תוצר במונחי שיוויון כוח קנייה - מה זה ולמה זה משמש?

רשימה זו אינה עוסקת בנושאים הרגילים של הבלוג, אלא בנושא כלכלי אחר לגמרי. בטיול שבו השתתפתי באחרונה עלתה שאלה לגבי מדידת עושרן של מדינות והשוואה בינלאומית של מדינות. החלטתי להציג את המושגים המקובלים ברשימה בבלוג זה, לתועלת הקוראים.

המושג עליו אנו מדברים הוא התוצר לנפש. כדי שניתן יהיה להשוות בין מדינות אנו נדרשים לתרגם גודל זה למטבע אחיד. הבעייתיות והמושגים יוסברו להלן, לרבות מושגים כמו ערך מוסף, תוצר לאומי, תוצר מקומי ותוצר במונחי שיוויון כוח הקנייה.

מהו ערך מוסף?

כאשר פירמה מייצרת מוצרים, קיימים מספר גדלים שניתן להשתמש בהם כדי למדוד את היקף הייצור של אותה פירמה ביחידת זמן: התפוקה, המכירות, הרווח. וישנו גם גודל נוסף, שחשיבותו ייחודית למדידת רמת הפעילות בכלל המשק: הערך המוסף של הפירמה באותה יחידת זמן. מהו אותו ערך מוסף?

באתר "מעות" של איתן אבניאון (ראו כאן) מוגדר ערך מוסף (Value Added) כך:

חלק הערך של מוצר או שירות הנוצר על ידי הפירמה כתוצאה מתהליך ייצור או כתוצאה ממסחר והפצה של מוצרים ושירותים.

פירמות אינן מייצרות יש מאין. הן מייצרות מוצרים (סחורות, שירותים) ע"י עיבוד נוסף של מוצרי ביניים - חומרי גלם, או מוצרים חצי-גמורים - המשמשים אותן לייצור המוצרים. כך, יצרן רהיטים קונה עץ, חשמלאי קונה חוטי חשמל ומוצרים חשמליים, מלונאי קונה מזון וחומרי ניקוי ושירותים שונים, וכו'. ההבחנה כאן היא לכן בין תפוקת הפירמה (מה שהיא מייצרת) לבין מה שהיא עצמה תרמה לערך התפוקה (בניגוד לערך מוצרי הביניים שהיא רכשה מפירמה אחרת והשתמשה בהם בתהליך הייצור). לכן, הערך המוסף של הפירמה מתקבל ע"י ניכוי ערך הקניות מפירמות אחרות (סחורות ושירותים) מערך המכירות. מה שנותר הוא תרומתה של הפירמה לערך המכירות.

אז מהו תוצר?

לשם מה בעצם חשובה ההבחנה בין תפוקה לבין ערך מוסף? היא חשובה אם נרצה לסכם את הערך המוסף הכולל של מספר חברות, של ענף, של משק לאומי או של קבוצת משקים. אין משמעות לסכימה של תפוקות, כי ייתכן שמדובר במשק שיש בו התמחות במקטעים (יש יצרני חוטים, יש יצרני טקסטיל, יש יצרני הלבשה ויש חנויות אופנה) וייתכן לחילופין שמדובר באינטגרציה אנכית שפירושה שיצרן אחד ממזג את כל המקטעים, החל מייצור החוטים ועד למכירת הבגדים לצרכנים; הסכימה של התפוקות תיתן תוצאה שונה בשני המקרים למרות שבשניהם מדובר למשל בייצור של 1000 זוגות מכנסיים. השימוש בערך מוסף במקום בתפוקה מאפשר לנו לסכם את ערך הייצור הכולל של הענף או המשק, כי בכל פירמה אנו סופרים רק את התוספת שהיא-עצמה תרמה לערך המוצר הסופי.

כאשר נסכם את הערכים המוספים של כלל הפירמות במשק ביחידת זמן - נקבל גודל שנקרא התוצר של המשק, או התוצר הלאומי.

מהו ההבדל בין תוצר לאומי לתוצר מקומי?

