העובדה שמחירי הדירות עלו בשנה האחרונה היא דווקא הודעה חיובית

התבשרנו באחרונה על-ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שמחירי הדירות עלו ב-12 החודשים האחרונים ב-5.8% במצטבר. ידיעה זו קיבלה בתקשורת נופך דרמטי, כאילו מדובר בבשורה רעה, בממצא רפואי שמעיד על מחלה ומחייב התערבות ממשלתית נחרצת. אני מציע לחשוב אחרת: אולי זו בכלל בשורה; אולי אנחנו למדים מהנתון שפורסם שבתחום הנדל"ן למגורים העניינים התנהלו בשנה האחרונה כשורה - לא פרץ משבר. ובהחלט עלול היה לפרוץ משבר. זה היה אך טבעי.

נזכיר לעצמנו: ההכנסה שרואים בפניהם בעלי דירות היא צירוף של הכנסה שוטפת (הכנסה משכר-דירה) ורווחי-הון (עליית מחירי הדירות). שיעור התשואה השוטף (=היחס בין ההכנסה השנתית משכר-דירה לבין מחיר השוק של הדירה) עומד בדרך-כלל בישראל על 2-3%. אם נוסיף לכך את עליית מחירי הדירות נקבל ששיעור התשואה על השקעה בדיור הגיע בשנה האחרונה לכ-8-9%. אלטרנטיבית, מי שהיה מחזיק את כספו בפיקדון בנקאי לזמן קצוב היה יכול לצפות בשנה האחרונה לתשואה בשיעור 4-5%. אם כך, זה נראה די סביר: התשואה על השקעה בדיור היתה גבוהה בשנה האחרונה בכ-4% מהתשואה הנזילה, חסרת הסיכון. ועוד משהו: במונחים ריאליים, מחירי הדירות עלו בשנה האחרונה בכ-2%.

מה זה אומר? זה אומר שבתחום הנדל"ן לדיור היתה לנו שנה רגועה, של עלייה איטית של מחירי הדירות. זה אומר שבעלי דירות יכולים להשמיע אנחת-רווחה: למרות התקדרות השמיים הכלכליים - השקעותיהם הניבו השנה תשואה ריאלית חיובית; הם אפילו התעשרו מעט. זה אומר שהחלטתם להשקיע בנדל"ן למגורים "הוכיחה" את עצמה כהחלטה נבונה; זה אומר שהחלטתם להמשיך להחזיק בנכס במקום לממש אותו ולהעביר את כספם לחו"ל - לא הסתיימה באסון פיננסי. 

זה ממש לא מובן מאליו. מאז אמצע 2022 חוו משקי המערב העלאה דרמטית של שיעורי הריבית, לאחר שנים של ריבית אפסית. לדוגמה: בסידרה של העלאות נמרצות, ריבית ה-'פד' (הריבית המוניטרית בארה"ב) הועלתה מ-0.25% במרץ 2022 ל-5.50% ביולי 2023.  הריבית הממוצעת על הלוואות משכנתא (ריבית קבועה) בארה"ב עלתה גם היא במידה חריגה בתוך כשנתיים - מכ-2.8% ל-7.8%. עליית הריבית החריגה הזו, כשלעצמה, הייתה אמורה לפגוע משמעותית בביקוש לרכישת דירות/בתים. מעבר לכך, מאחר שבשנות הקורונה מחירי הדירות "טסו" (התופעה ארעה ברוב מדינות העולם) - המיפנה היה עלול להיות דרמטי, עד כדי התרסקות מחירי הבתים. בישראל נוספו לאירוע המוניטרי אירועים ספציפיים, כמו ההפיכה המשטרית שגררה ירידה של ההשקעות הזרות בישראל, וכמובן מלחמת "חרבות הברזל", שגרמה לא רק לירידת הדירוג הבינלאומי של ישראל אלא גם לתחילתו של מיתון כלכלי ולקשיים ממוקדים בענף הבנייה בגלל קיצוץ מסיבי של כוח העבודה מהשטחים. בקיצור - זה יכול היה להיגמר באסון, בהתרסקות של מחירי הדירות. זה לא קרה. זה מצויין.

למה זה היה יכול להיגמר באסון? כי אילו ירדו מחירי הדירות מעבר לנקודה מסויימת (הם כנראה ירדו, אבל רק מעט) היה עלול להתעורר מעגל קסמים. הביקוש הספקולטיבי לדירות (מצד משקיעים) היה מתאדה ראשון, ואחריו גם הביקוש הטבעי (של רוכשי דירות לצורך מגורים) שגם הוא מושפע במידה רבה על-ידי ציפיות הציבור לעליית מחירים. ירידה בקצב המכירות של דירות חדשות מעוררת מצוקה אצל היזמים. אלו היו נקלעים אולי לקשיי מימון ונאלצים לצמצם את קצב הבנייה באתרים ולהפחית מחירים. סימני מצוקה כאלו היו עלולים לגרום לבנקים להחמיר את הקריטריונים להעמדת אשראי למימון בנייה. התוצאה של ירידת מחירי המכירה של דירות עלולה להיות שיזמים, שצברו מלאי קרקעות לבנייה במחירים שנראים בדיעבד גבוהים מידי - לא יצליחו לסיים את הפרויקטים ברווח: הם יספגו הפסדים. תיתכנה לכן פשיטות רגל של יזמים. במקביל, לווי המשכנתאות ייקלעו למצב שערך הביטחונות שלהם (הדירות שרכשו ומושכנו לבנקים כנגד הלוואותיהם) צונח, מה שמיתרגם בעיני הבנקים לגידול בחשיפה לסיכוני אשראי. ועוד: משפרי דיור שרכשו דירות "על הנייר" ודחו את מכירת דירותיהם למועד עתידי - פעולה שנראית הימור סביר בעולם של מחירי דירות עולים ברציפות - היו נקלעים למצוקה כשהתמורה ממכירת דירותיהם הישנות אינה מספקת למימון מלא של הדירות שרכשו. מכל הגורמים שמנינו - עמדנו על פי התהום, והתרחיש שהיה עלול להתממש הוא סוג של כדור שלג. זה לא קרה. זה מצויין.

