רשומות
אנו מציינים בימים אלו שני אירועים פוליטיים חשובים: מלאת שלוש שנים לנאומו של שר המשפטים בכנסת שבו בישר על תחילת ההפיכה החוקתית, ותחילתה של שנת בחירות שבמהלכה יידרש הציבור בישראל להכריע אם הוא מוכן להעניק לממשלה הנוכחית תקופת כהונה נוספת.
לגבי ההפיכה המשטרית - אני מאמין שהציבור כולו כבר הבין על מה נטושה המערכה הפוליטית: כל המסכות הוסרו, כל המשתתפים חשפו כוונות ונקטו עמדה בגלוי, כל המילים נאמרו ופילוג הציבור הישראלי לשני מחנות ניצים כבר התרחש. לגבי הכרעה בבחירות הקרובות לכנסת - האופק אינו ברור: למרות שלפי הסקרים מסתמן יתרון ברור ויציב למחנה המתנגד לקואליציה הנוכחית, אין (עדיין) מחנה אופוזיציוני מגובש והמרכז הפוליטי סובל מריבוי מפלגות פרסונליות קטנות (שקשה להבחין ביניהן אלא לפי הדמות המובילה בכל אחת מהן) המתחרות ביניהן על ההובלה, ויש חשש שהקואליציה תצליח לדחות את מועד הבחירות ואולי גם לקעקע את האופוזיציה על-ידי פגיעה בפוטנציאל ההשפעה של הבוחר הערבי. ייתכן, לכן, שגם לאחר תקופה ארוכה של התרסה מבוססת-סקרים לפיה אין לממשלה הנוכחית תמיכה ציבורית - איננו עומדים ערב מהפך פוליטי.
מה למדנו עד כאן? אני מציע כמה לקחים:
לרכבת הזו (הקואליציה הנוכחית) ישנה רק מטרת-על אחת: ביטול משפטו של נתניהו כדי שיוכל להמשיך בתפקידו כראש ממשלה. כל היתר - ערעור הסדר הדמוקרטי, איון מעמדה של הכנסת, החלשת הרשות השופטת, החלפת "שומרי הסף" בנאמנים לנתניהו, החלפת צמרת השירות הציבורי בנאמנים, פגיעה בתקשורת החופשית - הם רק האמצעים להשגת המטרה. הם ה"איך" - לא ה"מה"
הציבור החרדי אמר את דברו: מטרתו היא להימנע מהשתתפות בנשיאת הנטל הביטחוני, למזער את מידת נשיאתו בנטל הכלכלי, ולהמשיך לקיים מערכת חינוך עצמאית שלא תחוייב לכלול לימודי ליבה ולמרות זאת תיהנה מתמיכה כספית של המדינה
הציבור הדתי-לאומי אמר גם הוא את דברו: מטרתו היא להבטיח אחיזה ישראלית מלאה (גם מדינית) בשטחי יהודה ושומרון ולמנוע בכך הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולהבטיח את אחיזתו של המימסד הדתי האורתודוקסי בהנהגת המדינה ובחיי היומיום שלה. ציבור זה מקבל את מרותה של המדינה כל עוד לא קיימת סתירה בינה לבין קביעות ההנהגה הרבנית שלו
קיים ציבור רחב (25 מנדטים?) ויציב (כלומר: אינו משנה את עמדותיו בתגובה לאירועים) שתומך בנתניהו שלא ממניעים אידיאולוגיים אלא מתוך הזדהות אישית, רצון לקדם אינטרסים אישיים, או דבקות רגשית בחלוקה מחנאית של החברה הישראלית שאותה מקדם הליכוד כאסטרטגיה (הם/אנחנו)
אני סבור שלמרות עוצמתה, הישגים מסויימים שהשיגה בעיכוב מהלכי חקיקה והתהודה הבינלאומית שיצרה - המחאה הציבורית לא הצליחה לעצור את ההפיכה החוקתית: המשבר החוקתי כבר איתנו. בסיפור הסרקסטי על הצפרדע שמתבשלת על אש נמוכה - המחאה היתה אש נמוכה מידי. זה קרה בגלל שהדברים התמשכו והציבור התעייף, כי מלחמת ה-7 באוקטובר והמאבק לשחרור החטופים שאבו את כל האנרגיה הציבורית למקום אחר, ואולי גם כי נחישותם של אדריכלי ההפיכה החוקתית ותומכיהם היתה חזקה מידי בשביל ציבור שהקפיד על "מחאה לא-אלימה" גם מול משטרה אלימה ומערכת משפטית נחלשת. ייתכן שאני טועה והדברים 'ייסתדרו מעצמם' ב-2026, המערכת המשפטית תאזור כוח ותחזור למגרש, או שהמחאה תשוב ותצבור אנרגיה על רקע שנת הבחירות. אני חושש שלא, ושתומכי ההפיכה החוקתית יצליחו לצבור "הישגים" משמעותיים עוד במהלך השנה הקרובה