בעבר, נהוג היה להתייחס בהשוואות בינלאומיות ובבחינת התפתחות עיתית של משק לגודלו של התוצר הלאומי, כלומר לסך הערכים המוספים של פירמות השייכות למשק. התפתחות המהירה של הסחר הבינלאומי במחצית השנייה של המאה ה-20 גרמה לשיתופי פעולה בינלאומיים ולהשקעות בינלאומיות, כך שפירמות הפועלות ומייצרות במשק א' יכולות להיות שייכות לבעלים במשק ב'. התרחב הפער בין מה שמיוצר בתוך גבולות המשק לבין מה שמיוצר ע"י פירמות השייכות לתושבי המשק. כדי לענות על התפתחות זו השתנה הנוהג, והגודל המקובל יותר לניתוח כלכלי ולהשוואתם של משקים הוא התוצר המקומי - התוצר שנוצר ביחידה הגיאוגרפית ולא זה שנוצר ע"י גורמי הייצור של יחידה הלאומית. ארה"ב, לדוגמא, החלה כבר בשנת 1991 להתייחס לנתוני התוצר המקומי (תמ"ג, או GDP - Gross Domestic Product) במקום לנתוני התוצר הלאומי (תל"ג, או GNP - Gross National Product). המשמעות היא שאנו מתייחסים כיום למיקום הגיאוגרפי של הפירמות - לא לקשרי הבעלות שלהן. לדוגמא: חצאי-מוליכים המיוצרים בישראל ע"י חברות אמריקניות מהווים חלק מהתוצר המקומי של ישראל למרות שאינם חלק מהתוצר הלאומי של ישראל (הרווחים של חברות אלו שייכים למשקיעים אמריקניים).

השוואה בינלאומית: תוצר לנפש

אפשר אמנם להשוות בין מדינות עפ"י גודל התוצר שלהן, אבל התועלת היא קטנה: יש בכך אמנם אינדיקציה לגודלו של המשק הלאומי, אבל לא לעושר היחסי של תושבי אותה מדינה. כדי להשוות בין עושרן של מדינות, וכדי לבחון את מגמת הצמיחה של כלכלות על פני זמן, נהוג להתייחס לגודלאחר: תוצר לנפש (Per Capita). גודל זה מתקבל ע"י חלוקה פשוטה של התוצר המקומי בגודל האוכלוסייה. חלוקה זו מאפשרת לנו לערוך מסדר של המדינות לא על-פי גודלן המוחלט אלא על פי עושרן כשהוא מתוקנן לגודל האוכלוסייה. חישוב זה מאפשר למדינות בעלות גודל אוכלוסיה קטן-יחסית להתבלט במונחי רמת החיים החומרית של תושביהן.

ניתוח התוצר לנפש מציף נקודה נוספת: את שיעור ההשתתפות של האוכלוסייה בכוח העבודה. ישנן מדינות בעלות אוכלוסיה צעירה (אחוז גבוה מהאוכלוסייה הם ילדים מתחת לגיל העבודה) או מבוגרת (אחוז גבוה מהאוכלוסייה הם מבוגרים המצויים מעבר לגיל העבודה), ישנן מדינות שבגלל השפעות תרבותיות יש בהן השתתפות נמוכה של חלק מהאוכלוסיה בכוח העבודה (נשים). התוצאה היא שבמדינות אלו גודלו של התוצר לנפש יהיה קטן ממה שניתן היה לצפות לאור נתוני פיריון העבודה (התוצר לעובד).

השפעת שער החליפין: מהו תוצר במונחי PPP (שוויון כוח קנייה)?

נניח שאנו מעוניינים לבחון את מצבה הבינלאומי היחסי של מדינה. כאן אנו נתקלים בבעיה: התוצר (ולכן גם התוצר לנפש) של כל מדינה מחושב במטבע הלאומי שלה. כיצד נשווה בין גדלים הנקובים במטבעות שונים?

