רשימת אורח: למה אפשר לצפות מנשיאותו השנייה של טראמפ? - אבנר סידי*

 

לקראת הקדנציה השנייה של הנשיא טראמפ מתבקשת הערכת מצב. זו חשובה לא רק להערכת סיכויי הצלחתו הכוללת של טראמפ אלא גם להבנת השלכות אפשריות לגבי ישראל והמזרח התיכון. 

א. בניית הממשל החדש של טראמפ

אפשר כבר להבחין בשלושה כיוונים וצורות פעולה:

1.   כוחניות -- בתקופת כהונתו הראשונה טראמפ היה Outsider, ולא הראה כללי התנהגות מקובלים של פוליטיקאי. במהלך השנים הוא הגיע לשליטה מוחלטת במפלגה הרפובליקנית. השליטה המוחלטת מהווה אבן-דרך לבניית הממשל החדש שלו.

2.  נאמנות ומחויבות אישית -- העיקרון המנחה לשיבוץ בעלי התפקידים בממשל שלו הוא נאמנות ומחויבות אישית - לא התאמה לתפקיד. לדוגמה, נציין את הבחירה של מספר אישים: ג'וניור RFK לשר הבריאות,  Matt Gaetz לתובע הכללי, ו- Pete Hegseth  לשר ההגנה.

3.  שינוי מסלול, התאמת דרך מחדש וחשיבה מחוץ לקופסא – טראמפ הראה לנו שוב את הצד הבלתי צפוי שלו, והפעם זו יכולתו להשתפר, לתקן מסלול מחדש, או להתאים את עצמו לצרכים או בעיות פנים-אמריקאיות אליהם נחשף בעקבות החלטותיו הראשונות. דוגמא לכך הן החלפת מועמדותו של מאט גץ, ש"נפלה", במועמדת מאד ראויה Pam Bondi (התובעת הכללית של מדינת פלורידה). דוגמה אחרת לדרכו החדשה בנושאי חוץ-אמריקאיים היא הניסיון לחשוב "מחוץ לקופסא" לצאת מ"כליאה" מחשבתית במעגל של פרדיגמות, כמו הצעותיו ה"מופרכות" לכאורה בנוגע לפינוי תושבים, בנייה מחדש או קיצור שלבי המו"מ בנוגע לרצועת עזה.

ב. מימוש הבטחות

כאשר מנסים לנבא את מהלכיו העתידיים של טראמפ - פוליטיקאי בלתי צפוי עם נטייה ברורה לפעול בתור Disruptor ("משבש", או "מזעזע") – יש לצפות שיחתור לקיים הבטחות שנתן בתקופת הבחירות ובמהלך תקופת נשיאותו הראשונה. עקרון זה הדריך אותו בעבר, ומבדיל אותו משאר הפוליטיקאים, הרפובליקנים או הדמוקרטים. אפשר להעלות על הדעת מספר הבטחות:

1.    הורדת מיסים, הגברת ייצור עצמי, והעלאת היטלים במסגרת הרפורמה של תכנית כלכלית --  טראמפ כבר הצהיר על כוונותיו להורדת מיסים, הסרת הגבלות וסייגים (Regulations), הגברת ייצור עצמי (תעשיית המכוניות), ניצול מקורות אנרגיה קיימים (ולאו דווקא "נקיים") והעלאת היטלים על יבוא מתחרה. הבעיות הצפויות בנושא היטלים נעוצות לא רק בהטלתם על סין, מה שעלול לגרום למלחמת-סחר קשה בין שתי המעצמות ולנזקים הדדיים, אלא גם בזעזועים אשר ינבעו מהפרת הסכמי-סחר קיימים עם מקסיקו וקנדה. מצד שני, יתכן שהצהרות בעניין היטלים נועדו להציג עמדת-פתיחה למיקוח מחודש, כפי שכבר קרה עם מקסיקו וקנדה.