למעשה, התהליכים שמנינו אמנם החלו להתפתח, אבל לא הגיעו לנקודת מפנה שממנה מתחיל משבר. קצב המכירות של דירות חדשות אמנם ירד. היזמים נאלצו לבצע הפחתות מחירים (חלקן עקיפות, שאינן מתבטאות ישירות במחיר הרכישה), ולהאט את קצב התחלות הבנייה. איכשהו, מה שהיה עלול להתפתח למשבר - נרגע.

אז מה כן קרה? במבט מצטבר של 12 חודשים מחירי הדירות עלו, למרות הכל. הם עלו מעט, במתינות. תרחיש האסון שהותווה בפיסקה הקודמת - לא התממש. נמנע (לפחות בינתיים) משבר בענף הבנייה, ומפולת מכאיבה של יזמים. מהי הסיבה לכך? אולי זו העובדה שהיזמים מיהרו להגיב לאיום של ירידת קצב המכירות בהצעה של דרך מימונית חדשה שקסמה לרוכשי הדירות - ה'פריסייל': "קנה עכשיו - שלם רק כשתקבל מפתח". שיטת המימון החדשה הזו, שכוללת גם סיבסוד של תשלומי המשכנתא על-ידי היזמים (הפחתה סמויה של מחיר הדירה), הצליחה כנראה להניע את רוכשי הדירות לבצע עיסקאות רכישה למרות הדגלים האדומים שצצו. אינני בטוח בכך שזהו הסיפור המלא, אבל ברור מנתוני אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר שבשנתיים האחרונות חלק גדל והולך של רוכשי הדירות רוכשים אותן במסלולי ה'פריסייל'. הסדר תשלומים זה אולי לא מגדר את הסיכון הפיננסי (ראו רשימה קודמת שעוסקת בסיכונים של שיטת ה'פריסייל', כאן), אבל הוא מסווה אותו ובינתיים מחלץ את הענף והיזמים ממשבר מיידי. בעולם של 'כדורי שלג' קטלניים - גם זה משהו.

*     *

נחזור למנסחי הכותרות בתקשורת המתריעים על האצה של עליית מחירי דירות. מה כבר כולנו רוצים? מן הסתם - שתהיה עליית מחירים מתונה ומתמשכת. זה טוב לרוכשים - זה מרגיע אותם. זה טוב ליזמים - זה מעודד מכירות, זה מונע הפסדים ובעיקר מצוקות-מימון מחזוריות. זה טוב לבנקים - ערך הביטחונות עולה בהתמדה והלווים נמצאים במצב של נזילות טובה. כלומר: עליית מחירים איטית מונעת רעשים, מחזורים ואולי אף סערות מהענף כולו. אז מדוע התגובה של התקשורת למדד האחרון היא הפעלת צופר אזעקה? מעבר לניפוח כותרות כרוני כאקט שיווקי, אולי קיימת ברקע תחושה כללית שמחירי הדירות בישראל גבוהים מידי, שקיימת בעייה יסודית של דיור בבעלות עצמית, שהדירות מתרחקות מהישג ידם של חסרי הדיור. שמשהו פה "לא נכון". מכאן הדרך קצרה להופעת הצעות פופוליסטיות ותוכניות בומבסטיות להפחתת מחירי הדירות, כאילו יש דרך שבה הממשלה יכולה לגרום לכך שמחירי הדירות בישראל יהיו נמוכים משמעותית. ראינו אותן, את ההצעות השונות (והמתחלפות): הפרטת קרקעות רמ"י, הקלות במיסוי על רכישת נדל"ן, חלוקת הטבות לרוכשי דירות (ובעשורים האחרונים היו תוכניות רבות כאלו), הקמת גופים שישקיעו בדיור להשכרה, ועוד.

אני מציע לחשוב שיש בכל אלו טעות בראיית המציאות. ישראל היא מדינה צפופה, וקצב הריבוי הטבעי הגבוה שלה מכתיב שהצפיפות בה תלך ותגדל גם בעתיד (בניגוד לרוב המדינות המערביות, שהאוכלוסייה בהן יציבה או אף מצטמצמת). לפי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צפויה אוכלוסיית ישראל להגיע בשנת ה-100 למדינה לכ-16 מיליון נפש (לעומת כ-10 מיליון כיום). זה מבשר על תהליך מתמשך של הצטופפות. מגמה זו מחייבת לא רק בנייה נמרצת בשטחים פנויים בתוך ומחוץ לריכוזי האוכלוסייה הקיימים אלא גם "התחדשות עירונית" - מיחזור מלאי מגורים קיים על-ידי תהליכים נרחבים של פינוי-בינוי של משבצות קרקע במרכזים העירוניים העיקריים. 

