כמה דברים אופטימיים

על רקע האירועים הקשים שפוקדים אותנו (כשהתחלתי לכתוב רשימה זו המלחמה עם איראן טרם החלה), פנה אלי חבר מודאג בבקשה שאומר לו דברים חיוביים על מצבה של החברה הישראלית, שאשתול בו שביב של אופטימיות לגבי העתיד. זוהי המשימה שנטלתי על עצמי ברשימה הנוכחית. 

בשורה התחתונה, אני מציע להתייחס לכל מה שהתרחש בשנתיים האחרונות כפי שראוי להתייחס לאירוע לבבי: זהו אירוע חינוכי בעיקרו - סוג של "נורת אזהרה" לגבי מה שעלול לקרות בהמשך אם לא נתקן את דרכינו; אמנם נגרם לנו נזק כבד (בהחלט!), אבל הוא כנראה לא יהרוג אותנו; הוא כן חייב לגרום לנו לשנות את אורח חיינו. יש ביכולתנו להתאושש מהאירוע ולשוב לחיים בריאים - זה תלוי (כמעט) רק בנו. ויש צד חיובי בעוצמת הדרמה של השנתיים האחרונות, במידת ההרס של המבנה הדמוקרטי ובפירוד והקרע והשנאה שנחשפו בין פלגי החברה הישראלית: אם ההתפתחויות לא היו קיצוניות - יכולנו אולי להכיל אותן, לחשוב שהתופעות והמחלות שנתגלעו בחברה הישראלית אינן ממאירות, לספר לעצמנו שיש דרך פשוטה לחזור לחיים נורמליים. היינו אולי מאמינים ששלום-בית הוא ערך עליון, כזה שמצדיק הבלגה ואיחוי למרות הכל ("אנשים אחים אנחנו"). אולי עוצמת האירועים של השנתיים האחרונות באה לשכנע אותנו שלא כך הדבר: אין דרך לחזור אחורה בחברה הישראלית - הגשרים נשרפו. איננו "אחים".

*       *

בשנתיים האחרונות אנו חווים התקפה פוליטית מתמשכת ובלתי-מתפשרת על הדמוקרטיה הישראלית. המחנה התוקף התלכד סביב ברית-אינטרסים: המהלכים של ראש הממשלה ונאמניו לחלץ אותו ממשפטו על-ידי עצירת המשפט (מניע אינדיבידואלי), ההחלטה של המחנה החרדי להמשיך להשתמט מקיום חובתו האזרחית לשרת בצה"ל מבלי לוותר על ההטבות הכלכליות החריגות בהן הוא זוכה (מניע מיגזרי), והמאמץ של המחנה הלאומני להשלים את סיפוח יהודה ושומרון (וכעת גם רצועת עזה) למדינת ישראל (מניע לאומני-דתי). ברית האינטרסים הזו זיהתה את המערכת המשפטית כמחסום העיקרי שמונע ממנה להשיג את יעדיה, ולכן הכריזה עליה מלחמה. מטרת המלחמה היא לאפשר לרשות הקואליציונית (הממשלה והכנסת) לפעול בלא שלרשות השופטת תהיה יכולת לסכל את המהלכים המתוכננים. למרות שהיא מתוארת בידי יוזמיה "רפורמה משפטית" - מטרת ההתקפה היא לא פחות מהפיכה משטרית: שינוי אופי המשטר בישראל. היא משתמשת באוסף מגוון של יוזמות חקיקה, מינויים פוליטיים והחלטות ממשלה שתכליתם אחת: לשנות את אופי הדמוקרטיה הישראלית, להפוך את מדינת ישראל ממדינה יהודית ודמוקרטית (זו מלכתחילה הייתה בעיה) למדינה יהודית. וכל המהלך הזה מתבצע בשם הדמוקרטיה, בטענה שזהו רצונו העם כפי שהובע בבחירות האחרונות. העיקרון של "בלמים ואיזונים" שאמור להגן על הציבור מפני הפעלת כוח מוגזם בידי הרשות המבצעת - נתפס כהפרעה למימוש המנדט הפוליטי, כהתערבות אנטי-דמוקרטית של "פקידים", כפגיעה ב"משילות".

