רשומות
הרשימה האחרונה של אבנר סידי (ראו: "טראמפ 2.0 - הערכת מצב מחודשת", כאן) הוקדשה לניסיון ללמוד על דפוסי פעולתו של הנשיא טראמפ בארבעת החודשים הראשונים לכהונתו השנייה כדי להעריך את מדיניותו הצפויה, בעיקר בנוגע להשלכות על ישראל והמזה"ת. סידי מייחס משקל חיובי להיותו של הנשיא טראמפ disruptor, שחשיבתו היא "מחוץ לקופסא" והתנהגותו היא בוטה, שכן בכך הוא יכול לשנות מציאות קבועה, לבתק קשרים גורדיים. השאלה שעולה היא עד כמה התנהגותו הכאוטית של טראמפ - הן מבחינת הדבקות בעקרונות ובמדיניות והן מבחינת הסגנון האישי - מאפשרת באמת לגבש תחזית בעלת תוקף לגבי מהלכיו הצפויים. יש לי ספק בכך. אני הייתי מעדיף להתמקד באתגרים ולהעריך את יכולתו לעמוד בהם.
להבנתי, הנשיא טראמפ מנהל במקביל מלחמה בשלוש חזיתות: אידיאולוגית-חוקתית, גיאופוליטית, וכלכלית.
בחזית האידיאולוגית-חוקתית הוא חותר לאימוץ ערכים שמרניים בארה"ב. כך, הוא הכריז על מלחמה על תפיסת העולם הליברלית, על האידיאולוגיה של תנועת ה-WOKE, על המדיניות הלאומית להתמודדות עם משבר האקלים העולמי, ועל המאמץ הלאומי למעבר לשימוש באנרגיה "נקייה".
בחזית הגיאופוליטית הוא הכריז על מדיניות של "אמריקה תחילה" שעיקרה חתירה להקטנת מעורבותה של ארה"ב בזירה הבינלאומית לטובת התמקדות בצרכי האומה האמריקנית (MAGA), כשהצעדים הנרמזים הם צמצום התמיכה בבריתות הבינלאומיות (נאט"ו) והעברת הנטל הביטחוני המערבי מארה"ב לשאר מדינות הברית וקריאה לסיום סכסוכים צבאיים בינלאומיים בפשרות מדיניות (אוקראינה, איראן, המזה"ת).
בחזית הכלכלית הוא הכריז על מלחמת-סחר (כנגד כל העולם) שמטרתה להחזיר את התיעוש לאמריקה (ובדרך זו גם לצמצם את הגירעון העצום במאזן התשלומים), על קיצוץ מרחיק-לכת בגודלה של הממשלה הפדרלית באמצעות מסע התייעלות (ראו את הקמת DOGE), ועל קיצוץ במיסוי לטובת חיזוק הסקטור הפרטי.
מהם הסיכויים שמדיניותו של טראמפ תביא להשגת היעדים שעליהם הכריז?
בחזית האידיאולוגית-חוקתית, לוח הזמנים הוא קצר לאור בחירות האמצע לקונגרס (נובמבר 2026). בינתיים, אנו עדים לתופעה חסרת-תקדים בימי שלום, של דמוקרטיה חוקתית המתנהלת באמצעות צווים נשיאותיים וללא מעורבות של הקונגרס ומעט מאד התנגדות של הרשות השופטת. יש בכך חומר למחשבה: מסתבר שגם משטרים דמוקרטיים שבנויים (בניגוד למקרה בישראל) על חוקה קשיחה, בחירות איזוריות, הפרדה לשני בתים של הקונגרס ומערכת מפותחת של בתי משפט - יכולים להיסחף בתוך זמן קצר למצב של דמוקרטיה לא מתפקדת, שבה הרשות המבצעת נוטלת לעצמה זכויות שאינן מתיישבות עם הרעיון החוקתי הבסיסי. מסתבר שמבנה דמוקרטי איננו חסין בפני שינויים ברוח הדמוקרטית של החברה.