האם הקצב הקיים של התחדשות עירונית יענה על צרכי הדיור של האוכלוסייה הגדלה במהירות? ייתכן. אבל למדינת ישראל יש רקורד מדאיג בהתמודדות עם בעיות תכנוניות חשובות (פיתוח תשתיות ציבוריות, ניהול מערכות לאומיות כמו חינוך, בריאות ותחבורה, כינון דמוקרטיה ליברלית, הבטחת שיוויון הזדמנויות לדור הצעיר, וכו'), ולכן כדאי לקחת בחשבון שתהליך פינוי הקרקעות להתחדשות לא ינוהל נכונה: הקרקע לבנייה תהיה במחסור הולך ומחריף. התוצאה תהיה התייקרות בלתי-פוסקת של מחירי הדירות בשל עליית מחירי הקרקעות לבנייה - סוג של מחלה כרונית, שגם תמשוך הון ספקולטיבי ל"קזינו הלאומי" שבנינו לעצמנו. 

במציאות כזו, המחשבה שניתן לייצב (או אפילו להפחית) את מחירי הדירות על-ידי מדיניות ממשלתית הממוקדת במחירי הדיור היא אשלייה. עדיף היה לאמץ יעד שונה: לאפשר לחסרי-דיור (בעיקר לבני הדור הצעיר) להגיע לדירה בבעלות עצמית על-ידי מיקוד המאמץ הממשלתי בסיוע לרכישה. זה חשוב כדי למנוע הגירה שלילית של צעירים, זה טוב כדי להעניק הזדמנות כלכלית שווה לבני הדור הצעיר. זה אומר שעלינו להבין שמחירי הדירות עצמם אינם יעד ראוי למדיניות שיכון ממשלתית. זה אומר שהעובדה שמחירי הדירות עלו בממוצע בשנה האחרונה בכ-2% במונחים ריאליים היא ידיעה חיובית - אם בכלל: לא סיבה לכותרת מלהיטה. כי שום כוח שבעולם לא יחתוך את מחירי הדירות בישראל ב-50% (כפי שאולי מקווים הצעירים) למעט תהליך של חורבן מדיני וקריסה כלכלית. אבל אז הבעיה לא תהיה מחירי הדירות.

רשימת אורח: כלכלת ישראל לקראת "היום שאחרי" (6) - דוד בועז, דוב מישור ודורון נחמני*

 פרק 6: סיכום

רשימה זו חותמת את סדרת הרשימות שפורסמה בבלוג זה, שעניינה כלכלת ישראל ב"יום שאחרי". את הניתוחים וההמלצות אנו מייעדים לממשלה שרואה לפניה את טובת המשק ומתמקדת במדיניות הכלכלית הנדרשת לצורך התמודדות עם ההשלכות הכלכליות של המלחמה - לא לממשלה שמנהיגה "כלכלת מקורבים" צינית אפילו בעת מלחמה.  

ברשימה הראשונה ("מבוא", ראו כאן) הראינו שהמשק הישראלי נכנס ל-2023 "ברגל ימין", עם נתונים טובים של  צמיחה, תעסוקה, השקעות ואף עודף תקציבי. אלא שנתונים אלו נשחקו לאחר ניסיון ההפיכה המשטרית בתחילת 2023: בהמשך השנה הורע מצב המשק כתוצאה ממדיניות כלכלית שיעדה העיקרי היה להיטיב עם מקורבים, וכמובן כתוצאה מאירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" שהתרחבה לגבול הצפון וסופה טרם נראה באופק. ברשימה השנייה ("המחיר הכלכלי של המלחמה", ראו כאן) הצגנו את מחיר המלחמה, הסיכונים הפיסקליים שהיא יוצרת, והגירעון הגבוה הצפוי כתוצאה ממדיניות "כלכלת המקורבים" שהממשלה מקיימת גם בזמן מלחמה. ברשימה השלישית ("לקחים מכישלון המדיניות הכלכלית בעקבות מלחמת יום הכיפורים", ראו כאן) הצגנו את לקחי המשבר הכלכלי של שנות ה-70' ו"העשור האבוד", החל מהשבר שנוצר בשל מלחמת יום הכיפורים ומשבר האנרגיה, דרך הכישלון של המדיניות הכלכלית שננקטה, קריסתו של המשק הישראלי ועד להשקתה של "התוכנית לייצוב המשק (1985)" שהצילה את המשק ובנתה תשתית טובה למשק תחרותי, בריא וצומח המשרתת אותנו עד היום. ברשימה הרביעית ("המיצוב האסטרטגי של המשק הישראלי", ראו כאן) הצענו ניתוח אסטרטגי קצר של המשק הישראלי ואת המסקנות הנובעות ממנו: הצורך הדחוף לגבש תוכנית כלכלית כוללת להתמודדות עם המשבר, ההשלכות השליליות שתהיינה להשתהות בגיבוש תוכנית כזו, הצורך בעידוד המגזר הפרטי, הצורך לקיים מדיניות פיסקלית קפדנית שתבטיח תוואי מתכנס ובר-קיימא של הגירעון, ולבסוף - הצורך להנהיג רפורמות שתסייענה להתניע מחדש את תהליך הצמיחה ולמצות את הפוטנציאל הכלכלי הגלום במשק הישראלי. הרפורמות ממוקדות בנקודות התורפה של המשק - בעיקר בהגדלת שיעורי ההשתתפות בכוח העבודה, בהגברת התחרותיות, בהשקעות בתשתיות ציבוריות וכן בביצוע שינויים הכרחיים בתחומי החינוך, הבריאות, התחבורה ועוד. ברשימה החמישית ("מדיניות פיסקלית ל"יום שאחרי"", ראו כאן) הצגנו את המדיניות הפיסקלית הנדרשת, תוך חזרה על הדרישה האלמנטרית לפיה המדיניות הכלכלית צריכה להיקבע על-פי צרכי המשק וטובתו ולא על-פי שיקולים זרים.   

