בנק ישראל החל השבוע לפרסם נתונים חדשים על שוק המשכנתאות בישראל. הנתונים שבנק ישראל מביא לידיעת הציבור כוללים נתונים חדשים, שהבנקים החלו לדווח לפיקוח על הבנקים לפי דרישה שהועברה אליהם בחודש אפריל השנה.
פרסום הנתונים היה מלווה בהצהרות הרגילות של הבנק המרכזי, על חשיבות החמרת הפיקוח על שוק המשכנתאות, אבל גם בכותרות מדאיגות. המוסף הכלכלי "ממון" של העיתון ידיעות אחרונות יצא היום (17.11) במאמר שכותרתו פסימית במיוחד: "זוגות צעירים לא יעמדו בתשלומי המשכנתא". מי שקורא את המאמר לומד שהבנקים מתנהגים בצורה חסרת-אחריות ודוחפים את הלווים התמימים ליטול סיכונים בלתי סבירים, בעיקר בגלל יחס גבוה מידי של התשלום החודשי להכנסת הלווים. התוצאה, לדברי המוסף, תהיה שלווים רבים ייקלעו לקשיים ודירותיהם יעוקלו ע"י הבנקים לצורך פירעון החוב, כשבדרך ייגרמו להם הפסדים כבדים.
לפני שכולנו מתעוררים בבעתה מסיוטי הגרעין האיראני, המתגמדים מול האסון החדש - החשש מקריסה צפויה של מעמד הביניים בישראל - ננסה תחילה להבין מה בעצם אנו שומעים.
מה ביקש בנק ישראל מהבנקים?
בנק ישראל הוציא אמש (16.11.2011) הודעה לעיתונות שכותרתה "מידע על הלוואות לדיור". לפי הודעה זו,
"על רקע המגמות בשוק הדיור בשנים האחרונות, ובמטרה לשפר את יכולת המעקב והניתוח של ההתפתחויות בשוק האשראי לדיור, הרחיב הפיקוח על הבנקים את דרישות המידע מהתאגידים הבנקאיים ביחס לאשראי זה. בהתאם לכך, החל מחודש אפריל 2011, מקבל הפיקוח דיווח הכולל נתונים מפורטים יותר מאלו שדווחו אליו בעבר".
מה שאנו למדים הוא, אם-כן, שהמפקח על הבנקים הרחיב את הפירוט שהוא דורש מהבנקים בדיווחים החודשיים שלהם. לפי המשך ההודעה לציבור אנו למדים שדרישת המידע מתייחסת לפילוח האשראי לפי שיעורי המימון, היחס בין התשלום החודשי להכנסת הלווה, מטרות ההשקעה, סוגי הלווים, תנאי ההחזר השוטפים, וכו'. הפירוט הנוסף נדרש למפקח על הבנקים כדי לשפר את יכולת המעקב אחר ההתפתחויות בשוק האשראי לדיור.
זו איננה ידיעה דרמטית. אין בה שום אמירה על הבנקים. אין מדובר גם בחדשות: תחולת ההוראה היא אפריל 2011, והדרישה לדיווח הועברה לבנקים עוד קודם לכן. מן הסתם קדמה לדרישה זו טיוטת הוראה, שאיפשרה להם להגיב על הדרישה העתידית ואף להיערך ליישומה.
הפירסום לציבור
מה שכן חדש הוא חשיפה של המידע לציבור הרחב. המפקח על הבנקים מקבל דיווחים חודשיים מהבנקים מאז ומתמיד. מאחר שבשני העשורים האחרונים עבר תחום המשכנתאות התפתחות מואצת – גם דרישות הדיווח המופנות לבנקים הלכו והתרחבו. זהו דבר מובן מאליו: משוק של אשראי ממשלתי, מוגבל כמעט כולו לזכאי משרד הבינוי והשיכון, עם מכסות אשראי, עם ריבית מסובסדת, עם מגזר הצמדה יחיד – הפך שוק המשכנתאות הישראלי לשוק תוסס ומגוון. כיום מדובר בשוק פרטי, עם סיכונים מורכבים, מגוון מגזרי הצמדה וסוגי ריביות. מטבע הדברים נדרשת הרחבה של הדיווח לצורך רגולציה. האירוע שמובא לידיעת הציבור אינו על עצם הגברת הפיקוח, אלא על כך שהמידע מובא מהיום לידיעת הציבור: רוב המידע כבר קיים בידי המפקח על הבנקים, אבל עכשיו הוא דואג לחשוף חלקים גדולים ממנו לציבור. זו אינה סיבה לדאגה – אם כבר זו סיבה לרגיעה. מעכשיו, לא רק המפקח על הבנקים ידע מה מתרחש בענף האשראי לדיור - גם אנליסטים וחוקרים אקדמיים יוכלו לעקוב אחר ההתפתחויות.
