לפני שהמבקר מפרסם את הדוח המיוחד על משבר הדיור

מהתקשורת עולה זעקה מתמשכת: ישראל נמצאת בעיצומו של משבר דיור. הדיון ב"משבר הדיור", זה שהחל לפי הדעה הרווחת ב-2008, מתחמם והולך על רקע מערכת הבחירות. כבר נמצאו "אשמים" (יש כרגע אפילו עודף אשמים…), ועכשיו כולנו מחכים בהתרגשות לפירסום דוח מיוחד של מבקר המדינה בנושא "משבר הדיור". רוצים לראות דם!!

אז לפני שכולנו נשקע למרתון הדיונים על מימצאי הדוח ועל "משבר הדיור", נשתתף בטקס המוני של הטלת רפש, זריקת האשמות ושקיעה משותפת בייאוש - כמה מילים מתגוננות. מין חיסון לקראת קרנבל ההאשמות שעומד לפרוץ כאן מחר.

1. אין שום משבר דיור ברמה הלאומית. קצב התחלות הבנייה של דירות כיום הוא מואץ יחסית לעבר, ונראה שהוא תואם את הגידול של צרכי האוכלוסיה (אין דרך מדויקת למדוד זאת - רק אומדן גס).
2. עליית מחירי הדירות בשנים האחרונות נובעת מגידול מהיר של הביקוש לרכישת דיור, שחלק משמעותי ממנו הוא כנראה ביקוש מצד משקיעים שמונע ע"י הריבית הנמוכה.
3. אין בהשקעה בדיור מצד משקי בית מבוססים שום בעייה מוסרית, אבל יש בזה תהליך של דחיקה החוצה של צעירים על רקע מחירי הדירות המאמירים, לטובת רכישת דירות לצורך השקעה (והשכרה) בידי משקי בית אמידים. התהליך הזה צריך להטריד רק את מי שנמצא לרוע מזלו בצד החשוך של הירח (אינו יכול לאפשר לעצמו לרכוש דירה לאור המחירים הגבוהים), או את מי שהשקפת עולמו אינה מקבלת גידול של אי-השיוויון הכלכלי. לגבי כל היתר לא מדובר במשבר אלא בהזדמנות: נצלו את הריבית הנמוכה (היא לא תמיד תהיה איתנו) וקנו לעצמכם דירות להשקעה כדי להגן על החיסכון הפנסיוני שלכם.
4. ראיתי חישובים שהתפרסמו לגבי כמה הפסידו חסרי הדיור מהתייקרות הדירות: מיליארדים! נזק לכל החיים! מדובר כאן בספירה מוזרה. אז בואו נעשה חשבון פשטני על גב קופסת-סיגריות: יש בישראל כ-2 מיליון דירות; נניח שמחיר דירה ממוצעת הוא 1 מיליון ש"ח; המחיר הממוצע של דירות עלה בשבע השנים האחרונות ב-80%; המסקנה היא שערך השוק של מלאי הדיור הלאומי עלה בתקופה זו בכ-900 מיליארד ש"ח!! כולנו התעשרנו, ועוד מתלוננים על משבר דיור. האמת היא, כמובן, ששני החישובים מגוחכים: לא ברור (תיאורטית ואמפירית) אם ערך מלאי הדירות צריך בכלל להיחשב כעושר של הציבור (אולי נקדיש לכך רשימה בעתיד), ועדיף לעסוק בשיקולים אמיתיים ולא בקונצים.
5. בחסות אווירת "המשבר" מושמעות בציבור דרישות נחרצות. הן - ולא "המשבר" - מסכנות אותנו. פתרונות כמו האצת קצב הבנייה ע"י קיצור (או אף עקיפה של) תהליכי התכנון והרישוי - הם הסכנה. תכניות סיבסוד אקראיות למעטים ("מע"מ אפס" ורעיונות דומים)  - הן הסכנה. לגיטימציה של הטיעון הכמעט-ילדותי שלכול הדור הצעיר מגיע דיור על-חשבון הציבור - היא הבעיה. עירבוב בין בעיות דיור אמיתיות של שכבות מוחלשות לבין הדרישות המפונקות של בני מעמד הביניים - הוא הבעיה. למעשה, כל אזור הפתרונות המוצעים ע"י האינטרסנטים השונים והפוליטיקאים (המריחים עכשיו דם) הוא אזור הזוי: לא תהיינה דירות זולות בישראל למעט אם יקרה כאן אסון לאומי. ולא ניתן לרכוש דירות בזול אלא אחד על חשבון האחר. ואם נבין זאת - נירגע ונשקול אם באמת אנו רוצים שאחד (אולי אתם) ישלם עבור הדירה של האחר (אולי אני). כי ממשלה לא יכולה לספק דירות - היא יכולה רק להעביר מאחד לשני ע"י מערכת מיסוי ותמיכות.
6. אם אתם מאמינים שהמצב שנוצר בהדרגה בישראל אינו צודק מבחינה חברתית, ושראוי היה שנצמצם את עצמנו כדי שהדור הצעיר יוכל להגיע יותר בקלות לבעלות עצמאית על דירות - הפתרון הוא שינוי של סדר העדיפויות החברתי. אפשר לנקוט בצעדי מדיניות שיביאו לתוצאה זו, ולהפסיק להתייחס למצב הנוכחי כאל "משבר" שנקלענו לתוכו עקב ניהול לאומי כושל או בגלל רוע לב של פקידים. אין מה לחפש אשמים: רוצים דיור לצעירים? דירשו זאת במפורש מהמנהיגים. לא רוצים? לא צריך. אפשר גם לחיות במציאות הנוכחית (כל עוד הדור הצעיר נשאר בארץ), וזה בוודאי יותר נוח מנקודת מבטם של מאות אלפי משקי הבית המבוגרים.