לסיכום הסדרה, נדגיש את הנקודות הבאות:

1. המשק הישראלי מתקרב למשבר כלכלי חמור על רקע הוצאות הביטחון העצומות של מלחמת "חרבות הברזל". מדיניותה הכלכלית הנוכחית של הממשלה פוגעת בסיכוייו של המשק להתמודד בהצלחה עם האתגר, והיא תגרום לפגיעה קשה בכלכלת ישראל. החלפת קברניטי המדיניות הכלכלית היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק. ארועי "העשור האבוד" הראו ששקיעת המשק הישראלי לכדי אסון היתה תוצאה של סירובו המתמשך של הדרג הפוליטי להפנים את המציאות, להקשיב לאזהרות המומחים ולנקוט במדיניות כלכלית שתואמת את האתגר.

2. ההיחלצות מ"העשור האבוד" גבתה מחיר כלכלי-חברתי עצום, גם בגלל הדחיינות הממושכת של מקבלי ההחלטות באותם ימים. דחיית ההתמודדות עם המשבר הכלכלי של היום וגילגולו על הדורות הבאים – אינה נחוצה ואינה מוסרית.

3. המגזר העיסקי הוא הגורם העיקרי - "סוס העבודה" - שיכול להבריא את כלכלת ישראל. לשם כך הוא זקוק לסביבה מקרו-כלכלית יציבה ותומכת, וכזו שתעורר אמון בקרב המימסד הפיננסי בארץ ובעולם. לכשיווצר אמון כזה, חזקה עלינו שהוא יגיע גם אל המשקיעים, אל חברות דירוג האשראי, אל הבנקים ואל המלווים הגדולים. השבת האמון במשק הישראלי ובהנהגתו הם תנאי לכך שהמשק  יחזור לתוואי של צמיחה ויכבוש מחדש את מקומו בצמרת המשקים המפותחים.

4. כדי לממש את תרחיש הצמיחה הממשלה חייבת לנקוט במדיניות תקציבית אמיצה ונכונה. בשלב ראשון עליה לבטל את התקציבים הקואליציוניים, את משרדי הממשלה המיותרים ואת המונח "תקציב דו-שנתי" בנוסחו הנוכחי משום שכל תכליתו היא הגנה על המשך קיום הממשלה באמצעות תרגיל פוליטי נקלה. מדיניות תקציבית אמיצה ורצינית נדרשת לא רק לשם חיסכון תקציבי אלא בעיקר כדי לשדר נחישות ורצינות מצד הדרג הפוליטי ואת כוונתו להתמודד עם המשבר מתוך ראייה כלכלית לטווח ארוך. כך, מעבר למהלך המיידי של ביטול התקציבים הפוליטיים, על המדיניות הכלכלית החדשה להימנע מ"להטוטי קיצוצים" דוגמת "הקיצוץ הרוחבי" שפוגע במידה שווה בהוצאות חיוניות ובהוצאות בזבזניות. קביעת דין אחד לכל הוצאה בתקציב מנציחה עיוותים ובעיקר פוגעת בשירותי הממשלה לציבור שכבר כיום התדרדרו לשפל בתחומים רבים. מדיניות תקציבית אמיצה ונכונה חייבת לא רק לאשר תוספות חיוניות לתקציב הביטחון אלא גם לבצע קיצוצים מתבקשים בחלק מסעיפי תקציב זה על-פי לקחי ה-7 באוקטובר (ראה להלן). בצד ההכנסות, מדיניות אמיצה ונכונה צריכה להימנע מלהתפתות להעלאת שיעור המע"מ, שהיא אמצעי זמין ומיידי להגדלת הכנסות המדינה, או לחילופין לאשר צעד כזה באופן זמני בלבד, כפי שהצענו. שיעור גבוה של מע"מ מסוכן למשק משום שהוא מייקר את המחירים, פוגע בצמיחה, ומעודד את התפתחותה של "כלכלה שחורה". 

5. הכבדת נטל הביטחון - שתימשך ככל הנראה תקופה ארוכה - מחייבת בדק-בית יסודי של תקציב הביטחון בראייה מקרו-כלכלית. בחינה כזו מחייבת הפקת לקחי המלחמה, הגדרה מחדש של תפיסת הביטחון, ובחינה כלכלית-ביטחונית של נושאי ההרתעה וההתעצמות הנדרשת. בחינה של הוצאות מערכת הביטחון היא סוגיה מקרו-כלכלית והיא נדרשת לאור התרחבותה העצומה של המערכת ולאור הקיצוצים הבעייתיים הנדרשים בתקציבים האזרחיים כדי לממנה.  

