רשומות
כמה הבהרות
בעקבות פירסום הרשימה האחרונה בבלוג זה (ראו: "כמה דברים אופטימיים", 19.7.25, כאן) קיבלתי תגובות ממספר קוראים שגרמו לי להבין שאולי לא הצלחתי להבהיר את כוונתי. עיקר סימני השאלה הועלו לגבי התהייה של קוראים אם יש מסקנות אופרטיביות לגבי המסלול הפוליטי שיביא אותנו להגשמת אותה כמיהה למדינה דמוקרטית חילונית ששורטטה ברשימה. ובכלל, שאלה שנשאלתי היא מה לעזאזל אופטימי בניתוח שהצגתי.
הדברים שלגביהם הבעתי אופטימיות אינם המצב הפוליטי הנוכחי בישראל או ההערכה שיש בחברה הישראלית מגמות אוטונומיות שיחלצו אותה מהמשבר הנוכחי ויביאו להחלפת ממשלת הזדון ולהפסקת תהליך ההשמדה השיטתי של הדמוקרטיה הישראלית - אינני אופטימי עד כדי כך. מה שניסיתי לטעון הוא שיש בעומק המשבר הנוכחי ובקרע שנתגלע בעם יתרון חשוב: רגע להתפכחות, הזדמנות להבין שמדינת ישראל של 1948 נבנתה על כרעי תרנגולת מבחינה משטרית ושיש לבנותה מחדש ברוח מגילת העצמאות כדי להבטיח את חוסנה ואת דבקותה בעקרונות של דמוקרטיה ליברלית. והרבה יותר מזה: שהרצון ההיסטורי המובן לאחד את השורות (ליצור "כור היתוך" ציוני) גרם להיווצרותו של "סטטוס-קוו" שמראש לא היה פיזיבילי, ובהתנהגותו לא היה שיווי משקל יציב אלא כזה שנע לאורך זמן לכיוון של הדתה ולאומנות. תסתכלו במראה: ישראל של 2025 איננה מדינה ששוקדת על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, אינה קוראת לבני העם הערבי ליטול את חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה, אינה מושיטה יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, ובעיקר - חוזרת בה מהסכמתה לחלוקת הארץ ודורשת לשלוט בכל שטחי ארץ ישראל המערבית תוך מניעת זכותם של הפלסטינים לחיות תחת יישות עצמאית.
האופטימיות שהבעתי, לכן, היא מוגבלת: זה לא המצב שסביבנו שמעורר מחשבות אופטימיות - זו התקווה שאולי המחנה שלנו הפנים הפעם שעלינו להגדיר מחדש את מדינת ישראל. זה אולי מזכיר את המאמר "חצי נחמה" שפירסם אחד העם ב-1892 על רקע עלילות הדם כנגד היהודים: זה לא אנחנו - זה הם. הגיעה עת להתפכח מהחלום הציוני השקרי של מדינה יהודית-דמוקרטית ומהחבירה לפלגים לאומניים וחרדיים בעם היהודי. לא "אנשים-אחים אנחנו" ואין שום סיכוי שנקיים ביחד מדינה מתפקדת.
פסימיות פוליטית
האתגרים האמיתיים של מדינת ישראל הם עצומים. עליה לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בהסכמה, ולשלב מהלך זה בהסכם אזורי שיאפשר לה ולהשתלב במרחב המזרח-תיכוני. עליה להתמודד עם השפעות משבר האקלים, שמאיים למדבר חבלי ארץ פוריים ולאתגר את המערכות הלאומיות של אנרגיה ומים. עליה להתמודד עם צפי לגידול אוכלוסייה מהיר (תוספת אוכלוסייה של 5-7 מיליון נפש תוך רבע מאה, פרי ריבוי טבעי גבוה) שיכתיב הצטופפות של האוכלוסייה בתוך המרחבים האורבניים הקיימים. עליה להתמודד עם השלכותיה האפשריות של מהפכת הבינה המלאכותית שצפויה להאיץ משמעותי את קצב הצמיחה הכלכלית תוך גרימת שינויים משמעותיים וכואבים בשוק העבודה. עליה להתמודד עם האפשרות של גלישה לעימות בינגושי צבאי סביב התחרות המתגברת בין ארה"ב לסין. וכמובן, עליה לבצע רפורמות מרחיקות-לכת במבנה המשטרי של ישראל כדי לתקן את כל הליקויים שנחשפו בשנתיים האחרונות.
למראה המצב הפוליטי, קשה להיות אופטימי לגבי יכולת ההתמודדות של ישראל עם האתגרים האמיתיים. "העם" - זה שמאפשר לממשלת הזדון להמשיך את המלחמה המיותרת ברצועת עזה, לפרק בהתמדה את המבנה הדמוקרטי של ישראל ואת מערכת שלטון החוק ולדרדר ולהשחית את השירות הציבורי - "קנה" את ההסתה, הקצין בדעותיו הלאומניות, הפנים את השנאה ההדדית ככוח מניע ומקבל את הצגת המאבק הפוליטי כניסיון של קבוצות שמאל אנטי-לאומיות להשתלט על המדינה. המלחמה הפנימית היא פוליטית לחלוטין: אין בה שיח ענייני, לא מאבק על רעיונות ושום התייחסות לאתגרים ארוכי-הטווח של ישראל. השחתת השירות הציבורי מאיימת לא רק על יכולתה של הממשלה לתפקד מול צרכים שוטפים ומול אתגרים ארוכי-טווח אלא גם על הסיכוי שהציבור יקבל דיווח אמיתי על המצב שיתפתח. חיסול התקשורת החופשית ישלים את המלאכה.
ולבסוף, מול ממשלת הזדון, לא מתארגנת אופוזיציה רחבה, נחושה, בהירה מבחינת הצגת חלופות ומבחינת הבטחותיה לציבור. במקום זאת אנחנו צופים באוסף של מפלגות, ברובן פרטיות, לא דמוקרטיות, הבנויות כל אחת סביב פרסונה כלשהיא ולא סביב נבחרת פוליטית-אידיאולוגית, שנאבקות ביניהן על תמיכת הציבור ולכן משתדלות לעמעם מסרים ככל האפשר ולהיות שוות לכל נפש. וכולנו נכנעים למשחק הפופולריות הזה ומנמקים ברצינות את בחירתנו ברשימה זו או אחרת על סמך הערכות שטחיות של אופיו של ראש הרשימה והעלאת סברות מה באמת תהיה עמדתו בשאלות המאתגרות של ישראל. ובינתיים, תנועות המחאה - גולת הכותרת של הציבור הציוני בישראל - לא החליטו לתרגם את עצמן למערכה הפוליטית העיקרית. הן נשארות ברחוב, והשאירו את הזירה למנהיגים מטעם-עצמם המציעים למכירה את עצמם.