על בעיית הניתוח של מידע
אחת החולשות של מקבלי החלטות – פנים-אירגוניים כמו חיצוניים לאירגון – היא האמונה המוגזמת בתרומתו של המידע ליצירת תמונה, בעיקר זו של המידע השולי. כשאנו מנתחים את המידע הקיים מצטיירת בעינינו תמונה מסוימת. כדי להיות בטוחים בנכונות התמונה אנו נוטים להטיל את יהבנו על המידע הבא – זה שאיננו נמצא עדיין בידינו: אילו רק היה לנו חתך נוסף של הנתונים – היינו יכולים לדעת בדיוק מהי תמונת המצב.
זוהי מלכודת. כל אינפורמציה נוספת עונה על שאלה אחת ומעוררת שאלה אחרת. זהו מרוץ לא יעיל אחר מידע. לכן דיווחים נוספים וחתכים נוספים עלולים ליצור אשליה של הבנת התמונה, בעוד שהם מובילים רק להגדלת העלויות מעבר לנקודת היעילות: יותר כוח מיחשוב, יותר דיווחים, יותר משאבים בלימוד פרטים, אבל תוספת זעומה לטיב ההחלטות. מיגבלת תקציב יוצרת הזדמנות להתייעלות: הבנה מהן השאלות הקריטיות, מהו באמת המידע הנחוץ לנו לקבלת החלטות (או לרגולציה), ומהו סוג הדיווח שיספק את המידע. השאלה צריכה להיות חכמה וממוקדת: אינפורמציה כשלעצמה אינה מחכימה.
אחת המיגבלות הקשות בהקשר זה היא מיגבלת הממדים של המידע. המציאות היא רב-ממדית, אבל אנו מנסים להבין אותה ע"י כך שאנו גוזרים ממנה תמונות דו-ממדיות: יש לנו סוגי הלוואות, גודל הלוואות, סוגי הצמדה, סוגי ריבית, ערכי נכס, גיאוגרפיה של נכסים, עשרות מאפיינים אישיים של הלווה, ועוד – כיצד נוכל לגזור תמונות דו-ממדיות שיאפשרו לנו להבין באמת את שוק האשראי לדיור, כשמספר הווריאציות האפשריות הוא כ"כ גדול?
התשובה אינה בריבוי, אלא במיקוד: ביכולת להגדיר לעצמנו את השאלות החשובות, את המידע המינימלי הדרוש לנו כדי לגבש לעצמנו את התשובות לגבי המציאות, ואת הדיווח הדרוש להפקת מידע זה. המסקנה היא שמידע הוא כלי בידי מומחה – הוא אינו יוצר ידע בידי מי שאינו מבין את המציאות, אלא מבלבל אותו.
מה רוצים העיתונאים?
מידע מפורט יוצר הזדמנויות-פז. הרבה פרטים חדשים נחשפים. אפשר כעת לקחת שפע של נתונים חדשים, להצביע על מימצאים ולכתוב סביבם פרשנויות והשערות. יותר מזה: ניתן ליצור כותרות שיסייעו למכור עיתונים.
האם באמת הזוגות הצעירים לא יעמדו בתשלומי המשכנתא? האם באמת הם אינם מסוגלים להבין את מצבם הכלכלי ומקבלים החלטות חסרות-אחריות? האם הבנקים למשכנתאות אינם בעלי ידע בתחום סיכוני אשראי והם מעמידים הלוואות מסוכנות מבלי להבין זאת? או אולי מדובר בבנקים חסרי-לב הקושרים נגד הלווים התמימים מתוך כוונה זדונית להפיל אותם בפח ולעקל את דירותיהם תוך שהם גורמים להם נזקים? או אולי מדובר בעיתונאים יצרני היסטריה למחייתם?
תגובה 1:
אין מה להגיד - ניתוח מבריק וחד כסכין.
הארה צדדית (באלף): שמחתי לראות שגם אתה שמת לב לכך שאנו מנסים לכווץ כל בעייה רב מימדית לדו מימדית. אז זה נכון לכל הבעייות, וזה מתחיל ממבנה המוח שקל לו לטפל זריז בדו מימד (בעזרת חוש הראיה), וטוענים שבחשיבה עמוקה אדם לא יכול להשתלט על יותר מאשר 6 או 7 מימדים. אז נכון שרבים נוטים בצורה פשטנית להציג רק חתך אחד, או שנותנים למחליט לדפדף בעשרות חתכים שונים, או שמנסים לפשט את הבעיה על ידי ייצוג מספר משתנים כאילו היה אחד (ויש מקרים שזה עובד טוב, ויש מקרים שהפישוט מטעה לגמרי...). בכל מקרה, אצלי המהנדס זה יותר קל מ"עולם הכלכלה" שלך כי המודלים מדוייקים וניתנים לחיזוי, מה שלא מונע גם מאיתנו לעשות הרבה שטויות עקב פירוש פשטני של מידע.
הוסף רשומת תגובה