיכון שייווצר קרע נורא (ואלים) בחברה הישראלית סביב פינוי ישובים יהודיים, ולשאלה אם קיימת היתכנות פוליטית להחלטת הכנסת על נסיגה (חלק חשוב מהאופוזיציה לממשלת נתניהו ממוקם גם הוא בימין האידיאולוגי הישראלי, ומתכנה משום-מה 'מרכז') - מי לידינו יתקע שסיום הכיבוש לא יביא להולדת טורף-על, מדינת טרור הממוקמת במרחק זעיר ממרכזה הפועם של ישראל ובעלת יכולת ברורה לשלול מישראל קיום נורמלי?

אז למרות שאני מאמין שמדינת ישראל חייבת (לטובתה כחברה) להיפרד מהשטחים שנכבשו ב-1967 ולסיים את הכיבוש - כלל לא ברור לי כיצד נגיע לשם. אני משקיף ממרפסת ההווה על גן עדן, אבל אין בידי מפה אמינה כיצד ניתן להיכנס אליו. אינני מאמין שעצם הנסיגה מהשטחים תפעיל תהליך שיביא לסיום הסכסוך: כמו הנסיגה מלבנון ופינוי רצועת עזה, המהלך עלול להיתפס ככניעה ישראלית, כאיתות על חולשתה של החברה הישראלית וכסיומו של שלב אחד (מוצלח) במערכה המתמשכת על השמדתה של מדינת ישראל. לכן, סיום הכיבוש חייב להיות מהלך שהוא חלק מהסכם על סיום הסכסוך - לא מהלך העומד בפני עצמו.

האם יש סיכוי להתפתחות כזו? אישית, אני נוטה לתמוך בהצטרפותה של ישראל לקואליציה איזורית ברוח היוזמה הסעודית ובחסות מטריית-הגנה אמריקנית, ומקווה שנסיגת ישראל מהשטחים והקמתה של ישות פלסטינית עצמאית תהיינה חלק אינטגרלי מתהליך ההתקשרות של קואליציה זו. לא סתם הרחבה של 'הסכמי אברהם' ובוודאי שלא 'שלום תמורת שלום': סיום הכיבוש והיפרדות מעשית ורשמית מהשטחים. זה לא יהיה קל: הציבור הישראלי עדיין לא שם, ואירועי ה-7 באוקטובר פגעו קשות באופטימיות הישראלית לגבי קיומה של מדינה פלסטינית שמקבלת את המדינה היהודית. אז ישראל תצטרך אמנם לתכנן (בנחישות ובאחריות) את צעדיה בדרך להיפרדות מהשטחים, אבל הלהיטות משמאל לראות בסיום הכיבוש צעד פותח למסע המורכב לשלום וביטחון אינה שונה בעיני מהלהיטות מימין להשתלט על השטחים ואף לספח אותם בשם הביטחון: שתיהן דעות של קצות הקשת.

* אני מתנצל על כך שהגבלתי את יכולת הקוראים להגיב בתוך הבלוג. מניסיוני, רשימות שעוסקות בוויכוח המדיני-פוליטי גוררות תגובות שחורגות מהדיון הענייני עצמו ועוברות להבעת שנאה. ניסיתי להימנע מסוג זה של תגובות