החוק של התוצאות הבלתי-צפויות

קיים מושג במדעי החברה הקרוי "חוק התוצאות הבלתי-צפויות" (The Law of Unintended Consequences). המושג מתייחס למקרים בהם אנו נוקטים בפעולות מסוימות מתוך כוונה שהן תבאנה לתוצאות רצויות, ובדיעבד מסתבר לנו שהן הביאו בכלל לתוצאות אחרות, בלתי-צפויות, ואולי אפילו הפוכות לאלו שרצינו להשיג.

אין כאן הגדרה מדויקת של המושג, ובכל זאת ישנן כמה דוגמאות שמשמשות להמחשת העיקרון. עיקרון "היד הנעלמה" של הכלכלן אדם סמית, עיקרון העומד בבסיס ההצדקה החברתית לחופש פעולתם של השווקים, קובע שפעולתם התועלתנית של כל הפרטים במשק כל אחד לטובת עצמו - תורמת שלא מדעת לרווחת כלל החברה. בדוגמא אחרת, הכלכלן קיינס טבע את המושג "פרדוקס החיסכון" (Paradox of Thrift) כדי לציין תופעה האופיינית למצבי מיתון לפיה משקי הבית מנסים להגדיל את החיסכון (כלומר: להקטין צריכה) כדי להתמודד עם ירידת ההכנסות, אבל הניסיון של כולם להקטין צריכה גורם להעמקת המיתון, לירידה נוספת של ההכנסות ולירידה של סך החיסכון של המשק. בדוגמא שלישית, בארצות הברית מושמעת טענה כי קיומו של הביטוח הלאומי (Social Security), שנועד להגדיל את החיסכון הפנסיוני של הציבור ואת ההשקעות - משיג תוצאה הפוכה: משקי הבית "סומכים" באופן עיוור על קיצבאות שהם עתידים לקבל מהביטוח הלאומי ולכן חוסכים פחות מידי לצרכים פנסיוניים.

אני חושב שהמקרה הישראלי של "חוק הספרים" (החוק להגנת הספרות והסופרים, 2013) נופל גם הוא בקטגוריה זו של חוק התוצאות הבלתי-צפויות: בעוד שכוונת יוזמיו הייתה להבטיח לסופרים ישראלים גמול הולם עבור יצירתם - הירידה הבולטת של קצב המכירות של ספרים חדשים בעקבות כניסת החוק לתוקף גורמת כנראה לפגיעה בהם.

הדוגמא מתחום המשכנתאות שמייצגת היטב את החוק של התוצאות הבלתי-צפויות היא הארוע של התיקון שהכניסה הכנסת בשנת 1992 בחוק הערבים. המטרה של יוזמי התיקון הייתה להפסיק את הנוהג של הבנקים למשכנתאות לתבוע את הערבים האישיים "להיכנס בנעלי הלווה" במקרה של חדלות-פירעון, ולדרוש מהם במקום זאת למצות תחילה את כל הדרכים להחזר החוב ע"י הלווה, לרבות מכירת הדירה המשועבדת. לא ניכנס כאן לפירוט (ראו רשימה שיוחדה לנושא זה במקום אחר בבלוג), אבל התוצאה של התיקון לחוק הערבים הייתה שהבנקים נוטים כיום פחות להעמיד הלוואות ללווים בעלי פרופיל סוציו-כלכלי נמוך, מדירים בכך קבוצות אוכלוסיה מסויימות ואיזורים גיאוגרפים מסויימים משוק האשראי לדיור, נוטים להציע שיעורי מימון נמוכים מבעבר לרוכשי דירות, וששים יותר לסלק לווים שנקלעו לחדלות-פירעון מדירותיהם כדי לממש אותן לכיסוי החוב. כך, תיקון חוק שנועד לשפר את מצבם של הלווים - הביא בדיעבד לפגיעה מהותית בחלק מהם.

אנו שומעים בזמן האחרון האשמות על כך שעליית מחירי הדירות באזורי הביקוש היא תוצאה של החלטת ממשלת אולמרט לפני עשור להגביל את הקצאת הקרקעות במרכז כדי להניע אנשים לעבור לפריפריה. אני חושב שדרוש בסיס מחקרי איתן יותר כדי לטעון טענות כאלו, אבל ייתכן שזהו עוד מקרה של חוק התוצאות הבלתי-צפויות.