2.   הגבולות וההגירה הבלתי חוקית – ההגירה הבלתי-חוקית הפכה בשנים האחרונות ל"רעה חולה" של החברה האמריקאית עם שיא הגירה שכבר עבר את זה שנקבע לפני כ-100 שנה (ראו רשימה קודמת שלי בנושא ההגירה כאן). היא גם הפכה לנושא הכאוב השני בחשיבותו במערכת הבחירות האחרונה. טראמפ כבר הצהיר על כוונותיו להגביל מחדש את ההגירה הבלתי-חוקית, ויותר מזה – על כוונתו לבצע גירוש המוני מסודר של המהגרים הלא-חוקיים. הבעיה היא שמבצע כזה, אם יתבצע, יצטרך לטפל בגירוש בסדר גודל של 5 מיליון מהגרים (מספר הלא-חוקיים בשנתיים האחרונות, לפי מפקד ממשלתי) (כאן). יש להזכיר שמדיניות ההגירה של טראמפ בשנה האחרונה לכהונתו הראשונה הצליחה להשתלט על גל ההגירה הבלתי חוקית בשורה של פעולות שכללו הפעלה של משטרת ההגירה, מימוש ההגבלות שאפשרו לו החוקים הקיימים, הסכמים עם מקסיקו לשליטה על הגבול, ובנייה של החומה בגבול מקסיקו. לעומת זאת, הפעולות בהן נקט הנשיא ביידן הביאו למצב של "התפוצצות" מחודשת של הסתננות שיצאה משליטה עם קצב שעלה והתגבר ב-2023 ל-3 מיליון מהגרים לא-חוקיים בשנה - שיא של כל הזמנים.

3.   מלחמה ושלום – טראמפ כבר הצהיר על העדפתו שכל המלחמות במזרח התיכון ובאירופה תסתיימנה עוד לפני תחילת כהונתו. הימנעות ממלחמות בכלל, שלום עולמי וסיום מלחמות, החזרת חטופים ובעיקר סיום מלחמת עזה העקובה מדם – תואמות לא רק את שאיפתו האישית למורשת ולפרס נובל לשלום, אלא בעיקר את כוונות ה"בדלנות" האמריקאית אשר לאורך ממשלים שונים מנסה להימנע מהתערבות פיזית בסכסוכים בינלאומיים.

4.   צמצום הוצאת משאבים מחוץ לגבולות ארה"ב - היא לא רק חלק מתסמונת ה"בדלנות" האמריקאית, אלא גם ניסיון לחסוך בהוצאות ולשתף את הארצות הנוגעות בבעיות או סכסוכים שמעבר לים במימון הוצאות הביטחון. הדוגמאות נוגעות להשתתפות מדינות אירופה במימון נאט"ו, ולצמצום המימון של הוצאות המלחמה באוקראינה.

5.   בדלנות (Isolation) אמריקאית - הבדלנות אשר מדגים טראמפ ( "America First", או "אמריקניזם" בניגוד ל"אינטרנציונליזם" או "גלובליזם") שונה מאותה בדלנות שהפגין הממשל הדמוקרטי של אובמה-ביידן. זו אינה בדלנות שמקורה באידיאולוגיה הליברלית של אי-התערבות (ראו רשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון [כאן]), אלא בדלנות מסוג רפובליקני הנעוצה במנהיגות "אמריקה הגדולה" (MAGA= Make America Great Again), השואפת למנהיגות לאו דווקא "נאורה" אלא מתנשאת, כאילו "נייטרלית" (עוד מאז הנשיאים וושינגטון, ווילסון ורוזוולט), כשהיא שולטת על גרורותיה (ובעיקר בשכנותיה הקרובות) ודורשת מהם לסיים סכסוכים בכוחות עצמן, בהוצאות שלהן, תחת מרות או שליטה אמריקאית, ובמינימום השקעת משאבים או דם אמריקאי [כאן]. בדלנות זו מתבטאת לא רק בהתרחקות מסכסוכים חיצוניים אלא גם מהסכמים כמו הסכמי גרעין (איראן), סחר (קנדה, מקסיקו וסין), הגנה (נאט"ו), ואפילו הסכמי אקלים. מצד שני בדלנות מתנשאת כזו מביאה את טראמפ לחתור להשתלטות (לפחות כלכלית) על נתיבי סחר בינלאומיים (כמו גרינלנד ותעלת פנמה). 