לאן זה ילך? ייתכן שמעבר לקסם האידיאולוגי המשכר תתעורר במפלגה הרפובליקנית (ובקרב מצביעיה) מחשבה שנייה לגבי הכיוון והאופן הדורסני שבו ארה"ב דוהרת. ייתכן שהמערכת המשפטית תפעל להקהות את השינוי. ייתכן שכשלונות נקודתיים, תגובה ציבורית שלילית או תגובה בינלאומית יגרמו לטראמפ להאט את הדהירה.
בחזית הגיאופוליטית, היו לטראמפ מספר הישגים מפתיעים. מייד עם כניסתו לתפקיד הוא הצליח להביא להסכם-ביניים בין ישראל לחמאס שכלל הפסקת-אש ושחרור 33 חטופים. הלחץ הבוטה שטראמפ הפעיל על נשיא אוקראינה זלנסקי ריכך (מאונס) את העמדה האוקראינית ויצר תקווה לחתימה על הסכם שיעצור את המלחמה באוקראינה כשרוסיה אוחזת בשטחים שכבשה מאז 2022. ההכרזות הבוטות בנושא הפחתת הסיוע הצבאי לברית נאט"ו הביאו להחלטות (גרמניה, בריטניה) על הגדלה משמעותית של תקציבי הביטחון ושל סדרי הגודל של הצבאות האירופיים. במפתיע, השיח האמריקני עם איראן השתנה מאיומים בתקיפה צבאית לנכונות לחתימה על הסכם גרעין ולפתיחת שיחות מו"מ. ולבסוף, הגיע מסעו המוצלח של טראמפ למדינות המזרח התיכון והמפרץ הפרסי שבהן הוסכם על מהלכים לכריתת ברית כלכלית-ביטחונית של ארה"ב עם מדינות האיזור.
ואז התעננו השמיים. המלחמה בעזה התחדשה, ואיתה ההרג והחורבן, וישראל שוקעת והולכת למצוקה במישור היחסים הבינלאומיים שלה ולהרעה דרמטית של יחס הציבור במדינות המערב כלפיה. המחמאות והוויתורים לנשיא פוטין לא הביאו להתרככות העמדה הרוסית ולהתמתנות הדרישות הקיצוניות כלפי אוקראינה, והמלחמה באוקראינה נמשכת ללא אופק ברור. ככל הנראה, איראן איננה מסכימה עדיין להפסקת תהליך ההעשרה הגרעיני בתמורה להסרת הסנקציות המערביות נגדה. ככל הנראה, "אפקט טראמפ" - שהתבסס על סגנון אישי בוטה וביטול כל גינונים מקובלים של דיפלומטיה - איבד מכוחו. וברגע שהתנופה הגיאופוליטית נעצרה, עולה השאלה אם התקוות שצצו בפתיחת כהונתו השנייה של טראמפ הן באמת בהישג-יד.