ישנה אמנם מחאה ציבורית נמרצת כנגד ההפיכה המשטרית, אבל למרות שקבוצה מגוונת של תנועות מחאה פועלת במרץ ובהתמדה מרשימים לסיכול ההמאמץ להפיכה המשטרית - 'השיירה' ממשיכה בדרכה. חוסר ההצלחה של תנועות המחאה לבלום את מהלכי ההפיכה המשטרית (מעבר לעיכובים וסיכולים חלקיים) נובע כנראה משילוב של מספר גורמים: האימפוטנציה הברורה של מפלגות האופוזיציה שמסרבות ללכד שורות ולפעול בנחישות כנגד יוזמות הקואליציה, האדישות והפסיביות של חלק ניכר מהאוכלוסייה שלפי הסקרים אמנם מתנגד להפיכה המשטרית אבל איננו מוכן להתגייס לפעולה מעשית כדי לסכל אותה, וההיסוס של מצביעי הימין (בעיקר מצביעי הליכוד) להתנגד בפרהסיה למהלכי ההפיכה המשטרית מחשש שהדבר יתפרש כעריקה וכבגידה במנהיגות הנוכחית של הליכוד. וכמובן, כל האירוע מתנהל בצל מלחמה חסרת-תוחלת וחסרת-אופק שנמשכת כבר 22 חודשים, שיוצרת לחלק מהאוכלוסייה דילמה מוסרית מעיקה לגבי ההצדקה להירתם למאבק נגד ההפיכה המשטרית בזמן שאויב חיצוני עומד בשער.

האם מדינת ישראל תשרוד את ההתקפה על הדמוקרטיה? אני סבור שכן, אבל לא בלי שייגרמו לה נזקים קשים - חברתיים (אובדן הסולידריות), מורליים (פוסט-טראומה לאומית), כלכליים (פגיעה בתעסוקה ויצירת גירעון ממשלתי וחוב פנימי בהיקפים חריגים) ותדמיתיים (מעמדה של החברה הישראלית בעולם הדמוקרטי). עוצמת הנזקים תלויה במהלך ההתפתחויות בשנה הקרובה: עד כמה ההפיכה המשטרית תגיע ל"הישגים", עד כמה המאבק הפוליטי-אידיאולוגי (לכאורה, ובפועל יותר זהותני-מחנאי) הקורע את החברה הישראלית יתדרדר לכדי מלחמת אזרחים גלויה, עד כמה ההתפתחויות הפנימיות (המאבק הפנימי והיחלשות שלטון החוק) ישפיעו על המשך ההשקעות הזרות בישראל ועל היקף הפעילות הכלכלית במשק, ועד מתי תימשך המלחמה (שמטרתה היחידה היא כעת שימור ממשלת נתניהו).

מה עלינו לעשות? אין סיבה לתלות את מסקנותינו מהאירוע בשאלה "מה יקרה?": בלי קשר להצלחת המהלכים להפיכה המשטרית או לכישלונם, הלקחים שלנו צריכים להתייחס לכוונת יוזמיה. והם באו להרוג.

*       *

מה כבר קרה? בשנתיים האחרונות עשינו סיבוב מסוכן, התקרבנו ל"קצה הצוק", וזו היתה חוויה מסמרת-שיער. בשטף של החלטות וניסיונות חקיקה הקואליציה ניסתה להשלים מהלך מהיר ושלם של הפיכה משטרית. המהלך נשען על דה-לגיטימציה של המערכת המשפטית, התקשורת, הדרג המקצועי של הסקטור הציבורי, תנועות המחאה והאופוזיציה. אין בכך שום דבר מפתיע: זהו "פרוטוקול התנהלות" קבוע בהיסטוריה של הניסיונות לחיסול דמוקרטיה ליברלית. השימוש הנרחב בשיסוי התומכים כנגד המתנגדים קרע את החברה הישראלית עד כדי איום בהתפתחות מלחמת אזרחים. גם כאן לא היה חידוש היסטורי: סימון האויב הפנימי כאמצעי לשיסוי המחנה.

ב-7 באוקטובר 2023, כפי שחששו והתריעו ראשי מערכת הביטחון, תקף החמאס את ישראל. בדיעבד, שקענו במלחמה הארוכה בתולדות המדינה, גרמנו במהלכה להרס נורא ולהרג נורא ברצועת עזה במלחמה שאת תנאיה ואת אופן התנהלותה קבע האויב, נחשפנו ליכולת עלובה של הדרג המדיני לנהל את המלחמה (זיכרו את שני הקבינטים שפעלו במקביל בחודשים הראשונים שלה), וגילינו ואקום נורא בניהול העורף והפקרה של הטיפול בבעיות האזרחיות שנוצרו עקב המלחמה. במהלך המלחמה נתגלעו חילוקי דעות בקרב הציבור הישראלי לגבי שאלות יסוד של הציונות ומדינת ישראל: שאלת גבולות המדינה, שאלת סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהסכמה, ועיקרון השיוויון בנשיאת הנטל הביטחוני. ככל שנמשכה המלחמה נוכחנו במיגבלות הההישענות על כוח צבאי ללא מדיניות ביטחון כוללת, גבר בנו הספק לגבי היכולת לסיים את המערכה בהכרעה צבאית ברורה, והתפכחנו מהאשלייה שישראל היא מעצמה איזורית שיכולה לפעול עצמאית. ההסתבכות ברצועת עזה והאסון האנושי שנגרם לתושבי ולערי הרצועה - ללא אופק של סיום המערכה ושיקום חיי התושבים - חשפה אותנו לתופעה המונית של גלי שנאה אנטישמיים ואנטי-ישראלים במדינות המערב, בקרב ציבורים שבעבר תמכו בישראל. 