6.   מלחמת חורמה בסיאוב ושחיתות ממשלתית – טראמפ הביא איתו לשלטון את נקמת ה- Outsiders - הגורמים הנמצאים מחוץ לפוליטיקה של ה"ביצה" (Swamp) "המלוכלכת" והלא-יעילה של הממשל בוושינגטון, בשם ה"יעילות" עם הקמת משרד מיוחד (DOGE -  Department of Government Efficiency) בראשות מאסק וראמרסוואמי. בתחום טיפולו של משרד זה אפשר לכלול  טיפול ברעות חולות של ממשל וושינגטון מסואב כמו: מלחמה בשחיתות ובהכנסת גורמים פוליטיים למנגנוני הביטחון (FBI, CIA); קיצוץ בכוח אדם, פקידות, ותקציבים פדרליים; הפסקת התערבות פוליטית במערכת המשפט, הגשת אישומים ועריכת משפטים פוליטיים והתנהגות של מדינת-משטרה Deep State; הפסקת מתן מחילה "מקיר לקיר" =  Blanket Pardons למקורבים ובני משפחה וחנינה המונית לפושעים, רוצחי שוטרים ורוצחי-המונים (Mass Murderers); ואפילו מלחמה בהסתרת האמת  ע"י המערכת הממשלתית כמו חשיפת גילויי ועדה "מפקחת" (Oversight) של הסנאט הנוגעת לגורמים או המקור מסין למגפת הקורונה [כאן], חשיפת מידע מוסתר מהציבור בנוגע לסיכוני החיסונים (כפי שהעיד צוקרברג), פתיחת והסרת איסור פרסום של דיווחים סודיים החל ב-UFOs (צלחות מעופפות), וכלה במסמכים הקשורים לרצח הנשיא קנדי, רוברט קנדי ומרטין-לותר קינג.

ג.     התייחסות ספציפית למזרח התיכון

כל תחזית היא שילוב של משאלת לב וזיכרון העבר. אם נזכור את העבר, מדיניות הממשל הקודם של טראמפ הביאה לתוצאות צפויות ובלתי צפויות במזרח התיכון, בזמן קצר יחסית של ארבע שנים. המיוחדות במדיניות של ממשל טראמפ הראשון לגבי המזרח התיכון כבר הובאה ברשימה קודמת שלי בנושא מדיניות הממשל במזרח התיכון [כאן]: בעקבות מדיניות העבר, אפשר לצפות לפחות שישה כיוונים בתקופת הממשל החדש של טראמפ:

1.   האסטרטגיה הבסיסית תהיה בנויה על תועלתנות והיא חסרת אידיאולוגיה לחלוטין ופועלת לקרב בעלי אינטרסים דומים לארה"ב ללוחמה בטרור, ולקידום הסכמי שלום שבבסיסם "תועלת" הדדית והיא משותפת כלכלית או מדינית לכל הצדדים. 

2.   אבן הפינה השנייה במדיניות טראמפ היא הבדלנות מהסוג הרפובליקני (כמתואר לעיל), עם חיזוק בעלות ברית, ומילוי כל ההתחייבויות להן (מבחינת אספקת נשק, הגנתי וגם התקפי), בתנאי שלא יצריכו או יכללו התערבות אמריקאית פיזית. עם זאת, בדלנות זו מכוונת ל"שליטה מרחוק" על כל בעלות הברית, אזורי סכסוך, ואפילו מעין "השתלטות" כלכלית-ארגונית (לא צבאית). דוגמה לכך משמשת הצעתו בנוגע לפתרון רצועת עזה.