6. הטיפול בגודלו של "הבור התקציבי" של 2025, המוערך כיום על-ידי משרד האוצר בכ-40 מיליארד שקל, חייב להיעשות לפי המלצת הדרג המקצועי שמציע "צעדי התאמה" שיביאו את הגירעון ב-2025 לשיעור שלא יעלה, לדברי הדרג המקצועי באוצר, על 4% מהתוצר. התנגדות הדרג הפוליטי להמלצות אלה - בעיקר לקיצוצים בהוצאות, להגדלת ההכנסות ממיסים ולהקפאת השכר ומדרגות המס – מבשרת רעות. על הממשלה להבין שלא ניתן לגבש מדיניות כלכלית ראויה תוך כדי פזילה לציבור במהלכים פופוליסטיים.

7. עפ"י חוק התקציב והנהלים הנגזרים ממנו, התקציב ל-2025 אמור היה להיות מאושר בממשלה כבר בחודש אוגוסט 2024 ולהיות מוגש לכנסת לשם דיון ואישור עד דצמבר 2024. בינתיים, מסגרת התקציב טרם הוגשה לממשלה וממילא לא אושרו הצעדים הכרוכים באישור התקציב. הזלזול במחויבותה של הממשלה לגבש תקציב ומדיניות כלכלית כוללת בלוח זמנים ריאלי לא רק מעצים את המשבר אלא עלול להביא להורדות נוספות בדירוג האשראי של ישראל, להמשך בריחת משקיעים ולזעזוע בשוק ההון ובענפי משק נוספים.

8. קרן האור של המשק הישראלי הוא הפוטנציאל האדיר הטמון בו. חלק גדול של המשק נשען על תשתית נרחבת של טכנולוגיה מפותחת עתירת הון אנושי איכותי ומוניטין רב בשווקים היוצרים הזדמנויות לצמיחה. את ההזדמנויות האלה ישיג המשק אם תינתן לו האפשרות להתאושש מהמשבר.

יש לזכור שמשבר הוא גם הזדמנות להתחדשות. עלינו לנצל את המשבר הכלכלי לשידוד מערכות כללי במספר תחומים: 

• חתירה להסדר מדיני עם הפלסטינים

• חתימה על הסכם הגנה אזורי עם המדינות המוסלמיות המתונות בחסות ארה"ב ומדינות נאט"ו

• חתימה על הסכמים לשיתוף פעולה כלכלי אזורי

• שיקום המערכת החוקתית של ישראל

• ייצוב המשטר הדמוקרטי בישראל תוך הקפדה על עיקרון הפרדת הרשויות

• שיקום האמון בין ישראל לבין המימסד הפיננסי ושוקי ההון הבינלאומיים

• הסרת "גיבנות" היסטוריות שיש למשק הישראלי, בעיקר שיעורי השתתפות נמוכים בכוח העבודה, רמת תחרותיות נמוכה, אי-שוויון חברתי, ושירותים ציבוריים ירודים בעיקר בתחומי הרווחה, החינוך, הבריאות והתחבורה 

• הבראת האווירה הפוליטית והחברתית העכורה ששורשיה שחיתות אישית, פוליטית ושלטונית

מדיניות כלכלית ראויה ואמיצה יכולה להיות שרביט הקסמים של הפיכת המשבר הכלכלי הנוכחי לצמיחה מחודשת, תוך הבראה וריפוי חולשותיו של המשק והסתמכות על תשתית הידע, הטכנולוגיה וההון האנושי שלו, שבאמצעותם יצאנו בעבר ממשברים קשים יותר - אל ההצלחה והתהילה.  

*דוד בועז היה בעבר הממונה על התקציבים במשרד האוצר. דוב מישור היה בעבר מנכ"ל משרד המסחר והתעשייה. רשימה זו היא האחרונה בסידרה של 6 רשימות שעניינה גיבוש תוכנית כלכלית למשק הישראלי לשנים הבאות 

על הפקרה

 המוח האנושי מגלה העדפה מובנית

לפני שנים, בעת שירות מילואים בחורף ברמת הגולן, שמענו הרצאה של הרופא הצבאי בנושא כללי ההתנהגות הרצויים בתנאי קור קשים. השאלה היתה מדוע אנו סובלים מקור בעיקר בכפות הידיים והרגליים. הוסבר לנו שמדובר במנגנון הגנה שבנוי במוחנו: כשהמוח מרגיש שגופנו נחשף לקור - הוא מגיב; הוא מצמצם את זרימת הדם לכפות הידיים והרגליים. זה מוזר: הרי זרימת הדם אמורה לשמור על חום האברים; זוהי הסיבה שבגללה אנחנו מנסים להתגבר על הקור באמצעות חיכוך הידיים, או שותים משקאות חמים או אלכוהוליים - כדי להמריץ את מחזור הדם. והנה, המוח פועל בדיוק להיפך - הוא מצמצם את זרימת הדם. צריך להבין: כשהוא מקבל איתות על קור - המוח מקריב את האצבעות. אוטומטית.