מדוע חוק זה קורה? ישנן לכך סיבות רבות. ייתכן שמראש ההחלטה הייתה שגויה. ייתכן שמודל המציאות עליו חשבו יוזמי ההתערבות היה פחות מורכב מזה שמניע בפועל את המציאות הכלכלית. ייתכן שבין מועד קבלת ההחלטה לבין מועד התממשותה השתנתה המציאות הכלכלית. וישנה גם תופעה נפוצה של התערבות ממשלתית שמנסה להיות אנטי-מחזורית (כלומר: לפעול כנגד מחזור העסקים), אבל בגלל התמשכות התקופה עד ליישומה היא חורגת מתקופת המחזור והופכת בכלל למדיניות פרו-מחזורית. בלי קשר לסיבה, התובנה החשובה היא אולי שנדרשת מידה של צניעות מצד קובעי המדיניות: לא בהכרח אנו מבינים את חוקי המציאות, ובוודאי שאיננו יודעים אם יחולו שינויים אקסוגניים של המציאות הכלכלית שיהפכו את כל המאמץ שלנו למוטעה או אפילו לא רלוונטי.

האם המדיניות החדשה של הממשלה אכן תביא להתייצבותם של מחירי הדירות? בראיון ששודר ב"גלי צה"ל" בשבוע שעבר הסביר אחד מראשי אגף התקציבים של משרד האוצר למראיין כיצד הכנת מלאי קרקעות מתוכנן לא רק שתיצור היצע שישביע את הביקוש הקיים לרכישת דירות, אלא גם תיתן בידי משרד האוצר כלי נוח לוויסות מחירי הדירות בעתיד. לדברי המרואיין, בכל פעם שמחירי הדירות יתחילו לעלות - משרד האוצר ישחרר לשוק קרקעות בכמות מתאימה ("1,000 דירות"). זוהי חשיפה מעניינת של עולם המושגים של אנשי משרד האוצר, הסבורים כנראה שהדרך לייצב את מחירי הדירות היא לתת בידי משרד האוצר "ברז" קרקעות כדי לנהל בעצמם את שיווי המשקל בשוק (בעבר, אני זוכר אותם בעיקר מסבירים לעמיתיהם במשרדי הממשלה האחרים את היתרונות של כוחות השוק ואת אי-התוחלת של התערבות ממשלתית). ומיקרו-ניהול זה מוצע כשאנחנו זוכרים שאין כיום בישראל מדד רשמי ומוסכם של מחירי דירות, כשמה שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מפרסמת (באיחור משמעותי ועל בסיס מיצוע של נתונים) הוא אינדיקטור בלבד, כשגוף במשרד האוצר מייצר "בהתנדבות" וללא אחריות מיקצועית סטטיסטיקה משלו על התפתחות מחירי הדירות, ושלא מדובר בשוק דירות יחיד והומוגני אלא בשווקים גיאוגרפיים נפרדים (מרכז, פריפריה וכו').

על משקל מה שנכתב בשורות הקודמות אפשר לחשוב על אפשרות שבניגוד לחלום הוורוד של יוזמי המדיניות החדשה - תתקבלנה תוצאות בלתי-צפויות. לדוגמא: אם הריבית תתחיל לעלות בשנה הקרובה ייתכן שחלק מהביקוש לרכישת דיור למטרות השקעה יתפוגג, ואז מה שנראה כיום כתכנית עבודה רב-שנתית לרדיפה מושכלת של צד ההיצע (הפשרת קרקעות) אחר הביקוש לרכישת דירות יהפוך לפתע למצב של שיווי משקל ואולי אפילו של עודף היצע. במצב כזה מכרזי הקרקעות יישארו ללא קונים, ויזמים ייקלעו לקשיי מכירה.

נניח שאתם יזמים שעומדים בפני החלטה על רכישת קרקעות במכרזים החדשים של רמ"י - הייתם רוכשים קרקעות ובכך מעידים על אמונתכם בהערכת המצב הממשלתית, או שאולי הייתם חוששים מתוצאות בלתי-צפויות ומהססים להשתתף במכרזים אלו? ייתכן שבקרוב נוכל ללמוד מה באמת חושבים היזמים. וגם כאן יכול להיות שנהיה מופתעים.