3.   העדפת ישראל והציר הסוני –  בעבר חוזקה התמיכה בבעלי ברית בכלל ומילוי כל ההתחייבויות לישראל בפרט באמצעות בניית הסכמי שלום סביב ישראל. בנוגע לציר הסוני-שיעי, נעשתה בניית חיבור בין העולם הסוני לישראל כנגד הציר השיעי  תומך הטרור. כל זה נעשה על בסיס תועלתנות ולאו דווקא ממניעים דתיים או ליברליים. בנקודה זו נכללת גם בחירת האישים לממשל הנוכחי שהם אוהדי ישראל (כמו מ. האקבי לשגריר בישראל, מ. רוביו לשר החוץ, וא. סטפניק לאו"ם). בעבר נוצר מצב של בידוד איראן ו"חניקתה" ע"י סנקציות כלכליות, עם התחייבות פומבית למניעת "גרעין" (לעולם - לא רק לתקופה מוגבלת). השאיפה כיום היא לחדש מצב זה ביתר-שאת בתוספת איום בתמיכה (בציוד או בהגנה) של צעדים צבאיים התקפיים מצד ישראל.

4.   חידוש מלחמת חורמה וחוסר סובלנות לטרור -- מלחמה בטרור בכל התחומים, שמקורו בציר השיעי, כמו חמאס, חיזבאללה, החות'ים. נצפה לניסיון לחזור על הצלחות עבר של קטיעת ראשי הטרור, כמו חיסול המדינה האיסלאמית, חיסול בגדדי, חיסול סולימאני.  

5.    סיום סכסוכים לפי עקרון ה"גזר" או "קח ותן" -- עם מחויבות לסיום סכסוכים חיצוניים המהווים גורם "מטריד" או מטה-תשומת-לב מבחינת צרכי-פנים של ארה"ב. כאן משתלבת מחויבות זו עם הפגנת מחויבות כלפי אישים וקהילות "נאמנים" שעזרו לו להיבחר בכלל (כמו מרים אדלסון) וכן במדינות "המתנדנדות" (כמו הקהילה המוסלמית במדינות מישיגן וויסקונסין) מצד אחד, עם מחויבות אישית מוגבלת למי שבעיניו לא עזר לו במיוחד להיבחר (היהודים בארה"ב או נתניהו) מצד שני. כאן אפשר לכלול ולהבין את תוכניותיו הגרנדיוזיות ליישוב מחדש של פליטי-עזה בארצות מוסלמיות אשר יתוגמל כראוי בעבור הסכמת אותן מדינות לכך.

6.   ה"שוט", ה"מקל-גדול" או הענישה -- איום ב"שוטים ועקרבים" או Big Stick policy שהנהיג עוד במאה הקודמת הנשיא תיאודור רוזוולט (1901-1909) למי שאינו משתף פעולה, כולל התערבות פוליטית "פנימית" במדינות שאינן נכנעות לתכתיב האמריקאי – אומצו לפחות מילולית ע"י הנשיא טראמפ . בדומה לאיום טראמפ על נשיא קנדה טרודו בהפיכת קנדה לפרובינציה אמריקאית, הוא איים גם בנושא המזרח התיכון ב"גיהנום" שיכול להיות מופנה גם לנתניהו והצד הישראלי במקרה שאינו משתף פעולה. כאן המקום להזכיר את ציטוטו של טראמפ ברשת החברתית שלו שהעלה את דברי פרופ' Jeffrey Sachs במטרה להזהיר ולהשחיר את נתניהו לבל יגרור את ארה"ב למלחמות לא-רצויות לה. יש לציין שעקרון האיום ב"ענישה" יכול להיות משולב גם עם עקרון משא-ומתן ("קח ותן"), וחשיבה "מחוץ לקופסא" (ראה לעיל). 

לסיכום – אי אפשר להוציא מחשבון שאם ריסון, סילוק או "ענישת" החמאס תהיה בלתי-אפשרית - יופנה הזעם והלחץ של הנשיא האמריקאי לשותף הישראלי כדי שזה "יתיישר" לפי הצרכים האמריקאיים. כמו כן, אין ספק שהיחס לישראל יהיה על בסיס  "קח ותן" ותועלתיות, ולאו דווקא על בסיס אהדה למפעל הציוני. מצד שני, אסור לנו גם לשכוח: שיקום עזה "ביום שאחרי ללא חמאס" או אפילו פינוי פליטי-עזה, יהיה מושפע בעיקר מרצון המדינות המשקמות ונותנות המימון להיפטר מהחמאס כגורם מרכזי בעזה ולפתור את בעיית הפליטים, ופחות משאיפות הגורמים הישראלים או אפילו תמיכת ולחץ הנשיא האמריקאי.