מדוע הוא עושה זאת? אולי כי אין למוח מודיעין: הוא איננו יודע שהמשמרת שלנו תסתיים בעוד שעה ונחזור מהעמדה הקפואה לחלל מחומם - הוא פועל באפלה מודיעינית. בעיניו, המשך זרימת הדם לאצבעות ידינו ורגלינו כרוך באיבוד חום הגוף: אברים חשופים מקרינים את החום לאוויר. פרק הזמן שבו נשרוד בחיים בתנאי חשיפה לקור יתקצר ככל שנתאמץ לשמור על חום כפות הידיים. לכן, הוא מחליט להקריב את אצבעות הידיים והרגליים (ובהמשך את מלוא הגפיים) כדי להאריך ככל האפשר את משך ההישרדות שלנו בחיים. בעיניו, מדובר במטרות מתחרות. בהתאם לסדר העדיפות הצרוב בו - הגפיים פחות חשובות מהמערכות האחרות, המרכזיות, של הגוף. הוא מחליט לכן להקריב אותן.

אסטרטגיה

מצבים שבהם קיים סדר עדיפויות המכתיב לנו להקריב כלים מתוך ראיית השיקול הכולל - אינם נדירים. חישבו, לדוגמה, על משחק שח-מט, על הקרבת פיון כדי לשפר את מצבכם בלוח המשחק. צבא, לדוגמה, יכול להחליט על נסיגה משטח המוחזק על ידיו אם לדעתו זה יגדיל את סיכוייו להצלחה אופרטיבית (נסיגה לשטח שבו הוא יוכל ביתר הצלחה להכריע את האויב). זוהי הסיבה שתוכנית ההגנה של צה"ל לחצי-האי סיני למקרה של התקפה מצרית (תוכנית שלא הופעלה בדיעבד במלחמת יום הכיפורים) התבססה על הסגת כוחות צה"ל מקו התעלה כדי לנהל את הקרב העיקרי במרחבי התימרון שממזרח לו, שבהם להערכת צה"ל היה לו יתרון ברור. זוהי גם הסיבה שצה"ל החליט, לאור הצלחת הפלישה המצרית וכיתור חלק מהמעוזים, לאפשר לחיילי המעוזים להיכנע כדי להציל את עצמם ובכך לחסוך מעצמו קרב נואש להצלת המעוזים. זוהי גם הסיבה לכך שהצבא האדום פינה במלחמת העולם השנייה שטחים עצומים (ואפילו חלקים ממוסקווה) כדי לשרוד במלחמה מול הצבא הגרמני האימתני. מטרת ההקרבה הייתה הישרדות.

האופציות של "חרבות הברזל"

שעות ספורות לאחר התקפת החמאס על ישובי הנגב המערבי הכריזה ישראל על מלחמה. אני סבור שלישראל היו למעשה שלוש מטרות-מלחמה - לא שתיים: 1) שבירת שלטונו של החמאס בדגש על חיסול כוחו הצבאי; 2) שחרור החטופים; 3) נקמה בתושבי עזה על מעשי הזוועה שבוצעו בישובי הנגב המערבי. ביום הראשון של המלחמה הוכרזה רק המטרה הראשונה (בניסוח מטרות המלחמה הוגדר רק "מאמץ מירבי לפתרון סוגיית בני הערובה"). כמה ימים מאוחר יותר, עם הקמתה של ממשלת החירום הלאומית, צורפה (באי-רצון) גם המטרה השנייה. המטרה השלישית לא הוכרזה מעולם, אבל היא זו שעומדת כנראה ברקע ממדי ההרג וההרס הנוראים שצה"ל ביצע ברצועת עזה: הכפפות ההומניטריות הוסרו.

הדילמה המיידית שנוצרה בפתיחת "חרבות הברזל" היא שמדובר במטרות מתחרות: המאמץ לשחרר חטופים פוגע במאמץ הצבאי לחסל את החמאס, ולהיפך. זה היה ברור. גם החלוקה למחנות הייתה ברורה (גם אם היא מוכחשת תדיר): ישנו מחנה הרואה בחיסול החמאס את המטרה העיקרית של המלחמה (נוותר כאן על הסיסמאות המזהות את המחנה), ומולו מחנה שמטרתו העיקרית (ואולי אפילו היחידה) היא החזרת החטופים. חוסר היכולת להכריע על קדימות בין המטרות מלווה אותנו כבר קרוב לשנה: בחרנו "גם וגם". רובנו מאמינים עדיין שאנחנו פועלים במקביל להשגת שתי המטרות, ושזה אפשרי. יש לי ספק עד כמה זה היה אפשרי מלכתחילה.

החמאס השקיע מאמץ צבאי ולוגיסטי כביר ב-7 באוקטובר בהשגת 251 החטופים (הוא עסק אפילו בחטיפת גופות!) ובשמירתם מאז - הוא לא הסתפק בהרג. פרט לצבירת קלפי מיקוח לצורך שחרור מחבלים פלסטינים הנמצאים בבתי הכלא בישראל, היה בחטופים אולי ערך כמגן אנושי למנהיגי החמאס מפני תקיפה ישראלית, ובעיקר - הנחלת כישלון תדמיתי צורב לישראל. ואכן, למרות שב-7 לאוקטובר נרצחו ונהרגו קרוב ל-1,200 ישראלים - פרשת 251 החטופים הפכה לפצע המדמם העיקרי של החברה הישראלית. הוא מדמם עד היום.