כל זה כבר קרה, עוד לפני שנדע מה יקרה בשנה הקרובה ואם ההפיכה המשטרית תושלם. לסיפור הזה לא צפוי סוף טוב, גם אם בבחירות הקרובות יחול מהפך פוליטי ומהלכי ההפיכה המשטרית יסוכלו - כל המסכות נקרעו. לכן אין לנו למה לצפות: אין 'רברס' למדינה הזו; אנחנו לא נתעורר בבוקר מהסיוט ולא נחזור ל-2022. נותר רק לתכנן מסלול מחדש: להבין מה קרה, להביט במראה ולהתנער מאשליות, ולהסיק מסקנות אופרטיביות. זוהי העת לתכנן את העתיד, את ישראל 2.0, שבה מה שקרה בשנתיים וחצי האחרונות לא יוכל לקרות עוד.

*       *

ישראל 2.0 חייבת להיות מדינה דמוקרטית, ולוודא שהמבנה הדמוקרטי שלה מוצק. זה יחייב אותנו לאמץ חוקה כדי שהכנסת - כל כנסת עתידית - תפעל במסגרת מתוחמת: אסור לנו להגיע שוב למצב שבו רוב פוליטי מזדמן יכול לשנות את חוקי המשחק הבסיסיים. זה מחייב לקבוע היררכיה בין חוקה, שתתקבל על-ידי מועצה מכוננת ותכלול עקרונות-על, לבין חוקים שתקבע הרשות המחוקקת מעת לעת ושיהיו כפופים לאותה חוקה. חיזוק הדמוקרטיה ייעשה על-ידי הגבלת כוחה של הרשות המבצעת: הפרדת רשויות אפקטיבית, שיש להגדיר ולבצר. לא עוד טשטוש גבולות בין הרשות המבצעת לבין הרשות המחוקקת, ולא עוד רשות מבצעת שאיננה כפופה באמת לביקורת ולפיקוח על-ידי הרשות המחוקקת. עלינו לקבוע בחוקה הפרדה מלאה בין הדת והמדינה: מדינת ישראל לא תהיה דתית, והיא לא תהיה כפופה לחוקי ההלכה או למוסדות דתיים. המימסד הדתי לא יהווה חלק מהסקטור הציבורי אלא רק מהסקטור הפרטי. מדינת ישראל תהיה יהודית מבחינת זיקה והשראה מוסרית ותרבותית - לא "מדינה עם כיפה". חופש-דת יאפשר לתושבים לבחור לעצמם מסגרת דתית, אבל המדינה לא תנהיג ולא תחייב שום דינים דתיים (לרבות ההגדרה "מיהו יהודי?"). ולבסוף, מדינת ישראל תהיה מדינת רווחה באופייה: היא תחתור לשיוויון באספקת השירותים הציבוריים (חינוך, בריאות, תחבורה) לכלל האוכלוסייה, תיקח על עצמה אחריות לרווחת השכבות המוחלשות, תספק רשת ביטחון כלכלית לנכשלים, ותחתור להעניק שיוויון הזדמנויות לבני הדור הצעיר.

