רשומות
בשבוע שעבר - 2.4.2025 - הכריז הנשיא טראמפ על מצב חירום לאומי עקב "גירעון מסחרי גדול ומתמשך" במאזן התשלומים של ארה"ב מול שאר העולם והורה על הטלת מכס אחיד בשיעור של 10% על כלל יבוא הסחורות לארה"ב. לוח המכסים החדש הופעל החל מ-5 באפריל 2025. מעבר למכס האחיד שהוטל על היבוא מ-185 מדינות, הוטלו מכסים בשיעורים נבדלים על היבוא מכ-60 מדינות שיש להן עודף מסחרי במאזן התשלומים עם ארה"ב. שיעור המכס לכל מדינה נקבע לפי נוסחה פשוטה: מחצית מהיחס בין העודף הנ"ל להיקף הסחר. שיעור זה מתקרב בשיאו לכ-50% (יבוא מקמבודיה, וייטנאם, לאוס).
הטענה העקרונית שבבסיס המהלך היא בוטה: גירעון במאזן תשלומים כמוהו כהפסד, כי הוא משקף פגיעה בייצור ובתעסוקה האמריקנים. מטענה זו נגזר עיקרון פעולה: להטיל מכסים על היבוא לארה"ב כדי להגן על התעשייה האמריקאית מפני "תחרות לא הוגנת" מצד מדינות אחרות ובכך ליצור (יותר נכון: להחזיר) מקומות עבודה על-ידי עידוד חברות אמריקניות להעביר את קווי הייצור שלהן בחזרה לארה"ב. מעבר להשפעה הריאלית המקווה על הפעילות הכלכלית במשק האמריקני ישנו גם מניע פיסקאלי: המכס על היבוא ייצור מקור הכנסה פדרלי חדש שיאפשר להפחית את שיעורי המס המוטלים על החברות האמריקניות ואולי גם להקטין את גודל החוב החיצוני של ארה"ב.
המהלך של הנשיא טראמפ גרם למפולת מיידית בשוקי המניות העולמיים (בתוך פחות משבוע התקרבה הירידה המצטברת של מדד ה-S&P 500 ל-20%, שיעור המזכה את האירוע בהבחנה "שוק דובי"). בתגובה, הוא גרר תגובות נזעמות מצד מדינות ומצד אירגונים כלכליים בינלאומיים. הטענה העיקרית היא לא רק כנגד התפתחותה של מלחמת סחר בינלאומית, אלא שהממשל האמריקני החדש מפרק את ההסדרים הבינלאומיים שהונהגו לאחר מלחמת העולם השנייה ונוטש את בני בריתו ההיסטוריים. זה אמנם נראה כך אם מחברים את המהלך החריג של העלאת המכסים לטענות הבוטות של הנשיא טראמפ על כך שארה"ב נסחטת בקביעות על-ידי שותפיה ההיסטוריים לאירגונים הבינלאומיים שאינם משתתפים בנטל הכלכלי ולהצהרותיו לגבי נסיגת ארה"ב מתמיכה באוקראינה בסכסוך הצבאי מול רוסיה.