אם אמנם האופציה של "גם וגם" אינה ניתנת להשגה - הבעייה העיקרית של ישראל בתחילת המלחמה הייתה לבחור בין המטרות. אילו המטרה שהיינו מציבים לעצמנו היתה שחרור החטופים - ייתכן שכל התמרון הקרקעי (שהחל רק כשבועיים לאחר ה-7 באוקטובר) היה מיותר, לפחות בשלב הראשון: אפשר היה לנהל משא-ומתן שממוקד כולו במאמץ לשחרור החטופים מבלי להיגרר למהלך קרקעי נרחב. זה היה כנראה כואב, זה היה משפיל, זה היה דורש מאיתנו להתגבר על תחושות הזעם והנקם, והיינו צריכים כנראה לשחרר אלפי מחבלים מכל הסוגים מהכלא הישראלי. אבל המטרה הייתה ברורה: להחזיר את כל מי שניתן, חי או מת. לשלם את המחיר הבלתי-נמנע. את המערכה להשמדת כוחו הצבאי של החמאס אפשר היה לדחות לעיתוי אחר, נוח יותר לישראל (צבאית ומדינית) מבלי לאיים על הסיכוי להשגת היעד - שחרור החטופים. מן-הסתם, גם הזירה הבינלאומית שבה פועלת ישראל הייתה מתפתחת אז לכיוון שונה, לפני ההרג וההרס שהתמרון הקרקעי הותיר ברצועה - הרבה פחות עויינת, אולי אפילו נרתמת אקטיבית למאמץ השחרור.

לחילופין, אילו מטרת המלחמה שהיינו מציבים לעצמנו ב-7 באוקטובר היתה לחסל את החמאס (צבאית ושלטונית) - היינו צריכים כנראה לפעול אחרת: לצאת לתמרון קרקעי נרחב, מקיף, לאורך כל רצועת עזה. יכולנו אז להנחית מכה צבאית קשה, מהירה, שמטרתה אחת: הכרעה. זה היה ניתן להשגה: לפי הערכתו של אהוד ברק בעדותו בפני ועדת החקירה האזרחית לאסון ה-7.10, ביחסי הכוחות שבהם היה מדובר ניתן היה להכריע את המערכה כנגד החמאס בתוך שבועות לכל היותר. מן-הסתם, סדר ההתקפה הצבאית היה צריך להיות שונה: במקביל ולא בשלבים, לא בתנועה מדורגת מצפון הרצועה לדרומה, ואולי תוך כיבוש ציר "פילדלפי" תחילה כדי להטיל על החמאס מצור לוגיסטי אפקטיבי. מערכה קצרה היתה חוסכת לנו את גיוס המילואים הארוך בהיסטוריה של ישראל, שבנזקיו העקיפים (חומריים ונפשיים) עוד לא נוכחנו. במקום זאת נגררנו למלחמה מורכבת, איטית, מהוססת, שמנסה לשווא לאזן בין מטרות מתחרות. נקלענו למלחמת התשה ארוכה, קשה לצה"ל ולעורף האזרחי, מבלי שהשגנו הכרעה צבאית ומבלי שהצלחנו לשחרר את החטופים, ובתוך כך ישראל איבדה תמיכה בינלאומית חשובה (עד כדי בידוד בינלאומי) ונקלעה לסיכון ממשי של התלקחות מלחמה איזורית שחייב את ארה"ב לשלוח כוחות צבאיים עצומים לאזור. ובדרך לניצחון שלא הושג עדיין בדרום, צפונה של ישראל נטוש ומופקר לתוקפנות מצד חיזבאללה, והחברה הישראלית נקרעת והולכת סביב הוויכוח הפנימי.

על הקרבה ועל הפקרה

הקרבת הפרט למען הכלל מוצדקת אולי (מוסרית) כשמדובר בהישרדותו של הכלל. אבל אם אין מדובר בהישרדותו של הכלל - ובמלחמת "חרבות הברזל" לא היה מדובר לרגע בסכנה קיומית למדינת ישראל - מהי ההצדקה להחלטה להקריב חיי פרט? שליטה בנכס קרקעי זה או אחר? השאלה האמיתית שעמדה בפני ישראל בבוקר ה-7 באוקטובר (מעבר לשלב ההכרחי של טיהור השטחים והישובים שנכבשו על-ידי החמאס בהתקפת הפתע על ישובי הנגב המערבי) היתה בחירת מטרת המלחמה: חיסול החמאס, או שחרור החטופים. זו איננה החלטה כלכלית, כזו שבה מדברים על "מחירים". בחברה לוחמת, כזו שהסולידריות ושותפות הגורל הן נשמת-אפה, כזו שבניה מחרפים את נפשם למענה, העיקרון צריך להיות שכל אדם חשוב, שהיוצא לקרב בשליחות המדינה יודע מראש שהמדינה גם תצא לקרב עבורו, שמדובר בהדדיות, ש"כל ישראל ערבים זה לזה". כי אם לא כך, והחברה הישראלית היא בעצם חברה אינדיבידואליסטית שבה גורלו של כל פרט תלוי רק בו ואין לו רשת הגנה חברתית שתגן עליו בנופלו - מהו המניע להתנדבות, לחירוף הנפש החד-סיטרי? מהי בכלל הסיבה להמשיך להשתייך לחברה כזו שאין בה "ביחד", שמציעה לפרטים פחות טובות הנאה חומריות ודמוקרטיות מחברות (מדינות) אחרות? האם שותפות הגורל שבינינו היא רק רטרואקטיבית? לכן, מרגע שהבנו שאין מדובר באיום קיומי על ישראל - מטרת המלחמה היתה צריכה להיות שחרור החטופים - לא כמטרת משנה, לא כ-"מאמץ מירבי" שאיננו מחייב דבר מעבר להשתדלות, אלא המטרה העיקרית. כי באין שאלה קיומית של ישראל - לא מדובר עוד על הקרבה של החטופים אלא פשוט על הפקרתם.