*       *

פתרון לאומי לא היה רעיון שבו בחר העם היהודי מרצונו החופשי. זהו המוצא הציוני שהציעו "חובבי ציון" (ובהמשך הוגי הציונות המדינית) בתגובה לרדיפות האנטישמיות ברוסיה וכהצעה לפתרון הדילמה הקיומית של העם היהודי. זה אף פעם לא היה הפתרון שהתקבל על-ידי רוב העם: רובו נשאר באירופה והושמד שם בשואה, וחלקו היגר מאירופה לארה"ב סביב תחילת המאה ה-20. המחנה הציוני תמיד היה מיעוט מבוטל, ואפילו כיום כמחצית מהעם היהודי בוחרת שלא לחיות במדינה משלה אלא להתערות בגויים. ולמרות שמדובר רק במיעוט - התרחש כאן נס היסטורי: קמה מדינה עצמאית, דמוקרטית, נאורה, בעלת תרבות ושפה ייחודיות, מצליחה כלכלית ובעלת יכולת מוכחת לנהל את חייה בעצמה ואפילו להגן על עצמה מפני אויב. היא שגשגה למרות מלחמות בלתי פוסקות והפכה למעצמה איזורית, כלכלית וצבאית, והיא מהווה מקור השראה למדינות אחרות בעולם. התגשם בה החזון של "אור לגויים", גם אם במידה צנועה.

המחנה הציוני לא טיפח שאיפות טריטוריאליות: הוא לא שאף לכבוש את כל הארץ ולסלק ממנה בני עם אחר או לשלוט בו - רק להגדיר חבל ארץ שבו יוכל לנהל חיים לאומיים עצמאיים. לכן הוא נעתר להצעות גיאוגרפיות שונות לגבי חלוקת הארץ. הוא גם לא טיפח, כציבור, שאיפות דתיות: הוא לא חלם לחדש את ימיה של "מלכות בית דוד", לא לבנות את הבית השלישי ולא לכונן כאן מדינת הלכה. הוא לא שאף להקים "מדינה עם כיפה" אלא מדינה שתתנהל ברוח עקרונות המוסר והצדק הבינלאומיים של נביאי ישראל: זיקה לערכי העם היהודי - לא אימוץ פולחן, ובוודאי שלא פולחן מחייב. 

בדיעבד, מהלך הדברים היה שונה. נימות דתיות ולאומניות נמסכו בתפיסת העולם המדינית של הציבור בישראל וכיום חלק ניכר מהציבור אינו פתוח עוד לרעיון של חלוקת הארץ ומעדיף שלטון ישראלי בכל השטח שממערב לנהר הירדן. הציבור הדתי הצליח להכתיב למדינה דרישות לגבי שמירה על השבת, על חוקי הכשרות ועל דיני האישות, כשבדרך הפלג הדתי-אורתודוקסי הצליח לבצר לעצמו בלעדיות: רק הוא (ולא פלגים קונסרבטיביים או רפורמים) יקבע את ההלכה, יאייש את מוסדות הדת ויזכה בתמיכה הממשלתית, כשהוא מחזיק בזרם חינוכי ממלכתי עצמאי. בימים אלו, הדילמה שהתעוררה היא לגבי נאמנות: מה יעשו בני הציבור הדתי-לאומי המשרתים בצה"ל כשתהיה סתירה בין הפקודות שקיבלו ממפקדיהם לבין הוראות רבניהם.

מדינת ישראל גולשת למבוי שאין ממנו מוצא. הדרך קדימה, זו שנענו בה לתומנו בעבר, איננה "סטטוס קוו" - היא מובילה למדינה יהודית, לא למדינה יהודית-דמוקרטית. יעיד על כך "חוק הלאום". המחנה הציוני הגיע לנקודת הכרעה, אחרי שניסה להימנע ממנה ככל שיכול מתוך העדפה של אחדות ואמונה בשותפות גורל של העם היהודי. אבל הוא יצטרך להכריע: אנחנו מתדרדרים לאסון, ואסור לנו להתפשר, להתנחם בכך שהעיקר הוא אחדות פנימית וש"אנשים אחים אנחנו". היינו אחים: היסטוריה ומוצא משותפים אינם חייבים להוביל לעתיד משותף. לכן עלינו להתעקש על חזרה לחזון ציוני-מדיני, לבטל כל זיקה בין דת למדינה ולהשאיר את השאלה הדתית לתחום הפרט.

אסור לנו לוותר. אסור לנו גם להתייאש ולהגר: את פיסת האדמה הזו קידשנו בדם, במעש יומיומי, ביצירה תרבותית - לא בכוח הזרוע ולא בזכות הבטחה אלוהית. ואם עדיין לא שמנו לב - באו האירועים האחרונים והמחישו שהעולם הנוצרי עדיין אינו בשל לקבל לתוכו את היהודים. לכן עלינו להיאחז כאן, להיאחז בחזון הציוני. לא איבדנו את זה. צריך להאמין בישראל ובמה שהיא מסמלת, בתעצומות הנפש, בפוטנציאל האנושי והחברתי, ביכולת ליצור, ביכולת לתקן, במטען התרבותי והאנושי. ביכולת לחדש את התנופה הציונית. במחוייבות ההדדית.