* פרופ' (אמריטוס) סידי הוא רופא שבילה תקופות ארוכות בארה"ב

כמה מילים חיוביות על הצעת הנשיא טראמפ

 

הצעתו המפתיעה של הנשיא טראמפ לפנות את רוב התושבים מרצועת עזה לצורך שיקום כלכלי (הקמת "ריביירה") גררה תגובות בינלאומיות נרחבות. רובן מביעות התנגדות ל"טראנספר" - כך זה נתפס - בשל זכותם של הפלסטינים להישאר ברצועת עזה. הביקורת הנזעמת טוענת שלא מדובר בתוכנית סדורה שגובשה על-ידי אנשי מקצוע אלא ב"שליפה מהמותן" של הנשיא שאין לה היתכנות מעשית. ואמנם, נראה שמדובר יותר בזריקת רעיון גולמי מאשר בחשיפת תוכנית מדינית קיימת. אלא שאין בכך כדי להמעיט מחשיבות האירוע: עצם ההצעה היא הכרזה על ההכרח למצוא מוצא מהמילכוד הקיים. היא מאתגרת את החשיבה הקיימת.

אני סבור שקיים רק פתרון אחד לסכסוך הארוך שמתקיים במזרח התיכון: הסכם איזורי בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות בחסות ארה"ב. הסכם כזה ישנה את פני המזרח התיכון: הוא יכלול הסכם שלום ראשון בין מדינת ישראל לכלל מדינות הליגה הערבית, הוא יאפשר לעצור את תהליך ההתגרענות של איראן באמצעים מדיניים וללא התנגשות אלימה, הוא יסייע למשטרים של מדינות האיזור להתגונן מפני תהליכי הקצנה של קבוצות איסלמיסטיות רדיקליות, והוא יכניס את מדינות האיזור תחת מטריית הגנה אמריקנית. ובעיקר - הסכם כזה מחייב לסיים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בהסכמה על-ידי יצירת תוואי מוסכם להיפרדות ולהקמת יישות מדינית פלסטינית עצמאית. הוא יאפשר לסיים את מלחמת מאה השנים.

הבעייה היא שלמרות שהפתרון הזה נראה מחויב המציאות - הדרך אליו נראית חסומה: היא חסומה על-ידי שאיפות חלק ניכר מהציבור הישראלי לשליטה בכל חלקי ארץ ישראל (לרוב בשם תביעות לבעלות יהודית, אבל גם בשם נימוקים ביטחוניים), והיא חסומה על-ידי תביעות פלסטיניות סימטריות, והסירוב הפלסטיני להשלים עם קיומה של המדינה היהודית ולוותר על "זכות השיבה" של פליטים פלסטיניים לתוך שטח "הקו הירוק". כך, למרות החתימה החגיגית על הסכמי אוסלו והפינוי החד-צדדי של ישובי גוש קטיף - הדינמיקה באיזור בשלושת העשורים האחרונים איננה מתכנסת לרגיעה ולנורמליזציה: השתלטות אירגון החמאס על רצועת עזה, היחלשותה בעליל של הרשות הפלסטינית, הטרור הבלתי פוסק והריטואל של מבצעים צבאיים של צה"ל ברצועת עזה יצרו מציאות אלימה יציבה, מאיימת ורוויית-דמים. נותרנו עם מה שנראה לנו כתחליף, כרע במיעוטו: "ניהול הסכסוך" והמב"מ כתפיסת ביטחון. ואז הגיע הפיצוץ של ה-7 באוקטובר וטרף את הקלפים.