בימים הראשונים של המלחמה גם אני הייתי מוצף רגשות זעם ונקמה ככל שנחשפו פרטי הטבח בישובי הנגב המערבי. חשבתי אז שהמטרה העיקרית של צה"ל צריכה להיות חיסול אחת-ולתמיד של החמאס, ושנוצרה הזדמנות היסטורית להסיר את האיום הצבאי מדרום ובכך אולי גם לפתוח דרך לקראת פתרון מדיני באזור. למרות שכאבתי את כאבם של החטופים ובני משפחותיהם - עברה בי מחשבה שזהו מחירו הנורא של הכישלון הצבאי של ה-7 באוקטובר, ושההסכמה להיכנס למשא-ומתן מול החמאס על גורל החטופים תהווה כניעה לסחיטה מצד החמאס והדרך הבטוחה לכישלון צבאי ומדיני מוחלט של ישראל. שהדרך לחיסול החמאס מחייבת אותנו לצאת לקרב בשיניים חשוקות, להתגבר על הכאב ולא לתת לחמאס להשתמש בחטופים כאמצעי לסיכול המאמץ הצבאי של ישראל. כי זו הרי מראש היתה מטרת החטיפה: להכתיב לנו את מהלך המלחמה, להגביל את יכולתנו לפעול ולוודא שלא נצליח בה.

חזרתי בי. טעיתי. וזה לא קשור להתבקעות הפוליטית של החברה הישראלית סביב המלחמה או להבנה שבעיני הקואליציה הפוליטית הנוכחית שאלת החטופים איננה אלא "רעש" מטריד. זו תובנה אחרת: אין לנו תקומה כחברה אם נפקיר את אנשינו. גם אם נהרוג, נשמיד, נאבד, "ננצח" את החמאס - הדמות שתשתקף מולנו במראה לא תהיה עוד מדינת ישראל. והחוזה שבין הפרט והחברה על מסירות וערבות הדדית - לא יהיה קיים עוד. ואז תדע כל אם עברייה שהיא מפקידה את גורל בניה בידי מנהיגים שאינם ראויים לכך, שאינם נוטלים על עצמם אחריות אמיתית לגורל בניה, שבעיניהם יש לבניה תג-מחיר סופי.

ומה הלאה?

במלאת 11 חודשים למלחמה אנחנו כבר לא נמצאים באותו מקום תודעתי שבו היינו ב-6 באוקטובר. אנחנו בוגרי כישלון צבאי מחפיר ב-7 באוקטובר וכישלון מתמשך בניהול המלחמה מאז. אנחנו לכודים במלחמה שאין לה סוף ידוע ולא תוחלת. רובנו כבר הפנים שאין לנו כיום אופציה "לנצח", וגם אין לנו אופציה צבאית לשחרר את החטופים - אין דרך לסיים את פרשת החטופים אלא בהסכם עם החמאס. אנחנו רואים שבעוד שהדחף הנמשך להגיע להכרעה צבאית של החמאס אינו נושא פירות - הוא מקרב אותנו קירבה מסוכנת להתרחבות העימות הצבאי לחזיתות נוספות, בלבנון וביו"ש. אנחנו ערים לכך שהמפלצת של מלחמה אזורית כבר הרימה את ראשה, ושבמלחמה כזו ישראל לא תוכל לפעול עצמאית אלא תיאלץ להסתמך על בנות-ברית מערביות. אנו מבינים גם שבהתעקשות על "ניצחון מוחלט" ברצועת עזה אנו מרחיקים את הסיכוי להתגשמות התוכנית האמריקנית האסטרטגית של יצירת ברית הגנה אזורית במשותף עם מדינות מוסלמיות מתונות ובחסות מדינות המערב. ומעבר לכל אלו, התחלנו להפנים שהמשא ומתן לשחרור החטופים אינו מתנהל בין ישראל לחמאס אלא בעצם בתוך ישראל, כשממשלת נתניהו היא הבלם לכל סיכוי להשגת הסכם.

נראה שאין כמעט סיכוי שיושג הסכם בין ישראל לחמאס שיאפשר את הפסקת הלחימה ושחרור החטופים: שני הצדדים - ממשלת ישראל והנהגת החמאס - אינם מביעים עניין בכך. אם בכל זאת נרצה להגיע להסכם כזה - אנחנו נידרש להכריח את הממשלה: להביא להכרעה ציבורית בתוך ישראל. זה יחייב אותנו לפעול - ליצור התנגדות אזרחית המונית למדיניות הממשלתית בנושא המשא ומתן. זה יהיה קשה, מן-הסתם: אנחנו נואשם בתמיכה בחמאס ובחוסר-נאמנות למדינה. זה לא צריך להרתיע אותנו: אי-אפשר להשיב את החטופים אלא בהסכם עם החמאס, והשעון של הסכם זה קובע כמה מהם ייוותרו בחיים. 

הסכם להשבת החטופים איננו אחת מהאופציות שבפני ישראל - זהו מהלך הכרחי. בלעדיו לא תהיה לנו תקומה כחברה סולידרית.