אווירת המשבר הפיננסי המתעצמת אינה מובנת במלואה, בעיקר לא תחושת ההפתעה סביב המהלך - הדברים הרי נאמרו מראש: טראמפ הכריז עוד במהלך מסע הבחירות על כוונתו זו בחסות המוטו Make America Great Again והוא נקט במהלכים חלקיים ברוח זו עוד בקדנציה הראשונה שלו כנשיא. מן הסתם, הציבור לא התייחס להכרזותיו במלוא הרצינות, אם בגלל ההתייחסות הכללית לדמות המרצדת שהקרין ואם בגלל תמימות-דעים בין הכלכלנים שמהלך כזה הוא חסר-תכלית ויביא רק לפגיעה בכלכלת ארה"ב: הוא יוביל להאצת קצב האינפלציה, והוא יגרום לפגיעה בעסקים האמריקניים אם שותפות הסחר של ארה"ב יגיבו בהעלאות מכסים נגדיות ויגרמו לפריצת מלחמת-סחר. מעבר לכך, היעד של החזרת קווי ייצור תעשייתי לארה"ב נתפס בעיני כלכלנים כחסר-סיכוי: העולם נמצא לאחר תהליך כביר וארוך-טווח של גלובליזציה שבמהלכו שרשראות הייצור הבינלאומיות התארגנו מחדש בצורה יעילה, כשרוב מקטעי הייצור התעשייתי עברו בהדרגה ממדינות מפותחות שבהן הייצור הוא יקר-יחסית למדינות שבהן קיים יתרון יחסי (קרי: כוח-אדם זול). האם באמת יש מי שחושב שאמריקה תיוושע אם קווי ייצור תעשייתיים שגוועו בגלל רווחיות נמוכה ישובו אליה? הטיעון הזה על חוסר התוחלת של המהלך מתעצם על-ידי המציאות הנוכחית של משק אמריקני פורח ושיעור אבטלה נמוך בהשוואה היסטורית: אין לכאורה שום בעייה כלכלית אמיתית למשק האמריקני שצריך היה לפתור אותה, בוודאי שלא מיידית.
בחוגי הכלכלנים, המהלך כולו התקבל בהתנגדות גורפת. הגישה הכלכלית המקובלת היא שהגירעון המסחרי התופח של ארה"ב אינו משקף חולשה אלא דווקא תופעה כלכלית טבעית: העולם מאמין בחוסנה של הכלכלה האמריקנית ובחיוניותה, ולכן הוא מזרים השקעות-עתק לארה"ב. התוצאה של תהליך זה היא דולר חזק, צמיחה מהירה של המשק האמריקני וצמצום האבטלה בו. בעולם של שיתוף פעולה כלכלי התוצאה החיובית היא העברת מיקטעים משרשרת הייצור התעשייתית מארה"ב למדינות מתפתחות: העברת קווי ייצור היא עדות להתייעלות בינלאומית, להגברת ההתמחות והחליפין לטובת שני הצדדים. מדינות מתפתחות נהנות מהגדלת הייצור והתעסוקה ומעבר מענפי חקלאות לייצור תעשייתי שמשמעותו עלייה של התוצר לנפש. מדינות מפותחות כמו ארה"ב נהנות מירידת מחירי התוצרת התעשייתית. בתיאור הזה לא רק שאין מדינות "רעות" שמנצלות את ארה"ב ו"גונבות" ממנה את הייצור התעשייתי - התהליך כולו הוא התפתחות רצויה המאפשרת להגדיל את הרווחה הכוללת בעולם. העברת קווי הייצור התעשייתי למדינות מזרח-אסיה אינה פוגעת כלכלית בתושבי ארה"ב אלא מאפשרת להם להתמחות בתחומים בהם יש לארה"ב יתרון יחסי וליהנות אגב-כך מיבוא תעשייתי במחיר מוזל. ועוד לא דיברנו על הדרישה המוזרה לבטל את הגירעון המסחרי של ארה"ב מול כל אחת מהמדינות בנפרד ועל הפתרון המוזר של השתת שיעורי מכס דיפרנציאליים מול כל מדינה שיגבירו את האנדרלמוסיה הבינלאומית.
מעבר לראייה הכוללת, המערכתית, של השינוי הגלובלי שחל בעשורים האחרונים בהקצאת הייצור, שמאפשרת לנו לפרש את ההתפתחויות כחיוביות, יש לכלכלנים חשד אינסטינקטיבי עמוק כלפי שימוש של ממשלות במדיניות מסחרית. יש מעט מאד סיבות טובות למדינות להתערב בהתפתחות הטבעית של השווקים: זה יכול להיות בגלל שיקולים של איכות הסביבה, של התמודדות עם משבר האקלים, של כשלי-שוק ואולי של ביטחון לאומי. לעומת זאת, לקבוצות אינטרסים רבות בתוך כל מדינה יש תמיד טענות על צורך במדיניות מסחרית שתעניק להן הטבות על-ידי חסימת יבוא מתחרה מחו"ל או עידוד ממשלתי של היצוא, ולכן יש תמיד לחץ של הסקטור הפרטי על הממשלה לנקוט באמצעים להגנה על הייצור המקומי בתואנות שונות ומשונות ובעזרת לובי פוליטי הפועל על מקבלי ההחלטות. שומה על הממשלה להבחין בין המקרים: בכל מקרה שיש טענה על חשיבות הנקיטה באמצעי מדיניות מסחרית (לדוגמה: הגנה על הייצור המקומי) יש לבחון לעומק אם מדובר באמת בטובת הציבור או שמדובר בטובת קבוצת אינטרסים אחת מתוכו על-חשבון כלל הציבור.