בתגובה להתקפה הקרקעית על ישובי העוטף וההתקפה הרקטית על כל שטחי המדינה יצא צה"ל למערכה קרקעית נרחבת במהלכה הוא כבש והרס את רוב רצועת עזה. האם כיבוש הרצועה פתר את בעיית הביטחון של ישראל? 16 חודשים לאחר מכן, ישראל לא השיגה הכרעה צבאית. בהעדר הצעה ישראלית לתוכנית מדינית ל"יום שאחרי" שהיתה מאפשרת את העברת השליטה האזרחית ברצועת עזה לידי קואליציה בינלאומית כלשהי - החמאס נותר השליט בפועל. כיון שכך, צה"ל עדיין אוחז ברצועה, ותושבי הנגב המערבי אינם יכולים עדיין לשוב לבתיהם בביטחון. ישראל מתקשה להגיע להסכם עם החמאס לגבי החזרת כל החטופים כיון שהתנאי שלו הוא פינוי מלא של כוחות צה"ל מרצועת עזה, מהלך שאיננו מקובל על חלק ממפלגות הקואליציה. לפיכך הגענו למבוי סתום, שאולי בעצם היה צפוי מראש: מטרותיה של ישראל במלחמת "חרבות הברזל" - מיטוט החמאס והחזרת החטופים - הן מטרות מתחרות; הן מוציאות זו את זו. החזרת החטופים מחייבת כנראה את ישראל להסכים לסיום המלחמה, להסיג את צה"ל מרצועת עזה, ולהותיר את הרצועה לשלטון החמאס. לא ניתן גם לשחרר את החטופים וגם להבטיח שרצועת עזה תזכה לשלטון של גוף מוסכם שאיננו אירגון טרור, שרק הוא יאפשר מעבר ליישום השלב הבא של ההסכם - שיקום כלכלי של הרצועה. ככל הנראה, ממשלת נתניהו לא תסכים לבצע את השלב השני של ההסכם עם החמאס המחייב את צה"ל לנסיגה מלאה מהרצועה, והחמאס לא יסכים לשחרור כל החטופים ללא הכרזה על סיום המלחמה ונסיגת כוחות צה"ל. אבל אם כך - אין לכאורה אפשרות להגיע להסכם איזורי. מה ניתן לעשות?

כאן נכנסת הצעתו של הנשיא טראמפ. לא מדובר בתוכנית מגובשת - מדובר בניסיון לקעקע את קירות המבוי הסתום על-ידי הנחה על השולחן של צורת חשיבה שונה. מדובר בניסיון להיחלץ ממשחק סכום-אפס שבו אנחנו שרויים, משחק שבו הצלחתו של צד אחד מחייבת ויתור של הצד האחר, והגדרת סוג אחר של משחק. מדובר בהצעה שפורצת אל מחוץ לקופסא, שמאתגרת את הנחות היסוד המקובלות, אלו שמכתיבות את הימשכותו של משחק סכום-אפס. 