בחזית הכלכלית טראמפ נתקל בהתנגדות ערה כבר מהרגע הראשון. זה החל בהכרזתו ב-2.4.2025 - Liberation Day - על מדיניות הסחר החדשה שלו שתמציתה הטלת מכסים על היבוא לארה"ב מכל העולם (תוך הגדרת מפתח דיפרנציאלי לקביעת שיעור המכס על כל מדינה. ראו רשימה קודמת בבלוג זה: "מהלך המכסים האמריקני", כאן). כמעט מייד החל שטף של תגובות ביקורתיות בקרב קהילת הכלכלנים האקדמיים על כך שמדובר באי-הבנה מוחלט של המציאות הכלכלית (המבנה המיוחד של מאזן התשלומים של ארה"ב לאחר עשורים של תהליך גלובליזציה שהעביר נתחים ניכרים מהתעשייה האמריקנית למדינות אסיה - ראו רשימה קודמת בבלוג זה: "על בעיית מאזן התשלומים של ארה"ב", כאן), בהמצאת בעייה כלכלית שאינה באמת קיימת (גירעון מסחרי במאזן התשלומים) ובנקיטה בצעדי מדיניות שיפגעו בהכרח בכלכלת ארה"ב. כמעט מייד נרשמו ירידות בשוקי המניות בארה"ב, הדולר נחלש מול המטבעות האחרים והריבית על החוב הממשלתי הפדרלי החלה לטפס. התפתחויות אלו, והתגובות השליליות בקרב מדינות העולם - גרמו כנראה להקפאת/דחיית מהלך המכסים. מהלך זה של הקפאה/דחייה שווק אמנם לתומכי טראמפ כתכסיס במסגרת ניהול משא-ומתן עם מדינות העולם על מכסים הדדיים, כהוכחה על יכולת מתוחכמת של טראמפ לסחוט ויתורים משותפיו למו"מ, אבל עד שנדע לאן הדברים מתקדמים נוצר כבר נזק כשהמערכת הפיננסית הבינלאומית נזרקה באחת לסחרחורת של אי-ודאות. הערפל גרם אפילו לחוסר אמון של השווקים ביכולתו של טראמפ לממש את הצעדים עליהם הכריז: כך אפשר אולי להבין את העובדה שחל תיקון חלקי של הנזקים (שערי המניות, ערך הדולר, הריבית על החוב הממשלתי) שארעו בעקבות ההכרזה על המדיניות הכלכלית החדשה.
מעבר לדרמת המכסים, גלומים איומים נוספים במדיניות הכלכלית של טראמפ. המהלך הבומבסטי של הקמת משרד ממשלתי לייעול הממשל הפדרלי (DOGE) נקב ביעדים בלתי סבירים לקיצוץ ההוצאה הממשלתי, טען להישגים דרמטיים כמעט-מיידיים, ספג ביקורת קטלנית על פירסום מספרים ואומדנים מומצאים, וכל זאת תוך הסבת נזק אמיתי ובר-קיימא לשירות הממשלתי בגלל פיטורים נרחבים של עובדים מקצועיים. בימים אלו מוגש לאישור הקונגרס התקציב הפדרלי שיאפשר לטראמפ להפחית את שיעורי המס, אבל נראה שהוא מבשר דווקא על הגדלת הגירעון הפיסקלי והחוב הפדרלי. אבל האיום הגדול מכולם גלום בתרחיש שבעקבות הנזק שתגרום המדיניות הכלכלית לכלכלת ארה"ב תחול האטה בקצב הצמיחה ובתעסוקה והאצה של קצב האינפלציה, ושבעקבות סימנים אלו של חולשה ונקיטה במדיניות-סחר עוינת תתחיל בריחת הון מארה"ב. בריחה כזו עלולה לשנות את מעמדה האסטרטגי של ארה"ב בגלל שמדינות ומוסדות פיננסיים עלולים לשקול מחדש את החזקת הרזרבות שלהם בדולר בכלל ובאגרות חוב של ממשלת ארה"ב בפרט, ואז תיקלע ארה"ב למשבר פיסקאלי בסדר גודל אחר.
אז מה בעצם צפוי לנו בתקופת טראמפ 2.0 לאור מה שכבר ראינו בחודשים הראשונים לכהונתו? נסתכל באתגרים - לא בניתוח מאפייני האישיות: ההבטחות שנתן טראמפ לגבי הישגי ממשלו נעות ברובן בין חוסר תכלית לבין חוסר יכולת לבצע. זה אומר שהוא יצטרך לחשב מסלול מחדש. אינני יודע להעריך אם הוא יעשה זאת. אינני יודע אם הוא יצליח להשלים את הקדנציה השנייה שלו כנשיא. בדרך, הוא מאיים על המשטר הדמוקרטי בארה"ב, על היכולת של העולם להתקדם לפתרון בעיות גלובליות, על חוסנה של כלכלת ארה"ב, ועל יכולתה של ארה"ב להכיל את עלייתה של האימפריה הסינית שבשנים הקרובות תצבור לעצמה גם עוצמה צבאית מכרעת.