לאחר עימותים סוערים שהתקיימו בשנים האחרונות על הבמות הפוליטיות, בתקשורת, ברשתות החברתיות ובחוצות ישראל אני סבור שאין תוחלת לנסיונות לדבר, לשכנע, להסכים: הדעות של הציבור מגובשות ונוקשות. אני סבור שהציבור אינו קובע את דפוסי הצבעתו על סמך האירועים השוטפים אלא להיפך: הוא קובע את התייחסותו לאירועים השוטפים כנגזרת של עמדתו הפוליטית הכוללת. השיח הציבורי מתקיים אפוא בתיבות-תהודה נפרדות, ולפיכך הוא חסר-תכלית. לכן הניסיון של האופוזיציה לעטות מסכה של "מרכז פוליטי פשרן" כדי למשוך אליה מצביעים ממחנה הימין ("הימין הפריך") נראה לי בעייתי כי הוא כרוך בוויתור כואב על פרוגרמה ברורה בתמורה לסיכוי קלוש להשגת "אחדות". כדאי במקום זאת להתמקד בפרוגרמה עצמה, ולחדד אותה: כיצד אתם רואים את ישראל העתידית, מלבד מחנה מאוחד סביב ריק תוכני?
* * *
אני מציע כמה מסקנות אופרטיביות:
כדי להיחלץ מהמצב הנוכחי, המטרה צריכה להיות סיום כהונתו של נתניהו כראש הממשלה. מטרה זו חשובה יותר ממיצוי משפטיו של נתניהו (לרבות תביעות עתידיות אפשריות בגין "תיק הצוללות" או עלילות "קטארגייט"), שכן משפטים אלו יכולים להימשך עוד שנים, לשאוב אנרגיה חברתית חיונית להתמודדות עם אתגרים לאומיים, להגביר את הקרע בעם ולתדלק את המשך המערכה להפיכה חוקתית. החלפת נתניהו צריכה לבוא במהלך פוליטי דמוקרטי או בלחץ ציבורי - לא במהלך משפטי: זוהי שאלה ציבורית, בכוחו של הציבור להביא לכך, והמערכת המשפטית מסתכנת בחיסולה הסופי אם תנסה זאת
הציבור החרדי איננו בן-ברית לגיטימי לקואליציה פוליטית כל עוד הוא מתנה את השתתפותו בממשלה בשימור זכות חוקית להשתמטותו ממעורבות ביטחונית וכלכלית. יש אולי מקום להתיר בישראל סירוב מצפוני לשרת בצה"ל (לא רק לחרדים), אולם סירוב כזה חייב להיות אינדיבידואלי ולגרור שלילת זכויות אזרחיות וכלכליות מהפרט שבחר בכך
המחנה הדתי-לאומי איננו בן-ברית אמיתי לקואליציה פוליטית שכן כפיפותו לחוקי המדינה מוגבלת למרותם של רבניו, נאמנותו לשלמות הארץ גוברת בעיניו על נאמנותו למדינה ליברלית-דמוקרטית, ופרשנותו המחייבת לעיקרון של מדינה יהודית ודמוקרטית היא הענקת מונופול ממלכתי לזרם הדתי-אורתודוקסי