בינתיים, השינויים הדרמטיים שארעו בשוקי ההון בעקבות ההכרזה על המכסים והתגובות הנחרצות מצד מדינות ואירגונים בינלאומיים גרמו לנשיא טראמפ לדחות ב-90 יום את יישום מדיניות המכסים החדשה. ייתכן שהתגובה האירופית היתה תוקפנית משהעריכו אנשי טראמפ, או שהמשתנה המשפיע היה נפילת שערי אגרות החוב הממשלתיות האמריקניות בשוקי ההון. לאן כל זה מוביל? העימות המתוקשר יכול להחריף ולהגיע לכדי משבר, אבל ייתכן גם שמדובר רק בסגנון אישי ולא במהות, במין משחק פוקר שבו מנסים הצדדים להשיג את מטרותיהם על-ידי הכרזות מאתגרות. אבל גם אם לא היה מדובר במנהיגות אמריקנית כאוטית, בלתי-צפוייה - הסערה שכבר נוצרה מאז ההכרזה על המכסים היא בעלת פוטנציאל הרס: נפילת שערי המניות בעולם עלולה לערער את היציבות הפיננסית הבינלאומית גם אם טראמפ ייסוג מצעד המכסים הבוטה שבו נקט. בכך האירוע כולו הוא סוג של רעש אדמה שנוצר על-ידי אדם - לא אירוע חיצוני, לכאורה בלתי-נמנע.
את הנזק הממשי עוד לא ראינו: הוא איננו משתקף בגרפים של הבורסות לניירות-ערך. שוקי המניות אמנם אינם המשק הריאלי, אבל נפילתם עלולה לבשר על הרס עתידי שצפוי להגיע למשק כולו. היא כבר גרמה למחיקת-ערך אדירה, וזו - ככל שתימשך - עלולה להביא לשינוי בהתנהגות השחקנים השונים: להתגברות אי-הוודאות, ולירידה בתחושת הביטחון של צרכנים ושל משקיעים שעלולה לפגוע בביקוש המיצרפי. חישבו על השיקולים של חברה בינלאומית שמתכננת השקעות לצורך הרחבת פעילותה: האם עליה להשקיע בארה"ב או במדינות מתפתחות? אם מלחמת הסחר הדרמטית היא רק שינוי סגנוני שמטרתו לחלץ ויתורים משותפות הסחר של ארה"ב - התשובה היא אחת; אם מדיניות המכסים איננה טקטיקה אלא היא מבשרת על אסטרטגיה יציבה - התשובה היא אחרת. גם לעצם התנודות הדרמטיות בשוקי ההון צריכה להיות השפעה מזיקה בגלל עליית השונות ולכן הסיכון הסטטיסטי, מה שעלול להוביל לניסיון של הבנקים לצמצם את היקפי האשראי לאור גידול הסיכונים ולאור התרסקות ערכי הנכסים שחלקם משמשים לו כבטוחות. בסה"כ, שינוי ההתנהגות מצד השחקנים הפרטיים עלול "לסגור את המעגל": להביא לכך שמשבר פיננסי יתגלגל למיתון כלכלי. מיתון כלכלי אינו מופע אור-קולי דרמטי ומיידי כמו משבר בשוקי המניות, אבל הוא מסוכן ממנו: זהו כבר תהליך של הטווח הארוך שיכולה להיות לו השפעה ניכרת על רווחתנו הכלכלית.