לכאורה, יכולנו לתרגם את נתוני התוצר לנפש לפי שער החליפין הרשמי. אלא שהשימוש בשער זה יוצר בעיה מיידית: בחלק מהמדינות שער החליפין אינו שער חופשי, אלא שער מנוהל שנקבע מלאכותית ע"י הממשלה; בחלק אחר של המדינות קיים ריבוי שערים (שער רשמי, שער ליבוא ויצוא, שער לתיירות); בחלק נוסף של המדינות קיים שער חליפין נייד, שעשוי להשתנות תכופות כתוצאה מתנועות הון קצרות-טווח. במקרה של ישראל, לדוגמא, שער החליפין של השקל מול הדולר הגיע בעבר לכ-5 ש"ח לדולר, והוא עומד כיום על פחות מ-3.5 ש"ח לדולר - האם התחזקותו של השקל (למעלה מ-40%) פירושה שהתוצר לנפש בישראל עלה בתקופה זו ב-40% יחסית לארה"ב רק כתוצאה מייסוף זה? ואם כתוצאה משינויים בשוקי הכספים השקל יצנח בחזרה - האם מדובר אז בירידה של התוצר לנפש, והרי פיחות השקל יביא בכלל לעידוד של היצוא והייצור המקומי?

משום כך, בהשוואות בינלאומיות לא נוהגים לחלק את התוצר לנפש בשער החליפין הרשמי. במקום זאת, הכלכלנים מחשבים משהו שהם קוראים לו תוצר במונחים של שיוויון כוח הקנייה (Purchase Power Parity - PPP). מה זה?

ההנחה הבסיסית של הכלכלנים היא שבעולם של מסחר בינלאומי חופשי, מחיריהם של מוצרים זהים במדינות שונות יהיו שווים, שהרי לולא כן תושבי המדינה שבה המוצר יקר יותר יוכלו לייבא אותו מהמדינה השנייה. אבל מה קורה כאשר אם נוצר מצב שבו שער החליפין אינו מקיים תנאי זה? אנו אומרים אז ששער החליפין של אותה מדינה אינו שומר על עיקרון שוויון כוח הקנייה. זאת, ועוד: ישנו שער חליפין אחר, הניתן לחישוב פשוט יחסית, שבו תנאי זה היה מתקיים. מהו שער חליפין זה? זהו אותו שער חליפין שבו סל נתון של מוצרים היה נמכר בשתי המדינות במחיר זהה. זה איננו מושג טריוויאלי, וחישוב שער חליפין כזה מחייב קביעת הנחות לגבי מתודולוגיית החישוב. חישוב כזה מתבצע ע"י יחידות מחקר של אירגונים בינלאומיים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית.

דוגמא פופולרית היא של השבועון הכלכלי הבריטי "האקונומיסט", הנוהג לחשב מידי פעם את שער החליפין שהיה שומר על מחירו של ה-"ביג מק" של חברת מקדונלד'ס זהה בכל המדינות. עם כל הצד המשעשע שבכך, יש כאן ניסיון לספק אינדיקציה פשוטה עד כמה שערי החליפין של מדינות חורגים מהתחום של שיוויון כוח הקנייה.

ברגע שחישבנו לכל מדינה את שער החליפין המבטא שיוויון כוח קנייה, יש בידינו כלי חשוב: הוא מאפשר לנו לבצע השוואה בינלאומית של התוצר ללא העיוות שיוצר שער חליפין מנוהל, והוא מאפשר לנו לעקוב אחר התפתחות התוצר והתוצר לנפש במונחים דולריים מבלי להיות מושפעים מתנודות קצרות-טווח של שער החליפין הרשמי.

אז מהו מצבה היחסי (הנוכחי) של ישראל?

אם ניעזר בנתונים שפירסמה מחלקת המחקר של קרן המטבע הבינלאומית לשנת 2013, התוצר המקומי לנפש בישראל במונחי שיוויון כוח קנייה היה קרוב ל-35 אלף דולר. לפי הדיווח הזה, ישראל היא המדינה ה-25 בין מדינות העולם מבחינת גודל התוצר לנפש. היא ממוקמת מיד אחרי פינלנד וצרפת (36), יפן והממלכה המאוחדת (37), בלגיה ודנמרק (38), אירלנד, כווית, טיוואן וגרמניה (40). מיקום מכובד, ללא ספק, ובולט בהשוואה איזורית. הנתונים לגבי מדינות אחרות באיזור הם:  יוון (24), טורקיה (15), לבנון (15), מצרים (7), וירדן (6).

יש להתייחס לנתונים אלו בזהירות מסויימת: הם מבוססים על הנחות הכלכלנים שחישבו אותם, ולכן קיימים הפרשים בגדלים עצמם (וגם במסדר המדינות) בין דיווחי האירגונים הבינלאומיים השונים.