לציבור מצביעי הליכוד אין מחלוקת אידיאולוגית ממשית עם שאר הציבור: זהו ציבור שהלך קסם אחר הכריזמה האישית של נתניהו ונוהה אחריו במהלכיו השונים. סביר שעמדותיו של ציבור זה בנושאים השונים (חברה, רווחה, כלכלה, מדיניות חוץ) אינן שונות במובהק מעמדותיו של שאר הציבור, והפילוג הרעיל שנוצר בהשראת מלחמותיו האישיות של נתניהו יחלוף ברובו עם פרישתו. הנושא העדתי גם הוא אינו גורם סביר לפילוג אלא "סדק" שהורחב על-ידי בעלי עניין למטרותיהם האישיות. אין סיבה לראות את הפילוג הנוכחי ("שמאל", "ימין") כמבטא ניגוד עמדות יסודי ובר-קיימא אלא כתוצר (מכוון) של מאבקו הפוליטי של נתניהו. סביר שההבחנות המקובלות כיום לגבי עמדות "שמאל" ו-"ימין" תשתנינה ותקבלנה בעתיד גוון יותר רעיוני ופחות רגשי/עדתי
לציבור הערבי אין מחלוקת אידיאולוגית ממשית עם שאר הציבור בנושאים השונים (חברה, רווחה, כלכלה, מדיניות חוץ). השפעתו הפוליטית המוחלשת קשורה כנראה לאפלייתו לרעה בחברה הישראלית, להיסוסיו המובנים להתבטא בגלוי בנושא שאלת פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולחשדנות הקבועה כלפיו מצד החברה הישראלית על רקע הסכסוך ושאלת נאמנותו למדינה. בעולם שחותר להתמודד עם האתגרים הלאומיים האמיתיים אמור הציבור הערבי למצוא ביטוי פוליטי בתוך המפלגות הכלליות ולא להתרכז במפלגות "ערביות"
* * *
ישראל שלאחר נתניהו צריכה להתמודד עם אתגרים אמיתיים, וראשון בהם: שיקום המערכת הדמוקרטית. הדמוקרטיה הישראלית היתה תמיד פגיעה, אבל מידת פגיעותה התחוורה במלואה רק בסערת השנים האחרונות. השיקום מחייב חזרה לשולחן השרטוטים של מדינת ישראל והתנעה מחדש של תהליכי כינון. התוצאה של כל זה צריכה להיות "ישראל 2.0": מצע למדינה מתוקנת.
אסור שמהלכים אלו ייעשו על-ידי דרג פוליטי זמני - לא הנוכחי ולא זה הבלתי-ידוע שאולי ייוולד בהמשך השנה - אלא על ידי רשות מכוננת שתוקם לצורך העניין ושתייצג אינטרס ציבורי רחב (לא קואליציה פוליטית מזדמנת) וראייה מרחיקת-ראות. עבודת המטה של רשות זו צריכה להיעשות על-ידי ועדות ממלכתיות אד-הוק שתוקמנה ותגבשנה מצעים, כל אחת בנושא מוגדר.
להלן רשימת הנושאים המוצעת (ראו עצמכם מוזמנים להציע):
חוקה לישראל: הגדרת עקרונות בסיסיים מחייבים, זכויות יסוד, קביעת תהליכי חקיקה, עקרונות מחייבים להפרדת רשויות (ממשלה-כנסת), ביצור שלטון החוק, וכו'
הפרדת הדת מהמדינה: ביטול השילוב של המימסד הדתי בשלטון, סילוק כל נושא דתי מהמערכת הציבורית. חופש דת ושוויון לכל הזרמים הדתיים גם מבחינת התמיכה הממשלתית
שירות ביטחוני: הגדרה מחדש של חוק שירות הביטחון לכלל אזרחי המדינה והטלת סנקציות אזרחיות על משתמטים. החלת חוק שירות הביטחון גם על לא-יהודים
הסכסוך הישראלי-פלסטיני: קידום יוזמה מדינית לפתרון בינלאומי מוסכם של הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמבוסס על הפרדה והפסקת השליטה הצבאית של ישראל בשטח היישות הפלסטינית
השבחת השירות הציבורי: הפרדה מוחלטת של השירות הציבורי מהדרג הפוליטי, טיהור צמרת השירות הציבורי ממינויים פוליטיים קיימים, השבחת כוח האדם המועסק בשירות הציבורי על-ידי שיפור תנאי העסקתו, הפעלת מנגנוני מיון וביטול ה"קביעות" בשירות הציבורי
חינוך ממלכתי אחיד: יצירת מסגרת חינוך ממלכתית יחידה מחייבת לכלל האוכלוסייה שתאפשר גוונים מגזריים מתבקשים תוך הקפדה על דרישות בסיסיות אחידות