התגובה הרפלקסיבית השלילית להצעתו של הנשיא טראמפ היא סירוב לוותר על הנחות היסוד שהובילו אותנו למבוי הסתום, היא קידוש של הקיר שחוסם אותנו. וכדי להבין זאת אין צורך לחטט בפרטי הצעתו ולהצביע על אי-סבירויות או אפילו אי-היתכנות. רצועת עזה היא מכלאת פליטים אדירה שנוצרה בעקבות מלחמת 1948 והיא מהווה בעייה בלתי-פתירה בעליל. מצריים לא מיזגה את הרצועה לתוך שטחה ולא קלטה את הפליטים הפלסטיניים לתוכה בהסכמי שביתת הנשק של 1949. העצרת הכללית של האו"מ הנציחה את מעמדם המיוחד של התושבים באמצעות הגדרתם כפליטים נצחיים ובניית סוכנות נפרדת עבורם (אונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטי פלסטין במזרח הקרוב) שיוצרת תלות כלכלית ארוכת שנים ומנוונת. ישראל, ברגע של ליקוי מאורות, כבשה את הרצועה (1967) ושלטה בה כמעט 40 שנה, גם לאחר שנחתם כבר הסכם השלום עם מצרים. במסגרת הסכמי אוסלו (1993) נראה היה שנוצרה יישות פלסטינית עוברית בשטחים המוחזקים (יש"ע) שניתן לפתח אותה לכדי יישות מדינית עצמאית, אבל סרבנות ישראלית ונסיגה חד-צדדית מרצועת עזה (2005) הובילה בסופו של דבר לאובדן השליטה של הרש"פ ברצועה ולעליית החמאס (2007). מאותו רגע, החל תהליך חימוש של הרצועה לקראת עימות צבאי עם ישראל. המחשבה הצבאית שניתן להכיל את החמאס התרסקה ב-7 באוקטובר, ואיתה התקווה לדו-קיום שליו בנגב המערבי. הבעייה איננה רק צבאית: בעשור וחצי האחרונים הטילה ישראל סגר על רצועת עזה, וכיום מדובר ביישות שאין לה היתכנות ואופק כלכליים. רצועת עזה היא מחנה צבאי אחד גדול, שמתפרנס בעיקר מתרומות ומכספי טרור, שעסוק בהתבצרות ובייצור נשק ותחמושת, שרמת החיים החומרית בו ירודה ומערכת החינוך שלו מתמקדת בהכשרת נוער לשנאת ישראל ולמשימות טרור. זהו איזור אסון אנושי שבתוכו חיים למעלה משני מיליון פלסטינים בתנאי מחייה מחפירים והוא מהווה מחסום עבור החלום לפתרון מוסכם של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי. לאחר מלחמת "חרבות הברזל" - זהו גם מרחב של אסון הומניטרי בגלל הרס התשתיות האזרחיות והחרבת חלק גדול ממלאי הדיור. הניסיון לכן לגנות את הצעת הנשיא טראמפ בשם שמירה על זכויות תושבי הרצועה להישאר ברצועה ולנהל את חייהם כרצונם (קרי: לאפשר לאירגון החמאס לשוב ולהשתלט על החיים ברצועת עזה) הוא בעייה: הוא עלול לקלוע את תושבי הרצועה לאסון כלכלי מתמשך, הוא יחזיר את הרצועה במהרה לעימות צבאי מתמשך עם ישראל, הוא יחסום כל ניסיון לקדם פתרון מדיני לפלסטינים, והוא עלול למנוע אפשרות להגיע להסכם איזורי בחסות ארה"ב. הנשיא טראמפ, בדרכו הגמלונית, מציע מוצא.

אין טעם להתמודד עם פרטי תוכניתו של הנשיא טראמפ וללהג בהתחסדות על אי-המוסריות של "טראנספר". יש באוויר רגע של הזדמנות היסטורית לכל תושבי האיזור: יש כוחות מדיניים שיאפשרו להגיע להסכם איזורי בחסות ארה"ב, ישנה הזדמנות היסטורית לסיום מצב הלחימה של ישראל עם מדינות ערב המתונות, יש אופק חדש לפריחה כלכלית לכלל תושבי האיזור, יש קרן תקווה שניתן יהיה אולי לסיים את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בהסכם שיביא להקמת מדינה פלסטינית עצמאית (על אפו וחמתו של הימין הישראלי), ויש ארנק בינלאומי עצום שמוכן לממן את ההשקעות האדירות הנדרשות לשיקום רצועת עזה ולפריחת האיזור כולו. אז האם צריך לפנות זמנית חלק מתושבי הרצועה לצורך עבודות השיקום? הרי מדובר בפרויקט שיימשך שנים וממילא כוח העבודה יהיה מורכב כולו מתושבי הרצועה, והשקעות הענק המתוכננות (בניינים, תשתיות אזרחיות, כבישים, נמל ימי, נמל תעופה, תחנות כוח, תחנות התפלה) יביאו לפריחה כלכלית של כלל תושבי הרצועה ויפעפעו לתושבי האיזור כולו. לשם כך יש לחפש בני ברית לחזון - לא לשלול בכעס את היוזמה הציורית ששירטט הנשיא טראמפ בשם עקרונות של צדק ומוסר. מדובר הרי רק בניסיון לקעקע את חומות המבוי הסתום, לקרוא לחשיבה חדשה על המצב - לא בהצגת תוכנית פעולה מפורטת. אז על מה כל הכעס והזלזול?